המצווה הרמ"ז
האזהרה שהזהרנו, מלהשתלט על החובות הקבועים עלינו, לבל נחזיק בהם ולא נשלמם.
והוא אמרו יתעלה: "לא תעשק את רעך ולא תגזל" (ויקרא יט, יג).
והוא, שהגנבה היא לקיחת דבר של הזולת בתחבולה ובהסתר. והזהרנו ממעשה זה באמרו: "לא תגנבו", כמו שביארנו.
והגזל הוא לקיחת דבר של הזולת, באונס וחזקה בגלוי, כמו שעושים שודדי הדרכים. והזהרנו גם על מעשה זה באמרו: "לא תגזל".
והעשק הוא שיהא לזולתך אצלך חוב מסוים, כלומר: שנקבע לו אצלך ובאחריותך ממון, ואתה מחזיק בו ואינך מוסרו לו, בין דרך אונס בין שלא דרך אונס אלא בלך ושוב או ברמיה - הזהרנו גם על מעשה זה באמרו יתעלה: "לא תעשק את רעך".
ובפירוש אמרו בספרא: "לא תעשק - עשק שהוא של ממון, ואיזה? זה הכובש שכר שכיר". וכן כל הדומה, לו.
והמשיל בשכר שכיר, לפי שהוא חוב הקבוע עליך, אף על פי שלא מסר לך ממון משלו, ולא בא לידך אתה ממנו שום ממון, ואף על פי כן כיון שנקבע לו אצלך חוב, הזהרת מלהחזיק בו.
וכבר נכפל הלאו בעניין זה והביא לדוגמא דבר זה בעצמו ואמר: "לא תעשק שכיר" (דברים כד, יד), ענינו: לא תעשוק את השכיר לפי שהוא עני ואביון, כדרך שאמר בו: "ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא" (דברים כד, טו).
ולשון ספרי: ""לא-תעשק שכיר ועני ואביון", והלא כבר נאמר: "לא תגזל"? מלמד שכל הכובש שכר שכיר - עובר משום: בל תעשק, ובל תגזל, ובל תלין פעלת שכיר, ומשום ביומו תתן שכרו".
ושם אמרו בפירוש עניין אמרו "עני ואביון" אמרו: "ממהר אני להפרע על ידי עני ואביון".
והעובר על העשק, דינו בעונש, ודין הגזלן, שווה. אמר יתעלה: "וכחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו" (ויקרא ה, כא).