[ג] בבהמה. כן כתב הרי"ף איכא מאן דאמר הני מילי בעוף שצוארו דק אבל בבהמה לא עכ"ל. וכתב הר"ן דברי ר"ח הם ואין להם עיקר בגמרא עכ"ל. וכן כתב המרדכי והגהות אשר"י מאור זרוע בשם ר"ח דהא דתנן אפילו כל שהוא היינו דוקא בעוף שצוארו דק אבל בבהמה בעינן כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר עכ"ל. ומשמע לכאורה מלשון המרדכי ואור זרוע בשם ר"ח דאפילו בדיעבד פוסל רבינו חננאל בבהמה בפחות מכמלא צואר חוץ לצואר משום הכי איצטריך ליה לר"ח לאוקמי מתניתין בעוף דווקא ולא מוקים ליה אפילו בבהמה ובדיעבד דווקא. אבל הרשב"א בתורת הבית הארוך כתב דאף ר"ח לא קאמר אלא לכתחלה אבל בדיעבד לכולא עלמא שחיטתו כשרה עכ"ל:

[ד] משהו. טעם מנהג זה הוא לחוש לדעת ר"ח וכמשמעות לשון המרדכי והאור זרוע דאפילו בדיעבד פוסל ר"ח. ואף על גב דר"ח מצריך כמלא צואר חוץ לצואר לא מחמירינן כולי האי מאחר שכל הפוסקים פליגי אר"ח ולא חילקו בדבר זה בין עוף לבהמה כמבואר בב"י. ומשמעות לשון המשנה מסייע להו דכולא מתניתין מיירי בבהמה. הילכך לא חיישינן לדעת ר"ח בזה אלא לכתחלה אבל לא להחמיר כל כך לפסול אפילו בדיעבד נגד משמעות לשון המשנה מאחר דר"ח יחידאה הוא וכל הפוסקים פליגי עליה. וגם יש לומר דמודה ר"ח בדיעבד כמ"ש הרשב"א. אבל לענין משהו חוץ לצואר אין הכרע כלל מלשון המשנה דיש לומר כמ"ש הכלבו בשם הראב"ד הובא ב"י סי' ח' דהא דתנן אפילו כל שהוא היינו כל שהוא חוץ לצואר דומיא דרישא דקתני כמלא צואר והיינו חוץ לצואר כדמפרש בגמרא (והא דמיבעיא לן בגמרא במחטא דאושכפי דהיינו מחט של רצענים לאו כששחט בפיה שהוא רחב קצת מיירי כמ"ש לעיל סי' ח' אלא כששחט בארכה שהיא חדה על פני כל ארכה משני רוחותיה כדפרש"י. אלא מפני שאין רוחב כלל קא מיבעיא לן דלמא איכא למיחש לחלדה. ולא דמי לגירא שהיא רחבה קצת). הלכך חיישינן בהא לדעת ר"ח דלאו יחידאה הוא בהא. דגם בבה"ג כתב דכל שהוא דתנן היינו בעוף ולא בבהמה ולא כתב בהדיא דבבהמה בעינן כמלא צואר חוץ לצואר כמ"ש ר"ח הילכך אפשר דסגיא בכמלא צואר וחוץ לצואר משהו כדעת הראב"ד.

ומכל מקום אנו לא חיישינן לדעת הראב"ד להחמיר אפילו בעוף בפחות מכמלא צואר וחוץ לצואר משהו לפסול אפילו בדיעבד מאחר דכל שהוא דתנן היינו חוץ לצואר להראב"ד. דאנן לא קיימא לן הכי אלא כמ"ש ב"י סימן ח' בשם הפוסקים דפליגי אראב"ד. אלא דבבהמה מחמירים כבה"ג שכל דבריו דברי קבלה הואיל ואין חומרא זו נגד משמעות לשון המשנה מאחר שיש לומר כפירוש הראב"ד במשנה אף על גב דלא קיימא לן כפירוש הראב"ד. זהו טעם המנהג ע"פ שחיטת מהרי"ו. אבל לענין דינא אין מקום להחמיר בבהמה בפחות מכמלא צואר בדיעבד כי היכי דלא מחמרינן בפחות מב' צוארין משום שכל הפוסקים פליגי עליה והוא הדין בכמלא צואר אחד פליגי. וגם האי שיעורא אין לו מקום כלל אלא על פי פירוש הראב"ד ואנן לא קיימא לן כהראב"ד כלל מדמקילינן בעוף אפילו במשהו ממש כמבואר במהרי"ו הובא בדרכי משה. וכן משמע מלשון רמ"א בהג"ה. וכן פסק רש"ל וב"ח סי' ח' ופרי חדש שם. הילכך אפשר דיש להקל בהפסד מרובה כמ"ש הב"ח וש"ך סימן כ"ה וסוף סי' כ"ג:

[ה] ג' צוארים. והניח כמלא ב' צוארין מהסכין על גבי ב' צוארי הבהמות ומשך הסכין כמלא צואר אחד עד שכמלא צואר הג' מהסכין שהיה חוץ לצוארי הבהמות כלפי השוחט כששחט בהולכה בלבד עתה בא ונכנס לתוך צואר הראשונה שאצל השוחט וכמלא צואר הב' שהיה על צואר זה בא ונכנס לתוך צואר השני ובכך נגמרה שחיטת שניהם כאחד במשיכה זו שנמשכה הסכין כמלא צואר אחד וכל אחת מהן עברה עליה כמלא צואר שהיה עליה בתחילה וכמלא צואר שהיה חוצה לה (כן דעת הש"ך. וכן משמע בהדיא ברשב"א ור"ן. דלא כתבואות שור). והוא הדין אם שחט ד' וה' בהמות כאחת סגי בצואר אחד יוצא חוץ לכולן (ר"ן דרכי משה):

[ו] כשרה. בדיעבד דלכתחלה אין לשחוט אפילו בהמה אחת בהולכה או הובאה לבדה כדלעיל. אבל במוליך ומביא מותר לשחוט אפילו לכתחלה כמה בהמות בשחיטה אחת דאין איסור בזה אלא בקדשים ולא בחולין (גמרא):

[ז] שתיהן. דשתיהן בשחיטה אחת נשחטו וכיון שהראשונה בדרסה נשחטה אף השנייה כן שהרי בבת אחת ובענין אחד העביר הסכין על שתיהן עכ"ל הרשב"א בתורת הבית הארוך והר"ן. ורוצה לומר הראשונה כשהניח הסכין על גבי שתיהן ושחט בהולכה לבדה הרי בהמה הפנימית שאצל השוחט נקראת ראשונה שהסכין יוצא ממנה תחילה ונראה גמר שחיטתה תחילה ואחר כך יוצא מהשניה. ואף על פי כן גמר שחיטתן הוא בבת אחת ומקרי שוחט ב' ראשים כאחד לפי שכשיצא הסכין מהפנימית ונכנס תוך צואר החיצונה על כרחך כבר נגמרה שחיטת החיצונה בכניסה זו כמו שהיא נמצאת שחוטה ביציאת הסכין ממנה דאם לא כן לא היה עור הצואר עם הבשר והסימנים שבתוכו מצידו שאצל הפנימית חתוכים עד למטה ולא היתה כאן שחיטה גמורה כמו שהיא נמצאת גמורה ביציאת הסכין כמ"ש לעיל.

והוא הדין דמשכחת לה דהשניה על כרחך בדרסה נשחטה. כגון שלא הניח הסכין על גבי שתיהן אלא על גבי הפנימית לבד הניח ראש הסכין בקצה הצואר שאצל השוחט ממש. וכשמשך כמלא צואר אחד הגיע ראש הסכין ממש אל עבר הב' על גבי צואר זה מלמעלה ואמצעית הסכין ממש בסיום כמלא צואר אחד הגיע למטה בתחתית הסימנים מצד הצואר שאצל השוחט כשדחק הסכין כלפי מטה במשיכתה. וכשמשך עוד ראש הסכין לעבר הב' דצואר הבהמה השניה ודחקה כלפי מטה במשיכתה אזי הגיע אמצעית הסכין לעבר השני דצואר בהמה אחת למטה בתחתית הסימנים ונגמרה השחיטה בהכשר כדלעיל (עי' רא"ש). ובהמה הב' אילו לא דרס בה לא היתה שחוטה עדיין שהרי עדיין ראש הסכין ממש ראוי להיות בעבר הב' דצואר הב' מלמעלה אלא לפי שדרס בה ודחק הסכין בכח כלפי מטה בשוה מלמעלה למטה הילכך נגמרה שחיטת שתיהן כאחת. ואפילו הכי גם הראשונה אסורה הואיל ובענין אחד העביר הסכין על שתיהן. ולא חש הרשב"א לדקדק בזה הואיל ואין בזה אלא שינוי הלשון בלבד ולא בעיקרא דדינא.

אבל אם הניח ראש הסכין על גבי הפנימית בקצה הצואר ממש שאצל השוחט והוליך ומשך הסכין לתוך החיצונה ולא נגמרה עדיין שחיטת החיצונה עד שיצא ממנה הסכין כמלא צואר אחד חוצה לה וכמלא צואר ב' דסכין היה ממלא כל רוחב הצואר למטה בגמר שחיטה הרי גם השניה לא נשחטה בדרסה ושתיהן כשירות. אלא דהרשב"א ושאר פוסקים לא מיירי כלל בכהאי גוונא משום דבכהאי גוונא לא מיקרי כלל שוחט ב' ראשים כאחד שהרי הפנימית נגמרה שחיטתה תחלה מיד שיצא ממנה כמלא צואר דסכין ונכנס לתוכה כמלא צואר ב' והיה ממלא רוחב הצואר בגמר שחיטה. כן דעת הב"י ורש"ל וש"ך לדינא.

אבל אם הניח ראש הסכין על גבי כל רוחב צואר הפנימית ולא בקצהו הפנימית פסולה שהרי בשחיטת בהמה בהולכה לבדה בסכין שיוצא ממנה חוץ לצואר כמלא צואר כלפי השוחט וכמלא צואר אחד הוא על גבי רוחב כל הצואר בתחילת השחיטה צריך להיות כמלא צואר זה שעל גבי הצואר נמשך ויורד מיד כלפי מטה באלכסון כדלעיל וכאן אינו יורד מיד כלפי מטה שהרי הוא נמשך על הצואר החיצונה וראש הסכין מגיע עד עבר הב' דצוארה מלמעלה ממש בתחלת שחיטתה.

והוא הדין איפכא בכל זה בשוחט בהובאה לבדה:

[ח] זה על זה. מתוך שזה מושך לכאן וזה לכאן ושניהם דוחקים הסכין על הצואר (רש"י). מיהו היינו דוקא בדיעבד לא חיישינן להכי אבל לכתחלה לא יאחוז אדם בסכין מצד זה והב' מצד ב' כנגדו (עי' רמב"ם ופרי חדש וכן דעת השו"ע דלא כטור):

[ט] כן. ראבי"ה במרדכי דקדק כן מפרש"י רפ"ב דחולין אהא דאמרינן התם אמר רב כהנא מנין לשחיטה שהוא מן הצואר שנאמר ושחט ממקום ששח (שכופף) חטהו (הכשרהו לאכילה וטהרהו לישנא אחרינא חטהו הוצא את דמו ונקהו). ומסקינן דשחיטה מן הצואר הילכתא גמירא לה אלא קרא דושחט למאי אתא דלא לשוויה גיסטרא. ופרש"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים דהכי משמע חטהו הוצא את דמו ותו לא ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנים ותו לא עכ"ל. וכתב על זה המרדכי בשם ר' ברוך ולא נהירא דכיון ששחט הסימנים אם שחט אחר כך גם המפרקת מאי איכפת לן. ומיהו בתוספתא תניא היה שוחט וחתך את הראש בבת אחת נתכוין לכך שחיטתו פסולה ואם לאו שחיטתו כשרה. ואמר לנו מורינו ר' מאיר שמעשה היה באחד ששחט וחתך כל המפרקת ודקדק ראבי"ה מפרש"י ואסר. ולא נהירא למורנו ר' מאיר ומפרש מורנו כך פרש"י חטהו הוצא את דמו ותו לא צריך יותר עכ"ל המרדכי. ובמשמרת הבית בשם התוס' כתב דמ"ש רש"י הוצא את דמו ותו לא היינו משום דבחתיכת המפרקת מבליע דם באברים וקרא דושחט בקדשים כתיב דלדם הוא צריך להזיות ולזריקות.

ומבואר בב"י וש"ך דראבי"ה יחידאה הוא וכל הפוסקים פליגי עליה. והט"ז הוסיף להפליא עליו ממשנה וגמרא ונתבאר לעיל סוף סי' כ' דאם החזיר הסימנים לאחורי העורף ושחט מן העורף שחיטתו כשירה אלא שכיון שרמ"א כתב שאין לשנות מן המנהג שנהגו להטריף אין בידינו להקל דלא יהא אלא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור עכ"ל הט"ז. וכן כתב הש"ך דמן הדין שרי ואולי דעת רמ"א להחמיר דוקא במקום שאין הפסד מרובה וכהאי גוונא עכ"ל הש"ך.

ולפי דעת ראבי"ה צריך לדחוק ולומר דבההיא דלעיל סוף סי' כ' דמיירי דוקא בלא נתכוין לחתוך המפרקת כמ"ש הדרישה ריש סי' א'. ואם כן בלא נתכוין אין להחמיר כלל אפילו שלא בהפסד מרובה. וסיים הט"ז שיש להקל בזה בכל הספיקות דאפילו רואה חתך במפרקת אין צריך לבדוק אחריו אם הוא רוב וקל וחומר כשאין המפרקת לפנינו והאי רוב המפרקת נראה לי דהעיקר תלוי בחוט שאפילו לראבי"ה שפירש דברי רש"י ותו לא שאסור לחתוך אחר כך על כרחך לא קפיד אלא אחוט שהחיות תלוי בו ועל זה אמרה תורה דלא ימית הבהמה אלא על ידי הסימנים ולא בדבר אחר עכ"ל. ורוצה לומר בדבר אחר היינו בבת אחת עם הסימנים דווקא כדתניא בתוספתא דלעיל היה שוחט וחתך את הראש בבת אחת. אבל שלא בבת אחת אין איסור להמית הבהמה בדבר אחר אלא משום מבליע דם באברים כדלעיל סי' כ"ג.

ולפי דעת כל הפוסקים החולקים על ראבי"ה יש לומר הא דבתוספתא דמפליג בין נתכוין לכך ללא נתכוין מיירי בשוחט בהולכה לבדה או בהובאה לבדה דכהאי גוונא מיקרי בבת אחת במתני' דלעיל. ומיירי בסתם סכין שיש בה כשיעור שנתנו חז"ל כמלא צואר חוץ לצואר. והאי שיעורא לא סגי אלא לחתיכת הסימנים עד המפרקת ולא עד בכלל כמ"ש במשמרת הבית ופרי חדש. אלא דמכל מקום כיון שיש בסכין כשיעור שנתנו חז"ל אם חתך המפרקת בלא מתכוין תלינן בחריפות הסכין כי לפעמים הסכין חריף ושוחט הסימנים בפחות מכשיעור שנתנו חז"ל כמ"ש התוס' והרא"ש לפי דעת התבואות שור.

אבל לפי דעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן דפליגי בהא אתוס' ורא"ש וכן דעת הב"י בשו"ע (כמ"ש בקונטרס אחרון) יש לומר דבתוספתא לא מיירי כלל בחתך המפרקת אלא לחתיכת הסימנים לבדם קרי חתך הראש כדתנן במתניתין התיז הראש והיינו סימנים לבדם כמו שנתבאר לעיל. ובבת אחת דבתוספתא היינו נמי בבת אחת דמתניתין שהיא הולכה לבדה או הובאה לבדה. וקא משמע לן בתוספתא דלא מכשרינן בבת אחת אפילו בסכין שיש בה כשיעור שנתנו חז"ל שהוא כמלא צואר חוץ לצואר אלא בשלא נתכוין לכך רק שלא הספיק להביא עד שהותז הראש בהולכה לבדה כדפרש"י במתני' דלעיל אבל אם נתכוין לכך איכא למיחש לדרסה (כמ"ש בקונטרס אחרון).

ועל כן צריכים השוחטים ליזהר בזה באזהרה יתירה מאחר שיש בזה חשש דרסה אפילו בדיעבד מלבד הזהירות לכתחלה שמצוה להוליך ולהביא לכתחלה (כמו שנתבאר לעיל):

[י] שלא יבא לידי דרסה. ומיהו זה אינו אלא זהירות לכתחלה אבל בדיעבד אין לחוש. ובמדינות אלו שנהגו השוחטים לאסור אפילו בדיעבד אולי בקעה מצאו וגדרו בה גדר ומכל מקום בהפסד מרובה וכהאי גוונא יש להקל (תבואות שור):

[יא] מן הושט פסולה. בב"י בשם הכל בו והגהות מיימוניות בשם הר"פ בהגהת סמ"ק מבואר בהדיא דקאי אדלעיל שאם אינו אוחז אותם בטוב פעמים כו' ויבא לידי דרסה ודרסה פסולה אפילו במשהו מן הושט. אבל בקנה סבירא ליה להר(י)"ף דאין דרסה פוסלת אלא ברובו או במיעוט המשלים לרובו. וכן דעת רוב הפוסקים כדלקמן גבי הגרמה והחלדה. והשו"ע אף דסבירא ליה כהרמב"ם לפסול דרסה והחלדה אף במיעוט קמא דקנה כדלקמן סעיף י"א וסעיף י"ג לא רצה לשנות לשון הר(י)"ף בדין זה משום דאף להרמב"ם אתי שפיר לשון זה ליזהר שלא יבא לידי דרסה משהו בושט יותר מבקנה דבושט פסולה ודאי ובקנה היא פסולה מספק כדלקמן סעיף י"א וסעיף י"ג עיין שם:

[*] קמא. עיין במ"ש בסעיף י' ובסעיף י"[ב] טעם המנהג:

[יב] חלדה. לשון חולדה כחולדה זו שהיא תחובה ומכוסה בחורי הבתים והכי נמי הסכין מכוסה בסימן העליון בשעת שחיטת סימן התחתון או בשעת שחיטת העליון ממטה למעלה. ודווקא בסימן שהוא בכלל שחיטה הוי ודאי חלדה אבל אם מכוסה בדבר שאינו בכלל שחיטה כגון תחת העור מספקא ליה לרב בגמרא ואמר איני יודע ופסול מספק כדלקמן סעיף ח':

[יג] שחיטתו פסולה. מספק דאבעיות ולא איפשטו נינהו בגמרא לרב דאמר תחת העור איני יודע תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו תיקו ופרש"י מהו דהא עור נמי לאו בכלל שחיטה הוא ומספקינן ליה בחלדה הכי נמי לא שנא או דלמא האי גופה והאי לאו גופה עכ"ל. והרא"ש כתב תחת צמר מסובך מהו כיון דצמר עומד לגוז לא הוי כעור ואם תמצי לומר כיון דהשתא מיהא מחובר לבהמה מיקרי חלדה תחת מטלית הקשורה סביב הצואר מהו תיקו ועבדינן לחומרא (ולא הוי ספק ספיקא משום דהכל שם ספק אחד אי מיקרי חלדה בכהאי גוונא ואם לאו) אבל אם נפל טליתו על מקום השחיטה פשיטא דלא הוי חלדה דלא מיבעיא אלא בבגד שקשור תמיד בצואר הבהמה דומיא דצמר וכן כתב בה"ג דמיירי שיש מכה בצואר הבהמה ודבק עליה מטלית בשעוה ודלא כמו שכתב הרמב"ם אם פירש מטלית על הסכין ועל הצואר ושחט תחת המטלית הואיל ואין הסכין גלויה הרי זה ספק נבלה עכ"ל הרא"ש. ומה שכתב הקשור תמיד הוא לאו דווקא אלא דהוא הדין כרוך ועשוי להתקיים זמן מה (תבואות שור):

[יד] המסובך. לאו דוקא אלא אפילו השערות מובדלות זו מזו כל שהסכין תחתיהן הוה ליה חלדה אלא אורחא דמילתה נקט בגמרא ושו"ע ורמ"א דבמסובך שאינו יכול להפרידן מכניס הסכין תחתיהן (תבואות שור). ומכל מקום מדינא סגי לפנות הצמר אילך ואילך ואין צריך לתלוש אלא משום זהירות לכתחלה. וכן בעופות נהגו למרוט הנוצות ואף על גב דאיכא צער בעלי חיים (מרדכי). ומכל מקום אם יכול לשחוט בלא זה יש ליזהר מלמרוט כמ"ש רמ"א בסי' כ"ג:

[טו] מהעור. והוי לה חלדה ואפילו בדיעבד שחיטתו פסולה מספק כדלעיל (ש"ך):

[טז] שאוסר. כן דעת רש"י לפירושו בהא דבעי רב פפא החליד במיעוט סימנים מהו תיקו ופרש"י החליד במיעוט סימנים לאחר ששחט רובן בהכשר מי אמרינן הא אישתחיט שפיר ברוב סימנים או דילמא כולה חדא שחיטה היא ואית בה חלדה עכ"ל. והתוס' וסייעתם הקשו על פירוש רש"י כמו שהקשו על פירושו שפירש בבעיא דשהה במיעוט סימנים בכהאי גוונא ממש כדלעיל סי' כ"ג. ופירשו בעיא זו בענין אחר כדלקמן סעיף י"א. ולפירושם אין לאסור כלל חלדה אפילו במיעוט בתרא דסימן הראשון בבהמה שכיון שרוב הסימנים נשחטו בהכשר לא איכפת לן במיעוט שנשחט אחר כך בפסול. ומשום הכי כתב השו"ע סתם או מאחד מהם (עיין פרישה):

[יז] בקנה. פירש הש"ך הטעם שמחמירים אף במיעוט קמא דקנה בין בחלדה בין בדרסה בין בהגרמה הוא משום דאין אנו בקיאין בבדיקת הושט וחיישינן שמא נגע בושט כדלעיל סי' כ"ג אבל מדינא אין לאסור לכולי עלמא במיעוט קמא דקנה בדרסה וחלדה כמו שאין לאסור בשהייה מידי דהוה אחצי קנה חתוך דלעיל סוף סי' כ"א. אבל הב"י בשו"ע סבירא ליה לאסור במיעוט קמא דקנה מדינא בדרסה וחלדה לחוש לדעת הרמב"ם כדלקמן סעיף י"ג עיין במ"ש שם הטעם:

[יח] כדרכה. זהו פירוש התוספות בשם ר"ת והטור בשם הרמב"ם בבעיא דהחליד במיעוט סימנים דלעיל.

אלא דלהרמב"ם היא בין בקנה בין בושט כדלקמן סעיף י"ג ולר"ת היא בושט לבד. והוא הדין בשהייה ודרסה במיעוט קמא דושט היא בעיא דלא איפשיטא לפירוש ר"ת והוה ליה ספק נבילה. אבל להרמב"ם לפי דעת הב"י בכסף משנה לא הוי ספק נבילה במיעוט קמא דושט אלא בדרסה וחלדה אבל בשהייה הוה ודאי נבילה. וכן דעת כל האחרונים סימן כ"ג. משום שכיון ששהה אזיל ליה מעשה קמא והוה ליה כנקובת הקוץ ונקובת הושט במשהו אבל בדרסה וחלדה כיון שהשחיטה נמשכת ושחיטה אחת היא איכא למימר הכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט רובא בדרסה וחלדה אבל מיעוטא שפיר דמי משום הכי לא הוי אלא ספק נבילה (ריב"ש. כסף משנה. לחם משנה):

[יט] סימן השני. זהו פירוש התוס' בשם הר"ר אושעיא בבעיא דלעיל והסכים עמו הרא"ש ושאר פוסקים. דאיבעיא לן אף אם תימצי לומר תחת העור וצמר מסובך לא הוי חלדה היינו משום דלא חשיבי כבהמה. או דלמא אף אם תימצי לומר דהוי חלדה הכא שאני כיון שנשחט הרוב המיעוט הנשאר כחתוך דמי עכ"ל הרא"ש:

[כ] בחלדה. כלומר בחלדה גמורה ודאי בלי שום ספק דהיינו שהחליד הסכין בין סימן לסימן ושחט מיעוט הסימן בחלדה זו. מה שאין כן בבבא הראשונה שלא החליד אלא תחת מיעוט הסימן דאיכא למימר דמיעוט סימן כיון שאינו מעכב בשחיטה דמי לעור שהיא ספק חלדה וכיון שלא שחט בספק חלדה זו אלא מיעוט סימן איכא תרתי למעליותא. וקא משמע לן ברישא דאפילו הכי הוא בכלל בעיא דלעיל (עיין תבואות שור. וכן משמע בהדיא בב"י איני רואה כו' ע"ש ודו"ק):

[כא] הגרמה. לשון הגרמה שמכריע ידו לצאת חוץ ממקום הכשר שחיטה (רש"י):

[כב] רוב חלל. עיין במ"ש ריש סי' כ"א:

[כג] שפוסל בדרסה. זהו דעת הרא"ש בשם ריב"ם דדרסה חלדה ושהייה לא דמי להגרמה ועיקור. דאף לפירוש רש"י בבעיא דהחליד במיעוט סימן דלעיל ובבעיא דשהה במיעוט סימן דלעיל סי' כ"ג דהיינו מיעוט בתרא והוא הדין לדרסה במיעוט בתרא והוה ליה ספק נבילה מכל מקום בהגרמה ועיקור סבירא ליה להרא"ש שאין להחמיר כלל כפרש"י משום דפשיטא לן דאזלינן בתר רובא בהגרמה משום דלא מקום שחיטה הוא הוה ליה כאילו הוליך והביא ברגל אחר שחיטה. וכן נמי אם אחר שחיטת הרוב עקר המיעוט כיון דהוי שלא כדרך שחיטה כשר עכ"ל. וסברא הראשונה שבשו"ע הוא דעת התוס' שפירשו ב' בעיות אלו בענין אחר דלא כפרש"י משום דלא סבירא להו לחלק בין הגרמה ועיקור לשהייה דרסה וחלדה. ורש"י סבירא ליה גם כן שאין לחלק ביניהם ומשום הכי סבירא ליה לרש"י דגם בהגרמה ועיקור יש להחמיר מספק במיעוט בתרא בין דסימן קמא בין דבתרא ואפילו בעוף כדלעיל סי' כ"ג. ועיין במ"ש שם אם הוא ספיקא דאורייתא או דרבנן. וזהו מנהגינו שברמ"א:

[כד] קמא. עיין מ"ש לעיל בשם הש"ך דטעם החומרא במיעוט קמא דקנה הוא משום שמא נגע בושט. ולפי זה היכא דתפס הקנה לבדו בידו שאין לחוש כלל שמא נגע בושט אין להחמיר כלל בדרסה חלדה והגרמה ועיקור במיעוט קמא דקנה כמו שאין להחמיר כלל בכהאי גוונא בשהייה כדלעיל סי' כ"ג. אבל התוס' כתבו דבהגרמה יש להחמיר מדינא במיעוט קמא דקנה אף בלא חששא דנקובת הושט לחוש לדעת הרשב"א דפסק כמאן דאמר בגמרא הגרים שליש ושחט ב' שלישים פסולה והוא הדין פחות משליש משום דיציאת חיותא דבהמה ברוב סימן הוא וכשנחתך רוב הסימן לא נחתך אותו הרוב בשחיטה דהיינו במקום שחיטה. ולא דמי לחצי קנה חתוך דלעיל סוף סי' כ"א דהתם פגם וחתך ההוא במקום שחיטה הוא וכיון דאין טריפות בקנה עד שתפסק רובה הוה ליה כאלו לא נפגמה כלל ואף על גב דביציאת חיותא ברוב סימן לאו כולה רובא בשחיטה נפק מיהו במקום שחיטה נפק כולה חיותא אבל הגרמה לאו שחיטה היא ולאו מקום שחיטה היא וכי נפקא חיותא ברוב סימן הראשון בפסולא נפק דשלא במקום שחיטה הויא פלגא דמיפק חיותא עכ"ל רש"י. והוא הדין לפחות מפלגא דכולה מיפק חיותא בעי במקום שחיטה והלכך אפילו הגרמה משהו פוסלת בקנה במיעוט קמא לפי דעת הרשב"א. ואפילו לא גמר השחיטה באותו מקום החתך שהגרים בו אלא הוציא הסכין מאותו מקום שהגרים ושחט תחתיו במקום שחיטה מתחלת הקנה מלמעלה לא מהני מידי דכיון דנפק פלגא דחיותא שלא במקום שחיטה תו לא הדר (כן דעת רמ"א כמ"ש. דלא כתבואות שור). ומכל מקום במקום הפסד מרובה יש להקל אפילו לא הוציא הסכין ממקום החתך ולסמוך על דעת השו"ע דלקמן סעיף י"ג דפסק כמאן דאמר בגמרא הגרים שליש ושחט שני שלישים כשירה (תבואות שור).

אבל בדרסה וחלדה קשה להקל בדאורייתא אפילו בהפסד מרובה נגד השו"ע דלקמן סעיף י"ג. ולא דמי לשהייה כמו שיתבאר שם.

ועיקור במקום שחיטה דינו כשהייה ושלא במקום שחיטה דינו כמו בהגרמה כמו שיתבאר לקמן סעיף י"ד:

[*] בתחלה שליש. כצ"ל:

[כה] כשירה. דהא איכא רובא בשחיטה אף על גב דמיפק חיותא הוא ברוב ראשון ורוב ראשון לא היה בשחיטה אלא מיעוטו (גמרא): 

[כו] כשרה. כיון דאיכא רובא בשחיטה אף על גב דכי נפקא חיותא ברוב סימן בהגרמה קא נפקא (גמראקסד):

[כז] פסולה. אף על גב דכי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא כיון דליכא רובא בשחיטה (גמרא):

[כח] אמצעי. בקנה קמיירי כדלקמן סעיף י"ד. ואפילו הכי פסולה בוודאי בשליש אמצעי והוא הדין בפחות משליש כל שדרס או החליד במיעוט המשלים לרוב הקנה דכי נפקא חיותא ברוב הקנה בפסולא קא נפקא (ומהאי טעמא פגימה אחת פוסלת בסכין אף לשחוט הקנה לבדו בעוף כדלעיל סוף סי' כ"א). ולא דמי להגרים בשליש אמצעי מפני שהגרמה אינה מקום שחיטה ולכן כששחט שליש ראשון ואחרון במקום שחיטה מה לנו באמצעי שהגרים כיון ששחט הרוב במקומו (כסף משנה).

ובשליש ראשון בקנה היא פסולה מספק לפי דעת הרמב"ם בבעיא דהחליד סימנים דלעיל דהיינו במיעוט קמא. והוא הדין לדרסה. וסבירא ליה להרמב"ם שהעתיק לשונו בשו"ע כאן דהבעיא היא בין בושט בין בקנה (מדנקט רב פפא סימנים לשון רבים). ולא דמי לשהייה דבמיעוט קמא דושט היא פסולה בוודאי ובמיעוט קמא דקנה היא כשירה בוודאי משום שכיון ששהה אזיל ליה מעשה קמא והוה ליה כנקובת הקוץ ונקובת הושט במשהו ופסוקת הגרגרת ברובא אבל בדרסה וחלדה כיון שנעשה הפיסול בשעת שחיטה ובמעשה שחיטה איכא למימר דכולה חדא שחיטה היא ונעשית בפיסול ופסולה מספק אף במיעוט קמא דקנה (ב"י). ומהאי טעמא נמי אינה ודאי נבלה אף במיעוט קמא דושט כמ"ש לעיל. וכל זה לפי דעת הרמב"ם ושו"ע. אבל רש"י והתוס' והרא"ש ושאר פוסקים חולקים על זה. וכן דעת הש"ך כמ"ש לעיל:

[כט] ודאי. עיין סי' כ"ג:

[ל] מטה. דנקיבתו במשהו כריאה כדלקמן סוף סי' ל"ד:

[לא] פסולה. משמע וודאי פסולה. ולא דמי לדרסה וחלדה במיעוט קמא דושט דהוי ספק נבילה לפי דעת הרמב"ם ושו"ע. דהתם כיון שבדרך שחיטה הוא יש לומר דלאו נקב הוא דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט רובא בדרסה וחלדה אבל מיעוטא שרי אבל הגרמה כיון שאינה במקום שחיטה הוה ליה נקב (ש"ך). ומיהו אינה נבילה אלא טריפה כדלקמן סימן ל"ג ול"ד.

ואם שחט הושט תחלה והגרים במיעוט בתרא לצד מעלה בתורבץ הושט טריפה מספק לפי דעת הרא"ש וסייעתו כדין ניקב התורבץ אחר שחיטת הושט קודם שחיטת הקנה דלקמן סימן כ"[ו](עיין רא"ש ריש פרק אלו טרפות). וכן אם הגרים במיעוט בתרא לצד מטה. וכן אם שחט הקנה תחלה והגרים במיעוט בתרא לצד מטה דנקיבתה במשהו כריאה והוי לה כריאה שניקבה אחר שנשחט הקנה קודם שנשחט הושט דלקמן שם. וזהו דעת השו"ע כאן שכתב בקנה לצד מטה קודם גמר הכשר שחיטה דמשמע אפילו אחר שחיטת רוב הקנה קודם גמר הושט. עיין מ"ש סי' כ"[ו].

אבל בדרסה וחלדה במיעוט בתרא דושט שנשחט תחלה אין לאסור אפילו לפי דעת הרא"ש דלקמן שם כמו אם ניקב הושט אחר שחיטתו קודם שנשחט הקנה שהוא טריפה מספק לפי דעת הרא"ש כדלקמן שם. דהיינו דוקא כשניקב כנגד מקום החתך לצד מעלה או לצד מטה במקום השלם אבל מיעוט הנשאר במקום החתך עצמו מאחר שהרוב שחוט במקום הזה מיעוטא כמאן דשחוט דמי כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' שס"ז (הובאה בספר הארוך להש"ך). ועיין מ"ש סימן כ"[ו]:

[לב] ומהבשר. אבל אם נתלש הבשר עם הסימנים מהלחי אפילו נעקרו כולן כשירה ומועלת בו שחיטה כמו שמועלת אם ניטל הלחי מעל הבשר והסימנים. כדתנן סתמא בפרק אלו טריפות ניטל לחי התחתון כשירה ומשמע דמותרת באכילה אחר שחיטה. וכדאמרינן בהדיא בגמרא ריש פרק אלו טרפות אמר שמואל תורבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר ותנא תונא (תנא דמתניתין מסייע לן) ניטל לחי התחתון כשרה (וכיון שניטל הלחי נתלשו הסימנים שבלחי התחתון הם מחוברים). מתקיף לה רב פפא והא איכא עיקור סימנים. ולרב פפא קשיא מתניתין ניטל לחי התחתון כשרה. בשלמא מתניתין לרב פפא לא קשיא הא דאיעקור עקורי (מן הלחי ומן הבשר) הא דאיגום איגומי מעילוי סימנים (שנגמם הלחי מן הבשר שמוטל על הסימנים בין הלחי והסימן דלאו עיקור הוא שהסימנים מעורים בבשר) אלא לשמואל קשיא (דלדידיה איכא עיקור סימנים דקאמר תורבץ הושט שניטל דמשמע דהושט לבדו ניתק ונתלש מן הבשר). לא תימא כולו אלא רובו. והא אמר שמואל סימנים שנדלדלו ברובן טריפה. אמר רב שישא הא דאיקפל אקפולי (שנקלף מן הבשר איקפל כמו נקלף) הא דאיפרוק איפרוקי (כדבר הנעקר בכח שנעקר כאן מעט וכאן מעט עד רובו דאותו מיעוט המחובר אינו מחובר ביחד הלכך לאו חיבור הוא דלא הדר בריא) עכ"ל הגמרא ופירש"י. וכתב הרשב"א ויש לדקדק קצת כיון דאפילו נקלף רובו שרי אף על פי שלא נשתייר אלא מיעוטו ומיעוט זה לא אמרו בו שיעור היאך אפשר שתפסל יותר כשנשתייר בו מיעוט כאן ומיעוט כאן מכשנשתייר מיעוט אחד במקום אחד. ונראה לי דכשהוא מתפרק במקומות רבים הדבר ניכר שנתפרק בכח ומה שנשאר מחובר חיבור מדולדל הוא אבל כשנתפרק במקום אחד אותו המיעוט נשאר בחיבורו בחוזק כשהיה הילכך הוי חיבור והדר בריא עכ"ל (ומה שכתב והדר בריא היינו לפרש"י אבל הרשב"א גופיה לא סבירא ליה הכי כמ"ש לקמן).

אבל הב"ח סי' ל"ג כתב דלמסקנא דאמרינן לא תימא כולו אלא רובו אם כן הא דאמרינן ותנא תונא ניטל לחי התחתון כשר מוקמא מתניתין ברובא דווקא ולא מיפלגינן בין איעקור איעקורי לאיגום איגומי אלא אף על גב דאיגום הלחי מעלוי סימנים והסימנים מעורים בבשר לא מכשרינן אלא ברובא דוקא אבל בכולה הוה ליה עיקור והוא הדין אם נתלש הסימן עם הבשר מהלחי דלא כשו"ע. והש"ך סתם להקל כהשו"ע ולא הביא דעת הב"ח כלל. וכן דעת רוב האחרונים. אבל הט"ז הביא חומרת הב"ח. וכן פסק התבואות שור. ומכל מקום בהפסד מרובה אפשר לסמוך על רוב האחרונים.

ומ"ש השו"ע שנעקר הקנה ועל זה כתב בסעיף ט"ז שאם נשתייר משהו כשר אף על גב דשמואל לא קאמר אלא תורבץ הושט שניטל רובו כשר היינו משום דרבותא אשמועינן דאף על גב דושט נקובתו במשהו אפילו הכי בניטל ממקום חיבורו אינו כנקוב ולא כפסוק אלא אפילו ברובו כשר וכל שכן בקנה.

והתוספות בשם ר"ח פירשו הא דאיפרוק אפרוקי לא כפירוש רש"י שנעקר בכח ממקום חבורו אלא שנפרדו הסימנים זה מזה ברוב שיעור ארכן. והשו"ע פסק כב' הפירושים להחמיר בשל תורה ולכן פסק כאן בס[עיף] ט"ז כפרש"י ולקמן סימן ל"ג כפירוש ר"ח:

[לג] ונשמט. בטור כתב או נשמט. וצריך לומר פירושו דנעקר היינו בכח אדם ונשמט הוא מעצמה של בהמה על ידי נדנודה (ט"ז). והב"ח בקונטרס אחרון פירש דנעקר היינו דאיכא נקב מפולש ונשמט היינו שנשמט ממקומו וירד למטה וליכא נקב כלל עכ"ל. וזהו פירוש דאיקפל איקפולי לפי דעת הרמב"ם שנתקלף הסימן מקרומו וירד למטה ואף שהקרום מחובר במקום חבורו בלחי מדולדל הוא ואינו חיבור. וכן דעת הרי"ף כמ"ש בקונטרס אחרון: 

[לד] קודם גמר שחיטה. כן הוא לשון הרמב"ם. ומשמע מסתימת לשונו דאפילו נשמט אחד מהם קודם גמר שחיטת השני דהיינו קודם שחיטת רוב שנים בבהמה אף על פי שהסימן שנשמט נשחט כבר פסולה. ולשיטתיה אזיל הרמב"ם וכן השו"ע דלקמן סי' כ"ו סבירא ליה דלא אמרינן כמאן דמנח בדיקולא דמיא לאחר שחיטת רובו או אפילו כולו. ועיין מ"ש סעיף י"ח על זה:

[לה] פסולה. בפ"ק דחולין תניא שחט את הושט ואחר כך נשמטה הגרגרת שחיטתו כשירה נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט שחיטתו פסולה אם ספק זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה עכ"ל ברייתא. והא דנקט התנא שחיטה בושט ושמוטה בגרגרת אמרינן בגמרא דהוא הדין איפכא אלא דאורחא דמלתא נקט משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי. ופירש רש"י הטעם דפסולה משום דהרי נטרפה מחיים. דסבירא ליה לרש"י דעיקור טריפה מחיים נמי הויא בקנה משום פסוקת הגרגרת ובושט משום פסוקת התורבץ. אלא שגרגרת עצמה שנפסקה שיעורא ברובא וכן תורבץ עצמו שנפסק איכא למאן דאמר בגמרא דשיעורו ברובא ואיכא למאן דאמר במשהו והכי קיימא לן ובעיקור ממקום חבורו בלחי בין בקנה בין בושט שיעורו בכולן דוקא ולא אפילו ברובן. אלא אם כן מיעוט הנשאר הוא מדולדל כאן מעט וכאן מעט כדלעיל. אבל כשנעקר כולו טריפה מחיים נמי הוי כמו בנפסק הסימן עצמו. כדאמר שמואל סימנים שנדלדלו ברובן טריפה דהיינו כשאין המיעוט הנשאר במקום אחד דלא הדר בריא והוה ליה כנעקר כולו. והא דשמואל גופיה קחשיב עיקור בהלכות שחיטה בהדי שהייה דרסה כו' כדלעיל בשו"ע ס"א כמ"ש לעיל סימן א'. היינו לומר שאין שחיטה זו מועלת כלום והרי זו גם נבילה לאחר שחיטה כמו בשהייה דרסה ואינך ולא כטריפה שנשחטה. אבל מכל מקום מחיים נמי טריפה הויא כשנעקר הסימן ממקום חיבורו כמו בגרגרת עצמה שנפסקה ברובה שהיא טריפה מחיים ונבילה לאחר שחיטה כדלקמן סימן ל"ד וכן בתורבץ שנפסק ברובו אבל במשהו אינה נבילה לאחר שחיטה אלא בושט עצמו כדלקמן סימן ל"ג. והא דנקט רש"י טריפה ולא נבילה היינו משום דקאי בעוף דסגי ליה בסימן אחד שנשחט כראוי להוציאו מידי נבילה.

אבל הרשב"א כתב שאי אפשר לומר דשמואל קחשיב טריפה בהלכות שחיטה דאם כן ליחשוב נמי נקובת הושט (ועיין במה שיתבאר לקמן בשם התוס' דלא קשה מידי על פירוש רש"י). אלא עיקור שנעקר הסימן ממקום חיבורו לאו טריפה היא כלל מחיים כנפסק הסימן עצמו שהרי אין שעוריהם שוים (עיין תוס' דף מ"ד ע"א). אלא כמ"ש התוספות לפי דעת בה"ג דהלכתא גמירי לה שאין שחיטה מועלת בסימנים עקורים ממקום חיבורם בלחי ואפילו בעוף בעינן שיהיו ב' הסימנים מחוברים וראוים לשחיטה בשעה ששוחט אחד מהם דהכי גמירי לה הילכתא. ונפקא מינה האידנא לדינא בין שיטת רש"י ובין שיטת התוס' וסיעתם בשם בה"ג לענין חלב וביצים כדלקמן בהג"ה. והא דאמר שמואל סימנים שנדלדלו ברובן טריפה פירש הרשב"א דלאו טריפה ממש קאמר אלא אסורה קאמר דכל שהיא אסורה טריפה קרי לה. ונפקא מינה שאם שחט נבילה הוי ולא כטריפה שחוטה שאין שחיטה בסימנים עקורים עכ"ל.

אבל התוס' בפרק אלו טרפות סבירא ליה דטריפה ממש קאמר בסימנים שנדלדלו ברובן דהיינו שנעקר הסימן בכח כדלעיל דלא הדר בריא ומשום הכי טריפה מחיים נמי הויא. אבל בדאיקפל אקפולי בנחת מעל הבשר אף על פי שנקלף כולו כיון שלא נעקר בכח הדר בריא ומשום הכי אינה טריפה מחיים אלא שאין שחיטה מועלת בה כשנקלף כולו אף על גב דהדר בריא כיון שעכשיו אינו מחובר כלל בבשר הלחי שכך היא הלכה למשה מסיני שאין שחיטה בסימן עקור. אבל אם לא נקלף אלא רובו כשרה לגמרי ומועלת בו שחיטה ולא אמרינן בזה רובו ככולו כיון דהדר בריא לגמרי. אבל אם נעקר בכח דלא הדר בריא וסופו ליפרק כולו אמרינן רובו ככולו דכמאן דפסק דמי ומשום הכי היא גם כן נבילה לאחר שחיטה דאין שחיטה מועלת בה. והרשב"א סבירא ליה שאינה טריפה מחיים משום דהדר בריא אלא לאחר שחיטה נבילה היא. דמה שנשאר חבור מדולדל הוא והרי זה כאלו נעקר כולו (עיין במה שנתבאר לעיל).

והר"ן בחדושיו ובפירושו להרי"ף כתב בזה שיטה ד' בשם הרמב"ן דסבירא ליה דהא דאמר שמואל סימנים שנדלדלו ברובן טריפה טריפה ממש קאמר משום דלא הדר בריא וכל שכן בדאיקפול איקפולי כולו דלא הדר בריא וטריפה היא אבל מכל מקום אינה נבילה ואפילו לאחר שחיטה. והיינו כשנדלדל ונקלף שלא בשעת שחיטה אבל אם אירע לו כן בשעת שחיטה משהתחיל בסימנים אין שחיטה מועלת בו ונבילה היא. ואפילו לא נקלף אלא רובו דרובו ככולו בכל התורה כולה. וזהו עיקור דקחשיב שמואל בהלכות שחיטה שהוא הלכה למשה מסיני שאין שחיטה מועלת בו והיא נבילה. והא דאמר שמואל תורבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר כדלעיל דמשמע כשר לגמרי ומועלת בו שחיטה היינו כשנעקר שלא בשעת שחיטה. וטעמא דמלתא דכל שהסימנים עקורים מתחלה אפשר לאחוז בידיו בשעת שחיטה ולשוחטם כראוי ומשום הכי מהני שחיטה לטהר מידי נבילה בדבר שעושה אותה טריפה כגון שנדלדלו רובן או שנקלף כולו ואם לא נקלף כולו כשר לגמרי אבל נעקרו בשעת שחיטה אי אפשר שתשחט כראוי מפני שהסימנים מתנדנדים ומשום הכי הוי לה נבילה אפילו בדבר שאינו עושה אותה טריפה (כן הוא הגירסא בספר הארוך מהש"ך. וכן משמע בר"ן) כגון שנקלף רובו או אפילו כולו וכגון שנתלש עם הבשר מהלחי דדמי לאיגום איגומי מעילוי סימנים דלעיל דכשרה היא ואפילו הכי אין השחיטה מועלת בה כשאירע כן בשעת שחיטה מפני שהסימנים מתנדנדים זהו העולה מדברי הר"ן פ"ק ובחידושיו פרק אלו טרפות בשם הרמב"ן. והא דתניא נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט שחיטתו פסולה אף על פי שאפשר לשחוט הושט כראוי אף שהגרגרת שמוטה היינו משום דהרי נטרפה תחלה כפירוש רש"י דלעיל. ולענין מעשה יש להחמיר כדברי כולן להחמיר בשל תורה כמו שיתבאר לקמן.

והנה בפ"ק דף ט' פירש"י דעיקור היינו הא דתנן שחט את הושט ופסק הגרגרת הרי זה נבילה. וכתב על זה התוס' תימא דאין זה שייך להלכות שחיטה דזה פסול מפני שלא שחטו ולא דמי לשאר הלכות שחיטה. ויש לומר דמיירי ששחט בסכין פגומה או במגל וזה נקרא פסק הגרגרת ופסולה היא משום דאין שוחטין אלא חונקין (כדלעיל סימן י"[ח]) עכ"ל. ואין כוונתם דלרש"י אין עיקור אלא בכהאי גוונא דהא בהדיא אמרינן בגמרא בסוגיא דלעיל דתורבץ הושט שניטל כולו מלחי הוי עיקור. אלא כוונתם לומר דלפירוש רש"י דשמואל לא קחשיב אלא עיקור שהוא בדרך שחיטה דהיינו בסכין פגומה דזה שייך להלכות שחיטה אבל נעקר ממקום חיבורו בלחי או שנפסק הסימן שלא בדרך שחיטה (בסכין פגומה) אינו ענין להלכות שחיטה. ואף על פי שאין שחיטה מועלת בכהאי גוונא ונבילה היא מכל מקום הטבח שאינו יודע זה מותר לאכול משחיטתו ולא חיישינן שמא היו הסימנים עקורים או פסוקת הגרגרת. כמו דלא חיישינן לנקיבת הושט שהוא במשהו ואף היודע הלכות שחיטה אי אפשר לו לבדוק הושט אחר שחיטה דדילמא במקום נקב קא שחיט אלא דאזלינן בתר רובא כדאיתא בגמרא ורוב בעלי חיים כשרים ובריאים ושלימים מכל נקב. ואם כן הוא הדין דלא חיישינן מהאי טעמא לפסוקת הגרגרת. וכן לעיקור סימנים ממקום חיבורם בלחי לפירוש רש"י דשמואל דקא חשיב עיקור בהלכות שחיטה לאסור שחיטת שאינו יודע לא מיירי בעיקור ממקום חיבורם אלא בפסוקת הגרגרת ועל כרחך צריך לומר דהיינו בסכין פגומה.

אבל לבה"ג דעיקור אינו אלא שנעקר ממקום חבורו ובהא קאמר שמואל שאסור לאכול משחיטת שאינו יודע. סבירא ליה דשאני עיקור סימנים מפסוקת הגרגרת ונקובת הושט דלא חיישינן להו ולעיקור סימנים חיישינן משום דשמוטה שכיחא וצריך לבדוק אחריה לפי דעת בה"ג כדלקמן סי' כ"ה. ואף החולקים עליו שם היינו דוקא במי שיודע הלכות שחיטה ויודע שעיקור פוסל שהוא נזהר כשתופס בסימנים ומותחן יפה לאחוז בקל שלא יבא לידי עיקור בידים רק שבאנו לחוש שמא היו עקורים מתחלה מעצמה של בהמה על ידי נדנודה או על ידי אחיזת השוחט בה בקלות ולהא לא חיישינן להחולקים על בה"ג שם משום דסמכינן בהא ארובא דרוב בעלי חיים הם בריאים בטבעם ואין הסימנים נשמטים ונעקרים בהם מעצמן ולא על ידי אחיזה בקלות. אבל מי שאינו יודע שעיקור פוסל כלל ואינו נזהר כלל מעיקור כשתופס בסימנים למותחן יפה לכולא עלמא חיישינן שמא תפס ומתח בכח עד שבא לידי עיקור ובפרט בגרגרת דעבידא לאשתמוטי דבהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה וכיון שהשוחט לא ידע להזהר מילתא דלא רמיא עליה דאינש עביד ולאו אדעתיה כדלעיל סימן א' אין אני קורא בו נודע לך במה נשחטה כלל מאחר שהשוחט בעצמו אינו יודע. שלא אמרו חזקה על בן דעת שאין קלקולי שחיטה ניקרים לו אלא שלא ברצונו ובמשגיח דכל בן דעת משגיח לשחוט כהלכה כדלעיל סימן א' וב' אבל לא במי שאינו יודע להשגיח וליזהר מקלקול זה (דאדרבה מועד הוא לקלקל לפי דעת הט"ז. ואף דלא קיימא לן הכי מכל מקום מידי ספיקא לא נפקא וכל ספק בשחיטה פסול). מה שאין כן בנקובת הושט ופסוקת הגרגרת שאין לחוש בהן כלל שמא ינקוב השוחט שאינו יודע הלכות שחיטה את הושט בידים או יפסיק את הגרגרת אלא שמא היו כן מתחילה ולהא לא חיישינן דסמכינן ארובא. כמו בשאר טריפות שאין צריך לבדוק אחריהן כלל מהאי טעמא ומשום הכי נמי מותר לאכול משחיטתו של זה שאינו יודע. ואף על גב דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת השחיטה פסולה ובהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ולא דמי לשאר טריפות. מכל מקום כיון דסמכינן ארובא דרוב בהמות אינן נקובת הושט ופסוקת הגרגרת הרי נודע לך במה נשחטה דרובא עדיף מחזקה. ולא סמכינן מיעוטא לחזקת איסור דבהמה למהוי פלגא ופלגא משום דמיעוטא דלא שכיח הוא להיות נקובת הושט ופסוקת הגרגרת שטריפות הריאה לבדה הוא דשכיחא ומשום הכי צריך לבדוק הריאה כדלקמן סי' ל"ט ובמיעוטא דלא שכיח לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כדלעיל סימן א'. ואין להחמיר בספק נקובת הושט ופסוקת הגרגרת יותר מבספק שאר טרפות אלא בדאתיילדא ריעותא דהרי נקובה ופסוקה לפניך כדלקמן. אבל בשוחט שאינו יודע שעיקור פוסל לא שייך למיזל בתר רובא דרוב בהמות כשירות ובריאות בטבעם דלא מהני האי טעמא אלא במי שיודע להזהר שלא לעקור בכח דלא חיישינן שמא נעקרו מעצמן או על ידי אחיזה בקלות משום דרוב בהמות בריאות בטבען ואין הסימנים נעקרים מעצמן ולא על ידי אחיזה בקלות. אבל במי שאינו יודע להזהר דאיכא למיחש ביה שמא עקר בידים לא שייך למיזל בתר רובא אלא לאוקמה אחזקתה דהעמד הסימנים בחזקתן שהיו הסימנים שלימים ולא עקורים מתחילה ומוקמינן חזקת איסור דבהמה להדי חזקה זו והוי לה ספיקא דאורייתא ולחומרא ומשום הכי אסור לאכול משחיטתו.

(ואף לרש"י כן לפי גירסא שלנו בפירוש רש"י שלא פירש בהדיא דעיקור היינו פסוקת הגרגרת אלא הא דתנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת ורוצה לומר שפסקו ועקרו ממקום חיבורו. ולא פליג על בה"ג אלא דהא דסבירא ליה לרש"י דטריפה מחיים נמי הוי שהוא בכלל פסוקת הגרגרת דתנן בפרק אלו טרפות. והתוס' והרשב"א היתה גירסתם בפירוש רש"י שפירש בהדיא דעיקור היינו פסוקת הגרגרת ומשום הכי הקשו הרשב"א והר"ן אמאי לא קא חשיב נמי נקובת הושט והתוספות הקשו תימא כו'. עיין במה שיתבאר לקמן נפקא מינה לדינא מכל זה):

[לו] ואנו נוהגים כו'. פירוש שאנו נוהגין דלא כמו שכתב השו"ע אבל אם שחט אחד בעוף או רובו ואחר כך נשמט השני כו' דמשמע שאפילו אם שחט גם הסימן השני אחר שנשמט כיון שנשמט אחר שחיטת רוב הסימן הראשון ועוף הכשרו בסימן אחד שחיטתו כשירה. ואין אנו נוהגים כן אלא מטריפים כל עיקור שנשחט אחר שנעקר אפילו לא נשחט אלא מיעוט בתרא אחר שנעקר כל הסימן ממקום חיבורו אחר שחיטת רובו בין בקנה שהוא סימן הראשון בין בושט שהוא סימן הב' ואפילו בעוף שהכשרו בסימן אחד ואפילו הכי אם נעקר כל הושט ממקום חיבורו אחר שחיטת רובו ואחר כך גמר שחיטתו שנמצא ששחט מיעוט בתרא דושט בעיקור סימנים נוהגים להטריף. משום דאיכא למימר דכולא חדא שחיטה היא ואית בה עיקור כדפירש רש"י בבעיא דשהה או החליד במיעוט סימנים דלעיל (אבל אם נעקר הקנה אחר שחיטתו לפני שחיטת הושט אין לחוש כמו שיתבאר לקמן). וזהו שכתב רמ"א כל עיקור רוצה לומר אפילו מיעוט בתרא דסימן בתרא ואפילו בעוף דעליה קאי וכל שכן במיעוט קמא שנשחט בעיקור כל הסימן ממקום חיבורו שנמצאת שחיטת כל הסימן הוא בעיקור. וזה פשוט ומשנה שאינה צריכה היא שכן דרך התנאים לשנות הפשוט תחילה כמ"ש התוספות בכמה דוכתי ומכל שכן הפוסקים שדרכן לפרש ביותר. ועוד שרמ"א העתיק לשון זה משחיטת מהר"י ווייל ובמהר"י ווייל כתב תחילה עיקור היכי דמי כגון ששחט בסכין פגומה שזהו עיקור לפרש"י לפי דעת התוספות או שנעקר הסימן ממקום חיבורו שזהו עיקור לכולא עלמא ועל זה כתב שכל עיקור פסול בין במיעוט קמא כו' ורוצה לומר כל עיקור אפילו עיקור דסכין פגומה ששחט בפגימה זו מיעוט קמא לחוד אפילו הכי פסול משום שאין אנו בקיאים בבדיקת הושט ושמא נגע בושט בפגימה זו. וכן אם שחט בפגימה זו מיעוט בתרא לחוד פסול אפילו בקנה דשיעור פסיקתו ברובו משום דאיכא למימר כולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור דסכין פגומה לפרש"י לפי דעת התוספות שזהו עיקור דקחשיב שמואל בהלכות שחיטה בהדי דרסה ושהייה וחלדה והגרמה והלכך כמו דפסול במיעוט בתרא שנשחט בשהייה דרסה חלדה והגרמה לפרש"י בבעיא דלעיל אפילו בקנה משום דאיכא למימר כולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור הפוסלה לפרש"י לפי דעת התוס'. וכן כתב רבינו ירוחם והטור ברמזים. וכן במיעוט בתרא שנשחט אחר שנעקר כל הסימן ממקום חיבורו איכא למימר כולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור דהיינו המיעוט בתרא שנשחט בעיקור סימנים שהיא הלכה למשה מסיני שאין שחיטה מועלת בו דהיינו עיקור כל הסימן בדאקלוף איקלופי לפי דעת התוס' ורמב"ן או אפילו רובו בדאיפרוק איפרוקי לפי דעת הרשב"א דלעיל אבל בפחות מכן לא מיקרי עיקור כלל.

והילכך בין מיעוט קמא בין מיעוט בתרא שנעקר בין לפני שחיטה בין בשעת שחיטה אף על פי ששחטו אחר שנעקר ליכא למימר כולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור דהא אין בה שיעור עיקור הפוסל כלל ואין זה עיקור דקחשיב שמואל בהלכות שחיטה בהדי שהייה דרסה חלדה והגרמה. דאם לא תאמר הכי היכי אמר שמואל תורבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר ומועלת בו שחיטה ואפילו לא נשתייר בו אלא משהו במקום אחד כדלעיל והא קא שחיט מיעוט בעיקור שנעקר מקצתו מכבר. ואין לחלק בין מיעוט בתרא שנעקר לפני שחיטה לנעקר בשעת שחיטה משום דבשעת שחיטה יש לומר כולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור כמו עיקור דסכין פגומה במיעוט בתרא. דשאני הכא שמוליך ומביא בסכין כדרך שחיטה אבל בעיקור שנעקר הסימן ממקום חיבורו שאינו כדרך שחיטה כלל לית לן כלל כולה חדא שחיטה היא. דהא בהדיא תניא נשחט הושט ואחר כך נשמטה הגרגרת שחיטתו כשירה ואי אמרינן כולה חדא שחיטה היא אפילו בסימן ב' דעוף אמרינן הכי כדלעיל סי' כ"ג. אלא ודאי דלא אמרינן דהעיקור דסימן ב' ושחיטת סימן אחד כולה חדא שחיטה היא משום דעיקור אינו כדרך שחיטה כלל והוא הדין דלית לן דהעיקור דעיקור במיעוט בתרא ושחיטת הרוב כולה חדא שחיטה היא. וליכא למימר אלא דשחיטת מיעוט בתרא שנשחט בעיקור ושחיטת הרוב כולה חדא שחיטה היא ובזה אין לחלק בין נעקר בשעת שחיטה לנעקר לפני שחיטה דמכל מקום כששוחט הרוב והמיעוט בבת אחת כולה חדא שחיטה היא. ואם כן מדאמר שמואל תורבץ שניטל רובו מלחי כשר ומועלת בו שחיטה בנעקר לפני שחיטה אף על פי ששוחט המיעוט בתרא בעיקור שנעקר מקצתו מכבר ולא אמרינן כולה חדא שחיטה היא שהרי שוחט הרוב והמיעוט בבת אחת מכלל דבכהאי גוונא שאין בו שיעור עיקור שנאמר הלכה למשה מסיני לא איכפת לן מאי דכולה חדא שחיטה היא. ואם כן הוא הדין במיעוט בתרא שנעקר בשעת שחיטה ממקום חיבורו אף על פי שנשחט אחר כך ואיכא למימר כולה חדא שחיטה היא לא איכפת לן כלל הואיל ואין בו שיעור עיקור שנאמר הלכה למשה מסיני. וכל שכן במיעוט קמא דקנה שנשחט אחר שנעקר הסימן ממקום חיבורו פחות משיעור עיקור שנאמר הלכה למשה מסיני. דגם בעיקור דסכין פגומה במיעוט קמא דקנה אין לאסור משום דכולא חדא שחיטה היא אף לפרש"י בבעיא דלעיל דאמרינן הכי במיעוט בתרא במיעוט קמא לא אמרינן הכי משום דלאו מידי עביד כדפרש"י גבי שהייה. וכן כתב בהדיא בתשובת הרשב"א סי' שס"ז בשם הרא"ש. והכי נמי סבירא ליה לרש"י גבי הגרמה לחלק בין הגרים שליש ושחט ב' שלישים ובין שחט ב' שלישים והגרים שליש דפסולה משום דכולא חדא שחיטה היא ואם כן הוא הדין בדרסה חלדה ועיקור סבירא ליה הכי.

ומה שאנו נוהגים להטריף בכולן במיעוט קמא דקנה הוא משום שמא נגע בושט. ובעיקור לא שייך חשש זה אלא בסכין פגומה ולא בעיקור הסימן ממקום חיבורו שאף שכבר שחט בושט מאי איכפת לן בעיקור הסימן ממקום חיבורו פחות מכשיעור הפוסל. ואף אם תמצי לומר טעם המנהג להחמיר בכולן לבד משהייה הוא לחוש לפירוש הרמב"ם בבעיא דלעיל דהחליד במיעוט סימנים שהוא במיעוט קמא ומשום דכולה חדא שחיטה היא. מכל מקום הא בהגרמה מודה הרמב"ם דלית לן הכי משום דלאו מקום שחיטה היא כדלעיל. וכל שכן בעיקור ממקום חיבורו דלית לן שהעיקור והשחיטה כולה חדא שחיטה היא. ולית לן אלא דהמיעוט הנשחט בעיקור כולה חדא שחיטה היא עם הרוב והא לא איכפת לן אלא כשנשחט בעיקור כל הסימן ממקום חבורו שזהו שיעור הפוסל ולא כשנשחט בעיקור פחות מכשיעור הפוסל. כדאמר שמואל תורבץ שניטל רובו מלחי כשר ומועלת בו שחיטה אף על פי שנשחט מיעוט קמא ובתרא בעיקור שנעקרו מכבר.

אלא בעיקור דסכין פגומה הוא שיש לומר כן שטעם המנהג להחמיר אפילו במיעוט קמא דקנה אינו משום חשש שמא נגע בושט בלבד אלא לחוש לפירוש הרמב"ם בבעיא דלעיל שהיא במיעוט קמא ומספקא לן דילמא כולה חדא שחיטה כמו גבי חלדה ודרסה והוא הדין עיקור דסכין פגומה לפרש"י לפי דעת התוס' שזהו עיקור דקחשיב בהלכות שחיטה בהדי שהייה דרסה כו' (וזו שאלה ששאל הרא"ש מהרשב"א בתשובת הרשב"א סי' שס"ז). ואף על גב דלהרמב"ם גופיה דסבירא ליה דעיקור הוא כמ"ש התוס' בשם בה"ג יש לומר דסבירא ליה דסכין פגומה אינה מהלכות שחיטה שאינו שוחט אלא קורע וחונק כדתנן בפ"ק ולית לן כולה חדא שחיטה היא. ותדע דלהרמב"ם סכין פגומה אינו מהלכות שחיטה ולא דמי כלל לדרסה וחלדה דהא בדרסה וחלדה איבעיא לן לפירוש הרמב"ם דילמא הכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט רובא בדרסה וחלדה אבל מיעוטא שרי אפילו בושט ובסכין פגומה ליכא למאן דאמר שהפגימה אינה פוסלת בושט אפילו במשהו משום שהפגם הוא קורע ונוקב ולא שוחט ואינו מהלכות שחיטה ונקובת הושט במשהו. מכל מקום בטעם המנהג יש לומר משום דנקטינן בתרווייהו לחומרא. ואיך שיהיה טעם המנהג להחמיר בעיקור במיעוט קמא דקנה בין משום שמא נגע בושט בין כדי לחוש לפירוש הרמב"ם ולפרש"י לפי דעת התוספות על כל פנים בעיקור הסימן ממקום חיבורו לא מהני הני טעמי לאסור בפחות משיעור עיקור הפוסל אף אם נעקר כן בשעת שחיטה. ואף על גב דבשו"ע סימן זה לא הוזכר כלל עיקור דסכין פגומה. לא רצה רמ"א לשנות לשון מהרי"ו בין במיעוט קמא כיון דאתי שפיר גם בעיקור הסימן ממקום חיבורו כדלעיל. ותדע שהרי מהרי"ו כתב תחילה גם עיקור הסימן ממקום חיבורו ואפילו הכי סיים אחר כך בלשון זה וכל עיקור פסול בין במיעוט קמא כו'. כן דעת הט"ז בפירוש לשון רמ"א. וכן דעת התבואות שור להלכה. דלא כש"ך דפירש דמ"ש רמ"א כל עיקור שרוצה לומר אפילו במשהו דמיעוט קמא שנעקר ממקום חיבורו בשעת שחיטה וכן משהו דמיעוט בתרא שנעקר ממקום חיבורו. וטעם המנהג במיעוט קמא פירש הש"ך משום שאין אנו בקיאין בבדיקת הושט ושמא נגע בושט. דסבירא ליה להש"ך דלמנהגינו שמחמירים כפרש"י בבעיא דלעיל שהיא במיעוט בתרא דל"ל כולה חדא שחיטה היא אבל במיעוט קמא לאו מידי עביד כדפרש"י שם היינו דווקא כשלא נגע עדיין בושט אבל כשנגע כבר בושט שנקובתו במשהו תו ליכא למימר לאו מידי עביד דהא בנקובת הושט נעשית נבילה שאין שחיטה מועלת בה כמו בפסוקת רוב הגרגרת. ואם כן כי היכי דבפסוקת רוב הגרגרת לא אמרינן לאו מידי עביד במיעוט בתרא שנשחט בפסול אלא אמרינן כולא חדא שחיטה היא ואית בה פסול הכי נמי ליכא למימר לאו מידי עביד במיעוט קמא דקנה שנשחט בפסול אחר שניקב הושט כבר אלא אמרינן כולה חדא שחיטה היא ואית בה פסול. אלא דפסול דשהייה דרסה וחלדה והגרמה ליכא נפקא מינה דתיפוק ליה משום פסול דושט עצמו אלא נפקא מינה בעיקור לחודיה שאם נעקר מיעוט קמא דקנה ממקום חיבורו בשעת שחיטה אחר שנגע בושט אמרינן דכולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור כו' כמו במיעוט בתרא. והא דקאמר שמואל תורבץ שניטל רובו מלחי כשר היינו שנעקר שלא בשעת שחיטה אבל בשעת שחיטה אפילו בעיקור משהו יש לומר דהעיקור והשחיטה כולה חדא שחיטה היא. והא דתניא נשחט הושט ואחר כך נשמטה הגרגרת כשירה היינו דוקא בנשמטה מאליה דליכא למימר כולה חדא שחיטה היא כיון דלאו מידי עביד מה שאין כן בעיקור דידים דליכא למימר לאו מידי עביד יש לומר כולה חדא שחיטה היא (וזהו דעת מהר"ץ בהגהות שחיטות הובא בדרכי משה). וכן הוא בהדיא בהגהות שחיטות מהרי"ו לחלק בזה בין עיקור לשמוטה דאינו עושה מעשה. אי נמי יש לומר דהא דנוהגים להטריף כל עיקור אפילו במשהו בשעת שחיטה היינו בעיקור שעל ידי דחיקת הסכין בסימנים דאיכא למימר כולה חדא שחיטה היא מאחר שנעשה על ידי הסכין כמעשה שהביא בדרכי משה בשם מהר"ץ בשם מהרי"ו שנמצא מקצת טבעת על הסכין כדלקמן סעיף י"ט. אבל בשמוטה דממילא או אפילו בעיקור בידים שאינו בדרך שחיטה כלל ליכא למימר כולה חדא שחיטה היא. כמו בניקב הושט בידים בשעת שחיטה דלקמן סימן כ"ו כמ"ש שם בשם הש"ך שנתכוין שם לשני חילוקים אלו שיש לחלק בין עיקור לשמוטה. אבל מסתימת רמ"א כאן ושאר אחרונים מבואר דעיקור ושמוטה חדא מלתא היא לגמרי ואין חילוק ביניהם לדינא כלל. וכדעת הט"ז שחלק על הגהות שחיטת מהרי"ו שחילקו ביניהם. וכן עיקר. דלא כש"ך בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא (וכ"מ בהדיא בתורת הבית הארוך דאף רש"י מודה בעיקור שאינו דרך שחיטה דלא דמי לבעיא דלעיל דמספקא לן דילמא כולה חדא שחיטה היא. והילכך העיקר כהט"ז).

start gere

ואף לפי מ"ש לעיל בשם התבואות שור לחוש לדעת הרשב"א שפסק כמאן דאמר הגרים שליש ושחט ב' שלישים פסולה דבעינן כולה מיפק חיותא במקום שחיטה ואפילו במשהו דנפק שלא במקום שחיטה פסולה. ובעיקור מיעוט קמא ממקום חיבורו כיון דבכולו איכא כולה מיפק חיותא וטרפה לפי דעת רש"י ורמב"ן אם כן במשהו איכא משהו דמיפק חיותא כמו בפסוקת הגרגרת דמיטרפא ברובא ואפילו הכי במשהו איכא משהו דמיפק חיותא. מכל מקום בכהאי גוונא יש לסמוך אפילו שלא בהפסד מרובה אהכרעת רמ"א דלקמן דבחייה כשר וליכא מיפק חיותא כלל אפילו בכולו. אבל משום דהרשב"א גופיה סבירא ליה דבחיים כשר ורש"י דסבירא ליה טריפה לא סבירא ליה כמאן דאמר הגרים שליש פסולה האי טעמא לא מהני להקל בדאורייתא כמ"ש בכללי ההוראה. הילכך בעל נפש יחמיר לעצמו במיעוט קמא אפילו שלא בשעת שחיטה.

וכן בנעקר כל הסימן אחר שחיטת רוב הסימן הראשון לפני שחיטת סימן ב' בבהמה אף על פי שהניח ולא שחט כלל מיעוט בתרא דקמא שאין להחמיר לאחרים משום עיקור במיעוט בתרא שהרי לא שחטו כלל ומשום ששחט סימן הב' בעיקור סימן הא' אין לחוש כיון שנעקר אחר שחיטת רובו כמ"ש לקמן. אף על פי כן בעל נפש יחמיר לעצמו לחוש לפירש"י ורמב"ן דעיקור טריפה הויא ולהאוסרים בנולדו סימני טרפה בין סימן לסימן אף אם נולדו בסימן עצמו שנשחט כמ"ש לקמן סי' כ"ו. אף על גב דמדינא יש לסמוך בכהאי גוונא אהכרעת רמ"א דעיקור אינו טריפה מאחר דבלאו הכי יש חולקין על האוסרים דלקמן שם וגם האוסרים אינם אוסרים אלא מספק כמ"ש שם.

וכן בעיקור דסכין פגומה במיעוט קמא דקנה ותפש את הקנה לבדו בידו דליכא למיחש לנקובת הושט כדלעיל סי' כ"ג. אף על פי כן כל בעל נפש יחמיר לעצמו לחוש לפירוש הרמב"ם בבעיא דלעיל שהיא במיעוט קמא ומספקא לן אי אמרינן כולה חדא שחיטה היא ולפרש"י לפי דעת התוספות דעיקור דסכין פגומה הוא מהלכות שחיטה ואיכא למימר ביה כולה חדא שחיטה היא. אבל מדינא אין לחוש. שאף שהב"י בשו"ע פסק כהרמב"ם מכל מקום כיון שרבו החולקים על פירוש הרמב"ם וגם לפירוש הרמב"ם אינו אלא ספק פשיטא דבכהאי גוונא יש לסמוך אפילו שלא בהפסד מרובה אהכרעת רמ"א דלקמן כפירוש בה"ג דעיקור ממקום חיבורו הוא מהלכות שחיטה דלא כפירש"י לפי דעת התוספות דעיקור הוא סכין פגומה. שהרי כתב רמ"א דבחיים כשר. ואם כן הא דמתקיף רב פפא אהא דאמר שמואל תורבץ שניטל כולו מלחי כשר והא איכא עיקור סימנים כדלעיל על כרחך משום דעיקור שהוא מהלכות שחיטה הוא עיקור ממקום חבורו כמ"ש התוספות בשם בה"ג. וסבירא ליה לרמ"א שכן עיקר לפי שכן דעת התוספות ריש פרק אלו טריפות והרשב"א והר"ן והרא"ש ושאר פוסקים והלכה כבתראי. וסמך רמ"א על זה להתיר החלב והביצים דאיסור מדאורייתא הוא. והא דמחמירינן בעיקור דסכין פגומה במיעוט בתרא כמ"ש במהר"י ווייל והיינו לחוש לפירש"י לפי דעת התוספות דעיקור דסכין פגומה הוא מהלכות שחיטה ויש לומר בו כולה חדא שחיטה היא. היינו משום דבהמה בחזקת איסור עומדת משום הכי נוהגים כל החומרות גבי שחיטה והיכא דנהוג נהוג והבו דלא לוסיף עלה לאסור החלב והביצים שאינן בחזקת איסור.

או אפשר דרמ"א לא סבירא ליה להחמיר גם בעיקור דסכין פגומה במיעוט בתרא שהרי לא הביא לחומרא זו בהגהותיו ולא בדרכי משה. והא דלא כתב להחמיר במיעוט קמא משום חשש נקובת הושט היינו משום דבמיעוט קמא על כרחך מיירי שהגביה ידו מן הצואר וראה שלא שחט אלא מיעוט הקנה בלבד ואחר כך גמר שחיטתו בסכין יפה ואם כן תיפוק ליה משום שהייה דאסורה משום חשש נקובת הושט. אבל במיעוט בתרא נפקא מינה אם אין עיקור דסכין פגומה פוסל במיעוט בתרא משום דלאו שחיטה היא כלל ולית לן כולה חדא שחיטה היא אם כן מותר מיעוט בתרא במגל וכיוצא בו שכולו פגום ואין בו שחיטה כלל. ואין בזה גם כן משום שהייה דשהייה אינה אלא כששוהה בשחיטה אבל זה פסק מלשחוט. אבל בקרדום אסור משום דבין פגם לפגם יש ריוח משהו. אבל אם עיקור דסכין פגומה פוסל במיעוט בתרא אפילו במגל אסור אפילו בדיעבד. ובאמת דבר שאינו מצוי הוא לחתוך מיעוט בתרא במגל וכיוצא בו (דווקא) ובדבר שאינו מצוי לא שייך מנהג כמ"ש הרמב"ם סוף פרק י"א ואם כן מוקמינן ליה אדינא ומדינא וודאי דאין לאסור בדיעבד מאחר שהעיקר הוא כפירוש התוס' בשם בה"ג דעיקור שבהלכות שחיטה הוא עיקור ממקום חיבורו. ועוד שלפי דעת הרשב"א והר"ן אף לפרש"י אינו עיקור דסכין פגומה (וכן הוא בהדיא בתשובת הרשב"א סימן שס"ז דאף לפרש"י אין להחמיר כלל בעיקור דסכין פגומה במיעוט בתרא). וכל שכן לגירסא שלנו בפרש"י כדלעיל. ואף לפי דעת התוס' בפרש"י במיעוט בתרא אינו אלא ספק. ולפי דעת הרשב"א והר"ן הוא ספק דרבנן וכן הוא במהר"י ווייל כמ"ש לעיל סימן כ"ג והלכך בהפסד מרובה וכהאי גוונא המיקל לא הפסיד:

Start here