ב"ה, י"ז מ"ח, תשי"ח
ברוקלין.
שלום וברכה!
במענה למכתבו משילהי תשרי, בו כותב אשר במקרים ידועים נופל ברוחו במאד מאד ושבור ורצוץ וקשה לו ללמוד אף שנזהר מכמה ענינים המבוארים בקשר עם זה בספרים.
וכמדומה כבר כתבתי לו, שאחת הנקודות לתקן מצב זה הוא ענין דהיסח הדעת, ומבואר ומובן גם בשכל פשוט שהיסח הדעת אין ענינו מלחמה נגד הענין ולא שקו"ט בו אפילו בשלילת הדבר, כי הרי זה היפך הענין של היסח הדעת, וענינו הוא כפשוטו להסיח דעתו לגמרי מכל אפילו מתקונו ומח' איך שרע הענין וכו', אבל כיון שהמחשבה משוטטת תמיד הרי היסח הדעת אפשר רק באופן שישקיע מחשבתו בענינים מסוג אחר לגמרי, ומה טוב בענין של תורה, ואם מעט אור דוחה הרבה חשך עאכו"כ הרבה אור ובפרט הלימוד במאור שבתורה מקור האור שזוהי פנימיות התורה כמבואר בכ"מ, וההכרח בהיסח הדעת דוקא מבאר בכ"מ ומיוסד ג"כ על תשובת הצ"צ הידועה (נדפסה בשו"ת שלו שער המילואים סי' ס"ב).
במ"ש שקשה לו להשתתף בהתועדות חסידותיות כיון שאין לו חוש בנגון, הוא ע"ד מאמר רז"ל מי שאכל שום וכו' יאכל שום כו', נוסף על שלילת המסקנא שלו מהנ"ל "שאין משפיע עליו כלום", כי אי אפשר הדבר, שהרי האדם בכלל מושפע הוא וביחוד בעת רצון, וכידוע הפתקא דמן שמיא נחית בגודל הענין שפועלת ההתועדות.
בשאלתו באם האדם מחויב לוותר מהרוחניות שלו בכדי להציל הרוחניות של השני, - כבר ידוע מאמר רבי עקיבא ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה*, ועיין עד"ז מרז"ל סוטה כא' ב, היכי דמי חסיד שוטה, ועוד כמה מאמרי רז"ל המעידים על האמור, והעיקר בזה הידוע** בפירוש הכתוב וצדקה תרומם גוי, שנעשה מוחו ולבו זכים אלפי פעמים ככה, והרי צדקה רוחנית והנוגעת בנפש פשיטא שלא גרעה מצדקה גשמית, מובן שהנ"ל גדרים ישנם, ז.א. שכמו שמחויב להתעסק בטובת הזולת, הנה אין לבן ישיבה לבטל כל סדרי הישיבה ולהתעסק רק בעניני צדקה גשמית או רוחנית, וע"ד סיפור רז"ל הידוע המבלי כו' (ירושלמי פסחים פ"ג הלכה ז'), ועיין ג"כ מו"ק ט' סוף ע"א ושם, אלא כמו בכל עניני תורתנו תורת חיים, יש למצוא דרך הממוצע, וכביאור הרמב"ם ריש הלכות דיעות בארוכה, אלא שכיון שאדם קרוב לעצמו, יש להציע הענין ולפרטו לפני ידידיו והם יורוהו, ויהי רצון שבכל הנ"ל יבשר טוב בהנוגע לפעולתו בעצמו ולפעולתו בהזולת.
בברכה,
בשם כ"ק אדמו"ר שליט"א
מזכיר
*) עייג"כ אגה"ק סט"ז.
**) תו"א בתחלתו.