Enjoying this page?

002 - הִלְכוֹת יִבּוּם וַחֲלִיצָה פֵּרֶק ב

הִלְכוֹת יִבּוּם וַחֲלִיצָה פֵּרֶק ב

א מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁלֹּא יָבוֹא הַיָּבָם עַל יְבִמְתּוֹ, עַד שֶׁיְּקַדַּשׁ אוֹתָהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים בִּפְרוּטָה, אוֹ בְּשׁוֹוֶה פְּרוּטָה[1]; וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא מַאֲמָר[2]. וְאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה בַּיְּבָמָה קִנְיָן גָּמוּר[3], כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאַר. וְהָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ[4] - לֹא עָשָׂה כְּלוּם, שְׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת אֵלָא לִרְצוֹנָהּ. וּקְטַנָּה מִן הָאֵרוּסִין[5] , אֵין עוֹשִׂין בָּהּ מַאֲמָר אֵלָא מִדַּעַת אָבִיהָ.

ב וּכְשֵׁם שְׁהוּא מְקַדֵּשׁ[6] אֶת יְבִמְתּוֹ[7], כָּךְ הוּא מְבָרֵךְ בִּרְכַת נִשּׂוּאִין בַּעֲשָׂרָה[8]; וְכוֹתֵב כְּתֻבָּה[9], כְּדִין כָּל נוֹשֵׂא אִשָּׁה. וְאִם בָּא עַל יְבִמְתּוֹ, וְלֹא עָשָׂה מַאֲמָר - קָנָה קִנְיָן גָּמוּר[10], וְאֵינוּ צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְקַדַּשׁ אַחַר הַבְּעִילָה[11]; וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת[12], וְכוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה[13][14].

ג הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ - בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין שֶׁהָיָה הוּא מֵזִיד וְהִיא שׁוֹגֶגֶת אוֹ אֲנוּסָה, בֵּין שֶׁהָיְתָה הִיא מְזִידָה וְהוּא שׁוֹגֵג אוֹ אָנוּס, בֵּין שֶׁהָיְתָה יְשֵׁנָה בֵּין שֶׁהָיְתָה עֵרָה, בֵּין שֶׁבָּא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ[15] בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, אֶחָד הַמַּעֲרֶה[16] וְאֶחָד הַגּוֹמֵר[17] - קָנָה.

ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁנִּתְכַּוַּן לִבְעֹל; אֲבָל אִם נָפַל וְנִתְקַע בָּהּ, אוֹ שֶׁבָּא עָלֶיהָ שִׁכּוֹר שְׁאֵינוּ מַכִּיר כְּלוּם, אוֹ יָשֵׁן - לֹא קָנָה. נִתְכַּוַּן לְהַטִּיחַ בַּכּוֹתָל, וְהִטִּיחַ בִּיבִמְתּוֹ - לֹא קָנָה; לְהַטִּיחַ בַּבְּהֵמָה, וְהִטִּיחַ בִּיבִמְתּוֹ - קָנָה, שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוַּן לְשֵׁם בְּעִילָה מִכָּל מָקוֹם.

ה יְבָמָה שֶׁנִּתְיַבְּמָה[18], וְאָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלוֹשִׁים יוֹם: לֹא נִבְעַלְתִּי[19], וְאַף עַל פִּי שְׁהוּא אוֹמֵר:, בָּעַלְתִּי[20] - כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְלֹץ לָהּ, [21]הוֹאִיל וְקָדַם וְגֵרְשָׁהּ בְּגֶט; וְאִם עֲדַיִן לֹא גֵּרַשׁ, כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיִּבְעֹל[22], אוֹ יַחְלֹץ וְיוֹצִיא בְּגֶט[23]. גֵּרְשָׁהּ לְאַחַר שְׁלוֹשִׁים יוֹם[24], וְהִיא אוֹמֶרֶת, לֹא נִבְעַלְתִּי[25] - מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחְלֹץ לָהּ[26]; וְאִם הָיָה מוֹדֶה שֶׁלֹּא בָעַל[27], כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחְלֹץ[28]. הִיא אוֹמֶרֶת, נִבְעַלְתִּי[29], וְהוּא אוֹמֵר, לֹא בָעַלְתִּי - אֵינָהּ צְרִיכָה חֲלִיצָה: שְׁאֵין זֶה נֶאֱמָן לְאָסְרָהּ עַל כָּל אָדָם, אַחַר שֶׁכְּנָסָהּ.

ו מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אַחִים רַבִּים - מִצְוָה עַל הַגָּדוֹל לְיַבַּם אוֹ לַחְלֹץ, שֶׁנֶּאֱמָר "וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד . . ."[30] (דברים כה,ו): מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שְׁאֵינוּ מְדַבֵּר אֵלָא בַּבְּכוֹר שֶׁל אַחִין[31], כְּלוֹמַר גְּדוֹל הָאַחִין[32] יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְזֶה שֶׁנֶּאֱמָר "אֲשֶׁר תֵּלֵד"--מַשְׁמָעוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָאֵם, עִם[33] מַשְׁמָע אֲשֶׁר תֵּלֵד הַיְּבָמָה.

ז לֹא רָצָה הַגָּדוֹל לְיַבַּם - מְחַזְּרִין עַל כָּל הָאַחִין; לֹא רָצוּ - חוֹזְרִין אֵצֶל הַגָּדוֹל וְאוֹמְרִין לוֹ, עָלֶיךָ מִצְוָה, אוֹ חֲלֹץ אוֹ יַבַּם. וְאֵין כּוֹפִין אֶת הַיָּבָם לְיַבַּם, אֲבָל כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחְלֹץ.

ח אָמַר הַגָּדוֹל, הַמְתִּינוּ עַד שֶׁיַּגְדִּיל הַקָּטָן, אוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא הַהוֹלֵךְ[34], אוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא הַחֵרֵשׁ, וְנִמְלָכִין בּוֹ, וְאִם לֹא יִרְצֶה, אֲנִי אֲיַבַּם אוֹ אֶחְלֹץ - אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ; אֵלָא אוֹמְרִין לוֹ, עָלֶיךָ מִצְוָה, אוֹ יַבַּם אוֹ חֲלֹץ.

ט וְכֵן אִם הָיָה הַגָּדוֹל בִּמְדִינָה אַחֶרֶת - אֵין אָחִיו הַקָּטָן יָכוֹל לוֹמַר, עַל אָחִי הַגָּדוֹל הִיא הַמִּצְוָה, הַמְתִּינוּ לוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא; אֵלָא אוֹמְרִין לְזֶה שְׁהוּא כָּאן, יַבַּם אוֹ חֲלֹץ.

י יְבָמָה הָרְאוּיָה לְיִבּוּם שֶׁלֹּא רָצָת לְהִתְיַבַּם - דִּינָהּ כְּדִין מוֹרֶדֶת עַל בַּעְלָהּ[35], וְכוֹפִין אֶת יְבָמָהּ לַחְלֹץ לָהּ; וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה[36]. הִנִּיחַ אָחִיו נָשִׁים רַבּוֹת--כָּל מִי שֶׁתָּבַע הַיָּבָם מֵהֶן לְיִבּוּם וְלֹא רָצָת - הִיא הַמּוֹרֶדֶת, וְחוֹלֵץ לָהּ; וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. וּשְׁאָר צָרוֹתֶיהָ שֶׁלֹּא נִתְבְּעוּ, נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּתָן כִּשְׁאָר הָאַלְמָנוֹת.

יא הָיוּ הַיְּבָמִין רַבִּים, וְתָבַע אוֹתָהּ הַגָּדוֹל לְיִבּוּם, וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ, וְרוֹצָה בְּאָחִיו--אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, שֶׁמִּצְוָה בַּגָּדוֹל.

יב אָמַר הַגָּדוֹל, אֵינִי רוֹצֶה לֹא לַחְלֹץ וְלֹא לְיַבַּם, הֲרֵי אַחַי לְפָנַיִךְ, וְתָבַע אוֹתָהּ אֶחָד מִן הָאַחִין לְיִבּוּם, וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ, וְרָצָת בְּאָח אַחֵר, וְהוּא רוֹצֶה בָּהּ - אֵין זוֹ מוֹרֶדֶת: מֵאַחַר שֶׁנִּסְתַּלַּק הַגָּדוֹל שֶׁמִּצְוָה בּוֹ, הֲרֵי כֻּלָּן רְאוּיִין; וְהוֹאִיל וְהִיא רוֹצָה בְּאֶחָד מֵהֶן, וְהוּא רוֹצֶה בָּהּ--הֲרֵי זוֹ לֹא מָרְדָה. וְלֹא עוֹד, אֵלָא אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, וְאָמְרָה, הֲרֵינִי מַמְתֶּנֶת עַד שֶׁיָּבוֹא וִייַבַּם אוֹתִי, אֲבָל זֶה אֵינִי רוֹצָה בּוֹ - אֵין זוֹ מוֹרֶדֶת. וְאוֹמְרִין לְזֶה שְׁאֵינוּ הַגָּדוֹל שֶׁתּוֹבֵעַ אוֹתָהּ, אִם תִּרְצֶה לַחְלֹץ לָהּ וְלִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, חֲלֹץ; וְאִם לָאו, הֲרֵי רָצָת שֶׁתֵּשֵׁב עַד שֶׁיָּבוֹא אָחִיךָ - הוֹאִיל וְאֵין לָךְ דִּין קְדִימָה עָלָיו.

יג בָּא זֶה שֶׁתָּלְתָה בּוֹ, וְלֹא רָצָה בָּהּ - חוֹזְרִין אֵצֶל זֶה שֶׁתָּבַע אוֹתָהּ לְיִבּוּם, וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ. וְאוֹמְרִין לָהּ, אֵין כָּאן מִי שֶׁרוֹצֶה לְיַבַּם אֵלָא זֶה, וּמִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת - אוֹ תִּתְיַבַּם לוֹ, אוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדִין כָּל מוֹרֶדֶת.

יד כָּל יְבָמָה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁדִּינָהּ שֶׁתַּחְלֹץ וְלֹא תִתְיַבַּם - הֲרֵי זוֹ נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ, אִם יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה, כִּשְׁאָר כָּל הָאַלְמָנוֹת. וְכֵן אִם הָיָה יְבָמָהּ מֻכֵּה שְׁחִין, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁאָר מוּמֵי אֲנָשִׁים - חוֹלֵץ לָהּ, וְנוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ. נֻלְּדוּ בָּהּ מוּמִין, כִּשְׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם--נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ: וְאִם לֹא רָצָה לְיַבַּם, יַחְלֹץ וְיִתֵּן כְּתֻבָּה.

טו יְבָמָה שֶׁנָּדְרָה הֲנָיָה מִיְּבָמָהּ[37] בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, אוֹ שֶׁנָּדְרָה הֲנָיָה מִכָּל הַיְּהוּדִיִּים[38] - כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְלֹץ לָהּ[39], וְתִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ[40]. וְאִם נָדְרָה[41] לְאַחַר מִיתַת בַּעְלַהּ[42], מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחְלֹץ לָהּ[43]; וְאִם לֹא רָצָה[44], הֲרֵי זוֹ מוֹרֶדֶת. וְכֵן אִם נִתְכַּוְּנָה בְּנִדְרָהּ, אַפִלּוּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ[45], כְּדֵי שֶׁלֹּא יְיַבַּם אוֹתָהּ - אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחְלֹץ[46], אֵלָא אִם כֵּן מָרְדָה וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה.

טז יְבָמָה שֶׁתְּבָעָהּ הַיָּבָם לַחֲלִיצָה[47], וְהִיא אוֹמֶרֶת, אֵינִי חוֹלֶצֶת וְלֹא נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּה, אֵלָא אֵשֵׁב בְּבֵית בַּעְלִי[48] כִּשְׁאָר הָאַלְמָנוֹת - אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ: שֶׁהֲרֵי הִקְנוּ אוֹתָהּ לְזֶה מִן הַשָּׁמַיִם; וְרָצָה מְיַבֵּם, רָצָה חוֹלֵץ[49] וְנוֹתֵן כְּתֻבָּתָהּ. וְלֹא עוֹד, אֵלָא אַפִלּוּ אָמְרָה, אֲנִי נִזֹּנֶת מִשֶּׁלִּי[50], וְאֵשֵׁב עֲגֻנָּה כָּל יָמַי[51] - אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ[52]: שֶׁהֲרֵי הַיָּבָם אוֹמֵר לָהּ, כָּל זְמָן שֶׁאַתְּ זְקוּקָה בִּי, אֵין נוֹתְנִין לִי אִשָּׁה[53]; וְאַפִלּוּ הָיָה נָשׂוּי[54], אִפְשָׁר שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת, אוֹ תִּהְיֶה לוֹ מְרִיבָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, מִפְּנֵי הַיְּבָמָה[55].

יז יְבָמָה שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ עַל בַּעְלָהּ כְּתֻבָּה, מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה עָלָיו[56], וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לַיָּבָם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאַר[57] - אִם רָצָה הַיָּבָם לְיַבַּם, מְיַבֵּם; וְאֵין לָהּ עָלָיו כְּתֻבָּה, כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ עַל בַּעְלָהּ[58]. וְדִינָהּ עִם יְבָמָהּ בַּתּוֹסֶפֶת, כְּמוֹ שֶׁהָיָה עִם בַּעְלָהּ[59]; אֲבָל אִם לֹא כָתַב לָהּ בַּעְלָהּ כְּתֻבָּה[60], אוֹ שֶׁמָּכְרָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ[61], אוֹ מָחֲלָה אוֹתָהּ[62]--צָרִיךְ הַיָּבָם לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה, כִּשְׁאָר הָאַלְמָנוֹת[63].

יח הַיְּבָמָה - קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ יְבָמָהּ[64], אוֹ קֹדֶם שֶׁיַּחְלֹץ לָהּ[65] - הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לְזָר, שֶׁנֶּאֱמָר "לֹא-תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר" (דברים כה,ה). וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר[66], וּבְעָלָהּ - לוֹקֶה הוּא וְהִיא[67], וּמוֹצִיאָהּ בְּגֶט[68], וְאַפִלּוּ הָיוּ לָהּ כַּמָּה בָּנִים[69]; וְנֶאְסְרָה עָלָיו, וְעַל יְבָמָהּ. וִיבָמָהּ חוֹלֵץ לָהּ[70], וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים.

יט נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר[71], לֹא נֶאְסְרָה עַל יְבָמָהּ[72]; אֵלָא נוֹתֵן לָהּ הַזָּר שֶׁקִּדְּשָׁהּ גֶּט[73], וִיבָמָהּ מְיַבֵּם אוֹ חוֹלֵץ. וְאִם הָיָה יְבָמָהּ כּוֹהֵן[74], שְׁאֵינוּ יָכוֹל לִשָּׂא גְּרוּשָׁה - תֵּצֵא מִן הַזָּר בְּגֶט[75], כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַחוֹטֶא נִשְׂכָּר[76]; וְיַחְלֹץ לָהּ יְבָמָהּ[77].

כ חָזַר הַזָּר שֶׁגֵּרְשָׁהּ מִן הָאֵרוּסִין[78], וּנְשָׂאָהּ אַחַר שֶׁחָלַץ לָהּ יְבָמָהּ[79] - אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ[80]. אֲבָל אִם גֵּרְשָׁהּ מִן הַנִּשּׂוּאִין, וְחָזַר וּנְשָׂאָהּ אַחַר שֶׁחָלְצָה - מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ: מִפְּנֵי שְׁהִיא דּוֹמָה לְאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁנִּשֵּׂאת, וּבָא בַּעְלָהּ, שְׁהִיא אֲסוּרָה עַל זֶה וְעַל זֶה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַיְּבָמָה שֶׁזִּנָּת, וְהִיא זְקוּקָה - לֹא נֶאְסְרָה עַל יְבָמָהּ[81]; אֵלָא רָצָה חוֹלֵץ, רָצָה מְיַבֵּם.

כא כָּל יְבָמָה שְׁהִיא סָפֵק מִדִּבְרֵיהֶם אִם יֵשׁ עָלֶיהָ זִיקַת יָבָם, אוֹ אֵין עָלֶיהָ זִיקַת יָבָם - כְּגוֹן יְבָמָה שֶׁיָּלְדָה וֶלֶד שֶׁלֹּא כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁלוֹשִׁים יוֹם[82], שֶׁדִּינָהּ שֶׁתַּחְלֹץ מִסָּפֵק מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ - אִם הָלְכָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר[83] קֹדֶם חֲלִיצָה, חוֹלֵץ לָהּ יְבָמָהּ וְתֵשֵׁב עִם בַּעְלָהּ[84]; וְאִם נִתְקַדְּשָׁה לְכוֹהֵן שְׁהוּא אָסוּר בַּחֲלוּצָה[85], אֵינוּ חוֹלֵץ לָהּ, שְׁאֵין אוֹסְרִין עַל זֶה אִשְׁתּוֹ, מִסָּפֵק דִּבְרֵיהֶם. גֵּרְשָׁהּ הַכּוֹהֵן, אוֹ מֵת[86] - הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת, וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא לַאֲחֵרִים לְכַתְּחִלָּה.

  1. 1 [אבל מן התורה היבם בא על יבמתו ובזה נקנית לו, ואינו צריך קידושין לפני הביאה כמו שצריך באשה סתם קןדם קידושין ואח"כ נישואין. ואין ענין קדושין מה"ת ביבמתו. אף שהרמב"ם אינו מזכיר מאמר בשטר - אפשר לעשות מאמר ביבמתו בשטר]
  2. 2 [מאמר שהוא מדרבנן ביבמתו הוא כעין קידושין מה"ת באשתו]
  3. 3 [ביבמתו, כמו שקונה קדושין קנין גמור באשה - שאחרי הקידושין בעלה יורשה, ומיטמא לה, ויוצאת בגט אם מגרשה. אבל ביבמה אף שתקנו מאמר מ"מ אינה נקנה לו מה"ת לגבי כל הדברים הנ"ל, אינה יורשה, אינו מיטמא לה, ואם היבם רוצה לגרשה אינו מספיק גט אלא צריך גם חליצה מה"ת מצד זיקת יבמוה וצריכה גט מצד קידושין דרבנן.]
  4. 4 [שלא בהסכמתה]
  5. 5 [שהיתה הקטנה מאורסת לאחיו, וצריכה יבום, וקטנה עדיין היא ברשות אביה כיון שלא נישאת עדיין, וא"כ המאמר נעשה בדעת אביה]
  6. 6 [במאמר]
  7. 7 [הרמב"ם מונה כאן כמה דברים שעושין ביבמה כמו באשה]
  8. 8 [השבע ברכות הם ברכות נשואין. הרמב"ם אינו מזכיר אבל גם מברכין את ברכת אירוסין על המאמר]
  9. 9 ["על נכסי בעלה הראשון ואי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" יבמות נד, א]
  10. 10 והיא אשתו לכל דבר: יורשה, ומיטמא לה, ומגרשה בגט ואינה צריכה חליצה.
  11. 11 [כי אף שעבר על דברי חכמים, כיון שבעל היא אשתו.]
  12. 12 [על שמרד בדברי חכמים]
  13. 13 כיון שלא עשה בה מאמר מן הסתם לא כתב לה כתובה ולכן כותבה עכשיו
  14. 14 [אבל אם בא על אשתו שלא לשם קדושין, אם רוצה לישאנה אח"כ צריך קדושין וכו', שהרי לא קנה כלום]
  15. 15 בפי הטבעת
  16. 16 הכנסת ראש העטרה
  17. 17 הכנסת כל האבר
  18. 18 היבם כנסה
  19. 19 מהיבם ולדבריה אין היא אשתו של היבם ובכדי להנשא לזר צריכה גט, הבי"ד מאמינים לה וכופים אותו ליתן לה חליצה, כי עד שלשים יום אדם מעמיד את עצמו מלבעול.
  20. 20 ולכן מספיק גט להתירה ואין היא צריכה חליצה לפי דבריו, ומ"מ כופין אותו לחלוץ כי מאמינים להיבמה
  21. 21 לכן אין לכופו לייבם אותה, כיון שכבר נתן גט ולפי דבריו היתה אשתו שהרי טוען שבעל אותה, וכיון שנתגרשה ממנו א"כ הוי אשת אחיו לאחר שיבמה וגרשה ואסורה לו. ולכן כופן אותו לחלוץ
  22. 22 כי הרי מותרת לו שלא נתגרשה, ויבום קודם לחליצה לכן או ייבם ואם אינו רוצה יחלוץ
  23. 23 אפילו שעושה חליצה, אבל כיון שלדבריו בעלה, א"כ הוי אשתו לדבריו ולכן צריך גם לגרשה
  24. 24 ואין אדם מעמיד מלבעול יותר מל''' יום, ואז מאמינים לו.
  25. 25 ולדעתה היא צריכה חליצה להתירה לזר, והגט שנתן לה לדעתה אינו מועיל לה כי הרי היא אומרת שלא נבעלה לו
  26. 26 כי אף שמאמינים לו מ"מ לכתחלה מבקשים ממנו שיחלוץ, אבל אם אינו רוצה לחלוץ בכדי שבושה לו שתרוק בפניו.
  27. 27 צריך ליתן גט שאין אנו מאמינים שלא בעל, אבל כופין אותו לחלוץ ולא רק מבקשים ממנו, כי לדברי שניהם לא נבעלה.
  28. 28 עי' בגמרא יבמות קיב, א
  29. 29 בין לפני שלושים בין לאחר שלושים יום החזקה שבעלה ובמילא שצריכה גט, ובגט זה מותרת לכל אדם, ואינה צריכה לחליצה, ואף שטוען הבעל שלא בעלתי מסביר הרמב"ם
  30. 30 וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת, וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל
  31. 31 בנוסף לפירוש הפשוט הבכור אשר יולד לאחר שייבם אותו אחי המת
  32. 32 ונקרא הבכור של האחים שאח מת ואח צריך לייבם
  33. 33 ביחד עם משמעות הפשוטה שאשר תלד קאי על היבמה, ולא על אם האחים
  34. 34 שאח אחד הלך מכאן ונחכה עד שיחזור ונשאל אותו אולי ירצה לייבם
  35. 35 שאם אומרת מאסיתהו ואיני יכול להבעל לו וכופין אותו לגרשה וכו' כמו"כ ביבמה
  36. 36 ומובא בשו"ע להדעות שחליצה קודם ליבום א"כ אינה מורדת בזה שאינה רוצה להתייבם
  37. 37 ונמצא שאסרה את עצמה על יבמה שהרי אסרה על עצמה ליהנות מן היבם, ואינו יכול לייבמה כי אז תעבור על הנדר כי תהנה ממנו. אבל כיון שאמרה זה להיבם בחיי בעלה אנו אומרים ש"לא נתכוונה לפטור עצמה הימנו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להם כעס זה עם זה" רש"י שם קי"א ב, היינו שהיבמה הי' לה כעס עם היבם בחיי הבעל ולא נתכוונה בנדרה שלא ייבם אותה - אז יש לה כתובה ואין לה דין מורדת. ועיין בהמשך שאם כוונתה היתה באמת שלא ייבם אותה - אז אין לה כתובה כדין מורדת
  38. 38 וממילא שיבמה בכלל ואינו יכול לייבמה, אבל כיון שכללה כל היהודים אנו תולים שלא נתכוונה שלא להתייבם, וכגון שאומרת שקשה עליה תשמיש, ולהפיס דעתה של בעלה, שלא יחשדנה שמא נתנה עיניה באחר ולכן אינה מתרצית לו, ולכן היא מודרת הנאה מכל העולם, א"כ אף שאינה יכולה להתייבם כיון שאסרה הנאתו עליה, אבל אין לה דין מורדת.
  39. 39 כיון שאסורה להתייבם שמודרת הנאה ממנו
  40. 40 שאין לה דין מורדת, כיון שמה שאסרה יבמה בהנאה לא היתה במכוון, ואין לה דין מורדת ויש לה כתובה
  41. 41 להיבם ואמרה לו הנני מודר הנאה ממך, כיון שזה לאחר מיתת בעלה מוכח שלא מצד כעס אמרה כן אלא שהיא מורדת
  42. 42 אז מסתבר שנדרה כן בכדי שלא תתייבם ליבמה
  43. 43 מרצונו בעצמו ואז כיון שחולץ מרצונו יש לה כתובה. אבל אם הוא רוצה לייבמה ואינה יכול משום נדרה, אז כיון שכופין אותו לחלוץ , יש לה דין מורדת ואין לה כתובה
  44. 44 לתת חליצה אלא רוצה שייבם אותו וכיון שאינה יכול משום איסור הנאה שלה יש לה דין מורדת
  45. 45 כי בסתם בחיי בעלה אין אנו חושדים שעשתה כן במתכוון שלא ייבם אותו, אלא שהי' משום כעס וכדומה, אבל אם אנו יודיעם שנתכוונה בנדרה כדי שלא ייבם אותה, אז אפילו שהנדר הי' בחיי בעלה אז כופין אותו לחלוץ ותצא בלא כתובה כדין מורדת
  46. 46 כוונת הרמב"ם שאין כופין אותו לחלץ וליתן כתובתה אלא כיון שמרדה חולץ ותצא בלא כתובה
  47. 47 אם הי' תובעה ליבום פשוט שאינה יכולה לומר איני מתייבמת כיון שהתורה הקנו אותה לזה הרשות בידו לייבמה, ואם אינה רוצה יש לה דין מורדת כנ"ל הלכה י. אבל כאן הרי היא אומרת אין בדעתי להינשא ואינה רוצה הבושה של חליצה ואומר הרמב"ם שאינו יכולה לומר איני חולצת ואיני נוטלת כתבה
  48. 48 ואזון מנכסיו
  49. 49 היינו שזה בחירתו אם לחלוץ ואם להייתבם, ואם אינה רוצה להתייבם הרי כנ"ל יש לה דין מורדת אבל חליצה מחוייבת, אף שמוותרת על כתובתה
  50. 50 ואיני ניזונות מנכסי בעלי, וא"כ למה נכריח אותה לקבל חליצה, ומה איכפת לו להבעל אם לא תחלץ הרי אינה אוכלת אפילו מנכסי בעלה, וע"ז מסביר הרמב"ם עכשיו
  51. 51 ואינני צריכה חליצה כי אין בדעתי להינשא עוד
  52. 52 וכי תאמר למה לא נשמע לה הרי הבעל יכול להנשא בלי חליצת לאישה אחרת והיא לא איכפת לה להנשא אז למה אין אנו שומעין לה ע"ז מסביר הרמב"ם
  53. 53 יהי' קשה לי למצוא אשה בעוד את קשורה לי, כי יחששו שלבסף ישאנה ותהי' להם צרה
  54. 54 א"כ מה איכפת לו שלא יחלוץ, הרי נשוי הוא כבר ואין בדעתו לישא וע"ז אומר המרב"ם שאולי בדעתו לישא אשא אחרת ומפני זיקתה של היבמם לא יתנו לו
  55. 55 כי אשתו מכבר חוששת שהיבמה תבא לביתה
  56. 56 היינו שקדושין תופסין בה, והיא אשתו אבל מ"מ אסורה לו, כגון שהיתה אלמנה ובעלה כה"ג ולכן אין לה עליו כתובה, כיון שצריך לגרשה, וכל טעם הכתובה שלא תהא קל בעיניו לגרשה, אבל יש כאן מצות יבום כי סוף סוף היא אשתו של הכה"ג, וכיון שהיבם הוא כהן סתם מותר באלמנה
  57. 57 לקמן פרק ו, הלכה יג
  58. 58 היינו כשרוצה לקיים מצות יבום ולאח"ז לגרשה אינו חייב ליתן כתובה. אבל אם היא נשארת אשתו צריכה כתובה שלא יהי' קל בעניו לגרשה, ועי' ברמב"ם לעם הע' קה
  59. 59 שחייב לתת לה תוספת כתובתה כמו שהבעל הי' חייב שהרי חייב את עצמו בהתוספת, אף שלא הי' שם עיקר כתובה מצד האיסור.
  60. 60 אף שהיתה ראויה והי' חייב לכתוב לה, אבל בפועל לא כתב
  61. 61 שהוא נותן לה כסף בעד כתובתה, או שמוחלת לו כתובתה, וממילא שעכשיו כשמייבם אותה אין אחיו שהי' נשוי לה חייב לה כתובה, אבל כיון שאף לאחר ממכרה, ומחילתה, מן הדין אסור הוא אחיו לחיות אתה בלי כתובה, ולכן הייבם צריך לכתוב לה כתובה
  62. 62 ומן הדין לאחרי שמכרה או מחלה אסור לבעלה להיות אתה בלי כתובה, ולכן גם היבם חייב לתת לה כתובה כשמיבמה
  63. 63 כשאדם נושא אלמנה כתובתה מנה לעומת בתולה שכתובתה מאתים
  64. 64 לאחר שיבמה הרי היא אשתו של היבם לכל דבר
  65. 65 ואז מותרת לנשא לזר, אבל לפני שהיבמה יבמה או חלץ אותה
  66. 66 לפני שחלץ או יבמה ונשאת לאיש אחר באיסור
  67. 67 כדין כל עובר על לאו שהוא במלקות וכאן עברה על לא תהיה אשת המת וכו'. וחיוב מלקות הוא דוקא על הבעילה  ולא על הנשואין. אבל אם אין ידוע שבעלה אינו לוקה.
  68. 68 כי קידושין תופסין בחייבי לאוין, וכיון שנישאה לו באיסור הרי היא נאסרת עליו אפילו אם ירצה היבם לחלוץ עכשיו, ואפילו כשאינו ידוע שנבעלה - כי כיון שנשאה מוחזקת שנבעלה, אף שלגבי מלקות צריך ודאות כנ"ל ודינה שתצא מזה ומזה כמו באשת איש שנשאה לאחר. ועיין בהלכה הבאה שאם רק נתקדשה, נותן הזר גט והיבם מייבם או חולץ.
  69. 69 אין אנו אומרים שבכדי שלא להוציא לעז על הבנים שהיא מתגרשת מבעלה משום שהי' אסור לה לינשא להאיש זר בלי חליצה, א"כ אולי שיתן יבמה חליצה והיא תשאר עם בעלה, ע"ז אומר שלא אלא אסורה ותצא מזה ומזה, ואסורה גם ליבמה.
  70. 70 אבל אינו מייבם.
  71. 71 ולא נשאה
  72. 72 כי בקדושין לבד לא נאסרה על היבם, ולכן יתן גט וישאנה או יחלצנה היבם, ולאחרי זה אם יחלצנו היבם או יגרשנה היבם לאחר שנשאה מותרת היא לזה שקידש אותה
  73. 73 קידושין תופסין בזקוקה ליבם מספק, וצריכה גט לפני שתוכל להתיבם או להיחלץ
  74. 74 ונמצא שלאחר שתקבל גט מן הזר, לא יוכל הכהן היבם לייבמה כי אסורה לו מטעם שהיא גרושה - אין אנו אומרים שיחלוץ אותה היבם, ושתהא נשארת עם הזר שקידשה
  75. 75 שהרי היא מקודשת לו
  76. 76 אבל אסור להזר, שקידשה באיסור, שהיתה זקוקה ליבם והי' אסור לקדשה - להשאר אתה, וקנסו אותו רבנן ואסורה לו לעולם.
  77. 77 ואסורה לזה ולזה עולמית
  78. 78 וכפי שאמרנו שהמקדש חייב לגרשה, והיבם יתן לה חליצה.
  79. 79 והרי אמרו שאסורה להזר עולמית אבל הוא לא שמע ונשא אותה
  80. 80 כיון שרק ארס אותה שלא כדין אף שקנסו חכמים שלא תישא לו אבל בדיעבד שנשא אותה לא קנסוה אותו שתצא, משא"כ אם נשא אותה וגרשה אז תצא אפילו לאחר שהיבם יתן לה חליצה כבהמשך
  81. 81 אלא מותרת ליבם ואף שלמדנו לעיל שאם נישאת לאחר נאסרה על היבם - כי שם החשש הוא שיאמרו שחלצה ולכן נשאה אחר, ועכשיו הוא נושא אשת אח שלא במקום מצוה, אבל כשזינתה אין לה קול כל כך, ולא יאמרו שזינתה מפני שכבר קבלה חליצה מן היבם ועכשיו היבם נושא יבמתו לאחר חליצה. ולכן מותר ליבם אותה לאחר שזינתה, אבל לא לאחר שנשאה לאחר.
  82. 82 מן התורה אין בה זיקת יבם כיון שנולד וסימניו גמרו שהוא שלם בשערו ובצפרניו, אין לה דין יבום שהרי הי' לה ולד, אמנם מדרבנן הצריכו חליצה כי שמא לא נולד לתשעה חדשים והוא נפל והיא זקוקה ליבם, ולכן חולצת מדרבנן מספק. אבל כיון שהחליצה הוא רק מדרבנן יש בזה קולות כבהמשך
  83. 83 לכאורה גם אם נשאת לו
  84. 84 וכי אין כח ביד ספק דרבנן שהצריכו חליצה להוציא מחזקתו של זה שנישאה לו, ואינה צריכה קדושין שניים לאחר שחלצה היבם מספק
  85. 85 ואם יתן היבם חליצה מספק תהי' אסורה להכהן. (ואין אומרים שתשב עם הכהן אף שנחלצה, אלא שאומרים שלא יחלוץ)
  86. 86 אין אנו אומרים הרי ישבה כבר עם הזר בלי חליצה כיון שהי' כהן אין אומרים כן אלא אם רוצה להנשא עכשיו צריכה חליצה מן היבם מהספק דרבנן