ב"ה, ט"ז סיון, תשי"ב
ברוקלין.
שלום וברכה!
בגודל צער קראתי מכתבו מב' סיון שכותב לי בפרט ע"ד... ע"ה, ובטח בינתים קבל מכתבי נחום אבלים, והשי"ת יעזור שמכאן ולהבא [נ]וכל לבשר רק בשורות טובות איש לרעהו.
גם מצער לקרות במכתבו שיש כאלו שמאשימים אנשים ידועים בהאסון ל"ע, ובמילא אי אפשר שלא יפעול זאת על היחס בין איש לרעהו, בטח יודע וקל להבין גם כן בשכל אנושי, שענין כזה אין לו כל יסוד, לפי שהעולם כולו מנהיג הקב"ה, ויהודי הוא בעל בחירה רק על עצמו, אבל לא שיוכל לפעול על ענינים ששייכים להשני אפילו בדברים קטנים ועאכו"כ בענינים הנוגעים בנפש, ועיין באגרת הקדש לרבינו הזקן סי' כ"ה, בטוח הנני שזה נכתב רק ברגע הצער, אבל אח"כ לא ישאר מזה שום רושם, לא רק במעשה ודבור אלא גם במחשבה.
זה שכותב דבר טיכל שניסה לדבר, ובחזקה ורעש לא חפץ ללכת, ח"ו וח"ו, ולא זהו הדרך ברוגזה, כ"א אדרבה ע"י רכות, ורק להסביר שזה ענין שמביא הצלחה לה, לבעלה ולילידיהם שיחיו, מיד הקב"ה, וא"כ מה ערך של הקושי (אם גם יכולים לקרות קושי) בלבישת טיכל לגבי זה שהקב"ה נותן בעד זה, ואם הדבר מונח (אפגעלייגט) אצל המדבר בפשטות, ה"ז נעשים דברים היוצאים מן הלב, והרי הדבור הוא עם ילידי ישראל שראו נסים בעיני בשר ממש, בהשגחה פרטית, ולכן אין ספק שסוף סוף פועלים, ועוד יותר שבמשך הזמן מודין לאלו שהם הועילו להעמידן על דרך הישר, אקוה שבראשונה יפעול אצל עצמו, שיהי' זה אצלו בפשטות, ובמילא יהי' הדבור בחום יותר, והשי"ת יתן לו האותיות המתאימות בשלום ורכות ומתוך נחת ואהבה.
הנני בצער ג"כ ממצב הישיבה, ולא מזה שלעת עתה מעט הוא מספר התלמידים - כמו שכותב במכתבו - רק מזה שנעשה פרוד בין אחדים מאנ"ש הנמצאים שם שהיו צריכים להיות אחודים אחד עם השני למלאות שליחותם באור תורה, ותמורת זה יצא ענין של סכסוכים וחיכוכים - רייבעניש - וכו' כתבתי עד"ז לאחדים מאנ"ש ואקוה שבעתיד הקרוב הנה כולכם תתאחדו ותראו שהכל כדבעי יהי' ובד"מ יומשך הצלחה בכל הענינים הכללים וגם בהענינים הפרטיים,
בברכה.
B"H, 16 Sivan, 5712.
Brooklyn.
Shalom u'Vrachah!
With great sorrow I read your letter from the 2nd of Sivan in which you wrote to me especially about... alav hashalom. Surely by now you have received my letter of consolation to mourners, and may Hashem help that from now on we will only be able to share good news with one another.
It is also distressing to read in your letter that there are those who blame certain known individuals for the tragedy, G‑d forbid. Naturally this affects relationships between people. Surely you know—and it is easy to understand even with human intellect—that such a thing has no basis at all. The entire world is directed by Hakadosh Baruch Hu (the Holy One Blessed Be He), and a Jew has free choice only over himself—not to influence matters pertaining to another person, even in small things, and certainly not in matters of life and soul. See Iggeres HaKodesh by our master the Alter Rebbe, section 25. I am confident this was written only in a moment of pain, but afterwards no trace will remain—not just in action or speech but even in thought.
You write about the matter of the tichel (head covering), that you tried to speak about it but forcefully and with noise she did not want to go—G‑d forbid! This is not the way—with anger—but rather on the contrary: through gentleness. Only explain that this is something that brings blessing for her, her husband, and their children—directly from Hakadosh Baruch Hu. So what value does any difficulty (even if there may be some) in wearing a tichel have compared to what Hashem gives for it? If this matter is simply accepted by the speaker himself, then these words will come from the heart. After all, you are speaking with Jewish children who have seen miracles with their own eyes through Divine Providence; therefore there is no doubt that ultimately these words will have an effect. Even more so: over time they will thank those who helped set them on the right path. I hope first of all it will affect yourself—that it should be simple for you—and as a result your words will be warmer. May Hashem give you fitting words spoken with peace and gentleness and out of calmness and love.
I am also pained by the situation at the yeshiva—not because currently there are few students as you wrote—but because there has been division among some of Anash (our community members) there who should be united with each other to fulfill their mission in spreading Torah light. Instead there have arisen disputes and quarrels—rivenish—and so on. I have written about this to some members of Anash as well and hope that in the near future all of you will unite and see that everything will be as it should be; generally success will continue in all communal matters as well as personal ones.
With blessing.
Summary
The Rebbe teaches us not to blame others for misfortune but instead trust fully in G‑d's providence. He encourages gentle communication when guiding others toward mitzvah observance and stresses unity within our communities as essential for success.