רעח שיכול לכבות הנר בשביל החולה ובו ד' סעיפים:
א מותר לכבות את הנר בשביל החולה שיישן, אם הוא חולה שיש בו חשש סכנה אם לא יישן.
וכן מי שמתיירא מפני לסטים שלא יהרגוהו - מותר לכבות הנר שלא יראוהו. שפקוח נפש דוחה שבת אפילו בחשש ספק סכנה. כמו שיתבאר בסי' שכ"ח.
אבל אם אין שם חשש סכנת נפשות אלא סכנת ממון. וכן בשביל חולה שאין בו סכנה - אסור לכבות מדברי סופרים.
ואם כבה פטור - מפני שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה, כלומר שהמלאכה צריכה לו בשביל גופה - דהיינו שצריך לו גוף הדבר שגוף המלאכה נעשית בו. כגון שמכבה עצים דולקים בשביל הפחמים, שהם ראויים לצורפים - שגוף מלאכת הכיבוי נעשה בגוף הפחמים שהם צריכים לו.
אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כשהיא צריכה לו בשביל דבר אחר שאין גוף המלאכה נעשית בו. כגון שמכבה את הנר מפני שחס על השמן שלא ידלק כולו עכשיו, או מפני שחס על חרס הנר שלא יבקע כשהפתילה דולקת עליו - שגוף מלאכת הכיבוי נעשה בפתילה והוא מתכוין במלאכתו מפני שצריך לשמן או לנר.
וכן המכבה את הדליקה מפני שחס על ממונו. וכן המכבה גחלת בשביל שלא יזוקו בה רבים. וכן זה שמכבה בשביל החולה או מפני הלסטים - הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. כיון שאינו מתכוין בשביל צורך הפחמים או הפתילה שהכיבוי נעשה בהן.
ואפילו אם מכבה בשביל שצריך לפתילה - אינו חייב אלא אם כן צריך לחזור ולהדליקה אחר זמן, וגם היא פתילה חדשה, שזהו פעם ראשון שהודלקה, וגם לא הובהבה קודם שהודלקה - שע"י כיבוי זה היא מיתקנת להדלקה יותר ממה שהיתה בתחלה.
אבל אם אין צריך לחזור ולהדליקה לאחר זמן. ואפילו אם צריך לחזור ולהדליקה אלא שהיא פתילה ישנה שכבר הודלקה פעם אחת. ואפילו היא פתילה חדשה שלא הודלקה מקודם כלל אלא שהובהבה קודם שהודלקה - שע"י כיבוי זה אינה מותקנת להדלקה יותר ממה שהיתה בתחלה - הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.
שאף שהוא צריך לגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו דהיינו שהפחם שבראשה שהכיבוי נעשה בו הוא צריך לו שיהא נוח לחזור ולהדליקה - מכל מקום כיון שהדבר שהמלאכה נעשה בו אינו מתתקן כלום ע"י המלאכה יותר ממה שהיה בתחלה - הרי אין המלאכה צריכה לגופה של אותו דבר כלל, כיון שאין מתקנת אותו כלום.
ואינה נקראת מלאכה הצריכה לגופה אלא אם כן שהמלאכה מתקנת את גוף הדבר שנעשית בו יותר ממה שהיה בתחלה, שאז היא צריכה לגופה. וגם שיהא צורך לאדם בגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו ומתקנת אותו:
ב במה דברים אמורים בכיבוי, שהיא מלאכת קלקול - שמקלקל ההבערה. לפיכך אינה חשובה צריכה לגופה בזה בלבד מה שגוף הדבר שנעשית בו צריך להאדם אלא עד שגוף הדבר מתתקן ע"י המלאכה שנעשית בו יותר ממה שהיה בתחלה.
וכן הסותר בנין על מנת לחזור ולבנותו או הקורע על מנת לחזור ולתפור - אין אסור מן התורה אלא אם כן אם דעתו שיהא בנין האחרון יותר טוב מן הראשון. וכן בתפירת הבגד - שנמצאו הסתירה והקריעה הן מתקנים הבנין והבגד, שיהיו יותר טוב מבתחלה. שמבלעדי הסתירה והקריעה אי אפשר כלל לתקן הבנין והבגד שיהיו יותר טובים.
אבל שאר מלאכות שאינן מלאכות הקלקול אף [אם] אינן מתקנות את גוף הדבר שנעשית בו - שכיון שגוף הדבר שנעשית בו הוא צריך להאדם - הרי זה המלאכה הצריכה לגופה.
כגון המוציא קרדום מרשות לרשות כדי לחתוך בו - שאף שאין הקרדום מתתקן כלל בהוצאה זו - הרי זה חייב. הואיל והוא צריך לגוף הדבר שהוציא.
אבל אם אינו צריך לגוף הדבר שהוציא כגון המוציא מת לקבורה שגוף המת אין לו בו שום צורך כלל - הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה וכן כל כיוצא בזה.
ויש אומרים שאפילו מלאכת הקלקול אין צריך שיהיה התיקון יותר טוב מבתחלה, חוץ ממכבה הנר - שאינו חייב אלא אם כן נתכוין להבהב הפתילה ע"י כיבוי זה שתהא נוחה לחזור ולהדליקה.
אבל אם אינו חושש על הבהובה אלא שמתכוין בכיבויו לחוס עליה שלא תדלק כולו עכשיו, אף על פי שמתכוין כדי לחזור ולהדליקה לאחר זמן - מכל מקום עיקר גוף הדבר שמלאכת הכבוי נעשה בו הוא הפחם שבראשה שהאור אחז בו, וכיון שאין כוונתו בכיבויו בשביל שצריך לפחם זה אלא בשביל שצריך לשאר הפתילה שלא אחז בה האור - הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא לדבר אחר שאין המלאכה נעשית בו:
ג וכל זה להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואינה אסורה אלא מדברי סופרים. אבל יש חולקין על זה ואומרים: שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה מן התורה.
ומכל מקום אף לפי דבריהם מותר לכבות הנר בשביל שיישן החולה שיש בו סכנה. וכן מי שמתיירא מפני הלסטים ויש חשש (סכנה בדבר) סכנות נפשות.
אבל אם אין שם אלא חשש צער הגוף בלבד, בענין שאי אפשר לבא לעולם לידי חשש סכנה מצער ההוא - אסור לכבות. ואם כבה - חייב לפי דבריהם.
והחילוקים שבין ב' הסברות אלו להלכה ולמעשה יתבארו כל אחד ואחד על מקומו.
ויש דברים הרבה שהכל מודים שאין בהם איסור מן התורה אלא אם כן צריך לגופן.
ויש דברים שהכל מודים בהם שחייב עליהם מן התורה אע"פ שאין צריך לגופן.
ויתבאר ג"כ כל אחד ואחד במקומו:
ד והכל מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה לפעמים. וכיצד מצינו זה והלא כשאינו מתכוין למלאכה בוודאי אין צריך לגופה כלל - מצינו בכגון שהדבר ידוע שנוח לו במלאכה שנעשית בלא כוונתו וחפץ הוא בה אע"פ שלא נתכוין לה והרי היא צריכה לו עכשיו שכבר נעשית מאליה בלא כוונתו.
כיצד? כגון נקב שבחבית שמוציאין בו היין שפקוק בנעורת של פשתן, שהנעורת בלועה מיין הרבה וכשמוציאה וחוזר ופוקק בה ומהדקה בחוזק, אי אפשר שלא יסחוט יין ממנה. ואע"פ שאינו מתכוין אלא לסתום הנקב - הרי זה פסיק רישיה.
ואם יש כלי תחת פקיקת הנעורת שהיין הנסחט ממנה נוטף לתוכו - הרי זה חייב על פקיקה זו - שהדבר ידוע שנוח לו ביין הנסחט מהנעורת לתוך הכלי שיוכל ליהנות ממנו כשיהיה בכלי, אבל כשיהיה בלוע בנעורת אין לו בה הנאה של כלום - והרי זו מלאכה הצריכה לגופה אע"פ שלא נתכוין לה וכן כל כיוצא בזה: