סעיף א

השוחט בסכין בדוקה, ונמצאת פגומה (אפילו מן הצד[א]) (דעת עצמו) – הרי זה נבילה[ב]. ואפילו נגע בעצם המפרקת, אין תולין שנפגמה בו אחר שחיטה, אלא חיישינן שמא בעור נפגמה, ונמצא ששחט בסכין פגומה. ואפילו בעוף.

[א] מן הצד. ואין בכלל זה רושמי הסכין שעושים האומנים בשעת עשייה כיון שהוא רחוק הרבה מן החוד (רש"ל ט"ז)(א):

[ב] נבילה. פירוש ספק נבילה וכדמסיק אלא חיישינן שמא כו' (ש"ך). והיינו בנגע במפרקת או אפילו דלא ידע בברור דנגע אלא דאיכא למימר דלמא נגע במפרקת ולא ידע הרי זה ספק נבילה. דאף על גב דבעור נגע בודאי ובמפרקת ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי מכל מקום כיון דאפשר לתלות במפרקת איכא למימר העמד סכין על חזקתה והשתא הוא דנפגמה במפרקת ולא קודם לכן ואיכא למימר נמי העמד הבהמה על חזקתה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה הלכך הוי לה ספק נבילה. אבל אם יודע שלא נגע במפרקת הרי זו נבלה ודאית דבמה נפגמה אם לא בעור. ואין תולין שנפגמה במיעוט בתרא לפי שהעור מצוי לפגום ולא בשר ולעולם תולין במצוי. כן דעת הרשב"א בחדושיו (ד"ו: וד"ז: וד"ח ע"א וב' וג') לקמן וכן הוא במרדכי ובהגהות אשר"י וכן דעת הר"ן כמו שיתבאר. ואפשר דבכהאי גוונא נמי מיירי השו"ע וכצ"ל ואפילו כו'. אבל הרא"ש סבירא ליה דגם עור לא שייך דפגים כמו שיתבאר לקמן והלכך בכל גוונא ה"ל ספק נבילה. וכן דעת האגור הובא בש"ך סי' ק"י בכללי ספק ספיקא:

סעיף ב

שיעור פגימה: כל שהוא, ובלבד שתאגור בה כל שהוא אפילו חוט השערה[ג].

[ג] חוט השערה. כן כתב הרשב"א וא"א הרא"ש ז"ל פירש כדי שתחגור בה הצפורן עכ"ל הטור. (ג) ולענין הלכה הסכימו לפסק השו"ע שפסק כהרשב"א דלא כהרא"ש. וכתב בתשובת שבות יעקב ואף שהסכימו האחרונים לפסוק כהרשב"א היינו משום דבשל תורה הלך אחר המחמיר וכן כתב רש"ל בהדיא משום להחמיר בדאורייתא אבל על כל פנים מידי ספיקא לא נפקא והלכך בדאיכא עוד ספיקא לקולא כגון שנגע בעצם המפרקת דאיכא למיתלי במפרקת ואף על גב דלא תלינן ביה היינו משום דספיקא דאורייתא לחומרא אבל מידי ספיקא לא נפיק והלכך אם נמצאה פגימה קטנה מכדי חגירת צפורן אף על פי שחוגרת ואוגרת חוט השערה הוה ליה ספק ספיקא ולקולא (ולפי מ"ש לעיל בשם הרשב"א וכן משמע בש"ך דאפילו אם אינו יודע אם נגע במפרקת הוי לה ספק נבילה דשמא נגע במפרקת יש להקל נמי בכהאי גוונא בפגימה קטנה מחגירת צפורן אם אינו יודע שמא נגע במפרקת. ואף להאומרים דכל היכא דאתחזק איסורא לא אמרינן ספק ספיקא לקולא כדלקמן סימן ק"י ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת מכל מקום הכא איכא נמי חזקה אחרת כנגדה דהעמד סכין על חזקתו כמ"ש לעיל בשם הרשב"א ודמי לנטל קבלה דלעיל סי' א').

אבל אם נודע שלא נגע במפרקת אין להקל משום שיש עוד ספק שמא לא שחט בסימנים כנגד הפגימה כגון שהסכין ארוכה כמלא ב' צווארים ויותר דיש לומר שלא פגעה פגימתה בסימנים כלל דבצד הבדוקה נשחט (עי' רשב"א) דהא לא הוי ספיקא מעליא דמסתמא הוליך הסכין על פני כולה כמו שהוא רגיל לעשות (נקודות הכסף סי' א'פ) ובודאי פגעה הפגימה בסימנים ונקרעו ונעשית נבילה ודאית להאומרים ששיעור הפגימה בכל שהוא. והיינו בבהמה שהכשרה בב' סימנים אבל עוף שהכשרו בסימן אחד אם תפס הקנה לבדו בידו בשעת שחיטה בענין שידוע לו ששחט רובו על כל פנים קודם שנגע בושט אין הפגימה אפילו גדולה פוסלת בו אלא משום ספק שמא קרעה משהו המשלים לרובו כדלעיל אם כן בפגימה קטנה הוי לה ספק ספיקא. אבל אם לא תפס הקנה לבדו בידו אין להקל משום שמא נשחט רובו של קנה קודם שפגעה הפגימה בושט זה אינו ספק שקול משום דאיכא הכא ספק ספיקא לאיסורא שמא פגעה הפגימה בושט קודם שנשחט רובו של קנה ואם תמצי לומר שמא נשחט רובו של קנה מקודם שמא קרעה המשהו המשלים לרובו. דאין לומר שזהו דבר שאינו מצוי דאם כן כשתפס הקנה לבדו בידו בעוף לא יפסילוהו פגימת הסכין אלא אם כן רובא פגום דפסיקת הגרגרת ברובא ואף ברובא פגום אם המשהו המשלים לרוב נחתך שלא במקום הפגימות כשר כדלקמן סוף סי' כ"א:

סעיף ג

צריך לבדוק הסכין קודם שחיטה. ואם לא בדק – לא ישחוט[ד]. ואם עבר ולא בדקה תחילה ואח"כ בדקה ומצאה יפה – שחיטתו כשרה.

[ד] לא ישחוט. פירוש אפילו על סמך שיבדקנו אחר כך אסור דלמא ישכח לבדוק אחר שחיטה והרי הוא כאוכל נבילה דסתם סכינים אינן בדוקין לשחיטה עכ"ל הרשב"א. ועיין מ"ש בסי' א' דלפי דברי הרמב"ם היא קרובה לספק נבילה ולפי דעת הרשב"א קרובה לודאי. והיינו בסתם סכינים דעלמא אבל סכין המיוחד לשחיטה יתבאר בסעיף [י]"ד:

סעיף ד

סכין שתבדק בהולכה[ה], ולא הרגיש שיש בה פגם, וכשהחזיר אותה בהבאה הרגיש שיש בה פגם – זו הנקראת "מסוכסכת", אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא – שחיטתו כשרה. ואם הביא[ו] – שחיטתו פסולה. והני מילי: כשהרגיש בה קודם שחיטה, אבל אם מצא סכינו יפה קודם שחיטה, ואחר שחיטה מצא בה פגימה מסוכסכת ואמר ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה לבד – שחיטתו פסולה[ז].

הגה: ויש מחמירים דכל מסוכסכת אסורה עד דקיימא ארישא דסכינא ממש אם שחט בהולכה, ואסיפא דסכינא ממש אם שחט בהבאה (הלכות שחיטות ישנים, והגהות סמ"ק ופוסקים הנ"ל). ולפי שאין אנו בקיאין היכן מקרי רישא דסכינא – יש להטריף הכל (דעת עצמו, גם הג"ה בשחיטת מהרי"ו, וכן משמע במרדכי וכל-בו ואגודה וכן כתב האגור שכן המנהג) והכי נהוג.

[ה] בהולכה. פירוש בהולכת הסכין על האצבע שכך היו נוהגים לבדוק בימיהם וכדאמר רב פפא אבישרא ואטופרא ולא קאמר בבישרא ובטופרא ונמצא שהולכת הסכין על האצבע מראשה כלפי ידה הוא כדרך הליכתה על צואר הבהמה והבאתה אליו כדרך הובאה שעל צואר הבהמה מה שאין כן למנהגנו הוא איפכא (ט"ז ש"ך):

[ו] ואם הביא. אפילו לא הוליך פסולה דהעוקץ פוגע בסימן וקורעו ולכתחלה לא ישחוט בה אפילו דרך הולכה גזירה שמא יביא (גמרא):

[ז] פסולה. דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש עביד ולאו אדעתיה ולא מידכר כלל הילכך לא מהימן כדלעיל סי' א' סעיף ג':

סעיף ה

סכין שיש בה פגימות הרבה: אפילו כולן מסוכסכות – אפילו שחט בה בדיעבד פסולה, דמתוך שפגמותיה מרובות – חיישינן שמא השיב ידו מעט ולא הרגיש.

סעיף ו

סכין חדה שהושחזה, והרי אינה חלקה, אלא מגעתה כמגע ראש השבולת שהוא מסתבך באצבע: הואיל ואין בה פגם – שוחטין בה (לשון הרמב"ם פ"א מהלכות שחיטה דין י"ח).

הגה: ואין אנו נוהגים לשחוט בה[ח] לפי שאין אנו בקיאין בדבר (אגור וב"י ומהרש"ל פ"ק דחולין סימן ל"ז).

[ח] לשחוט בה. לכתחלה אבל אם שחט בה שחיטתו כשירה בדיעבד (שמלה חדשה):

סעיף ז

סכין שפיה חלק ואינה חדה: הואיל ואין בה פגם – שוחטין בה, ואע"פ שהוליך והביא כל היום עד ששחטה – שחיטתו כשרה[ט]. (לשון הרמב"ם שם דין י"ז) (ועיין לקמן סימן כ"ג דבבהמה כהאי גוונא לפעמים טריפה, וכן כתב בית יוסף).

[ט] כשירה. עיין סי' כ"ג סעיף ג' וד' כל פרטי דין זה:

סעיף ח

סכין שהיא עולה ויורדת כנחש[י] ואין בה פגם – שוחטין בה לכתחילה[יא].

[י] כנחש. דשדרתו עקומה כשמגביה ראשו וזנבו וביניהם כמו גומא:

[יא] לכתחלה. ואפילו ב' וג' עולה ויורד בסכין שוחטין בה לכתחלה (ט"ז ש"ך):

סעיף ט

בדיקת הסכין צריכה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, דהיינו, שמוליכה ומביאה על בשר אצבעו, ואח"כ מוליכה ומביאה על ציפורנו משלש רוחותיה, שהם פיה ושני צדדיה, כדי שלא יהיה בה פגם כלל[יב]. ויבדוק לאט ובכוונת הלב שלא יפנה לבו לדברים אחרים. וצריך לשנות הצפורן אחר קצת בדיקתה שמא נפגם הציפורן בחודה של סכין, ואולי יש פגימה בצדדין[יג] שלא הרגיש בה לפי שעוברת בתוך פגימת הצפורן[יד].

הגה: ולא יבדוק שני צדדי הסכין ביחד אלא כל אחד בפני עצמו (מהרי"ו).

[יב] כלל. והן בין הכל י"ב בדיקות ואסמכתא ושחטתם בזה (רא"ש).

[יג] בצדדין. הוא לאו דווקא (תבואות שור):

[יד] הצפורן. וכתב במשמרת הבית כתב הראב"ד דיש לרחוץ הסכין קודם בדיקה שלאחר שחיטה שהדם פעמים שנקרש בתוך הפגימה והעיד הראב"ד שכן אירע לו שבדק אחר שחיטה ולא מצא פגימה ואחר כך כששכשך במים מצא פגימה (עי"ש במשמרת הבית דלא כתבואות שור):

סעיף י

סכין שיש לה פגימה – אסור לשחוט בה אפילו אם מכוין לשחוט שלא כנגד הפגימה[טו]. וביום טוב: נוהגין היתר לכרוך מטלית על הפגימה כיון שאין יכול להשחיזה. ואם הוא שעת הדחק שאין לו הכנה להשחיזה – אפילו בחול מותר לשחוט ע"י כריכת מטלית על הפגימה.

הגה: ועיין לעיל סימן ו' סעיף א'. סכין שיש לה ב' פיות – צריך לבדוק שני הצדדין[טז] (טור סימן ו').

[טו] כנגד הפגימה. עיין סימן ו' סעיף א' בהג"ה ובמ"ש שם:

[טז] הצדדין. גזירה שמא ישחוט בצד הב' כדלעיל סי' ו':

סעיף יא

השוחט בהמות רבות או עופות הרבה – צריך לבדוק בין כל אחד ואחד. שאם לא עשה כן, ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה – הרי הכל ספק נבילות ואפילו הראשונה[יז].

הגה: ומי שרוצה להכניס עצמו לספק זה – אין צריך לבדוק סכין בין שחיטה לשחיטה (תרומת הדשן סימן קפ"ד, ובית יוסף בשם בעל המאור, והרשב"א, ועיין ס"ק י"ח).

[יז] הראשונה. דחיישינן שמא בעור הראשונה נפגמה וכשבדק בינתיים בדיקה זו מכשרת כל אותן שנשחטו לפניה הילכך בעינן בדיקה כהלכתא אבישרא ואטופרא ואג' רוחתא ואין לחוש להפסק בין ברכה לשחיטה שניה דצרכי שחיטה לא הוי הפסק כדלקמן סי' י"ט (ש"ך) ומנהג העולם שלא לבדוק אג' רוחתא בין שחיטה לשחיטה ולא אחר שחיטה ואפילו נמצאת פגומה אחר שחיטת האחרונה אין אוסרין אלא האחרונה אף על גב דלא בדק בינתיים אתלת רוחתא אלא על החוד בלבד משום דבבדיקה שלאחר שחיטה כיון דאיכא למימר העמד סכין על חזקתה סמכינן אפוסקים כרב יימר דלעיל אלא אם כן ידע דנגע במפרקת דאיתרע לה חזקת הסכין כדלקמן סעיף י"ב (כנסת הגדולה) (ה):

סעיף יב

אף על פי שבדק הסכין קודם שחיטה – צריך לחזור ולבדוק אחר השחיטה[יח]. והני מילי שהסכין לפנינו, אבל אם נאבד – שחיטתו כשרה, הואיל ובדקה קודם שחיטה, ואפילו שחט בה הרבה זה אחר זה. ואם נגע במפרקת של אחת מהן – יש להחמיר ולחוש לכל אותן שנשחטו אחר כך[יט] (טור בשם הגאונים ורשב"א בשם רבותיו ור"ן).

[יח] השחיטה. שכיון שאפשר לבדקו אין סומכין על החזקה כדלעיל סי' א' גבי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן (רשב"א). (ועיין מ"ש שם הטעם בשם הר"ן משום דמיעוט שאין מומחין שכיח. והכי נמי סבירא ליה הכא כמ"ש הרשב"א דעור שכיח דפגים. והרא"ש שם דסבירא ליה דמיעוט שאין מומחין לא שכיח ואפילו הכי צריך בדיקה לכתחלה להוציא מחזקת איסור דבהמה הכי נמי סבירא ליה הכא דלא שכיח שיפגום בעור ואפילו הכי צריך בדיקה לכתחלה משום חזקת איסור דבהמה):

[יט] אחר כך. אף אם נאבדה הסכין משום דספיקא דאורייתא לחומרא הלכך יש להחמיר בזה כרב חסדא דסבירא ליה דעצם המפרקת מצוי לפגום כשבירת עצמות מדתלינן ביה אפילו לקולא ואם כן אזלא לה חזקת הסכין. ואף דלא קיימא לן כרב חסדא מיחש מיהא חיישינן להחמיר כרב חסדא (עיין ר"ן ורשב"א): 

סעיף יג

שחט בסכין בדוק ונאבד קודם שיבדקנו אחר שחיטה, ואח"כ נמצא והוא פגום – שחיטתו כשרה, הואיל ויצא בהיתר, וזה שנמצא פגום – אימור: שיבר בה עצמות, ולאו אדעתיה[כ], דאוקי סכין אחזקתיה.

[כ] אדעתיה. היינו דוקא אם אינו יודע אם שיבר בה עצמות אבל אם יודע שלא שיבר בה לא תלינן ששיבר בה ולאו אדעתיה אלא כשבדק אחר שחיטה כדלקמן סט"ז (ש"ך ס"ק כ"ז):

סעיף יד

אם לא בדק הסכין, ושחט בה, ונאבד אחר שחיטה – שחיטתו פסולה. במה דברים אמורם: בסתם סכין, אבל טבח שיש לו סכין מיוחד לשחיטה ומקום מיוחד שמצניעו שם תמיד – בחזקת בדוק הוא, ואם שחט בה בלא בדיקה ונאבד – שחיטתו כשרה[כא].

הגה: וראוי לכל טבח שיהא לו סכין מיוחד לשחיטה, ואסור לעשות בו שום דבר, ויצניענו שלא יפגמו[כב] (רש"י ד"ה אחר ששוחט, חולין ח' ע"ב, וכל – בו והגהות אשר"י, דרכי משה סוף סימן ו'. ועיין טור וב"י שם). ומכל מקום לא ישחוט בו לכתחילה בלא בדיקה (רשב"א וב"י סוף סימן ו').

[כא] כשרה. ואין חוששין שמא עם עמידתו נפגמה מעצמה כן כתב הרשב"א. והר"ן חולק על זה. והתבואות שור הכריע וחילק בין זמן מועט ערך ג' ימים ליותר מכאן שיש לחוש שמא נפגמה על ידי חלודה:

[כב] יפגמנה. דשמא ישחוט בו בלא בדיקה ויאבד הסכין ויסמוך אחזקתו שהוא בדוק כי ישכח שנשתמש בו ושמא עשהו פגום במה שנשתמש בו. ומקור דין זה הוא מהרשב"א שבחדושיו ובתורת הבית הארוך אהא דאמרינן בגמרא הטבח צריך שיהיה לו ג' סכינים אחד ששוחט בה ואחד שמחתך בה בשר ואחד שמחתך חלבים כתב הרשב"א דהיינו טעמא שלא יחתוך בשר בסכין ששוחט בו כי לפעמים חותך בה בשר ואינו חושש לה משום פגימה לפי שאין הבשר מצוי לפגום ופעמים שיש בו עצמות בבשר ומשתלי ושוחט וסומך על בדיקה הראשונה ואסור עכ"ל. מבואר מזה שבדיעבד אין לחוש לפגימה בחתיכתו בשר בלא עצמות וכן בכל דבר רך כיוצא בו:

סעיף טו

השוחט בסכין בדוקה, ואחר השחיטה שיבר בו עצמות דרך שבירה שלא בדרך הולכה והבאה (רשב"א ור"ן ורבינו ירוחם) ובדקו ונמצא פגום – שחיטתו כשרה, דאנו תולין שבשבירת העצמות נפגמה, וכן כל כיוצא בזה, כגון שנפל על גבי קרקע קשה. ודווקא שראינו שנפל על חודו, אבל מספיקא אין תולין לומר שנפל על חודו[כג]. ואם שיבר בו עצם המפרקת אפילו דרך שבירה – אין תולין בו, מפני שהוא רך.

הגה: ואין חילוק בכל זה בין שבדק הסכין תחילה סמוך לשחיטה או שהיה בחזקת בדוק תחילה ולא בדקו סמוך לשחיטה דאפילו הכי מקרי סכין בדוקה (דעת עצמו מהגהות מרדכי פ"ק דחולין והגהות אשר"י ואגודה ועוד פוסקים. ועיין סעיף י"ד). 

[כג] לומר שנפלה על חודה. ואפילו להרא"ש דלעיל דסבירא ליה להקל בספק שיבר בה עצמות יש להחמיר כאן משום דאיכא ספק ספיקא לאיסורא שמא לא נפלה על חודה ואם תמצי לומר על חודה שמא לא נפגמה בקרקע דקרקע אינה ודאי פוגמת לפ"ד הרא"ש אלא לפ"ד הרשב"א והשו"ע (ש"ך):

start here

סעיף טז

אם בדק הסכין אחר שחיטה והצניעו, ואח"כ נמצא פגומה – לית לן בה, דאימור: בדבר אחר נפגם, או שיבר בו עצמות ולאו אדעתיה[כד].

[כד] אדעתיה. פירוש דאף על גב שידע בברור שלא שיבר בה עצמות כגון שהניחו בקופסא אפילו הכי כיון שבדקו אחר שחיטה אמרינן דהוציאו מן הקופסא ושיבר בו ולאו אדעתיה או אימור בדבר אחר נפגם מעצמו. ואף על גב דלעיל סי"ד לא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם מעצמו. התם משום דאין רעותא לפנינו לפיכך מוקמינן ליה אחזקתיה אבל הכא הרי פגום לפניך ועל כרחך אמרינן עם עמידתו נפגם מעצמו בדבר אחר (ש"ך).

אבל במשמרת הבית כתב שאף על פי שבדק אחר שחיטה ומצאה יפה אם הניחה במקום המוצנע ומשתמר ונמצאת אחר זמן פגומה בודאי אסורה היא זו שאין ספק מוציא מידי ודאי שהיא פגומה לפנינו שכל שהיא ודאי פגומה לפנינו בלי שום סיבה ידועה אין תולין להקל מספק בבדיקתו הראשונה מכמה טעמים. האחד שיש לתלות בדיקתו הראשונה במקרה של מהירות וזה יארע כמה פעמים שאדם בודק ונמצאת יפה וחוזר ובודק לשעתיה ונמצאת פגומה ולא שנתחדשה פגימה אלא שבתחלה לא נתן לב או שדלגה צפורן על פגימה קטנה או שלא הרגיש. ועוד שאין כל הצפרניים שוים ואפילו באיש אחד. ועוד שיש לפעמים סיבה מצד דבר הנדבק על הסכין דלפעמים יכנס דם בפגימה ויקרש בתוכה ולאחר הזמן ינער הדם ממנה ותתגלה הפגימה. ועל כן הצריך הראב"ד לרחוץ הסכין קודם בדיקה שלאחר שחיטה כדלעיל. ולתלות שהסכין נפגם מעצמו זהו דבר שאי אפשר לאמרו שאם כן טבח שלא הראה סכינו לחכם ונמצאת פגומה דמעבירין ליה ומכריזין אבשרא דטרפה היא אמאי מפסדינן ליה ממונא דלמא לאחר מכן נפגמה מעצמו עכ"ל. הלכך אין להקל בזה אלא בשעת הדחק או בהפסד מרובה (שמלה חדשה):

סעיף טז

טבח שלא הראה סכינו לחכם (ונמצא יפה. טור) – היו מנדין אותו.

הגה: ואם נמצא פגום, היו מנדין אותו ומעבירין אותו[כה]  (טור). ובנמצא יפה – יכול החכם למחול[כו] ואין צריך לנדותו (הגהות אלפסי פ"ק דחולין).

והאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה והבדיקה, ולהם מחלו חכמים כבודם, כי הם זהירים וזריזים[כז]. והרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין, הלא תראה כי יבדוק אדם פעמיים שלש ולא הרגיש בפגימה דקה ואח"כ ימצאנה כי הכין לבו באחרונה, ובחינת חוש המישוש כפי כוונת הלב (רבינו יונה בספר שערי תשובה).

[כה] ומעבירין אותו. ומכריזין על בשר ששחט לעצמו בלא ראות החכם את סכינו שהוא טריפה (רמב"ם וטור). וכתב בדרכי משה בשם מהרא"ק דאף האידנא דינא הכי עכ"ל. ומשמע מסתימת לשונו דאף האידנא מכריזין על בשר ששחט למפרע שהיא טריפה משום דדינא הוא לחוש לו ולא קנסא וכמ"ש לעיל ס[ימן] א'. אבל השו"ע שהשמיט דין זה אפשר דסבירא ליה דקנסא הוא שקנסו בימיהם שהיו הקצבים שוחטים בעצמם אבל האידנא אין לקנוס הקצב בשביל השוחט. ואין לאסור למפרע אלא כשנראה בו קלות שהוא מיקל בבדיקת הסכין בשאט בנפש כמ"ש הרשב"א אעובדא דלקמן סעיף י"ט דמיירי בכהאי גוונא אבל לא שאירע לו מכשול שלא בדק יפה אף על פי שהוא פושע וכמ"ש לעיל סי' [ב']: 

[כו] למחול. דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול. והיינו לרש"י ור"ן. אבל להרמב"ם וסייעתו דלעיל אינו יכול למחול (ש"ך כנסת הגדולה):

[כז] וזריזים כו'. ומתוך כך נתבטלה בדיקת החכם לגמרי גם למי ששוחט לביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך ישוב הדעת כו' (רא"ש וטור). ומלשון זה מבואר דסבירא להו כהרמב"ם דלעיל. ומשום הכי כתב אינו נכון כי הרבה כו' ולא משום כבוד החכם לחוד משום דהאידנא נמי מוחלין החכמים ע"כ וגם בימיהם אמרו צורבא מרבנן חזי לנפשיה כדלעיל: 

סעיף יח

הטבח צריך שיטול שכר מן הטריפות כמו מן הכשרות[כח][כט].

הגה: שלא יבא להקל להכשיר כדי לקבל שכרו מן הכשרות (ב"י בשם שו"ת ריב"ש סימן ת"ק). ולכן נהגו בקצת מקומות שאין אדם שוחט ובודק לעצמו אלא אותן הממונים מן הקהל.

[כח] כמו מן הכשרות. הריב"ש והרבה מן האחרונים קראו תגר על שנהגו ליקח הכרכשות מן הכשרות ולא מן הטריפות. וכן כתב הש"ך שהוא מנהג רע. והט"ז הליץ בעדם דבשביל דבר קטן כזה לא נחשדו להאכיל טריפות. וחלקו עליו הפרי חדש והתבואות שור דבמידי דדררא דממונא אין לחלק בין הנאה מועטת להנאה מרובה. ומ"ש רמ"א סי' רמ"ו סעיף כ"א בהג"ה דשרי לתלמיד חכם למיטעם מידי מהוראתו כדי לברר הוראתו אבל ליקח מתנת דבר חשוב מהוראתו אסור עכ"ל היינו דווקא כדי לברר הוראתו ולא בתורת שכר ולא אפילו בתורת מתנה דבתורת שכר ומתנה אפילו בדבר מועט איכא חשדא ובלברר הוראתו הוא דאיכא לפלוגי בין דבר מועט לדבר חשוב דדבר חשוב אסור אפילו שלא בתורת שכר ולא בתורת מתנה אלא שמשגר לו דורון כדי שיטעום ממה שהתיר כדי לברר הוראתו דכיון שהוא דבר חשוב הוי לה מתנה בעד מה שהתיר לו ואסור משום חשדא. וכן אסור אפילו לקנות במעות ממה שהתיר אם הוא דבר הנמכר בשומא ולא במשקל וכיוצא בזה שלא יאמרו שמוזיל לו בשביל שהתיר לו כדאמרינן בגמרא אף על פי שמה שמוזיל הוא דבר מועט. אבל אם נוטל הכרכשות גם מן הטרפות אף על פי שהכשרות שוות יותר אין לחוש לחשדא במה שמפסיד משלו וכמו שנתבאר לעיל בשם הריב"ש:

[כט] הכשרות. ואפילו יודעים בו שהוא חסיד ולא יבא להקל אפילו הכי אסור משום חשדא שיחשדוהו הבריות דכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל (עי' תבואות שור):

סעיף יט

ראובן שאמר לשמעון בדוק סכין זו, ובדקו שתי פעמים מהי"ב שצריך, ונתנה לראובן, וראובן היה הולך לשחוט, ולקחו לוי מידו, ומצאו פגומה (וראובן מתנצל ואומר שעדיין היה רוצה לבדקו כהוגן) (הכל בתשובת הרשב"א סימן תקצ"ד) – מעשיו מוכיחים עליו שהיה די לו באותה בדיקה, ולפיכך מעבירין אותו. ואם נראים הדברים שהיה כעין שגגה ושהוא אדם כשר – מחזירין אותו, ובלבד שיקבל עליו שלא ישוב עוד לדבר כזה.

סעיף כ

טבח, שנמצאת פגימה בראש הסכין, ואמר: זאת הפגימה, מפני שאני מכסה דם העופות בראש הסכין, ושאני שוחט, אני נזהר שאיני נוגע בפגימה – מעבירין אותו, וקרוב לומר שהכלים אסורים.