Recording of Kinus Torah in Portlan Oregan
המקור לאכילת אפיקומן
בפסחים קיט, ב במתני' איתא "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". היינו ש"בזמן שבית המקדש היה קיים, היו אוכלין הפסח בסוף כל הסעודה, כדי שיהיה נאכל על השובע" (לשון אדה"ז סי' תע"ז, א עיין שם המשך הדברים).
ו"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כלומר... שלאחר אכילת הפסח, לא יאכלו שום מין מזון ומאכל בעולם, שלא יעבור טעם הפסח מפיו על ידי טעם אותו מאכל" (לשון אדה"ז סי' תע"ז, ב).
הנ"ל מדובר בזמן ביהמ"ק כשהקריבו ואכלו את הקרבן פסח.
"ועכשיו שאין לנו פסח, צריך כל אחד לאכול כזית [מצה] זכר לפסח, מלבד המצה שאכל לשם אכילת מצה. וצריך לאכול כזית זה לאחר גמר כל הסעודה, כמו הפסח. ולא יאכל אחריו שום מאכל, כמו אחר הפסח. וכזית זה נקרא אפיקומן. ולכתחלה טוב לאכול שני זיתים, אחד זכר לפסח, ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח. ואם קשה עליו לאכול שני כזיתים - על כל פנים לא יפחות מכזית" (לשון אדה"ז תע"ז ג).
[ואדמו"ר בהגדה מבאר דברי אדה"ז אלו.
כי הנה מפשטות לשון אדה"ז "ולכתחלה טוב לאכול שני זיתים אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח". משמע שהזית השני הוא רק הוספה על הזית הראשון. דהיינו שקודם מביא שאוכל רק כזית אחד בגמר הסעודה, ולכתחלה טוב לאכול שני זיתים כדי שיהי' זכר לא רק להפסח אלא גם להמצה שאכל עם הפסח בסוף הסעודה.
והנה בגמרא שם איתא: אמר ר' יהודה אמר שמואל: אין מפטירין אחר מצה אפיקומן.
היינו מה שנאמר במתניתין שם על הפסח "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" אומר שמואל "אין מפטירין אחר מצה אפיקומן".
(ובגמרא שם ע"ב איתא דעת מר זוטרא שמפטירין אחר מצה אפיקומן, אבל לדינא "שאין מפטירין אחר מצה אפיקומן".
על איזה מצה מדבר שמואל שאין מפטירין אחר מצה אפיקומן?
הנה הרשב"ם על הגמרא שם מפרש: אין מפטירין אחר המצה אפיקומן. שצריך לאכול [בזמן הזה] מצה בגמר סעודתו, זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה.
(והרא"ש מפרש את דברי הרשב"ם, שלפי"ז צריך גם לאכול את המצה עם מרור וחרוסת זכר לכריכה. ואחרי מצה זו אין לאכול כדי שלא לשכוח טעמה. (והטור מוסיף שלאחרי שאכל המצה עם מרור וחרוסת צריך לאכול עוד כזית מצה. והב"ח חולק על פי' הרא"ש בדברי רשב"ם. והדרישה חולק על הוספת הטור על דברי הרא"ש. עיין בהמשך)
[וממשיך הרשב"ם לבאר דלכאורה מה איכפת לנו שישכח טעמה הרי אין באכילת מצה זו מצוה?
ע"ז מבאר בהמשך, שבאכילת מצה זו הוא מקיים את מצות מצה ולכן נחוץ שלא ישכח טעמה]
וזו היא מצה הבצועה [היינו המצה שנשבר בעת יחץ] שאנו אוכלין באחרונה [היינו האפיקומן] לשם חובה. (וברש"י מוסיף: "חובת מצה, אותה שלאחר אכילה").
ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה. [ולא על אכילת מצה שבסוף הסעודה שבה הוא מקיים את המצוה] (הואיל ו) [אע"פ שאינה] באה לשם חובה [היינו המצה שבתחילת הסעודה - מ"מ א"א שלא יעשה ברכת על אכילת מצה בתחלה הסעודה, כיון שאוכל מצה, שהרי אוכל סעודתו, א"כ אינו יכול לעכב הברכה על המצה אף שאינו באה לשם חובה] כדאמר רב חסדא לעיל (דף קטו.) גבי מרור: דלאחר שמילא כריסו הימנו היאך חוזר ומברך עליו? הכי נמי גבי מצה. הלכך מברך אתרוייהו ברישא והדר אכיל מצה באחרונה. (רש"י שם מוסיף: "בלא ברכה. אבל לא מרור דלאו חובה הוא": [לכאורה מלשון רש"י זה מפורש כהב"ח, שאין עושים הזכר רק למצה ולא להמרור והחרוסת בסוף הסעודה, ולכאורה אין להעמיס פירוש הרא"ש בדברי רש"י]) ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר, שלא לשכח טעמה. ובמצה בזמן הזה מיירי דליכא פסח בהדה. דאי בזמן דאיכא פסח הא בהדיא תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, והיינו אחר פסח ומצה הנאכלת עמו:
[היינו שס"ל להרשב"ם, שהמצה שהי' נאכל עם הקרבן פסח באחרונה, (ובזמן הזה שאוכלים המצה לזכר המצה שהיה נאכל עם הפסח בסוף הסעודה), במצה זה הוא מקיים מצות מצה של ליל פסח, כדברי הכתוב על מצות ומרורים יאכלוהו. (וכמו"כ בזמה"ז שאוכלים זכר המצה שהי' נאכל, מקיים הוא בה המצוה של אכילת המצה של: "בערב תאכלו מצות") וכמו שאין מפטירין אחר הפסח כדי שלא יעבור טעם הפסח בזמן שביהמ"ק קיים, (וממילא שגם טעם המצה לא הי' עובר מפיו), כמו"כ בזמה"ז שאין פסח, מ"מ אין מפטירין אחר המצה כדי שלא יעבור טעם המצה מפיו.
אבל אין לצאת במצה שאוכל בתחלת הסעודה, כיון שלא הוי בזמן שנאכל המצה בזמן שביהמ"ק הי' קיים. ועוד אם הי' בא לצאת בה את חיוב המצה, לא הי' יכול לקיים אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. כי הרי הוא בתחלת סעודתו. וכדברי הרשב"ם פסחים ק"ך א, "בראשונה לא - דאין אדם רשאי לאכול כלום אחר מצת חובה".
אלא שא"כ למה מברך על אכילת מצה בתחילת הסדר? ע"ז מבאר הרשב"ם שאין ברירה כיון שסו"ס אוכל הוא מצה מתחלת הסעודה.
(ולדידן, פוסקין כהרא"ש שחיוב מצה יוצאים בתחלת הסעודה, וכזית של אפיקומן הוא רק לזכר הפסח. ו"אין מפטירין אחר מצה" - היינו המצה שבאה לזכר הפסח שהי' נאכל על השובע. ואפילו אם אוכלין שני זיתים לחוש לדעת הרשב"ם, כדלקמן - מ"מ זה רק שהכזית בא גם לזכר המצה הנאכלת עם הפסח ולדעת הרשב"ם הי' מקיימים בה את המצוה, אבל אנו, אין אנו יוצאים בזה החיוב מצה. ועל מצה שיוצאים בה בתחילת הסעודה אין אנו אומרים עליה "אין מפטירין אחר מצה". ורק על מצה הבאה כזכר לפסח, אומרים: "אין מפטירין אחר מצה", כיון שבא לזכר הפסח.
ונמצא לפי"ז שלפי סברת הרשב"ם זה שאוכלים פסח באחרונה, הוא משום שצריך לאכול הפסח על השובע מטעם "למשחה". וכיון שנאכל בסוף לכאן "אין מפטרין אחר הפסח". אבל לולי שהי' החיוב למשחה, לא היינו אומרים כיון שאין מפטירין לכן לא יאכל הפסח לאחרונה. היינו שהדין שאין מפטירין מסתעף מזה שצריכין לאוכלו בסוף הסעודה אז אומרים "אין מפטירין" אבל לא להיפך
וכן הוא בזמה"ז לדעת הרשב"ם שאוכלים המצה באחרונה לחיוב מצה, (עם מרור וחרוסת לדעת הרא"ש, ובלי מרור וחרוסת לדעת הב"ח), הוא משום שהוא היה נאכל עם הפסח על השובע. וכיון שיוצאים בזה"ז את חיוב המצה לדעת הרשב"ם באכילת אפיקומן, א"כ נאמר "אין מפטירין אחר מצה". אבל טעם שלא אין מפטירין לא הי' סיבה שיאכל המצה של חיוב באחרונה. ורק שלאחרי שאומרים שיוצאים החיוב במצה שאוכל באחרונה ע"ז אומרים אין מפטירין אחר מצה" כן נראה בדעת הרשב"ם. עיין לקמן בדברי הב"ח )
וברא"ש ערבי פסחים סי' לד: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: "אין מפטירין אחר מצה אפיקומן". פירש רשב"ם: שצריך לאכול מצה בגמר סעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה. וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובה. ועל כן אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה, אע"ג שאינה עלינו חובה - מדאמר רב חסדא לעיל גבי מרור, דלאחר שמילא כריסו ממנו היאך חוזר ומברך עליו? הלכך מברך אתרווייהו ברישא. והדר אכיל מצה של מצוה באחרונה. ואחר אותה מצה, אין נפטרים ממנה באכילת דבר אחר שלא לשכח הטעם ע"כ.
ולפי זה היה נראה שצריך לאכול עמה [עם המצה] מרור וחרוסת, כיון שהיא זכר מצה הנאכלת עם הפסח בכריכה [היינו לדעת הלל] ועליהן היה ראוי לברך על אכילת מצה. אלא שכבר מילא כריסו ממנה, וא"כ צריך לעשות כמו בזמן המקדש, שהיו אוכלין הכל ביחד הלל וסיעתו. ואף לרבנן מצוה לאוכלו ביחד.
[אבל כנ"ל בלשון רש״י לכאורה אין לפרש כן]
אמנם תמיהני למה עושין כריכה בתחילה יספיק בכריכה אחרונה זכר למקדש?
הלכך נראה לי דאותה מצה אינה לשם חובה, אלא אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע באחרונה. ולפי שהוא זכר לפסח יש ליתן לה דין הפסח שלא לאכול אחריה. וא"צ עמה מרור וחרוסת.
מר זוטרא מתני הכי: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אבל מפטירין אחר מצה אפיקומן.
ומסתברא לן דלישנא קמא אליבא דגמרא הוא ולישנא בתרא אליבא דמר זוטרא הוא. הלכך עבדינן כלישנא קמא שהוא אליבא דגמ'. וכן נהוג עלמא כלישנא קמא, דלבתר דאכלי כל מיני מגדים ומיני פירי אוכלין בסוף כזית מצה דמינטרא ולא טעימי לבתר הכי כלום. בר מכסא דברכת המזון וכסא דהלילא. ומאן דצחי - לית ליה רשותא למישתי אלא מיא, אבל חמרא לא. ולמעלה סי' לג כתבתי ע"פ הירושלמי דאין איסור בשתיית יין.
טור
ולאחר גמר כל הסעודה, אוכלין ממצה השמורה תחת המפה באחרונה, זכר לפסח הנאכל על השובע.
ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו.
ויהא זהיר לאוכלו קודם חצות.
ויש אומרים שצריך לכרכו במרור ולטבלו בחרוסת ולאכול אחריו כזית מצה לבדה.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאין צריך אלא כזית אחד לבדו.
ואם שכח ולא אכלו עד שנטל ידיו לברך או שאמר: "הב לן ונברך", או אפילו בירך כבר ונזכר קודם שבירך בורא פרי הגפן, כתב אבי העזרי שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכלנו.
ואם לא נזכר עד אחר שבירך בורא פרי הגפן - לא יאכל פעם אחרת. מפני שהיה צריך לברך בורא פרי הגפן על הכוס אחר שיברך ברכת המזון שנית, ונמצא מרבה בכוסות. ובכהאי גוונא כדאי הם מצות שלנו לסמוך עליהם, כי כולם שמורות משעת לישה.
ובעל העיטור כתב שאין צריך לחזור כלל. ויוצא בכזית שאכל בראשונה אף על פי שאכל דבר אחר אחריו.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לסברא ראשונה.
והרב רבינו פרץ כתב: אף על גב דאמר "הב לן ונבריך", יכול לאכול בלא ברכה, אף על גב דבעלמא חשיב סילוק - שאני הכא, דכיון דאפיקומן מצוה דרמיא רחמנא עלן, איכא למימר אתכא דרחמנא סמכינן. ולא נהירא לאדוני אבי ז"ל:
בית יוסף
ולאחר גמר כל הסעודה אוכלין ממצה השמורה תחת המפה וכו' - כן כתבו הרי"ף והרא"ש בס"פ ע"פ וכ"כ הרמב"ם:
ומ"ש רבינו ויהא זהיר לאכלו קודם חצות - בס"פ ע"פ (קכ:) אמר רבא: אכל מצה בזמן הזה אחר חצות - לר"א בן עזריה לא יצא. וכתב הרא"ש לכאורה משמע דהלכה כר"א בן עזריה דסתם מתניתין כוותיה. ומיהו בפרק הקורא את המגלה (כ:) איכא סתמא כר"מ. ומיהו נכון להחמיר כרבי אלעזר דאפשר דר"מ מודה להרחיק את האדם מן העבירה. וכן היה נוהג ר"ת למהר לאכול אפיקומן קודם חצות. וגם הר"ן כתב בספ"ב דמגילה: שצריך ליזהר שלא לאכול מצת מצוה בלילי פסחים אחר חצות. וכן בהלל שבלילי פסחים החמירו בתוספות (כא.) שלא לקרותו אחר חצות עכ"ל. והרמב"ם פסק בפ"ו שזמנה כל הלילה:
ומ"ש וי"א שצריך לכרכו במרור וכו' - בס"פ ע"פ (שם) אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל: אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. פי' רשב"ם: שצריך לאכול מצה בגמר סעודתו זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה. וזו היא המצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובה ועל כרחנו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה אע"פ שאינה לשם חובה כדאמר רב חסדא לעיל גבי מרור דלאחר שמילא כריסו ממנו היאך חוזר ומברך עליו הלכך מברך אתרווייהו ברישא והדר אכיל מצה באחרונה ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת ד"א שלא לשכח הטעם עכ"ל. וכתב עליו הרא"ש ולפ"ז היה נראה שצריך לאכול עמה מרור וחרוסת כיון שהוא זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה ועליה היה ראוי לברך על אכילת מצה אלא שכבר מילא כריסו ממנה וא"כ צריך לעשות כמו בזמן המקדש שהיו אוכלין הכל ביחד הלל וסיעתו ואף לרבנן מצוה לאכלן ביחד כלומר זה אחר זה בסמוך. אמנם תמהני למה עושין כריכה בתחלה יספיק בכריכה אחרונה זכר למקדש הלכך נ"ל דאותה מצה אינה לשם חובה אלא אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע באחרונה ולפי שהיא זכר לפסח יש ליתן לה דין הפסח שלא לאכול אחריה וא"צ עמה מרור וחרוסת עכ"ל:
כתב הרוקח שלא יהיה לו אכילת אפיקומן לטורח דאמר בנזיר (כג.) אכל מצה לשם אכילה גסה עליו נאמר ופושעים יכשלו בם:
ואם שכח ולא אכלו עד שנטל ידיו לברך וכו' - כתב אבי העזרי שיטול ידיו ויברך המוציא וכו' כ"כ הגה"מ בשם סמ"ק פ"ו וכ"כ המרדכי בס"פ ע"פ:
ומ"ש רבינו וא"א ז"ל הסכים לסברא ראשונה - בתשובות כלל י"ד כתב וז"ל: ואם שכח לאכול מהמצה עד שנטל ידיו כדי לברך או שאמר הב לן ונברך יטול ידיו ויברך המוציא ויאכל ממנה. אבל אם שכח עד שבירך - לא יאכל פעם אחרת, כי כל מצות שלנו בחזקת שימור דלישה קיימי, ואין להרבות בכוסות. ובכלל כ"ד כתב: חכמי אשכנז וצרפת פירשו שאין צריך שימור אלא משעת לישה. ולכך נהגו שאם שכח ולא אכל כזית מצה שמורה באחרונה, שא"צ לחזור ולאכול. לפי שכל המצות שלנו שמורות יפה. אבל באלו הארצות שנהגו לעשות שימור משעת קצירה - ודאי צריך לחזור ולאכול כזית מצה שמורה. ובין שנזכר קודם ההלל בין שנזכר אחר ההלל יטול ידיו ויברך המוציא. ואין כאן כשותה בין שלישי לרביעי. שכיון שהשלישי היה בטעות חזר כוס שהוא מברך עתה עליו להיות שלישי. ואם נזכר אחר שבירך על ההלל, אף ע"פ שעשאן שלא כסדרן שהקדים כוס של הלל שהוא ראוי להיות אחרון קודם לכוס בה"מ שהוא שלישי, אין סדר ברכות מעכבות. עכ"ל.
ואהא דאמרינן: "דכדאי הם מצות שלנו לסמוך עליהם" כ' הרד"א וא"ת שמא לא אכל מצה לבסוף אלא פירות ומיני קטניות? אין זה מעכב. שלא אמרו אלא אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. אבל לא אמרו שאם הפטירו שעושין פסח שני, ולא עדיף אפיקומן מפסח [א"כ אפילו אכל הפירות וכו' בסוף, מחשבים המצות שאכל לפניהם כקיום המצוה של מצה]:
ומ"ש רבינו בשם ר"פ - כתבוהו הג"מ בשם סמ"ק. ודע שמצאתי במרדכי שרבינו קלונימוס שכח פעם אחת מלאכול אפיקומן, ובעודו מברך בה"מ נזכר, וסיים ברכתו. כי חשב בעצמו: אם אפסיק בברכה ולא אשתה נמצא שבירכתי לבטלה. ואם אשתה הרי אמרו חכמים בין שלישי לרביעי לא ישתה. ולאחר סיום ברכת המזון לא אכל אפיקומן כדי שלא יהא נמצא שמוסיף כוס מדעתו. שאוכל שתי סעודות בליל פסח. ויש לתמוה עליו דהני לאו טענות נינהו, שהו"ל לסיים ברכת המזון חוץ מברכת בפה"ג, ולא היה שותה. והיה נוטל ידיו ואוכל מצה שמורה. ואח"כ חוזר ומברך ברכת המזון כתקנה על הכוס, ושותהו. ואע"פ שנמצא שאוכל שתי סעודות - אין לחוש כדי לקיים מצות אכילת מצה. ואפשר שהיה סובר דברכת המזון טעונה כוס וכל שבירך בלא כוס או שבירך על הכוס ולא שתהו הוי ברכה לבטלה, ומפני כך לא תקן בענין זה. אבל לדידן ודאי שיש לתקן כך. וכדברי אבי העזרי.
והרה"מ כ' בסוף הל' חמץ ומצה בשם הרשב"א הרי ששכח מלאכול כזית מצה באחרונה וגמר כל הסדר כיצד הוא עושה? חוזר ומברך המוציא ואוכל כזית מצה ומברך בה"מ בלא כוס דברכה אינה טעונה כוס עכ"ל. וכ"כ ר"י בשם הרשב"א ובשם הראב"ד ז"ל:
כתב הכלבו בשם הרא"ש שאם נאבדה המצה שהניח תחת המפה לאפיקומן שיכולין לסמוך על מה שאכלו כבר, ואין צריכין יותר. והרוקח כתב שאם נאכל האפיקומן בסעודה יקח מצה אחרת ויאכל באחרונה, כי מצות שלנו בחזקת שימור הן:
בית חדש
ולאחר גמר כל הסעודה אוכלין ממצה השמורה כו' - בגמרא בפ' ע"פ איכא תרי לישני. בלישנא קמא אליבא דגמרא: "אמר שמואל אין מפטירין אחר המצה אפיקומן". ובלישנא בתרא אליבא דמר זוטרא: "אמר שמואל אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אבל לאחר המצה מפטירין"? וכתב הרי"ף דעבדינן כלישנא קמא אליבא דגמ'. והכין נהוג עלמא. דבתר דאכלין כל מגדני ומיני דפירי - אכלין בסוף כזית מצה דמינטרא ולא טעמיה בתר הכין כלום בר מכסא דב"ה וכסא דהלילא. וכ"כ הרא"ש והרמב"ם בפ"ו ובפ"ח. ומה שהצריכו מצה שמורה - מפורש שם בברייתא: "הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה", דבע"כ פירושו מצה שמורה למצוה, דאל"כ קשה, וכי סופגנין ואינך לאו מצה נינהו? אלא מצה שמורה למצוה קאמר. וסופגנין ואינך כיון דלא חזו למצה למצוה, דמצה עשירה היא לאו שמורה למצה נינהו. וכן הא: דבצקות של עו"ג כו' - כך פירושו:
ומ"ש זכר לפסח הנאכל על השובע - כ"כ הרא"ש והמרדכי בסדר הראשון. וכ"כ הר"ן אההיא דסופגנין. וז"ל: ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דמצת מצוה נאכלת באחרונה כשם שהפסח היה נאכל על השבע. וכ"כ בסמ"ג ובהגהת סמ"ק.
אבל ברמב"ם פ"ח משמע קצת דהטעם הוא מאחר שאכילת מצה היא המצוה צריך שישאר טעם מצה בפיו ולא משום שהוא זכר לפסח. אלא דקשיא דא"כ מרור נמי? אע"ג דמרור מדרבנן - מ"מ אכילתו היא המצוה. אלא ודאי דדוקא מצה כיון שהוא זכר לחירות כמו פסח לפיכך אוכלין מצה באחרונה זכר לפסח הנאכל על השבע.
גם התוס' שכתבו (בדף ק"ך) בד"ה בראשונה דאכילת מצה לבסוף להיות טעם מצה בפיו כונתם משום שהוא זכר לפסח. דכשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אחר המצה פן יפסוק טעם מצה מפיו. וכ"כ הסמ"ג בפירוש. ומש"ה הזכירו התוס' בלשונם לאכלו על השבע ולהיות טעם מצה בפיו, להורות שאכילת מצה היא זכר לפסח.
ונפקא מינה מן הטעם - דכיון דזכר לפסח הוא יש לו כל דין פסח. שלא לאכלו בב' חבורות. ואם נרדמו כמו ב' חבורות הוא, כמו שיתבאר בסי' שאחר זה.
ואפשר שגם הרמב"ם דעתו לומר דאכילת מצה באחרונה המצוה משום זכר לפסח.
ומה שאמרו בגמרא נימא מסייע ליה לשמואל דאין מפטירין אחר המצה אפיקומן מדתניא הסופגנין כו' באחרונה אין בראשונה לא אף על גב דבראשונה ודאי לא משום דבעינן שיהא נאכל על השבע זכר לפסח ואכתי מנ"ל דאין מפטירין אחר המצה אפיקומן יש לומר דהא בהא תליא דכיון דבראשונה לא דבעינן זכר לפסח הנאכל על השובע ממילא נמי בעינן למיעבד לגמרי זכר לפסח דאין מפטירין אחריו.
ועוד דלאו דוקא בראשונה ממש, אלא כל שאינו באחרונה ממש ראשונה קרי ליה. דאלמא דאע"פ דנאכל על השבע נמי לא, דבעינן באחרונה ממש משום דאין מפטירין:
ומ"ש ולא יברך עליו - אפשר לומר דאתי לאשמועי', דאע"ג דאכילה זו זכר לפסח, ועל הפסח היו מברכין על אכילת פסח - מכל מקום על המצה אין מברכין ברכה זו. וכן מבואר ברמב"ם דדוקא על הפסח מברכין ולא על המצה שהוא זכר לפסח וכו'.
א"נ אתי לאשמועינן, דאע"ג דמצה אחרונה היא עיקר שהיא נאכלת על השבע שלא לבטל טעם אותה אכילה, ואח"כ היה ראוי לברך עליה על אכילת מצה - אפ"ה אין מברכין עליה. דמאחר שכבר מילא כריסו ממנה אין לברך על האחרונה. דדוקא בימיהם שהיו אוכלין מצה עשירה בסעודתם ולבסוף אכלו מצה כדי לצאת י"ח, ואז הויא האחרונה עיקר היו מברכין עליה על אכילת מצה, אבל אנן דלא אכלינן מצה עשירה - אין לברך על האחרונה. וכ"פ במרדכי להדיא בסדר האחרון ע"ש:
ומ"ש ויהא זהיר לאכלו קודם חצות - בפ' ע"פ אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות- לראב"ע לא יצא י"ח. פירוש, דרבי אליעזר ב"ע דריש מקרא: דאכילת הפסח עד חצות. ומחצות ואילך הו"ל נותר. וכיון דאיתקש מצה לפסח בהאי קרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו, א"כ אכילת מצה נמי עד חצות. וכן פסק בסמ"ג ובמרדכי בסדר האחרון.
אבל הרי"ף השמיט מימרא זו דרבא בפסקיו. נראה דס"ל: דלית הלכתא כראב"ע אלא כר"ע דאמר אכילת פסח מצותה כל הלילה. וה"ה מצה דאיתקש לפסח זמנה נמי כל הלילה. וכן פסק הרמב"ם ברפ"ו. והרב המגיד נתן טעם לדבריו. וגם הרא"ש כתב אותו הטעם. ומסיק בדבריו: ומיהו נכון להחמיר כראב"ע, דאפשר דר"ע מודה להרחיק את האדם מן העבירה באיסורא דאורייתא. וכן היה נוהג ר"ת למהר לאכול אפיקומן קודם חצות עכ"ל. גם במרדכי בסדר האחרון כתב דר"ע נמי אית ליה עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדאיתא בברכות. וכ"כ הר"ן בספ"ב דמגילה: שצריך ליזהר שלא לאכול מצות מצוה בליל פסח אחר חצות.
ובאלפסי ישן ראיתי ג"כ שהוגה בהלכות הך מימרא דרבא. והכי נקטינן. ואף על גב דהאי מימרא לאו באפיקומן איירי אלא במצה שיוצא בה י"ח - כתבה רבינו אצל אפיקומן לאורויי לן, דאף באפיקומן שאינו אלא זכר לפסח יהא זהיר לאוכלו קודם חצות. וכמו שכתב הרא"ש על שם ר"ת:
ומ"ש וי"א שצריך לכרכו במרור וכו' - כן נראה ממ"ש הרא"ש. דלפי פירושו של רשב"ם שכתב דאכילת אפיקומן אינו זכר לפסח אלא אוכלין אותה לשם חובת מצה זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה א"כ צריך לעשות כמו בזמן המקדש שהיו אוכלין הכל ביחד הלל וסיעתו. ואף לרבנן מצוה לאכלן ביחד כו' כלומר בזה אחר זה בסמוך. ומש"ה כתב רבינו די"א שצריך לכרכו במרור ולטבלו בחרוסת היינו זכר למקדש כהלל ולאכול אחריו כזית מצה לבדה היינו זכר למקדש כרבנן. דאע"ג דכבר אכלן ביחד מ"מ מאחר דאתי מרור דרבנן ומבטל למצות חובה דאורייתא צריך לחזור ולאכול מצה לבדה. אבל מרור לבדו אין צריך - דכיון דאינו אלא מדרבנן, וכבר אכלו עם המצה - שוב לא מחמרינן עליה טפי. כך הבין רבינו מדברי הרא"ש לפי פרשב"ם.
אבל לא אמרינן שיצטרך ג"כ מרור לבדו, דלכאורה כיון שבזמה"ז מרור הוא מדרבנן, א"כ ע"י הזכר שעשה בכורך לדעת הלל, אמנם לדעת הרבנן, בזמן שאוכל המרור עם המצה שבכורך שלא לשם חובת מצה, המצה שהיא רשות מבטל טעם המרור שהוא חיוב דרבנן כיון שאליבא דחביריו של הלל א"צ למצה זו כלל עכשיו - ע"ז אומר הב"ח "אבל מרור לבדו אין צריך, דכיון דאינו אלא מדרבנן, וכבר אכלו עם המצה, שוב לא מחמרינן עליה טפי."
לכאורה כוונתו, שאף שלכתחלה הי' צריך להיות הסדר כמו הסדר, לפי הדעות שאנו פוסקים כמותם בתחלת הסדר, דהיינו לאכול מצה תחילה, ואח"כ מרור ואח"כ כורך. אמנם לדעת הרשב"ם הדבר החשוב לנו לעשות הוא הזכר למקדש שהיו אוכלין הפסח בסוף הסעודה, ובכורך פסח מצה ומרור הי' יוצא לכל הדעות, א"כ בזה מתחילים. א"כ כיון שכבר אכל הכריכה, א"כ לא נחמיר עליו לאמר שהמצות שלא מקיימים המצוה עכשיו לדברי חבריו של הלל בטלו את המרור.. ועיין בלשון אדה"ז בסי' תע"ה סעיף יח " ולפי דבריהם, אם אוכל בתחלה כזית מצה בלבדה ואח"כ אוכל כזית מרור בכריכה עם כזית מצה, לא יצא ידי חובת מרור. לפי שכזית מצה שבכריכה היא רשות, ואין בה שום מצוה, לפי דבריהם, והרי הוא מבטל את טעם המרור שבכריכה כשלועסן יחד". הרי משמע שאילו לא אכל בתחלה הכזית מצה בלבדה אלא שהי' אוכל הכריכה תחלה, לא הי' מצריכין אותו לאכול מרור עוה"פ בדיעבד. ורק מצה הי' חייב לאכול עוד הפעם כיון שלא יצא כלל שהמרור מבטלים את המצה)]
ומנהגינו ליקח חלק הגדול לאפיקומן כאשר נתבאר למעלה בסימן תע"ג ואוכלין ממנו כשעור ב' זתים א' זכר לפסח כאשר כתב הרא"ש, וא' זכר למצה הנאכלת עם הפסח כאשר פרשב"ם. ואין כורכין אותו במרור וחרוסת. ודלא כמה שהבין הרא"ש מפירושו. וה"ט - דמצה דוקא שהיא דאורייתא - אוכלין באחרונה לשם חובה, זכר לאכילת מצה הנאכלת עם הפסח. אבל מרור וחרוסת שהוא דרבנן, אין חיוב לאכלה באחרונה כל עיקר, אף לדעת פרשב"ם.
וכבר כתב כן המרדכי בסדר הראשון של פסח. דמן הדין היה לנו לעשות הכריכה לבסוף של הסעודה כדרך שהיו אוכלין הפסח על מצות ומרורים לאחר הסעודה. אלא הואיל והתחיל במצות מצה ומרור בתחלת הסעודה הולך וגומר כל מצותו. וכן היה נראה לר"מ וכו'. עד אמנם זכר לפסח אוכלין האפיקומן בסוף כל אכילה ורמז בעלמא הוא למסובין וכו' ע"ש.
ומשום דלהרא"ש אין אכילה זו אלא זכר לפסח ולא לשם חובת אכילת מצה, ולפרשב"ם היא משום חובת מצה הנאכלת עם הפסח, על כן צריך ב' זתים ולא סגי כזית אח' לאפוקי נפשיה מפלוגתא ודוק:
כתב הרוקח שלא יהא לו אכילת אפיקומן לטורח כדאמרינן בנזיר אכל מצה לשם אכילה גסה עליו נאמר ופושעים יכשלו בם עכ"ל ואע"ג דבפרק רביעי דנזיר לא אמרוה לענין מצה אלא לענין פסח מ"מ מאחר דבריש פרק ע"פ אמרינן דאסור לאכול מצה אכילה גסה וכמו שנתבאר למעלה בראש סי' תע"ה ואף באכילת אפיקומן שהוא באחרונה אמרינן בס"פ ע"פ דאין לאכלו לשם אכילה גסה דאמרי' התם ל"מ בראשונה דקא אכיל לתיאבון אבל באחרונה דילמא אתי למיכלה אכילה גסה וה"ט דלהרא"ש דזכר לפסח הוא כי היכי דפסח אסור לשם אכילה גסה ה"נ מצות אפיקומן שהוא זכר לפסח ולפרשב"ם נמי שאנו אוכלין באחרונה לשם חובה הא פשיטא דאכילת מצה דמצוה אסור למיכלה אכילה גסה כדין פסח ולפיכך לא דקדק הרב וכתב כדאמרינן בנזיר אכל מצה כו' דדין פסח ומצה אחד הוא לענין אכילה גסה ולפיכך צריך ליזהר שלא לאכול ולשתות יותר מדאי שלא יאכל אפיקומן על אכילה גסה. ובמרדכי בסדר האחרון כתב שאין אנו זהירין כמותן בזה ולפעד"נ עיקר דצריך ליזהר בזה:
ומפני שהיה צריך לברך בפה"ג על הכוס אחר שיברך בה"מ שנית כו' וא"ת מ"ש הא מאם נזכר קודם שבירך בפ"ה דיטול ידיו וכו' ולא היה צריך לברך בפ"ה על הכוס אחר שבירך ב"ה ואפשר לומר דמעיקרא הכי תיקון שכוס ג' יהא שותהו לאחר גמר האכילה דהכי תנן מזגו לו כוס ג' מברך על מזונו ולפיכך אם נזכר קודם שבירך בפ"ה יכול ליטול וכו' דעדיין לא נגמרה האכילה אבל לאחר שיברך ב"ה שנית דהוי לאחר גמר האכילה צריך לברך בפ"ה וכ"כ במרדכי בסוף סדר האחרון ע"ש:
ומ"ש וב"ה כתב שאין צריך לחזור כלל כו' ומשמע שאפי' הב לן ונברך או נטל ידיו לחוד ס"ל לב"ה שאין לחזור נראה דטעמו דס"ל לב"ה כיון דיש גאונים מפרשים דבהב לן ונבריך או נטל ידיו אסור לאכול עד שיברך ב"ה תחלה על מה שאכל ואיכא למימר נמי דמעיקרא הכי תקון בסתם שיברך בפ"ה אכוס ג' לאחר ברכת המזון אע"פ שלא גמר האכילה דמברך על מזונו סתמא קתני וא"כ אם יחזור ויאכל היה צריך לחזור ולברך בפ"ה על הכוס אחר שיברך ב"ה שנית ונמצא מרבה בכוסות ומש"ה אין לחזור כלל שלא להכניס עצמו בספק איסור גם במרדכי סוף סדר האחרון כתב דראבי"ה גופיה כתב דאחרים אומרים שאין תקנה לשכחותו. וזהו דעת רבינו קלונימוס שהביא המרדכי בסוף סדר הראשון וכתב מהר"ש לוריא שכן עיקר:
ומ"ש שיוצא בכזית שאכל בראשונה אע"פ שאכל דבר אחר אחריו. טעמו מפני שלא אמרו אלא אין מפטירין אחר הפסח כו' אבל לא אמרו שאם הפטירו שעושין פסח שני ולא עדיף אפיקומן מפסח כ"כ הר"ר אבודרהם:
(א) וכתב מהרי"ל ולכתחלה יקח מהמצה אחרונה כביצה והיינו ב' זתים ולכל הפחות לא ימעט מכזית כתב הכלבו בשם הר"ר אשר נהגו הקדמונים לאכול מצה אחרונה ביום כמו בלילה עכ"ל ולא ראיתי מנהג זה גם אין טעם לאוכלו ביום דהא אינו בא אלא זכר לפסח ופסח לא נאכל אלא בלילה: ם
(ב) וכ"נ מדברי א"ז דאין יוצאות במצות שאינן נעשות לשם מצוה:
(ג) אבל בא"ז כתב דאין יוצאות במצות האחרות שלא נעשו לשם מצוה:
דרישה
והנה רבינו התחיל בדעת הרא"ש וכתב: "אוכלין ממצה השמורה זכר לפסח ולא יברך אחריו". ר"ל מן הדין הוא שאין לברך אחריו, כיון שאינה לשם חובה אלא זכר לפסח. ואח"כ דעת רש"י ורשב"ם בשם י"א. וה"ט - משום דהרא"ש כתב צ"ל דעושין ג"כ כריכה לאוכלו במרור וחרוסת לרבנן ולהלל לכל אחד כדאית ליה. ורש"י ורשב"ם לא כתבו זה בהדיא לכן כתב דעתם בל' י"א. ומסיק דעת הרא"ש משום שדחה דבריהם.
אלא שקשה לי על מה שכתב רבינו בדעת יש אומרים: "שיאכל כזית מצה אחריו לבדו". שזהו לא נזכר בדברי רש"י ורשב”ם. וגם בדברי הרא"ש, שיהיה מוכרח לומר שס"ל הכי. [והרשב"ם רק דיבר אודות מצה, והרא"ש הסביר שהוא מצה עם מרור. אבל חידוש זה של הטור בדעת רש"י, רשב"ם והרא"ש, שאחרי המצה ומרור אוכל כזית מצה, ע"ז מקשה הפרישה מנין להם זה?]
ואדרבה, לפי הסברא נלע"ד, - לפי דעת רש"י ורשב"ם, דכזית מצה באה במקום מצה הנאכלת עם הפסח במרור וחרוסת, להלל [בכריכה], ולרבנן [ביחד אבל לאו דוקא בכריכה] לכל חד כדאית ליה [דהיינו לרבנן הי' נאכל מצה בסוף הסעודה לאו דוקא בכורך, והיינו "כדאית ליה" ולהלל כורך דוקא, "כדאית לי'", אבל עכ"פ המצה שאוכל עכשיו בזה"ז בכורך בסוף הסעודה הוא לזכר המצה שנאכל עם הפסח] - אינו רשאי לאכול אחריו שום דבר, [היינו אחרי שאכל מצה בכורך בסוף הסעודה - אסור לו לאכול מצה לאחרי זה] כמו שלא היו אוכלין אחר הפסח להלל שום דבר, אף שאכלו עם הפסח ובמצה ג"כ מרור, [הלשון אינו ברור, ואולי צ"ל "אף שאכלו עם הפסח והמצה ג"כ מרור". וא"כ לא הי' שום אכילה לאחרי הפסח. וא"כ איך נאמר לדעת הרשב"ם שבזה"ז יאכל מצה לאחרי זה. (ובזה שונה הוא מתחילת הסעודה שאוכלין אז מצה לאחרי מרור בכורך, כי שם אינו בא לזכר המצה שעם הפסח שאין לאכול אחריו)] ולרבנן אכל מרור אחר הפסח. [לכאורה כוונתו, כיון שלדעתם אין הכוונה ב"על מצות ומרורים יאכלוהו לאכלם בכורך", א"כ אכל הפסח, ולאחרי זה המרור. אבל מ"מ אסור לאכול לאחרי זה, א"כ איך יאכל מצה.
אלא מה תרצה לומר שגם להלל וגם לחבריו לא נאסר לאכול כזית של מצה אחרי הפסח]
שדוחק לומר שמ"ש: "על מצות ומרורים יאכלוהו" שר"ל מתחלה יאכל פסח עם מצה ומרור. ולבסוף יאכל פסח לבדו או מצה לבדו בלא מרור - שזה לא נזכר.
ואף שנאמר: "בערב תאכלו מצות", הא קאמר שם בגמרא דף ק"ב ע"א דקאהדר רחמנא קבעו חובה אף בזמן הזה דליכא פסח בהדה. ע"ש.
ואי משום שאמרו: "אין מפטירין אחר מצה" לק"מ לפי פירושם. דמצינו למימר במקום מצה שנאכל עם הפסח קמיירי. ואז היה נאכל ג"כ מרור וחרוסת עמהן לכל חד כדאית ליה וכמ"ש וצ"ע: