links to additional classes on bottome of page
(א) תְּפִלַּת הַשַּׁחַר, עַד חֲצוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת.
תפלת השחר עד חצות - שכן תמיד של שחר קרב עד חצות, לרבנן.
ולרבי יהודה, אינו קרב אלא עד ארבע שעות ביום.
ועד ארבע שעות, היינו עד סוף שעה רביעית, שהוא שליש היום, בזמן שהיום י"ב שעות.
וכן זמנה לעולם, עד סוף שליש היום, לפי אורך הימים וקטנן, כדכתבינן לעיל גבי ק"ש.
והלכה כר' יהודה:
תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב.
תפלת המנחה עד הערב - עד שתחשך:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד פְּלַג הַמִּנְחָה.
עד פלג המנחה - זמן מנחה קטנה הוא מתשע שעות ומחצה עד הלילה, שהם שתי שעות ומחצה.
נמצא פלג המנחה, שהוא חצי שיעור זה, שעה ורביע.
ופסק ההלכה בזה, דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד.
והרוצה לעשות כדברי חכמים ולהתפלל תפלת המנחה עד הערב, יעשה, ובלבד שלא יתפלל ערבית בזמן זה, שכיון שמחשיב אותו יום לענין שמתפלל בו מנחה, אינו יכול להחשיבו לילה ולהתפלל בו ערבית.
ואם בא לעשות כדברי רבי יהודה, שלא להתפלל מנחה אלא עד פלג המנחה, שהוא שעה ורביע קודם הלילה, עושה.
ומשם ואילך יוכל להתפלל ערבית:
תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קְבַע.
אין לה קבע - זמנה כל הלילה.
והא דתני "אין לה קבע", ולא קתני "זמנה כל הלילה", לאשמועינן דתפלת ערבית רשות.
לפי שהיא כנגד הקרבת איברים ופדרים שקרבים כל הלילה, והנך רשות נינהו, שכיון שנזרק הדם נרצה הקרבן, אף על פי שנטמאו איברים ופדרים או שאבדו.
ומיהו האידנא קבלוה עליהם כחובה:
וְשֶׁל מוּסָפִין כָּל הַיּוֹם.
ושל מוספין כל היום - אם אחרה אחר שבע, יצא, אבל נקרא פושע.
וכן הלכה:
(רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת):
(ב) רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה מִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבִיצִיאָתוֹ תְּפִלָּה קְצָרָה.
אָמְרוּ לוֹ, מַה מָּקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ.
מה מקום - כלומר מה טיבה:
אָמַר לָהֶם, בִּכְנִיסָתִי אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא תֶאֱרַע תְּקָלָה עַל יָדִי.
שלא תארע תקלה - שלא יבוא מכשול על ידי, כדמפרש בברייתא, שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי, הרי רעה שתבא על ידי, שאגרום להם שיענשו:
וּבִיצִיאָתִי אֲנִי נוֹתֵן הוֹדָיָה עַל חֶלְקִי:
אני נותן הודיה על חלקי - מודה על הטובה שחלק לי, ששם חלקי מיושבי בית המדרש.
ושתי תפלות הללו בכניסתו לבית המדרש וביציאתו, חובה על כל איש ואיש לאמרן, דהכי אמרינן בברייתא, "בכניסתו מה הוא אומר וביציאתו מהו אומר", משמע דחובה למימרינהו:
(ג) רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.
מעין שמונה עשרה - אית דמפרשי בגמרא, שאומר מכל ברכה וברכה מן האמצעיות בקוצר וחותם על כל אחת ואחת.
ואית דאמרי, "הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך, שהיא ברכה אחת שיש בה מעין כל הברכות האמצעיות של שמונה עשרה, וחותם ברוך אתה ה' שומע תפלה:
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתוֹ בְּפִיו, יִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְאִם לָאו, מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה:
שגורה בפיו - שהוא למוד ורגיל בה.
והלכה כר' עקיבא, שמי שאין תפלתו שגורה בפיו או בשעת הדחק, מתפלל אדם שלש ראשונות וג' אחרונות והביננו באמצע שהיא מעין כל האמצעיות.
חוץ מימות הגשמים, שאינו מתפלל הביננו, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים.
וחוץ ממוצאי שבתות וימים טובים, שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת:
(ד) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה תְפִלָּתוֹ קְבַע, אֵין תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים.
העושה תפלתו קבע - שתפלתו דומה עליו כמשוי.
ולשון קבע, שאומר חוק קבוע עלי להתפלל וצריך אני לצאת ממנה:
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה, מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה.
מתפלל תפלה קצרה - ומה היא תפלה קצרה, שאומר "הושע ה' את עמך וגו'":
אוֹמֵר, הוֹשַׁע הַשֵּׁם אֶת עַמְּךָ אֶת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, בְּכָל פָּרָשַׁת הָעִבּוּר יִהְיוּ צָרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:
בכל פרשת העבור - אפילו בשעה שהם פורשים לעבירה יהיו צרכיהם גלוים לפניך לרחם עליהם.
"פרשת", לשון פרישה. "העבור", של עבירה.
ואין הלכה כרבי יהושע, אלא התפלה שמתפללים במקום סכנה היא, צרכי עמך מרובים וכו'.
ומתפלל אדם אותה כשהוא מהלך.
ואינו מתפלל לא שלש ראשונות ולא שלש אחרונות.
וכשיעבור מקום הסכנה ותתיישב דעתו, צריך לחזור ולהתפלל תפלה כתקנה, אם לא עברה עונתה:
(ה) הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, יֵרֵד.
היה רוכב על החמור ירד - אין הלכה כסתם משנה זו, אלא בין יש לו מי שיאחוז חמורו בין אין לו מי שיאחוז חמורו, לא ירד, מפני שאין דעתו מיושבת עליו כשהוא יורד:
וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד, יַחֲזִיר אֶת פָּנָיו,
יחזיר את פניו - לצד ירושלים.
שנאמר (מלכים א', ח) "והתפללו אליך דרך ארצם":
וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד (בֵּית) קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:
יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים - שנאמר (שם) "והתפללו אל המקום הזה":
(ו) הָיָה יוֹשֵׁב בַּסְּפִינָה אוֹ בַקָּרוֹן אוֹ בָאַסְדָּה, יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶש הַקֳּדָשִׁים:
באסדא - עצים הרבה קשורים ומהודקים יחד ומשיטים אותם בנהר, ובני אדם הולכים עליהם.
ובלשון מקרא (דברי הימים ב, ב), קרויין "רפסודות":
(ז) רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֵין תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין אֶלָּא בְּחֶבֶר עִיר.
אין תפלת המוספים אלא בחבר עיר - בחבורת העיר, כלומר בצבור ולא ביחיד:
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּחֶבֶר עִיר וְשֶׁלֹּא בְחֶבֶר עִיר.
בחבר עיר ושלא בחבר עיר - בין בצבור בין ביחיד:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶבֶר עִיר, הַיָּחִיד פָּטוּר מִתְּפִלַּת הַמּוּסָפִין:
רבי יהודה אומר משמו - של רבי אלעזר בן עזריה.
ואיכא בין תנא קמא לרבי יהודה, יחיד הדר בעיר שאין שם עשרה.
לתנא קמא אליבא דרבי אלעזר דאמר לא תקנוה אלא בחבר עיר, יחיד זה פטור.
ולרבי יהודה, אין יחיד פטור אלא כשהוא במקום י', ששליח ציבור פוטרו.
והלכה כחכמים:
Class 001
Class 002
Class 003