ב"ה, ט"ז אד"ר, תשי"א ברוקלין.
הרה"ג הוו"ח אי"א נו"נ חו"ב וכו' מוה"ר ראובן שי'[1]
שלום וברכה!
הנני בזה לאשר קבלת ספרו משפטי בני אדם - ג' חלקים - גם מכתבו מיום ז' אד"ר.
ומה שהעיר במכתבו וכן בספרו ח"ב ערכ"ד, בדברי היש"ש לב"ק (צא, ב) בדין שאסור לחבול ולבייש עצמו בעבור צורך ממון.
ובפרט דאין דברי היש"ש אמורים אלא אם מבייש או חובל בעצמו בדרך ליצנות וכיו"ב, אבל, אם הביוש או החבלה באה ע"י מלאכה מותר.
ומזה קשה לו על מש"כ בשו"ע רבינו הזקן הלכות נזקי גוף ונפש ס"ד בקו"א, דמדאמר רב לר"כ פשוט נבלה כו' ומיעקב שאכלו חורב וקרח משמע דמותר ביוש וצער לצורך ממון.
ותמה אקרא על כת"ר, מנ"ל חילוק הנ"ל בדברי היש"ש, ומה ענין ליצנות וביטול תורה לנדו"ד דחובל בעצמו (ואין היש"ש תח"י לעיין בלשונו), ואדרבה זיל בתר טעם האיסור לחבול בעצמו שהוא משום כי "אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו" (שו"ע אדה"ז) היינו שבענין צער הגוף דינו כמו גופו של חבירו. ויותר מבואר טעם הדבר ברדב"ז על הרמב"ם (הל' סנהדרין פי"ח ה"ז) אין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב"ה ועייג"כ רמב"ם הל' רוצח (פ"א ה"ד).
ומה שהביא ראי' לדעתו ממש"נ בזעת אפך תאכל לחם אדם לעמל יולד, וכיו"ב, הנה פשוט שתלוי בזה אם כן הוא מנהגו של עולם, שאז הרי נתן הקב"ה רשות להשתמש בקנינו באופן כזה, כיון שאמר ששת ימים תעשה מלאכה. אבל אם מוסיף על הנ"ל - ה"ז חובל בקנינו של הקב"ה בלי רשותו - ומזה גופא שהתפאר יעקב אכלני חורב וקרח וגו' ושהוצרך רב להזהיר פשוט נבלה וכו' מוכח שאינו נהוג ורגיל כלל. ועיין ב"מ צ"ג, ב: נטירתא יתירתא כו' (ולכאורה תלוי במחלוקת רבה ור"ח שם). ועייג"כ בתנחומא מקץ עה"פ וא-ל שדי, ברח מפני עשו ללבן ראה כמה צרות הייתי ביום אכלני חורב וגו', ובפי' הטור עה"ת (ויצא ל"א ל"ט) פירש ג"כ שעשה יעקב מה שלא הי' חייב בזה.
עוד העיר על מש"כ בתניא פ"א וכ"כ ג"כ בטורי אבן לר"ה (כ"ט א) דהעובר על איסור קל של ד"ס נקרא רשע וכ"ש וק"ו במבטל מ"ע דנקרא רשע.
ומקשה דלמה להו ללמוד זה בק"ו והרי מפורש הדבר בשבועות (י"ב, ב) וזבחים (ז, ב) דאמרז"ל "האי עשה ה"ד אי לא עביד תשובה זבח רשעים תועבה".
ויש לומר בשנים:
א) בשבועות וזבחים עבר אתרי עשה, עשה של עבירה עצמה, והעשה דעשית תשובה, כי משגרת לשון רבנו הזקן באגרת התשובה פ"א (צ"א רע"א) משמע דס"ל דתשובה מצוה מן התורה היא, ודלא כיש אומרים דהמצוה היא שאם רוצה לעשות תשובה מצוה להתוודות (ועיין בזה מנחת חינוך שס"ד ועייג"כ ספר המצות להצ"צ מצות וידוי ותשובה, ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג פרשה מ"ב, זהר ח"ג קכ"ד א' ואכ"מ) ואפילו לדע[ה] זו י"ל דהני מילי כל השנה כולה, אבל ביוהכ"פ (שבזה מדבר בשבועות שם) שאני, כי אז חייבים הכל לעשות תשובה (רמב"ם תשובה פ"ב ה"ז) וכן בשעה שמביא קרבן לכפר על חטא (שבזה מדבר בזבחים שם) במילא חלה עליו מ"ע דתשובה, אבל בתניא (ובטו"א) מביא ראי' שתיכף כשביטל מ"ע אחת נקרא רשע, וק"ל.
ב) עוד י"ל: משבועות וזבחים מוכח רק דנקרא רשע, וקס"ד לומר שזהו רשע קל, ומביא ראי' בתניא שהוא רשע חמור, כי אתיא במכש"כ וקל וחומר.
הערה:
ראיתי בספרו שמתחיל במערכת מלכים (והוא ע"פ סוף הוריות דמלך קודם לכה"ג, ונביא וכו') ובמערכה זו גופא - באדון כל הנביאים - מרע"ה, וצע"ג בזה, דמעלת מרע"ה הייתה הנבואה ולא המלכות וכמ"ש כת"ר עצמו שם רע"ב.
ובמערכת מלכים ההתחלה - מלמעלה למטה - צ"ל דמלך המשיח.
דהנה גם בנבואה י"א בר"ה פ"ק דבמלכים קם כמרע"ה, אבל ממש"כ ברמב"ם (תשובה פ"ט ה"ב) דמשיח נביא גדול קרוב למשה רבנו, משמע דס"ל כמ"ד בר"ה שם דגם במלכים לא קם.
אבל במדריגת מלך - הרי אמרו דמשיח מורח ודאין (סנה' צ"ג ב' ועשו מעשה ע"פ זה, עיי"ש) דאפילו למ"ד דבמלכים קם כמשה, והיינו שלמה, לא הורשה לדון אלא ע"פ עדים וכו', ופשיטא דמורח ודאין הוא מדין מלך ולא מדין נביא דאין נביא שופט, וע"פ גרסתינו, י"ל דזהו שני הפי' בתנחומא ס"פ תולדות, ע"ד מלך המשיח: ישכיל וגו' ונשא מיצחק (ואינו מפרט ממשה, כי גדול משה הימנו בנבואה) כו', ונשא ממשה (כי במלכות גדול משיח ממשה).
ועיין בהערות מהר"ש בובער לתנחומא (שם סקל"ד) דמהר"ץ חיות הקשה מכאן על מ"ש ברמב"ם שם דמשיח הוא רק קרוב למשה, ועייג"כ מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע דאחש"פ ה'תש"ט (נדפס בקונטרס ס"ה) דלע"ל ישפיע המשיח פנימיות התורה גם להאבות מרע"ה ואהרן כו' - וכן מוכח בלקו"ת לרבנו הזקן פ' צו ד"ה והניף ידו פ"ב.
בברכת הצלחה בת"ת בסייעתא דשמיא ומתוך מנוחה בגו"ר.
מוסג"פ המחאה.