סעיף א

שחיטת עובד כוכבים נבלה[א] אפי' הוא קטן[ב] ואפי' אינו עובד עבודת כוכבים (כגון גר תושב) ואפילו אחרים רואין אותו[ג].

[א] נבילה. אבל אינה אסורה בהנאה משום תקרובת עכו"ם דלא אמרינן סתם מחשבת גוים לעבודה זרה אלא אם כן הוא מין דהיינו כומר האדוק בעבודה זרה ובזמן הזה אף הכומרים אינם אדוקים בעבודה זרה כל כך כי מעשה אבותיהם בידיהם ויש להתיר בהנאה בהפסד מרובה. וכל זה בשחיטה אבל בהריגה אין לחוש כלל למחשבת עבודה זרה (תבואות שור):

[ב] קטן. שאינו יודע בטיב עבודה זרה ואין מחשבתו לעבודה זרה:

[ג] אותו. ששחט יפה שחיטתו נבלה מן התורה שנאמר וזבחת ואכלת ודרשו חכמים מה שאתה זובח אתה אוכל ולא שזבח הקוף והוא הדין לנכרי לפי שאינו בתורת שחיטה ושחיטתו כשחיטת הקוף. אבל חרש שוטה וקטן הם בתורת שחיטה שהרי אסור להאכילם נבלות בידים מן התורה ולפיכך שחיטתו כשרה באחרים רואין אותו (א):

סעיף ב

מומר אוכל נבלות לתיאבון[ד]  - ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו אפילו ישחוט בינו לבין עצמו[ה] והוא שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה[ו] ואם לא בדק לו סכין תחלה אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקנו בסוף[ז] ואין ליתן לו לכתחלה לשחוט אפילו כשר עומד על גביו[ח] בלי שיבדוק לו כשר את הסכין תחלה על סמך שיבדקנו בסוף[ט].

הגה: מי ששחט והוציא טריפה פעם אחת מתחת ידו אם לא הוחזק בכך מותר לאכול אחר כך משחיטתו מ"מ דנין בזה לפי ראות עיני הדיין באדם השוחט אם כבר נכשל ורגלים לדבר מעבירין אותו. (מהרי"ק שרש ל"ג)

[ד] לתאבון. פירוש למלאות תאותו כשאינו מוצא בשר כשר או שאינו מוצא בזול כל כך כמו נבלות וטרפות (סנהדרין כ"ז). לאפוקי מי שאינו חושש בשחיטה דלקמן סעיף ה' בהג"ה:

[ה] לבין עצמו. ולא חיישינן שמא לא יזהר לשחוט יפה שלא ישהה וידרוס [משום] דלא שביק התירא ואכל איסורא כיון שבידו לשחוט יפה שזו חזקה היא אפילו בפושעי ישראל כשיש איסור והיתר לפניו שאינו מניח את ההיתר ואוכל את האיסור עד שידוע שיצא מחזקה זו ואינו חושש כלל באיסורין (רמב"ם תבואות שור). ואפילו לא יאכל הוא משחיטה זו מכל מקום חושש הוא שלא להאכיל איסורים כמו שלא לאכול שלא לעבור על ולפני עור וגו' כשאפשר לו שלא לעבור (תוספות ורא"ש). אלא דמטרח לא טרח לבדוק הסכין ולתקנה אם היא פגומה (רא"ש) אפילו אם יאכל ממנה משום הכי בודק הסכין ונותן לו (גמרא) (ב):

[ו] הלכות שחיטה. דבמומר לא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דכל שאוכל נבלות לתאבון ואינו טורח יש לחוש שמא אינו מומחה ולתאבה הוא שוחט (רשב"א). וצריך לבדקו תחלה קודם שחיטה אם הוא מומחה ואין ליתן לו לשחוט על סמך שיבדקנו אחר שחיטה דלמא מישתלי ולא יבדקנו וקאכיל איסורא דאפילו בדיעבד אסור שחיטתו אם אינו יודע אם הוא מומחה (ש"ך):

[ז] בסוף. ואז הוא נאמן לומר שבסכין זו שחט ולא חיישינן שמא בסכין פגומה שחט ולאחר שחיטה נזדמנה לו זו. ודוקא בשעה או שתים שלא היה לו פנאי ללכת לדרכו ולמצוא אחרת בשוק אבל כשהיה לו פנאי יום או יומים אין סומכין עליו בזה כך הדעת נותנת אבל לדינא יש להחמיר אפילו בשעה או ב[שתים]. אבל אם באנו בגמר שחיטה או שהיה לפניו ב' או ג' בהמות שחוטות ועדיין הוא שוחט והולך (רביעית וחמישית) כיון שהוא מתעסק עדיין בשחיטה וסכינו בידו אמרינן בוודאי בזו שבידו שחט הכל (רשב"א ש"ך) (ג):

[ח] עומד על גביו. ורואה ששוחט יפה דדלמא בסכין פגומה קשחיט (גמרא). ולא דמי לכותים קודם שגזרו עליהם להיות כנכרים דבישראל עומד על גביו או אפילו יוצא ונכנס היה מותר לאכול משחיטתו בלי שיבדוק לו סכין משום דהכותי מירתת מהישראל שמא יבדוק הסכין אחריו לפי שיודע שהישראל לא יסמוך עליו הואיל והוא נבדל מעדת ישראל באמונתו שאינו מאמין בתורה שבעל פה אבל ישראל מומר לא מירתת כי הוא סבור שלא יבדקו אחריו לפי שמחזיק עצמו כישראל (תוספות):

[ט] בסוף. דחיישינן שמא ישכח לבדוק בסוף וקאכיל איסורא שבדיקת המומר אינה כלום וסתם סכינים אינם בדוקים (ד):

סעיף ג

מומר לתיאבון ששחט אפילו נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן.[י]

[י] אינו נאמן. דחשוד על השבועה הוא לגבי אותו דבר שהרי הוא מושבע ועומד מהר סיני (ב"י בשם הרשב"א) (ו):

סעיף ד

מומר לתיאבון ששחט בינו לבין עצמו ויש עמו סכין יפה ושאינו יפה ואומר שביפה שחט[יא] נאמן ואפילו אם נמצא בשר בידו אם יש מומחין בעיר נאמן לומר מומחה שחט לי.[יב]

[יא] שביפה שחט. פירוש שאומר בזו שחטתי ואנו רואין שהיא יפה (רשב"א):

[יב] שחט לי. דלא שביק התירא להוליך למומחה שבעיר ואכל איסורא. ולא אמרינן דמיטרח לא טרח אלא בבדיקת סכין שהיא טרחא רבה אבל טרחא זוטא כטורח ההליכה לא מיקרי טורח לו בזה למיכל איסורא בשביל זה כדאמרינן בגמרא גבי חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר שאף על פי שאינן מבערין חמצן לפני הפסח וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור מכל מקום מחליפין הם חמצן בחמץ של נכרים שמותר לאחר הפסח ולא שביק התירא ואכל איסורא בשביל טורח ההליכה אל הנכרים. אלא שיש הפרש בין נכרים שמצויים הרבה להחליף עמהם ובין מומחין לשחיטה שבעיר שאינן אלא אחד או ב' וג' ויש לחוש שמא לא יטרח הרבה לחזור אחריהם עד שימצאם אם ילך אצלם ולא ימצאם בביתם משום הכי בעי הכא שיאמר מומחה שחט לי דאיכא עוד חדא למעליותא דמירתת לשקר שמא ישאלו את המומחה. 

ואף על גב דאמרינן לעיל דמומר לא מירתת דסבור שלא יבדקו אחריו. שאני הכא שכיון ששואלים אותו מאין לו בשר זה והוא צריך לומר מומחה שחט לי אם כן רואה הוא שבודקין אחריו ואין מאמינים לו על השחיטה. וכתב הט"ז והש"ך דהיינו דוקא כשאומר מומחה פלוני שחט לי כדלקמן סי' קי"ט (גבי השולח לקנות גבינה ואמר השליח לקחתי ממי שהוא מומחה ונאמן על הגבינות דבעינן שיאמר לקחתי ממומחה פלוני אם השליח הוא חשוד על הגבינות. והטור ושו"ע שלא הזכירו כאן מומחה פלוני טעמם ונימוקם עמם דהכא לא דמי דהתם דאי לא אמר פלוני אלא מומחה סתם מצי לאשתמוטי ולומר אי לדידך לא מהימן מי שקניתי ממנו לדידי מהימן כדפירש רש"י בבכורות (דף ל"ו ע"ב) מה שאין כן הכא דלא חיישינן ששחט לו מי שאינו מומחה דהא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אלא שמא שחט בעצמו וכיון שאמר מומחה שחט לי מירתת שמא ישאלו את [ה]מומחין שהם יחידים בעיר. ואף אם הם רבים לא מצי לאשתמוטי אלא לפי דעת הרא"ש ולא לפי דעת הרמב"ם ושו"ע דלקמן סי' שי"ד סעיף ח'. עיין שם בש"ך).

ומכל מקום אהאי טעמא דמירתת לחוד לא הוי סמכינן אי לא משום דלא שביק היתרא ואכל איסורא בשביל טורח ההליכה. דלא סמכינן אהאי טעמא דמירתת לשקר פן ישאלו וידרשו אחריו מאחרים ויכחישוהו אלא בדרבנן ולא בדאורייתא כדלקמן סי' קי"ט אלא בדאיכא נמי טעמא אחרינא להקל כדלקמן סי' פ"ו. משום דבדאורייתא חיישינן חששא יתירה דלמא לא אסיק אדעתיה שישאלו וידרשו אחריו כי נדמה לו שיאמינו לו מה שאין כן בישראל יוצא ונכנס דלקמן סעיף ט' דמירתת פן יראוהו מקלקל שחיטתו ויהיה נתפס כגנב.

ועיר שיש בה טבחי ישראל קבועים בשר הנמצא ביד מומר זה מותר אפילו בלא אמירתו שחזקתו שלקח מטבח ישראל ולא שביק היתרא בשביל טורח ההליכה לבדה מאחר שהטבחים קבועים ואין לחוש שמא לא מצאם ולא טרח לחזור אחריהם (רשב"א סי' ת"ל. משמרת הבית. תבואות שור). והוא שידוע שהיו הכשירות באותו היום בזול כמו הטריפות שאם לא כן אף באמירתו אינו נאמן לומר שלקח מהכשירות (רבינו ירוחם ש"ך). וגם צריך להיות הדבר מצוי בעיר להיות הכשירות בזול כמו הטריפות שאם אין זה דבר מצוי אף שהיה בו באותו יום שמא לא ידע הוא וסמך ארוב פעמים שהן ביוקר והלך כפעם בפעם אל הטריפות לקנות ממקולין של נכרים או ישראל שיש להם מקולין מיוחדות לטריפות ואינו נאמן אפילו באמירתו ואפילו אומר מטבח ישראל פלוני לקחתי דבדאורייתא לא סמכינן אהאי טעמא דמירתת (תבואות שור):

סעיף ה

מומר להכעיס אפי' לדבר אחד או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא או שהוא מומר לכל התורה אפילו חוץ משתים אלו דינו כעובד כוכבים (ר' ירוחם).

הגה: ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבלות בלא תיאבון אף על פי שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס. (כך העלה הב"י מדברי הרא"ש).

סעיף ו

מומר לאחד משאר עבירות א"צ לבדוק לו סכין ולהרמב"ם צריך[יג] ודוקא במומר לעבירה[יד] אבל מי שהוא פסול לעדות בעבירה מעבירות של תורה אין צריך לבדוק לו סכין אפילו להרמב"ם (ב"י ושכ"כ הרמב"ם).

הגה: מיהו אם הוא פסול לעדות משום שאכל נבילות אעפ"י שאינו מומר לכך כיון שהוא חשוד לאכול נבלות דינו כמומר[טו] לכך (סברת ב"י והרמב"ם).

[יג] צריך. אפילו לעיכוב דהיכא שלא בדקו לו הסכין לא בתחילה ולא בסוף שחיטתו אסורה (ש"ך) דכיון דחזינן שלתאותו הוא עובר על אחת מן העבירות שבתורה חיישינן דפקר (טפי) שלא לקיים שום מצוה כהלכתה עכ"ל הרא"ש. ונראה מדבריו דהכי נקטינן (ב"ח. וכ"פ רש"ל. וכן דעת הש"ע לקמן ס"ז והש"ך והט"ז שם) (יג):

[יד] לעבירה. היינו שהוא מועד ורגיל לעבור. אבל מי שהוא פסול לעדות היינו שלא עבר אלא פעם אחת אף על פי שנפסל לעדות ממון נאמן הוא באיסורין בדבר שלא נחשד עליו דהיינו שלא עבר עליו אפילו פעם אחת. דשאני עדות ממון דכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס וכל מי שעבר עבירה אפילו פעם אחת נקרא רשע אבל באיסורין אין הרשע פסול אלא בדבר שנחשד עליו (רמב"ם פי"א מהלכות עדות. רשב"א סי' ת"ל):

[טו] דינו כמומר. לכולי עלמא (ת"ש). וצריך לבדוק לו סכין אפילו לא יאכל משחיטה ז[ו] לפי שאינו חושש על אחרים יותר ממנו וחיישינן שלא יבדוק הסכין יפה. ולא אמרו החשוד על הדבר נאמן בשל אחרים כדלקמן סימן קי"ט אלא להעיד אבל לא דאמרינן שיטרח לאחרים יותר מלעצמו. דאדרבה יש חשודים להאכיל איסור לאחרים ולא לאכול בעצמן כדלקמן שם ס"ב (עיין כנסת הגדולה ותבואות שור דלא כש"ך):

סעיף ז

מומר לערלות דינו כמומר לעבירה אחת[טז] ואם אינו ערל אלא מפני שמתו אחיו מחמת מילה[יז] הרי הוא כשאר ישראל כשר.

[טז] אחת. ולא כמומר לכל התורה כולה אף על פי שהמפיר בריתו של אברהם אבינו אין לו חלק לעולם הבא (עיין פרי חדש סימן קי"ט):

[יז] מחמת מילה. פירשו התוספות שנימולו כשהם גדולים או ביום ח' וראו שנבלע בהן דמן דאם לא כן אמרינן שמא עדיין לא נבלע בהן דמן ולכך מתו (ט"ז) והוי ליה מומר לערלות וצריך לבדוק לו סכין להרמב"ם. דכיון שבכל יום עובר באיסור כרת הוי ליה כמומר ורגיל בכך. והוא הדין אם אינו מל את בנו שלא לצערו הוי ליה מומר לדבר אחד (תבואות שור):

סעיף ח

כותי האידנא דינו כעובד כוכבים.

סעיף ט

צדוקי ובייתוסי (הם הנמשכים אחר צדוק ובייתוס מתלמידי אנטיגנוס איש סוכו שיצאו לתרבות רעה ואינם מאמינים בתורה שבע"פ) שחיטתן אסורה אלא א"כ שחטו ואחרים עומדים על גביהם וגם בדקו להם סכין[יח].

הגה: מסור דינו כמומר[יט]  ושחיטתו פסולה ויש מכשירין[כ]  (ב"י סימן קי"ט בשם רשב"א) וע’ לקמן סימן קי"ט.

[יח] סכין. היינו כדי להתיר בכל ענין אף אם הצדוקי אינו מומחה. שכן הוא גם כן כוונת השו"ע במה שהצריך עומד על גביו ולא סגי ביוצא ונכנס כמש"ל בשם הב"י. אבל במומחה לא בעי בדיקת סכין לא בתחלה ולא בסוף:

[יט] כמומר. בכת"י נרשמו שני ציונים על הגהה זו, אך ביאור רבנו השייך להם לא נעתק שם. וחבל על דאבדין.

[כ] ויש מכשירין.

סעיף י

התחיל פסול לשחוט וגמר הכשר או שהתחיל הכשר וגמר הפסול פסולה במה דברים אמורים שהתחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבלה כגון בוושט או ברוב הקנה אבל אם התחיל הפסול בחצי קנה וגמר הכשר כשרה.

סעיף יא

היו ישראל ופסול אוחזין בסכין ושוחטין פסולה ואין צריך לומר אם כל אחד סכינו בידו.

(שחיטת קוף פסולה) (א"ז והוא בתוספתא ריש חולין).