מצה זו כו’ על שום שלא הספיק כו’. במשנה (שם) הוא בקיצור: על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. ובעל ההגדה מפרש ומבאר: על שום שנגאלו ועל אופן הגאולה, שהיתה במהירות כל כך עד שלא הספיק כו’ - אשר רק בזה יובן מה שגאולת אבותינו מחייבת לאכול מצות.
וי”ל אשר ב’ הדברים - עצם הגאולה ואופנה - אחד הם ע”פ מ”ש בספרים (סי’ הרש”ר וקו”י כאן. צרור המור - הובא בשל”ה פיסקא עבדים היינו - שמחה”ר שם) שאם היו שוהים ישראל עוד רגע במצרים לא היו נגאלים לעולם - ועפי”ז מובן ג”כ מה שמדגיש במכילתא (שמות יב, מא): שמכיון שהזמן הגיע לא עכבן הכתוב כהרף עין.
על שום שלא הספיק. אף שנצטוו על המצות קודם לזה (שמות יב) - הקב”ה ציום לעשות המצה לזכרון הפלא שהוא עתיד לעשות להם. וכן נצטוו בפסח - ע”ש ופסח ד’ כנ”ל - קודם מעשה הנס (ז”פ, שבה”ל אבודרהם. לקו”ת סד”ה להבין מ”ש בהגדה).
[נצטוו לאכול מצות שבעת ימים לדורות, אבל בזמן יציאת מצרים כמבואר בפסחים צו ב.
מלך מלכי המלכים. מלכים - שלמטה בעוה”ז. מלכי המלכים - שרים העליונים שבצבא המרום כמ”ש (דניאל י, יג) ושר מלכות פרס. והקב”ה נקרא מלך על מה”מ (לקו”ת שם).
עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. שאלו יכלו להתמהמה היו אופים חמץ כי פסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום (ר”ן, שבה”ל, לקו”ת שם).
ויאפו את הבצק (שמות יב, לט).
[נראה בביאור הדברים, כי זה שנצטוו בנ"ילאכול מצות שבעת ימים הוא רק לדורות, אבל בזמן יציאת מצרים החיוב לאכול מצה הי' רק ליום אחד, היינו, ליל הסדר והיום שבו יצאו, כמבואר בפסחים צו ב. "רבי יוסי הגלילי אומר מנין לפסח מצרים שאיןחימוצו נוהג אלא יום אחד, תלמוד לומר לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יצאים",וא"כ היו יכולים לאפות חמץ אז, לצורך אכילת הימים שלאחרי זה. כי איסור בליראה ובל ימצא לא הי' אז כלל. ורק האיסור הי' באכילת חמץ, וכמו בפסח שני שחמץ עמובבית. ולכן היו יכולים לאפות את החמץ לצורך הימים הבאים, אבל כיון שגורשו ממצרים, הבצקלא הספיק החמיץ, ולזכר הנס הנס ציוה אותם קודם לכן, לאכול מצה בליל פסח, וגם ביוםהמחרת לא לאכול חמץ.
אבל אילו הי' הציווי גם במצרים לאכול מצה כל שבעת הימים (אפילו אם לא הי' איסור של לאימצא בבתיכם), א"כ לא היו אופים חמץ, (עכ"פ לצורך השבעה ימים הבאים),כי הרי חייבים לאכול מצה, וא"כלא הי' ניכר הנס "כי גורשו", וא"כ בכלל לא הי' אז צריך לעשות זכר, וא"כ לאהיינו אוכלים מצה כלל לדורות ולא הי' שום סיבה לאכול בפסח מצרים, אפילו בליל פסח ויום חמשה עשר.
ולכן ציוה אותם לאכול מצה רק ללילה ויום ההוא,בכדי שמצד הציווי היו יכולים לאפות חמץ לצורך הימים הבאים, ונעשה הנס ש"כיגורשו", וממילא לזכרון הנס ציוה אותם קודם, שבשנת יציאת מצרים יאכלו רק יוםאחד, ולדורות יאכלו שבעת ימים.
אמנם לכאורה מה החשבון של אכילת מצה שבעתימים, היינו לא לאכול חמץ לשבעת ימים? כי הרי אכלו מן החררה שהוציאו עד חמשה עשרבאייר כמפורש בפסוק בשמות פרק טז וברש"י א) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּכָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵיןסִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מצרים. וברש"ישם א) בחמשה עשר יום - נתפרש היום של חנייה זו לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאוממצרים והוצרכו למן למדנו שאכלו משירי הבצק (או משירי המצה) ששים ואחת סעודות וירדלהם מן בט"ז באייר ויום א' בשבת היה כדאי' במס' שבת (דף פז). וא"כ למהשבעה ימים?
ואולי שעשו זכר עד לקריאת ים סוף, ויש עניןלעשות לשבעת ימים כימי הסוכות וכו'.
אמנם ברמב"ן על הפסוק "כי גורשוממצרים, מפרש אחרת. והוא לומד, שלא יכלו לעשות חמץ מצד ציווי הקב"ה מן האיסורשאור לא ימצא בבתיכם,
(ולכאורה לומד שהפירוש בהגמרא חימוצו נוהג יוםאחד, היינו לא רק איסור אכילת חמץ, אלא אפילו להחזיק חמץ בבתים אסור, (וגם ראיתיבדעת זקנים שמביא שדברי ר יוסי הגלילי זה לא אליבא דכ"ע ויש גם דעה שפסחמצרים כן נהג שבעת ימים. וצריך אני לעיין בכל זה)
והרמב"ן מפרש את הפסוק לצדדים, היינו זהש"ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות", הוא מטעם האיסור ששאורלא ימצא בבתיכם, וזה שהפסוק ממשיך "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה",הוא טעם על זה שעכ"פ היו צריכים לאפות את המצות במצרים, ואה"נ שלא יכלולעשות חמץ, אבל למה לא אפו המצות במצרים? ועל זה אומר הפסוק כי גורשו ולא יכלולאפות.
אבל לפי דבריו, מהו הפי' בדבר בעל ההגדה שאומר"מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק" וכו', ולדבריו לא זהו הטעם. ובכללצריך להבין דלפי דבריו לא מצינו טעם למה צוה הקב"ה לאכול מצות, כי לדבריו זהלא מטעם זכר, ולכאורה היינו צריכים לעשות איזה שהוא זכר שלא יכלו לאפות, אבל אין זה שייך למצות דוקא?
וראיתי בארט סקראל בביאורם על המשנה בפסחים שם,ונראה שפירש שם בטעות בפירוש הרמב"ן ודלא כדמוכח מהרמב"ן וכפי שמביאואדמו"ר.]