ב"ה, י"א ניסן, ה'תשי"ח
ברוקלין, נ.י.
צו אחינו בני ישראל בכל אתר ואתר
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
יעדער יום טוב האט זיך זיין באזונדערן אינהאלט און דערפאר אויך זיינע ספעציעלע לערנונגען און אנווייזונגען, וואס זיינען נוגע יעדען וועמען דער יום טוב איז געגעבן געווארען. ד.ה. יעדן אידן - אלס יחיד און אלס חלק פון דעם כלל ישראל - ווי אויך דעם כלל ישראל אלס אזעלכער.
דער כאראקטער פון יעדן יום טוב שפיגלט זיך אפ און דריקט זיך אויס אין דעם נאמען פון דעם יום טוב און די מצוות, דינים און מנהגים וועלכע זיינען מיט אים פארבונדן.
איינער פון די הויפט מאמענטן פון דעם יום טוב פסח איז אויך אנגעוויזען אין דעם נאמען וואס די אנשי כנסת הגדולה האבן פאר דעם יום טוב קובע געווען (פעסטגעזעצט) - "זמן חירותנו" - די צייט פון אונזער פרייהייט.
און די תורה, וואס ווערט אנגערופען "תורת חיים", א וועג-ווייזערין אין לעבן - פאדערט פון יעדן אידן צו געדיינקען, ד.ה. איבערלעבן, דעם חרות, יציאת מצרים, יעדן טאג פון אונזער לעבן. אין דעם אויסשפראך פון רז"ל:
אין יעדן דור און יעדן טאג מוז א איד זעהן זיך פונקט ווי ער איז דעם טאג ארויס פון מצרים.
דער אנזאג און פאדערונג זיינען צו יעדן דור - סיי אין די צייטען ווען מען האט שוין דורות ליינג געהאט מלכות בית דוד און בית המקדש הי' קיים - סיי אין די פינסטערע צייטן פון דור השמד, ר"ל.
און צו יעדן אידן יעדן טאג. כאטש נעכטן האט ער איבערגעלעבט "יציאת מצרים", דארף ער היינט פונדאסניי דורכמאכן "יציאת מצרים", און מארגען ווידער אמאל.
ווייל דער אינהאלט פון "יציאת מצרים" באשטייט - אין באפרייען זיך פון די שטערונגען און באשרענקונגען, וועלכע שטייען אין וועג און לאזן עם ניט צו - זיין וואס ער דארף זיין און טאן וואס ער דארף טאן.
און דערפאר איז די "יציאת מצרים" פון נעכטן ניט גענוג פאר זיין מצב און דרגא (שטופע) היינט, און די "יציאת מצרים" פון היינט - וועט זיין ניט גענוג פאר מארגען.
* * *
א בעטראכטונג, וואס מאכט דאס געזאגטע נאך קלארער און שארפער: אין די דרגות אין וועלט ארום אונז - איז צומח. ווען אלעס וואס איז נויטיג צום וואקסן, ערד, וואסער, לופט א.ד.ג. איז צוגעשטעלט געווארען אין דער פולער מאס - איז דער צומח "באפרייט" פון אלע זיינע "זארג" און שטערונגען. און כאטש ער קען ניט אוועק פון זיין ארט, ער איז "פאראורטיילט" צו בלייבן דארט זיינע אלע יארן - האט ער די פולע פרייהייט פון א צומח. כל זמן ער איז ניט מער ווי א צומח - איז ער באמת פריי.
אבער א חי, ווען ער איז אפילו באזארגט מיט אלע זיינע באדערפענישען פון עסען, טרינקען א.ז.וו. אבער ער איז געצוואונגען צו זיין אויף איין ארט, איז דאס בא אים די גרעסטע באשרענקונג - א תפיסה, די שרעקליכסטע תפיסה, ווייל עס פעלט עם דער עיקר פון זיין מהות (וועזן).
א מענש, וואס ער איז דאך א שכלי, אפילו אז ער האט די פולע פרייהייט פון בעוועגונג, אבער אז מען שליסט עם אפ פון שכל-לעבן - געפינט ער זיך אין תפיסה, אין א תפיסה וועלכע בארויבט עם פון זיין עיקר מהות.
און אזוי אין דער וועלט פון שכל אליין - ווער עס קאן דערגרייכען די העכסטע דרגות פון שכל, און מען באגרעניצט עם צו א שכל - לעבן פון א קליין קינד - איז דאך דאס די שווערסטע תפיסה פאר זיין אמת'ן איך. און אויב ער אליין באגרעניצט זיך צו דעם, דורך פארשפילען זיינע יארען און שכל און מעגליכקייטן אויף עסען און טרינקען א.ד.ג. און זוכען ווי צו באקומען צום עסען און טרינקען, און העכער גייט ער ניט -
איז דאך, אין פילע הינזיכטען, די אייגען אויפגעשטעלטע זעלבסט תפיסה פיל ביטערער און מיט הארבערע תוצאות (קאנסעקווענצען).
* * *
אידן, וואס יעדער איינער פון זיי האט א נפש אלקית, א חלק אלוק' ממעל ממש, וועלכע, אפילו ווען זי איז אנגעטאן אין דער נפש הבהמית און אין גוף, איז זי פארבונדען מיטן אויבערשטען, מיט "אין סוף" - איז איר דראנג צו איר אמת'ער פרייהייט, צו יציאת מצרים, א שטענדיגער און א "אין סוף'דיגער". זי קען ניט בלייבן אויף איין ארט. יעדן טאג, מיט דער צוגעקומענער עלי' דורך תורה און מצות, וואס מאכן נעענטער צו אין סוף, דערפילט זי טיף אינווייניג אז די נעכטיגע מדריגה איז שוין היינט "מצרים", פון וועלכען מען דארף ארויסגיין אום צו שטייגען העכער.
* * *
דער אויבערשטער זאל העלפן, אז דער קומענדער זמן חירותנו, זאל יעדן איינעם און איינע ברענגען די באפרייאונג פון אלע שטערונגען, פיזישע, מאטעריעלע און גייסטיגע, און מען זאל שטייגען, בשמחה ובטוב לבב, אלץ העכער און העכער - ביז צום זמן חירותנו אין דער פולסטער מאס - די גאולה האמתית והשלימה דורך משיח צדקנו במהרה בימינו.
בברכת חג הפסח כשר ושמח
מנחם שניאורסאהן
און דערפאר... מארגען: ראה ביאור ע"ז לקו"ש ח"ב ע' 544.
אויסשפראך פון רז"ל: תניא פרק מז.
פונדאסניי דורכמאכן "יציאת מצרים": כימי (צאתך מארץ מצרים) ל' רבים... מזמן יציאת מצרים עד גאולה העתידה לבא בב"א הם ימי צאתך מארץ מצרים (ד"ה כימי צאתך ה'תש"ח. וראה ג"כ לקו"ת ד"ה אלה מסעי - השני).
מען דארף ארויסגיין: גודל ההכרח בזה - נראה גם מהעונש על העדרו. וכמרז"ל בנקדימון בן גוריון (כתובות סו, ב) ור' חנינא בן תרדיון (ע"ז יז, ב) על אשר כדבעי לי' למיעבד לא עבד.
שטייגען אלץ העכער: ראה ברכות - בסופה. זהר ח"ב קלד, סע"ב. ד"ה אם בחוקותי ש"ת ס"ה: מהלך (שזהו מעלת בנ"י על המלאכים וכו') הוא הילוך בבחי' בלי גבול כו'. עיי"ש.
The holy letters of the Rebbe, Volume 17, letter 6179.
Boruch Hashem, 11 Nissan, 5718, Brooklyn.
To our brethren, the children of Israel, in all places where they dwell, Hashem should be with them.
Shalom u’vracha.
The Rebbe had a practice each year, before Pesach, to send out a general letter addressed to the entire Jewish people. It is uncommon to find someone addressing all Jews as his audience, but the Rebbe was the Nasi of the generation, the leader of the generation, and therefore he spoke to all of Klal Yisrael. This letter carries the tone of the Rebbe’s message for that year’s approaching Yom Tov of Pesach.
The Rebbe explains that every Yom Tov has its own distinct meaning and theme, and therefore each holiday also contains special lessons and directives. These lessons are relevant to every individual to whom the Yom Tov was given, and that means every Jew individually, every Jew as part of the greater body of Klal Yisrael, and the Jewish people as a whole. Every holiday therefore brings with it specific teachings, instructions, and messages that must be learned and applied on all of those levels.
The nature of each Yom Tov is reflected and expressed in the name of the holiday and in the mitzvos, laws, customs, and traditions that are associated with it. If we want to understand the message of Pesach, we must examine both its name and its mitzvos, for through them we discover the holiday’s meaning in our lives. One of the central points of Pesach is indicated by the name established by the Anshei Knesses HaGedolah, the Men of the Great Assembly, who fixed it permanently as Zman Cheiruseinu, the Time of Our Freedom.
The Torah is called Toras Chayim, a living Torah. That means it is not merely a body of teaching, but instruction for life itself, guidance for daily living. Therefore, when the Torah tells every Jew to remember the Exodus from Egypt, it does not mean merely to recall a historical event. It means to relive it, to experience that freedom every day of one’s life. As Chazal say, in every generation, and indeed every day, a Jew must see himself as though he personally went out of Egypt on that very day.
This instruction applies in all generations, whether in times of light and strength, when the Beis HaMikdash stood and the kingdom of the house of David was in place, or in dark times of persecution, destruction, and suffering. In every generation, and for every Jew every day, the obligation remains the same: to experience Yetzias Mitzrayim anew.
Even though yesterday one already experienced an Exodus from Egypt, that is still insufficient for today. Today requires its own Yetzias Mitzrayim, and that in turn will not be enough for tomorrow. Why? Because leaving Egypt means freeing oneself from whatever disturbances, limitations, and obstacles stand in the way of becoming what one is meant to be and doing what one is meant to do. Those obstacles are always changing. The limitations of yesterday are not the same as the limitations of today, and therefore the avodah of Yetzias Mitzrayim must be constant and ongoing.
The Rebbe then sharpens this idea by reflecting on the different categories within creation. A growing thing, such as a plant, can be considered free as long as it has all that it needs to grow. It may be fixed in one place and unable to move, but that is not a limitation for something whose nature is simply to grow where it is planted. In that sense, it possesses its full measure of freedom.
By contrast, a living creature, an animal, even if provided with all its physical needs, is not free if it is forced to remain in one place. For an animal, movement is part of its essential nature. To confine it is a form of imprisonment, because it denies the creature the expression of its being.
The same applies on a higher level to a human being. A person is defined not only by physical movement, but by intellect. Even if a human being has complete physical freedom, if he is deprived of intellectual life and cannot use his mind, he is imprisoned. The imprisonment is even more painful when a person capable of deep and expansive understanding is limited to a stunted and undeveloped existence. Such a restriction robs him of his true essence.
Sometimes this imprisonment is imposed from outside, but at times a person creates it for himself. When someone wastes his years, his abilities, and his mind, living only for eating, drinking, and other external pursuits without developing his higher capacities, he imprisons himself. In many respects, self-created imprisonment is even more bitter, because it comes from neglecting one’s own potential and failing to become what one could have been.
This is true regarding human beings in general, but the Rebbe then turns to the unique condition of a Jew. Every Jew possesses a nefesh Elokis, a Godly soul, truly a part of Hashem above. Even though that soul is enclothed within the animal soul and the body, it remains intrinsically bound to Hashem, to the Infinite One. By its very nature, it longs continuously to rise higher and higher.
Because of this, a Jew’s true freedom lies in an unending movement upward through Torah and mitzvos, drawing ever closer to the Ein Sof. A Jew cannot remain satisfied with yesterday’s level, because the Godly soul senses that what was an attainment yesterday may already be a form of limitation today. Yesterday’s level can become today’s Mitzrayim, from which one must once again go out.
The Rebbe concludes with a blessing that Hashem should grant that this approaching Festival of Freedom bring every man and woman true freedom from all interference, whether material, physical, or spiritual. And may every Jew grow and rise higher and higher with joy and gladness of heart, until the fullest meaning of freedom is realized in the true and complete Geulah through Mashiach, speedily in our days.
A kosher and freilichen Pesach.
SUMMARY:
The Rebbe explains that Pesach, “Zman Cheiruseinu,” teaches that freedom is not only a past event but a daily avodah. Every day a Jew must break through new limitations, and because the nefesh Elokis is bound to the Infinite, true freedom means constant spiritual growth, until the complete redemption through Mashiach.
HEBREW TRANSLATION:
אגרות קודש של הרבי, כרך י"ז, אגרת ו'קע"ט.
ברוך ה', י"א ניסן תשי"ח, ברוקלין.
אל אחינו בני ישראל, בכל מקומות מושבותיהם, ה' עליהם יחיו.
שלום וברכה.
לרבי הייתה הנהגה קבועה, שבכל שנה לפני פסח היה שולח מכתב כללי המופנה אל כל עם ישראל. אין זה דבר מצוי שמנהיג פונה אל כלל העם כולו, אך הרבי היה נשיא הדור, ולכן דבריו הופנו אל כללות ישראל. מכתב זה נושא את האופי המיוחד של מסר הרבי לקראת חג הפסח של אותה שנה.
הרבי מבאר שכל יום טוב יש לו תוכן ורעיון מיוחד לעצמו, וממילא יש בו גם הוראות ולימודים מיוחדים. הוראות אלו שייכות לכל אחד ואחת מישראל, שכן יום טוב ניתן לכל יהודי, הן כיחיד, הן כחלק מכלל ישראל, והן מצד הציבור כולו. נמצא שכל מועד נושא עמו מסרים, הוראות ולימודים מיוחדים, אשר כל אחד צריך ללמוד מהם וליישם אותם בכל המישורים הללו.
מהותו של כל יום טוב משתקפת ומתבטאת בשמו של החג ובמצוות, בדינים, במנהגים ובמסורות השייכים אליו. אם רצוננו להבין את המסר של פסח, עלינו להתבונן הן בשם החג והן במצוותיו, כי באמצעותם מתגלה משמעותו בחיינו. אחד העניינים המרכזיים של פסח נרמז בשם שקבעו אנשי כנסת הגדולה, שקבעוהו לדורות בשם זמן חירותנו.
התורה נקראת תורת חיים. פירוש הדבר שהיא איננה רק חכמה או לימוד גרידא, אלא הוראה לחיים ממש. לכן כאשר התורה מצווה כל יהודי לזכור את יציאת מצרים, אין הכוונה רק לזכירה היסטורית של מאורע שהיה פעם, אלא לחיות אותו מחדש, לחוות את אותה יציאה בכל יום מימי החיים. וכדברי חז"ל, בכל דור ודור, ואכן בכל יום ויום, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים באותו היום ממש.
הוראה זו שייכת בכל הדורות, הן בזמנים של אור וישועה, כשהיה בית המקדש קיים ומלכות בית דוד על מכונה, והן בזמנים קשים של שמד, חורבן, גזירות וצרות. בכל דור, ולכל יהודי בכל יום, נשארת הדרישה בעינה: לחוות מחדש את יציאת מצרים.
אף אם כבר אתמול חווה האדם יציאת מצרים, אין בכך די להיום. היום דורש יציאת מצרים חדשה, וגם זו לא תספיק למחר. מדוע? מפני שיציאת מצרים פירושה להשתחרר מן המניעות, ההגבלות וההפרעות העומדות בדרכו של האדם ומונעות ממנו להיות מה שעליו להיות ולעשות את מה שעליו לעשות. והרי אותן הגבלות משתנות תמיד. המניעות של אתמול אינן בהכרח המניעות של היום, ועל כן עבודת יציאת מצרים היא תמידית ומתחדשת ללא הרף.
לאחר מכן מחדד הרבי רעיון זה על ידי התבוננות במדרגות השונות שבבריאה. צומח נחשב בן חורין כאשר יש לו כל מה שהוא זקוק לו כדי לצמוח. אמנם הוא קבוע במקומו ואינו יכול לנוע, אך אין זו הגבלה ביחס למהותו, כי טבעו הוא לצמוח במקומו. במובן זה יש לו את מלוא מידת החירות הראויה לו.
לעומת זאת, בעל חי, גם אם יסופקו לו כל צרכיו הגשמיים, אינו בן חורין אם כופים עליו להישאר במקום אחד. לגבי בעל חי, התנועה היא חלק ממהותו. לכלוא אותו במקום אחד פירושו מאסר, מפני שהדבר שולל ממנו את הביטוי היסודי של עצם הווייתו.
כך גם באדם, אך בדרגה נעלית יותר. האדם אינו מוגדר רק על ידי חופש תנועה גופני, אלא גם על ידי השכל. אפילו אם יש לו חירות גופנית מלאה, אם שוללים ממנו את החיים השכליים ואת האפשרות להשתמש בכוח מחשבתו, הרי הוא אסור במאסר. והמאסר חמור עוד יותר כאשר אדם שיש בו כוחות שכליים עמוקים ורחבים מוגבל לחיים מצומצמים ודלים. צמצום כזה שולל ממנו את עצם מהותו.
לפעמים המאסר נכפה על האדם מבחוץ, אך לעיתים אדם כולא את עצמו. כאשר אדם מבזבז את שנותיו, את כישרונותיו ואת שכלו, וחי רק סביב אכילה, שתייה ושאר עניינים חיצוניים, מבלי לפתח את כוחותיו העליונים, הרי הוא אוסר את עצמו. ובמובנים רבים, מאסר עצמי מר יותר, שכן הוא נובע מהזנחת הכוחות שהוענקו לו ומאי־מימוש היכולת להיות מה שהוא באמת יכול להיות.
כל זה נכון באדם בכלל, אך אחר כך פונה הרבי למעלתו המיוחדת של יהודי. בכל יהודי יש נפש אלוקית, חלק אלוקה ממעל ממש. ואף על פי שנפש זו מלובשת בנפש הבהמית ובגוף, היא נשארת קשורה בעצם עם הקב"ה, עם האין־סוף. מצד טבעה, היא שואפת תמיד לעלות יותר ויותר.
משום כך חירותו האמיתית של יהודי היא תנועה בלתי פוסקת כלפי מעלה, על ידי תורה ומצוות, להתקרב עוד ועוד אל האין־סוף. יהודי אינו יכול להסתפק במדרגת אתמול, משום שהנפש האלוקית חשה היטב שמה שהיה אתמול הישג, עלול להיות היום כבר בגדר מצרים. מדרגת אתמול עלולה להפוך למיצר של היום, שממנו צריך האדם לשוב ולצאת.
הרבי מסיים בברכה, שהקב"ה יעזור שחג החירות הקרב ובא יביא לכל איש ואישה חירות אמיתית מכל ההפרעות, בין אם הן גשמיות, חומריות או רוחניות. ויהי רצון שכל אחד ואחת יוכלו לגדול ולעלות מעלה מעלה בשמחה ובטוב לבב, עד למילוי השלם של עניין החירות, בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו.
כשר ושמח.