רסט דין הקידוש בבית הכנסת ובו ד' סעיפים:
א חכמים הראשונים תקנו לקדש על היין בבית הכנסת כדי להוציא את האורחים שאין להם יין השובתים בחדרים הסמוכים לבית הכנסת ואוכלים שם מיד אחר קידוש זה - שהרי קידוש זה להם הוא במקום סעודה, שבשעה שהשליח ציבור היה אומר קידוש זה היו האורחים כבר בחדריהם ושומעים משם את הקידוש ויוצאין בו.
אבל הצבור אינן יוצאים בו אף אם נתכוונו לצאת, כיון שאין שומעין אותו במקום סעודה:
ב ואף עכשיו שאין לנו אורחים השובתים אצל בית הכנסת להוציאם ידי חובתם, אעפ"כ נוהגים לקדש בבית הכנסת על היין.
לפי שתקנת חכמים לא בטלה אף על פי שבטל הטעם שבגללו תקנו, כמו ברכה מעין ז' שאומרים אף בזמן הזה שבתי כנסיות שלנו הם בישוב, כמו שנתבאר בסי' רס"ח.
ואף שיש חולקים ומערערים על מנהג זה שנהגו לקדש בבית הכנסת עכשיו שאין אורחים. וכן נתפשט המנהג במדינות הרבה שלא לקדש בבית הכנסת - מכל מקום במדינות אלו שנהגו בו אין לבטל המנהג, כי העיקר כסברא הראשונה.
ויש מגדולי הדור שהיה נוהג לקנות מהקהל מצות היין של קידוש זה, שיתננו הוא משלו ולא אחר.
וכן נוהגים עכשיו במקצת מדינות לקנותו בדמים יקרים.
(ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו):
ג המקדש בבית הכנסת - אסור לו לטעום מהכוס, שהרי הוא אינו יוצא בקידוש זה, ואסור לטעום כלום קודם קידוש. אלא כיצד יעשה שלא תהא ברכת בורא פרי הגפן לבטלה - יטעים מהכוס לקטן שהגיע לחינוך, והקטן ישמע הברכה ממנו ויוצא בה ידי חובתו, ונמצא שלא בירך לבטלה.
שמותר להאכיל את הקטן קודם קידוש בין של לילה בין של יום, ואסור לענותו - שלא אסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו כגון טרפה וכיוצא בה.
אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור באכילה - מותר להאכיל לקטן שהרי מאכילים הקטנים ביום הכיפורים אפילו קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה.
ואם אין קטן בבית הכנסת יטעום המקדש עצמו או אדם אחר וישתה כשיעור שחייבים לברך אחריו ברכה אחרונה, דהיינו רביעית. שיש אומרים שיוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה כמו שיתבאר בסי' רע"ג.
ולכן יהא בדעתו לצאת ידי חובתו בקידוש זה - שאם לא כן אסור לטעום קודם קידוש. ואעפ"כ יכול הוא לחזור ולקדש בביתו כדי להוציא את אשתו ובניו ובני ביתו, אם אינם יודעים לקדש בעצמן כמ"ש שם:
ד נהגו לעמוד בשעה שהש"ץ מקדש בבית הכנסת.
ואמרו הראשונים: שזה מועיל לעייפות הברכיים: