ב"ה, ט' ניסן, תשי"ח
ברוקלין
הרה"ג וו"ח אי"א נו"נ איש רב פעלים
מו"ה יעקב שי'[1]
...בקידושין נז, א[2] בקושית הש"ס בצפור מצורע דשחטה ונמצאת טריפה אמאי מותרת בהנאה - איסורה (הקדשה) היכן הותר (רש"י).
וקשה לכת"ר אמאי לא נימא אדעתא דהכי לא אפשרה וכב"ק (קי', ב')[3] -
ע"כ אי אפשר לומר כן, דא"כ בנשפך דמה אמאי תמות המשתלחת - כסיום המשנה הנ"ל (נגעים פי"ד, מ"ה)[4].
וטעם הדבר שאין אומרים בכגון דא אדעתא דהכי ל"א יל"פ מכמה נימוקים.
והקרוב אלי - ע"ד מש"כ בתוד"ה אדעתא (ב"ק שם) דלא מסקא אנפשא[5] גם בנדו"ד לא מסקא אנפשי' שהרי אין חוששין לטרפות ובפרט לפי' הש"ס בקדושין דנטרפה ע"י השחיטה - והרי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן. וביחוד בקדשים דבעי כוונה וביותר ע"פ ההלכה בצפור מצורע דשחיטתה דוקא בכהנים - דזריזים הן.
או יאמר: בנשחטה לאו כל כמיני' לומר אדעתא דהכי ל"א (וגם לא ניחא לי' להתנות כן בשחיטה) כיון דאז משוי לי' שחיטת חולין בעזרה[6].
או יאמר: בנשחטה - ה"ה כבר ברשות כהן. ואי מתנין בכגון דא כנ"ל.
ובדוגמת שאלה בתרומה וקדשים שאינה בשתי אופנים אלו (נדרים נט, א. ד"מ וש"ך יו"ד סשכ"ג ס"ב)[7].
מוה"ר יעקב: ניימן, פתח תקוה.
- 1 ניימן, פתח תקוה
- 2 [קידושין נז, א]. הש"ס מקשה על ר"ל דאמר צפורי מצורע נאסרות משעת לקיחה, מהא ד"שחטה ונמצאת טריפה יקח זוג לשניה והראשונה מותרת בהנאה", ו"אי ס"ד מחיים אסורה הראשונה אמאי מותרת בהנאה"; ומשני "הכא במאי עסקינן כגון שנמצאת טריפה בבני מעיה דלא חל עלה קדושה כלל". והוא שכ' כאן במוסגר "(רש"י)" — רש"י שם ד"ה אמאי מותרת בהנאה: "דילמא בשעת קיחה ראויה היתה והיכן הותר איסורה". והיינו שהקושיא היא שהאיסור כבר חל, ואין לו במה לפקוע.
- 3 [בבא קמא קי, ב]. שם נאמרה סברת "אדעתא דהכי לא יהב ליה", ומקשה עלה הש"ס: "אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה"; "אלא מעתה אשם שמתו בעליו ליפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשיה"; "אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה", ומסיק "התם אנן סהדי". וברש"י שם ד"ה אדעתא דהכי: "דלא תיהוי ליה כפרה". להעיר שבמכתב נדפס "לא אפשרה", ובדפוסי הגמ' שלפנינו "לא אפרשה".
- 4 משנה נגעים פי"ד מ"ה (אין לה עמוד באתר). וזה סיומה: "שחט את אחת מהן ונמצאת שלא דרור — יקח זוג לשניה, הראשונה מותרת באכילה. שחטה ונמצאת טריפה — יקח זוג לשניה, הראשונה מותרת בהנאה. נשפך הדם — תמות המשתלחת. מתה המשתלחת — ישפך הדם". וזוהי הראיה שבמכתב: אילו היינו אומרים אדעתא דהכי לא אפרשה, אף בנשפך הדם לא היתה קדושה חלה על המשתלחת ותצא לחולין, ואמאי תמות.
- 5 תוס' ב"ק שם ד"ה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה (ולשון הגמ' שם "לא קדשה עצמה"): "נראה דבנפלה מן האירוסין איירי, דאי מן הנישואין ודאי מקדשה נפשה כדי שתהא נשואה לבעלה, דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקא אנפשה מלהיות נשואה". והיינו שאין אדם מעלה על דעתו מלכתחלה מקרה רחוק שאינו שכיח, ולכן אין כאן תנאי כלל. וזהו שכ' כאן: גם בנדו"ד לא מסקא אנפשי', שהרי אין חוששין לטרפות.
- 6 ר"ל: אילו נאמר שהתנה מתחלה שאם תמצא טריפה לא תחול עליה קדושה, נמצא שבשעת השחיטה עצמה חולין היא, והשוחט חולין בעזרה — אסור. ולכן "לאו כל כמיני'" לומר כן, וגם אין רצונו להתנות תנאי כזה בשעת שחיטה, שהרי בתנאו זה הוא מכניס עצמו לאיסור.
- 7 [נדרים נט, א]. שם מקשה "והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה ובטלי ברוב", ומשני "בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מיתשיל עלה"; ולבסוף "בשלמא קונמות מצוה לאיתשולי עליהן... תרומה מאי מצוה לאיתשולי עלה". הרי שני האופנים שבהם אין שאלה בתרומה — משבאה ליד כהן, ומפני שאין מצוה להישאל עליה — והם הם כנגד שני התירוצים שבמכתב (שכבר ברשות כהן, ושאינו יכול ואינו רוצה להתנות). ד"מ וש"ך יו"ד סי' שכ"ג ס"ב — אין להם עמוד באתר.
B"H, 9th of Nissan, 5718.
Brooklyn.
Haraha"g vavac"h iy"a nu"n ish rav pe'alim Yaakov Neiman
Shalom u'Vrachah!
Regarding Kiddushin 57a and the Talmud's question about the Metzora's bird: if it was slaughtered and found to be treif, why is it permitted for benefit? Where was its prohibition (i.e., its sanctity) permitted? (Rashi). Your honor asks: why not say that since this possibility existed from the outset, it was never fully sanctified—similar to Bava Kama 110b. But this cannot be said; otherwise, when its blood is spilled, why must the sent-away bird die—as per the end of that Mishnah (Negaim ch.14 m.5)? The reason we do not say "since this possibility existed from the outset" can be explained for several reasons. What seems closest to me is as Tosafot writes on "since this possibility existed..." (Bava Kama there): one does not consider such possibilities in advance; likewise here, one does not consider it in advance since we do not suspect treifot—especially according to the Talmud in Kiddushin that it became treif through slaughter—and most who are involved in slaughter are experts. Especially with offerings that require intent, and even more so according to halacha regarding the Metzora's bird whose slaughter must be by Kohanim—who are diligent. Alternatively: once it is slaughtered, one cannot claim "since this possibility existed..." (and also does not wish to make such a condition during slaughter), since that would render it as non-sacred slaughter in the Temple courtyard. Or: once it is slaughtered—it is already under the Kohen's authority. And if conditions were made as above... This parallels questions regarding Terumah and offerings which do not fall into these two categories (Nedarim 59a; Darkei Moshe and Shach Yoreh Deah 323:2).
Summary
The Rebbe analyzes a complex halachic issue about intent and status in ritual slaughter, teaching us to carefully consider both precedent and context before applying logical assumptions in Torah law.