006 - ישעיהו פרק ו

'

Pasuk 8

ישעיהו פרק ו

א בִּשְׁנַת־מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ וָֽאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת־הַֽהֵיכָֽל׃

(א) (בשנת - סימן זה תחלת הספר ותחילת נבואת ישעיה.

וחמשה סימנים הקודמים נאמרו אחר זה הסימן, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

וראייה לדבר, ישעיה נבא: "ונותרה בת ציון כסכה וגו'" (ישעיהו א, ח) זה היה לאחר שהחריב וגלה סנחרב את עשרת השבטים, ונשארו רק יהודה וירושלים.

לכך אמר: "חזון ישעיה וגו' על יהודה וירושלים וגו'(ישעיהו א, א), על מה תכו עוד תוסיפו סרה וגו'" (ישעיהו א, ה) אברבנא"ל).

בשנת מות - כשנצטרע.

ושוליו - כמו: "שולי המעיל" (שמות כח), תחתיתו.

ראיתיו יושב על כסא בשמים, ורגליו בהיכל, הדום מרגלותיו בבית המקדש, לדון על עוזיה, שבא ליטול כתר כהונה:

 

ב שְׂרָפִ֨ים עֹֽמְדִ֤ים ׀ מִמַּ֨עַל֙ ל֔וֹ שֵׁ֧שׁ כְּנָפַ֛יִם שֵׁ֥שׁ כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד בִּשְׁתַּ֣יִם ׀ יְכַסֶּ֣ה פָנָ֗יו וּבִשְׁתַּ֛יִם יְכַסֶּ֥ה רַגְלָ֖יו וּבִשְׁתַּ֥יִם יְעוֹפֵֽף׃

(ב) שרפים עומדים ממעל - בשמים.

לו - לשמשו.

כן תירגם יונתן: "שמשין קדישין ברומא קדמוהי".

בשתים יכסה פניו - שלא יביט לצד השכינה.

ובשתים יכסה רגליו - לצניעות, שלא יראה כל גופו לפני בוראו.

ובתנחומא ראיתי, כסוי הרגלים, לפי שהם ככף רגל עגל, שלא להזכיר לישראל עון העגל.

ובשתים יעופף - ובתרין משמש:

 

ג וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־זֶה֙ וְאָמַ֔ר קָד֧וֹשׁ ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ׃

(ג) וקרא זה אל זה - נוטלין רשות זה מזה.

שלא יקדים האחד ויתחיל ויתחייב שריפה, אלא אם כן פתחו כולם כאחד.

וזהו שיסד ביוצר אור, קדושה, "כולם כאחד עונים כו'".

ומדרש אגדה, מעשה מרכבה הוא.

וכן תירגם: "קדוש קדוש קדוש", ג' פעמים, כתרגומו:

 

ד וַיָּנֻ֨עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א וְהַבַּ֖יִת יִמָּלֵ֥א עָשָֽׁן׃

(ד) וינועו אמות הספים - אילות סיפי, הם מזוזות הפתח, שנמדדין במדות אמות, לגובה ולרוחב, והן מזוזת ההיכל.

מקול הקורא - מקול המלאכים הקוראים.

והוא היה, "יום הרעש", שנאמר בו: "ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה" (זכריה יד, ה).

בו ביום עמד עזיה להקטיר בהיכל.

רעשו שמים לשורפו, לומר: "דינו בשריפה". כמו שנאמר: "ותאכל את החמשים ומאתים איש" (במדבר טז,).

וזהו שקראם "שרפים", שבאו לשורפו.

רעשה הארץ לבולעו, כסבורה, "דינו לבלע" כקרח שערער על הכהונה.

יצתה בת קול ואמרה, (במדבר ט"ז, ה) "זכרון לבני ישראל וגו' ולא יהיה" עוד אדם המעורר על הכהונה "כקרח" בבליעה, "וכעדתו" בשריפה.

אלא "כאשר דבר ה' ביד משה" בסנה. "הבא נא ידך בחיקך" (שמות ד, ו) והוציאה מצורעת כשלג. אף כאן, צרעת פרחה במצחו.

והבית ימלא עשן - היה נמלא עשן:

 

ה וָֽאֹמַ֞ר אֽוֹי־לִ֣י כִֽי־נִדְמֵ֗יתִי כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא־שְׂפָתַ֨יִם֙ אָנֹ֔כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם־טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָֽנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי׃

(ה) כי נדמיתי - הריני מת, שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה.

ודוגמתו מצינו במנוח, "מות נמות כי אלהים ראינו" (שופטים יג).

נדמתי - כמו" "כי נדמה כל עם כנען" (צפניה א, יא).

[אבן עזרא שם "נדמה - נכרת"]

טמא שפתים - דמגעל בחובין:

 

ו וַיָּ֣עָף אֵלַ֗י אֶחָד֙ מִן־הַשְּׂרָפִ֔ים וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ׃

(ו) רצפה - גחלת.

וכן: "עוגת רצפים" (מלכים א יט,) כמו, "עוגת רשפים".

ונאמר בישעיהו ובאליהו, בצד"י "רצפה"? [ולא "רשפה"]

מפני שאמרו דילטוריא על ישראל.

זה קראם: "עם טמא שפתים", וזה אמר: "כי עזבו בריתך" (שופטים י"ג, )

אמר הקב"ה למלאך: "רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני".

במלקחים - בצבת.

לקח מעל המזבח - שבעזרה:

 

ז וַיַּגַּ֣ע עַל־פִּ֔י וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה נָגַ֥ע זֶ֖ה עַל־שְׂפָתֶ֑יךָ וְסָ֣ר עֲו‍ֹנֶ֔ךָ וְחַטָּֽאתְךָ֖ תְּכֻפָּֽר׃

(ז) ויגע על פי וגו' - "וסר עונך" מזה ליסרך.

לכפר עונך שחירפת את ישראל.

וגדול כחו, שהמלאך ירא לקחתה כ"א במלקחים, והגיעה על שפת הנביא ולא הוזק. בתנחומא.

וזהו שנאמר: "כי רב מאד מחנהו" (יואל ב, א), אלו מלאכים.

ועצומים מהם "עושי דברו" (יואל שם), הם הנביאים.

ויונתן תירגם: "ובידו רצפה", "ובפומיה ממלל", לשון "רצפה", דבר הרצוף בפה ובלשון.

קבל הדבור מפי הקב"ה, מכסאו בשמים, שהיה מכוון כנגד המזבח שבהיכל:

Pasuk 8

 

ח וָֽאֶשְׁמַ֞ע אֶת־ק֤וֹל אֲדֹנָי֙ אֹמֵ֔ר אֶת־מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ־לָ֑נוּ וָֽאֹמַ֖ר הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי׃

(ח) את מי אשלח - להוכיח את ישראל?

שלחתי את עמוס, והיו קורין אותו "פסילוס".

לפי שהיה כבד לשון.

והוא נתנבא שנתים לפני הרעש.

והיו ישראל אומרים: "הניח הקב"ה את העולם, והשרה שכינתו על הדין קטיע לישנא כו'" כדאיתא בפסיקתא:

 

ט וַיֹּ֕אמֶר לֵ֥ךְ וְאָֽמַרְתָּ֖ לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה שִׁמְע֤וּ שָׁמ֨וֹעַ֙ וְאַל־תָּבִ֔ינוּ וּרְא֥וּ רָא֖וֹ וְאַל־תֵּדָֽעוּ׃

(ט) שמעו שמוע - אני אומר לכם: "שמעו שמוע", ואתם אין אתם נותנים לב להבין.

"וראו" ניסים שעשיתי לכם, ואינכם נותנים לב לדעת אותי:

 

י הַשְׁמֵן֙ לֵב־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאָזְנָ֥יו הַכְבֵּ֖ד וְעֵינָ֣יו הָשַׁ֑ע פֶּן־יִרְאֶ֨ה בְעֵינָ֜יו וּבְאָזְנָ֣יו יִשְׁמָ֗ע וּלְבָב֥וֹ יָבִ֛ין וָשָׁ֖ב וְרָ֥פָא לֽוֹ׃

(י) השמן לב העם הזה - כמו הכבד את לבו (שמות ח, ) לשון הלוך (לשון) פעול.

לבם הולך הלוך והשמן (אנגריישנ"ט בלעז).

"ואזניו" הולכים הלוך ו"הכבד" משמוע.

ועיניו השע - טחים.

כענין שנאמר (ישעיהו מד, יח) "כי טח מראות עיניהם".

"הטוח" (ויקרא יד, מח), מתרגמינן דאיתשע.

פן יראה בעיניו - נתנו לבם שלא ישמעו דברי נביאים, שהם יראים שמא יוטבו בעיניהם דבריו, ויבינו בלבם, וישובו אלי, והיא רפואתם:

 

יא וָֽאֹמַ֕ר עַד־מָתַ֖י אֲדֹנָ֑י וַיֹּ֡אמֶר עַ֣ד אֲשֶׁר֩ אִם־שָׁא֨וּ עָרִ֜ים מֵאֵ֣ין יוֹשֵׁ֗ב וּבָתִּים֙ מֵאֵ֣ין אָדָ֔ם וְהָֽאֲדָמָ֖ה תִּשָּׁאֶ֥ה שְׁמָמָֽה׃

(יא) עד מתי - יכבידו את לבם ולא ישמעו.

ויאמר - ידעתי כי לא ישיבו עד תבא פורענות עליהם, וילכו בגולה, ו"שאו" עריהם "מאין יושב".

שאו תשאה - לשון גלמוד, מאין יושב:

 

יב וְרִחַ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־הָֽאָדָ֑ם וְרַבָּ֥ה הָֽעֲזוּבָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃

(יב) ורבה העזובה - שהארץ תעזב מהם.

וכך הלשון, ירבו מקומות עזובים בקרב הארץ:

 

יג וְע֥וֹד בָּהּ֙ עֲשִׂ֣רִיָּ֔ה וְשָׁ֖בָה וְהָֽיְתָ֣ה לְבָעֵ֑ר כָּֽאֵלָ֣ה וְכָֽאַלּ֗וֹן אֲשֶׁ֤ר בְּשַׁלֶּ֨כֶת֙ מַצֶּ֣בֶת בָּ֔ם זֶ֥רַע קֹ֖דֶשׁ מַצַּבְתָּֽהּ׃ {פ}

(יג) ועוד בה עשיריה - גם אותה השארית אשיב ידי עליה בצרוף אחר צרוף, "והיתה לבער", עד שלא ישארו אלא צדיקים גמורים שישובו אלי בכל לבם.

כאלה וכאלון - אשר בעת זמן שלכת שלהן, משליכין עלין שלהן בימי הסתיו, שילוך אחר שילוך, עד שאין נותר בה זולתי המצבה.

אף הם זרע הקדש הנמצאין בה עומדין בקדושתו, הם יהיו לה למצבת,

ד"א. "מצבתה", נטיעתה לכך. איני מכלה אותם, נטעתים "זרע קודש".

ויש פותרים, שער שלכת היתה בירושלים, כמו שאמר בעזרא, והיו שם אלה ואלון נטועים: