שיב הנצרך לנקביו במה מקנח בשבת ובו ט"ו סעיפים

א משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח בהם בבית הכסא ואפילו אם נפנה על הגג ויש טורח להעלותן עמו לגג הרי זה מותר וכמה אבנים מותר להכניס לבית הכסא מי שיש לו מקום קבוע לבית הכסא דהיינו שלעולם נכנס למקום אחד לפנות שם מותר להכניס שם אבנים כמלא היד שאם ישתיירו לו מהן ערבית יקנח בהן שחרית ואין כאן טלטול שלא לצורך ואף שאחרים נכנסים ג"כ לפנות במקום זה ויש לחוש שיקנחו הם במה שישתייר ממנו אין בכך כלום שנמצא שטלטול הוא לצורך אחרים ואין זה טלטול שלא לצורך דמה לי הוא מה לי אחר ואע"פ שהאחרים יכולין לטרוח בעצמן להכניס להם אבנים מכל מקום כיון שאפשר שכל אבנים אלו שהוא מכניס יצטרכו לו בעצמו אם לא יקדימוהו אחרים לקנח במה שישתיירו ממנו בקינוח זה הרי זה טורח בשביל עצמו:

ב אבל מי שאין לו מקום קבוע לבית הכסא שפעם הולך למקום זה ופעם למקום אחר מכניס עמו אבנים כשיעור ראשו של בוכנא שדכין בו בשמים ולא יותר לפי שאם ישתיירו לו מהן ואח"כ ילך לפנות למקום אחר נמצא שטלטל בתחלה שלא לצורך ואם ניכר באבן שקנחו בו כבר פעם אחת מותר להכניסו אפילו הוא גדול הרבה או אפילו הן הרבה ממלוא היד מותר ליטול כולן דכיון שקנחו בהן ורושם הקינוח ניכר בהן הרי הן מוכנין ועומדין לכך ואין בהן משום מוקצה וכן אבנים שייחדן לקינוח מבעוד יום אע"פ שעדיין לא קינח בהן מעולם מותר להכניסן לבית הכסא אפילו הן הרבה והוא שייחדן לכך לעולם אבל יחוד לשבת אחת אינו מועיל כמו שנתבאר בסי' רנ"ט וש"ח:

ג מי שיש לו בית הכסא סמוך לביתו שאין שום אדם אחר נפנה לשם אסור לו להכניס לשם אבנים בשבת אא"כ הן מוכנין ועומדים לכך מפני שהיה לו להזמינם שם מאתמול שהרי מאתמול היה יודע שבודאי יפנה שם בשבת כיון שאין שום אדם אחר נכנס לשם לפנות משא"כ כשגם אחרים אפילו בני ביתו נכנסים שם לפנות לא הטריחוהו להזמין שם אבנים מבעוד יום על הספק כי שמא למחר ימצא אחר נפנה שם ויצטרך לילך לפנות במקום אחר וגם שמא יקנחו הם במה שיזמין הוא:

ד יש אומרים שלא התירו לטלטל אבנים לקינוח אלא ברשות היחיד או פחות מד' אמות בכרמלית ויש אומרים שמותר לטלטלן אפילו ד' אמות בכרמלית ומכרמלית לרשות היחיד אם צריך לכך מפני שאיסור הכרמלית ג"כ אינה אלא מדברי סופרים כמו איסור הטלטול והתירוהו ג"כ משום כבוד הבריות ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל:

ה אם ירדו גשמים על האבנים ונטבעו אם רישומן ניכר מותר ליטלן כדי לקנח ואין בזה משום סותר ולא משום טוחן:

ו צרור שעלו בו עשבים מלחות הקרקע מותר לקנח בו ואין חוששים שמא יתלשו ממנו עשבים לפי שאף אם יתלשו אין כאן איסור שדבר שאין מתכוין הוא ואף שגידול העשבים הוא מלחות הקרקע אין בזה משום תולש ועוקר דבר מגידולו במה שמגביהם מעל הקרקע לפי שאף כשהם באויר הם נהנים וגדילים מריח לחלוחיות הקרקע והרי הם כמחוברים עדיין בקרקע ואין בהגבהה זו שום איסור מן התורה אלא שמדברי סופרים אסור להגביהם משום שנראה כתולש כמו שיתבאר בסימן של"ו ומשום כבוד הבריות לא גזרו:

ז לא יטלטל רגב אדמה לקנח בה מפני שאינה ראוייה לקינוח לפי שהיא נפרכת:

ח אסור לקנח בחרס אפילו בחול משום סכנה שלא ינתק שיני הכרכשתא ואפילו אם חרס חלקה כגון מאוגני כלים שהם חלקים ואינם מקרעים את הבשר - אין לקנח בה בחול מפני שיש לחוש לכשפים. 

וכבר נתבאר בסי' ג' שבזמן הזה אין חוששים לכשפים אבל בשבת אם יש לפניו חרס חלקה וצרור יקנח בהחרס אף בזמן שהיה בה חשש כשפים, מפני שיש תורת כלי עליה שראוייה לכסות בה פי הכלים, ולא יקנח בהצרור שהוא מוקצה שלא התירו לקנח בצרור ואבן אלא כשאין לו דבר אחר המותר בטלטול לקנח בו:

ט היו לפניו צרור ועשבים מחוברים ששניהם הם מוקצים - יקנח בעשבים בעודן בחיבורן ולא יזיזם בידיו ואל יקנח בצרור שיצטרך לטלטלו בידו. ואין איסור בקינוח העשבים משום משתמש במחובר - שלא אסרו אלא באילן אבל לא בירק כמו שיתבאר בסי' של"ו במה דברים אמורים בעשבים לחים אבל ביבשים אין מקנחין בהם מפני שהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו התחתונות נושרות. 

ואף בזמן הזה שאין נזהרין מלקנח בדבר שהאור שולט בו כמו שנתבאר בסי' ג' - אין מקנחים בעשבים יבישים מפני שהם חדים ומחתכים את הבשר כמו שנתבאר שם:

י אם אין לפניו אפילו צרור ואבן לקנח בהן יש מתירין לקנח אפילו באילן המחובר שבמקום כבוד הבריות לא גזרו על שימוש במחובר ואף אם צריך לקנח בעלין המחוברים בו הרי זה מותר ואין לחוש שמא יתלשו שדבר שאינו מתכוין הוא:

יא לא ימשמש בו בצרור של הקינוח להחליקו שלא ישרט בבשר כדרך שהוא ממשמש בחול משום איסור כתישה אלא ימשמש בשינוי כלאחר יד:

יב היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות, שרפואתו למשמש בפי הטבעת בצרור וכיוצא בו - לא ימשמש בשבת כדרך שהוא ממשמש בחול דהיינו שאוחז הצרור בכל היד וממשמש - לפי שבמשמוש הזה יש בו משום השרת נימין. ואף שאינו מתכוין לכך - מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא שבוודאי משיר נימין במשמוש זה (ולא הותר משמוש זה אלא מפני הסכנה שעמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן) לכן הצריכו לעשות ע"י שינוי כלאחר יד דהיינו שאוחז הצרור בב' אצבעותיו וממשמש בנחת:

יג למשמש בברזא בפי הטבעת - דינה כצרור, שלא יאחזנה אלא בשתי אצבעותיו, ואסור לצאת בברזא אפילו תחובה כולה בגוף - שכיון שמכניסה תדיר כדי לחזור ולהוציאה אינה בטלה אצל הגוף והרי זה כמוציא בפיו ובמרפיקו שאסור מדברי סופרים. אבל דבר הבלוע בגוף מותר לצאת בו כגון לבלוע מרגלית או זהב ולצאת בהן לרשות הרבים:

יד אסור לפנות בשדה ניר בשבת - גזרה משום השואת גומות, כי שמא יטול צרור ממקום גבשושית לקנח בו ואח"כ ישליכנו למקום גומא והרי זה משוה את החרישה, והוא תולדת חורש. 

ואם היא שדה חבירו - אף בחול אסור ליכנס בה מפני שדש נירו ומקלקלו:

טו אבנים גדולות שמצדדים אותן כמין מושב חלול, ויושבים עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא - מותר לצדדן בשבת מפני שבנין עראי הוא, שאינו עשוי להתקיים ובנין עראי אינו אסור אלא מדברי סופרים ומשום כבוד הבריות לא גזרו. 

ומכל מקום לעשות כמין אהל עם גג אסור אע"פ שהוא אהל עראי: