תקט כמה דינים פרטיים להלכות יום טוב ובו ט"ז סעיפים:
א שפוד שנעקם ונכפף אם יכול לצלות בו כמות שהוא בלי שיפשיטנו אסור לפושטו ביו"ט אפילו בידו מפני שהוא טורח ביום טוב טרחא שאינה צריכה ואם אי אפשר לצלות בו בלא תקון וגם אי אפשר למצוא שפוד אחר אפילו אצל אדם אחר שאפשר לו לשאול ממנו וגם לא היה אפשר לו לתקנו מערב יו"ט כגון שנכפף ביו"ט או אפילו נכפף מערב יו"ט ולא ידע ממנו עד שקידש היום או אפילו ידע ממנו סמוך לחשכה ולא היה שהות לתקנו קודם יום טוב מותר לתקנו ביו"ט אבל אין מורין כן לאחר ואדם הבא לשאול הלכה (א) זו למעשה דהיינו ששואל היאך לעשות מעשה אין אומרים לו היתר זה כדי שלא יטעו להתיר אף אם היה אפשר לתקנו מערב יו"ט ושכח ולא תיקנו דאז אסור מן התורה לתקנו ביו"ט כדין כל מכשירי אוכל נפש שהיה אפשר לעשותן מערב יו"ט אבל כל אדם מותר לעשות כן מעצמו ובלבד שלא יעשה כן בפני אדם אחר שאינו יודע היתר זה דכיון שעושה לפניו הרי זה כמורה לו הלכה למעשה.
ואם נכפף ביו"ט ראשון אסור לתקנו ביו"ט שני של גליות אם יש שהות ביו"ט ראשון כדי לתקנו ואע"פ שהוא יו"ט ואסור לתקנו מכל מקום כיון שאנו עושין שני ימים מחמת הספק שמא הראשון הוא חול הרי זה כאילו היה אפשר לעשותו ולתקנו ביום ראשון:
ב וכן הדין בכל מכשירי אוכל נפש שאם היה אפשר לעשותן ביו"ט ראשון אם היה חול אסור לעשותן ביו"ט שני של גליות.
וגם אין היתר לעשותם אלא בינו לבין עצמו בענין שלא ילמדו אחרים ממנו וכמו שנתבאר למעלה:
ג שפוד שרוצה לצלות בו שהיה ארוך יותר מדאי אסור לחתכו או לשרפו כדי לקצרו מפני שהוא מתקן כלי ביו"ט ואם לא היה אפשר לקצרו מערב יו"ט וגם אי אפשר למצוא שפוד אחר מותר לקצרו כדין מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט:
ד אחת סכין שנפגמה ואחת סכין שעמדה אפילו אינו יכול לחתוך בה כלל אין משחיזין אותה במשחזת המיוחדת לכך מפני שהוא מתקן כלי ביום טוב ואפילו לא היה אפשר להשחיזה מערב יום טוב כגון שנפגמה ועמדה ביום טוב (ואף על פי שכל מכשירים שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב מותר לעשותם ביום טוב (ב) מכל מקום בסכין החמירו חכמים לפי שהוא דבר המצוי אצל רוב בני אדם ורוב הפעמים אפשר לו לשאול סכין מחבירו לצורך יו"ט לפיכך אפילו אם הוא בענין שאי אפשר לו למצוא סכין אחרת לא רצו חכמים לחלק בכך ואסרו השחזת הסכין כדרכה במשחזת בכל ענין):
ה אבל התירו לחדדה ע"י שינוי כגון על גבי סכין אחרת או על גבי עץ או על גבי אבן או על גבי חרס אפילו היה אפשר לו לחדדה מערב יו"ט ובלבד שלא יעשה כן בפני אדם שאינו יודע היתר זה שלא ילמד ממנו להקל בדבר זה ויתיר לעצמו אף במשחזת אלא אם כן אין ניכר שהוא מתכוין לחדדה אלא אפשר לומר שאינו אלא להעביר שמנוניתה שהוא מותר ואין צריך לומר שאין מורין היתר זה לאדם הבא לשאול הלכה למעשה אפילו לא היה אפשר לחדדה מערב יו"ט אלא כל אדם מעצמו מותר לעשות כן:
ו אבל אם אינו מתכוין לחדדה אלא להעביר שמנוניתה מותר להשיאה על גבי חבירתה או על גבי עץ ואבן או על גבי חרס ומורין כן לרבים, אבל להעביר שמנוניתה על גבי משחזת אין מורין כן אלא כל אדם בינו לבין עצמו מותר לעשות כן:
ז לא התירו לחדדה ע"י שינוי אלא כשעדיין יכול לחתוך בה על ידי הדחק דכיון שחידוד ע"י שינוי מועיל לה לפיכך אין חוששין שמא יחדדנה במשחזת. אבל אם אי אפשר לחתוך בה כלל אסור לחדדה אפילו ע"י שינוי דכיון שאין מועיל לה חידוד ע"י שינוי יש לחוש אם נתיר לו לחדדה ע"י שינוי שמא ילך ויחדדנה במשחזת כדרכה:
ח עופות שממלאים אותם בבשר וביצים ביו"ט - מותר לתפרם שהרי תפירה זו צורך אוכל נפש היא. ובלבד שיתקן החוט למדתו (שלא יהיה ארוך יותר מדאי) וישימנו במחט מערב יו"ט, כדי שלא יצטרך לחתוך את החוט ביו"ט כדי לקצרו. ואם לא נתנו במחט מערב יו"ט - אסור ליתנו במחט ביו"ט שמא יהיה החוט ארוך יותר מדאי ולא יוכל לתפור בו ויחתכנו כדי לקצרו ונמצא מתקן כלי ביום טוב. ואע"פ שהתירו לו התפירה לא התירו לו מלאכת תיקון כלי לפי שהוא ממכשירי אוכל נפש והיה אפשר לעשותה מערב יו"ט.
אבל מותר לחתוך החוט הנשאר תלוי בעוף לאחר התפירה לפי שהיא מלאכה שאי אפשר לעשותה מערב יו"ט.
ומכל מקום נהגו שלא לחתכו אלא לשרפו אע"פ שהכל אחד, שכמו כן הוא מתקן כלי (פירוש גוף העוף) בשריפת החוט כמו בחתיכתו:
ט מותר לחתוך או לשרוף ביו"ט אגד גדיים ועופות הקשורים בשפוד שנצלו בו. וכן מותר לחתוך חוטי תפירתם ואין בזה משום קורע. ואפילו בשבת מותר לחתכם כמ"ש בסימן שי"ד עיין שם הטעם:
י כלי הצריך הגעלה או ליבון אסור להגעילו או ללבנו ביו"ט, מפני שהוא מתקן כלי ביו"ט. ואפילו אם רוצה להשתמש בו ביום לצורך אוכל נפש, מכל מקום אם היה אפשר להכשירו מערב יו"ט אלא ששכח אסור להכשירו ביו"ט כדין מכשירין שאפשר לעשותם מערב יו"ט. ואם לא היה אפשר להכשירו מערב יו"ט מותר להכשירו ביו"ט אלא שאין מורין כן כדין מכשירים שאי אפשר לעשותם מערב יו"ט:
יא מותר ללבן ביו"ט כלי ברזל שאפו בו מאכל של גבינה כדי לאפות בו ביום מאכל של בשר אע"פ שהיה אפשר ללבנו מערב יו"ט לפי שאינו ניכר שמתקן כלי אלא הוא מחממו כדי לאפות בו ובלבד שמיד שיעבירנו מן האש יתן בו המאכל של בשר. אבל אם יצטנן הכלי ואח"כ ילבנו שנית כדי לאפות בו א"כ הרי ליבון הראשון לא היה רק להכשירו ונמצא עשה הבערה כדי לתקן כלי ביו"ט:
יב וכל זה כשמלבן מחלב לבשר או מבשר לחלב דכיון שאין צריך ללבנו היטב עד שיהא נצוצות נתזים ממנו אלא די לו בליבון קל כמ"ש בסי' תנ"א וביו"ד בסי' קכ"א אינו ניכר שמתקן כלי אלא הוא מחממו כדי לאפות בו אבל אסור ללבן ביו"ט כלי ברזל הבלוע מאיסור אם היה אפשר ללבנו מערב יו"ט אפילו רוצה לאפות מאכל של היתר מיד שיעבירנו מן האש דכיון שצריך ללבנו עד שיהיו נצוצות נתזים הימנו הרי ניכר שמתכוין להכשירו ולתקן כלי ביו"ט:
יג וכל זה בכלי שמן הדין צריך הגעלה או ליבון אבל אם אינו צריך אלא מחמת חומרא בעלמא כגון שפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח ורוצה לחזור ולצלות בו ביו"ט מותר ללבנו תחלה אע"פ שהיה אפשר ללבנו מערב יו"ט דכיון שמן הדין אינן צריך כלל ליבון ולא הגעלה הרי אינו מתקן כלום:
יד כשם שאין נוקבין נקב חדש בחבית בשבת מטעם שנתבאר בסי' שי"ד כך אין נוקבין ביו"ט אפילו לצורך אכילה שהרי אפשר לנקבה מערב יו"ט ואם לא היה אפשר לנקבה מערב יו"ט מותר לנקבה ביו"ט ואין מורין כן כדין מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט:
טו להדיח כלי אכילה ושתיה ולשפשפן ביו"ט וכן להטביל כלי חדש ביו"ט דינן כמו בשבת וכמ"ש בסימן שכ"ג. ואם לא היה אפשר להטבילו מערב יו"ט מותר להטבילו ביו"ט לדברי הכל אבל אין מורין כן כדין מכשירים שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט:
טז מותר לטלטל מוקצה לצורך אכילה כגון אבנים המונחים על גבי פירות מותר לטלטל האבנים כדי לאכול הפירות ביום טוב, לא יהא טלטול המוקצה חמור מעשיית מלאכה גמורה שהותרה לצורך אכילה.
אבל אוכלין המוקצין אסור לאכלם ביום טוב, לפי שאכילת יום טוב אף על פי שהיא מצוה אינה דוחה אפילו איסור של דבריהם. ואף על פי שכל מלאכות הותרו לצורך אכילת יו"ט אבל מאכלות אסורות לא הותרו. וכשם שאסור לאכול את המוקצה כך אסור להשתמש בו אפילו לצורך אכילה, כגון לסמוך את הקדרה באבנים או בעצים המוקצים - שההנאה שהוא נהנה במה שמשתמש במוקצה היא אסורה כאכילה לפי שתשמישן של עצים ואבנים זו היא אכילתם. ולא חלקו חכמים בין עצים ואבנים לאוכלין ומשקין המוקצים ואסרו להשתמש בכל דבר שהוא מוקצה.
במה דברים אמורים כשעושה מעשה בגוף המוקצה, כגון שמטלטל את האבן לסמוך בה הקדירה או שמסיק בעצים המוקצים אף על פי שאינו מזיזם ממקומם - מכל מקום כיון שנותן תחתיהם אש ומבעיר אותם הרי עושה מעשה בגוף המוקצה.
אבל מותר להשתמש במוקצה כשאינו עושה <(ג)> שום מעשה בגוף המוקצה כגון להתחמם כנגד המדורה הנעשית מעצי מוקצה או להשתמש לאורן. ואע"פ שהוא נהנה מהמוקצה מכל מקום כיון שההנאה בא לו מאליה שאינו עושה שום מעשה בגוף המוקצה בהנאתו ממנה לא גזרו חכמים על כך אפילו בשבת, כמו שנתבאר בסי' ש"ח: