כרפס

כרפס נוטל כו' כדי להתמי' התינוקות, שאין עושים כזה בכל ימות השנה (פסחים קי"ד, א, ב).

פחות מכזית כי גם זה דיו להתמי' התינוקות, ואז לכל הדיעות לא יתחייב לברך אחריו בנ"ר^[1](שו"ע אדה"ז סתע"ג סט"ו וסי"ח).

ויטבול - ואח"כ - ויברך. כדי לתכוף הברכה להאכילה בכל מה דאפשר (ח"י סתע"ה סק"ה).

והא דבסעודת כל השנה מברך המוציא ואח"כ טובל במלח, הוא משום דמברך קודם שפורס (כדי שיברך על הגדולה).

במי מלח או חומץ, תוד"ה מטבל (פסחים קיד, א) כתב בחומץ או במים ומלח^[2] אבל בסי' של"ה ויעב"ץ במי מלח או בחומץ.  אבל לא בחרוסת, דכיון דבטיבול שני חרוסת מצוה - לאחר שמילא כריסו ממנו יביאנה למצוה אתמהה (רא"ש שם).

יכוון. לכאורה כצ"ל בשני וואוי"ן, ולא בוא"ו יו"ד. וכן בכ"מ^[3].

יכוין להוציא גם המרור. כי אין אמירת ההגדה וכו' חשובים הפסק והיסח הדעת (שו"ע רבינו סתע"ד).

ומכוון להוציא גם המרור של כורך.

בכרפס לא ציין אם יאכלנו בהסיבה או בלא הסיבה (כמש"כ במרור).

וי"ל דדינו כמו שאר הסעודה דלילה זה דהרשות בידו שלא להסיב והמיסב ה"ז משובח (שו"ע רבינו סי' תע"ב סי"ד) ולא ציין אלא במקום שהחיוב או הפטור הוא מוחלט.

ונוהגין לאכלו שלא בהסיבה.

לדעת רוב הפוסקים כרפס א"צ הסיבה (שבלי הלקט, מט"מ, ברכ"י, ועוד. ודלא כדעת הבית דוד).

לאחר כרפס לא ראיתי מחזירין הנשאר מהכרפס על הקערה ובמילא מכאן ולהלן אין על הקערה אלא ה' דברים.