041 - אור ליום ועש"ק פ' ואתחנן, ט"ו באב ה'תשל"ח - (הנחה. בלתי מוגה) ושננתם לבניך ודברת בם

בס"ד. אור ליום ועש"ק פ' ואתחנן, ט"ו באב ה'תשל"ח^*

(הנחה. בלתי מוגה)

ושננתם לבניך ודברת בם^[1], ולאח"ז נאמר וקשרתם לאות על ידך גו'^[2], מצות תפילין, עלי' אמרו רז"ל^[3] הוקשה כל התורה כולה לתפילין, שהכוונה בזה היא להמצוות שבתורה^[4], והיינו, שהכתוב מקדים ענין התורה לענין המצוות. וידוע דיוק רבותינו נשיאינו^[5], שבפרשה שני' דק"ש נאמר^[6] וקשרתם אותם לאות על ידכם גו' ולמדתם אותם את בניכם גו', שכתוב זה הוא בסדר הפוך, שמקדים ענין המצוות (מצות תפילין) לענין התורה. גם צריך להבין מהו הטעם שהסדר שתורה קודמת למצוות הוא בפרשה ראשונה דק"ש, והסדר שמצוות קודמים לתורה הוא בפרשה שני' דק"ש דוקא. גם צריך להבין דיוק הלשון בנוגע לענין התורה, שבפרשה ראשונה נאמר ושננתם גו', כפירוש רש"י (ממדרשי רז"ל^[7]) שהוא לשון חדוד, שיהיו מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר (הלכה^[8]) לא תהא צריך לגמגם בו אלא אמור לו מיד (ורק אח"כ נאמר ודברת בם), ואילו בפרשה שני' נאמר ולמדתם גו', שלשון זה כולל כל אופני הלימוד (גם אם הלימוד אינו באופן דמחודד בפיך כו').

ב) ויש לבאר זה בהקדם ביאור ענין חמשה עשר באב (שזהו"ע שהזמן גרמא), דאיתא במשנה^[9] לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים (כמבואר בגמרא^[10] פרטי הדברים בארוכה). ומבואר בדרושי רבותינו נשיאינו^[11], שמלשון חז"ל לא היו ימים טובים כו', משמע, שט"ו באב הוא למעלה גם מהימים טובים שהם פסח שבועות וסוכות. ולכאורה^[12], אפילו את"ל הביאור במעלת חמשה עשר באב לגבי שבועות, שזהו מצד העילוי דיום חמשה עשר בחודש^[13], שבו קיימא סיהרא באשלמותא^[14], עדיין צריך ביאור והסבר במעלתחמשה עשר באב על חמשה עשר בניסן (פסח) וחמשה עשר בתשרי (סוכות), אע"פ שבשלשתם ישנו העילוי דיום חמשה עשר בחודש שבו קיימא סיהרא באשלמותא. וידוע הביאור בזה^[15], שמעלת חמשה עשר באב היא להיותו בחודש אב שהתחלתו היא באופן של ירידה גדולה, ועד לירידה אחר ירידה, שזהו"ע לקו בכפלים, בגלל הירידה במצב הרוחני באופן שחטאו בכפלים^[16]. ולכן הנה גם העלי' שלאח"ז – שבאה לאחרי עבודת התשובה באופן דבכה תבכה^[17], בכי' בכפלים^[18] – היא באופן דנחמה בכפלים, ועד לעלי' הכי נעלית^[19], שלא בערך מהעלי' דחמשה עשר בניסן וחמשה עשר בתשרי.

ג) ובפרטיות יותר, הנה גם חמשה עשר בתשרי הוא עלי' שלאחרי הירידה. וכידוע^[20] החילוק בין ניסן לתשרי, שענינו של ניסן הוא עבודת הצדיקים, שהרי בצאתם ממצרים היו בנ"י בדרגא של צדיקים, דגר^[21] שנתגייר כקטן שנולד דמי^[22]. וזהו שחג הפסח הוא כנגד אברהם אבינו^[23], שמדתו מדת החסד^[24], ועבודתו היתה באופן של השפעה מלמעלה למטה, כמ"ש^[25] ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם, והיינו, שהמשיך אלקות בעולם להיות לו ית' דירה בתחתונים^[26], לא רק באופן שהקב"ה הוא א-ל העולם, אלא באופן שאלקות והעולם נעשה כולא חד^[27], שזהו כללות ענין עבודת הצדיקים. משא"כ תשרי, הרי השם תשרי עצמו הוא בסדר תשר"ק שהוא מלמטה למעלה^[28], וגם העבודה דחודש תשרי היא עבודת התשובה, שלכן באה לאחרי הקדמת העבודה דחודש אלול, בחרטה על העבר ואח"כ קבלה טובה על להבא, ועד שבאים לחמשה עשר בתשרי, שקיימא סיהרא באשלמותא, שאז הוא היו"ט דסוכות, עד להסיום וחותם שלו בשמע"צ ושמח"ת^[29] (כמבואר בארוכה בהדרושים בענין החילוק שבין ניסן לתשרי).

אמנם ענין זה שגם חודש תשרי הוא עלי' שלאחרי הירידה, מצד עבודת התשובה שבו, הוא רק בערך ולגבי חודש ניסן, משא"כ בערך ולגבי חודש אב (שרקבו אב היתה הירידה שלא בערך – חורבן ביהמ"ק וגלות וכו' – בכל הפרטים), הרי גם העבודה דחודש תשרי שענינה עבודת התשובה היא ע"ד עבודת הצדיקים. והענין בזה, דהנה, עבודת התשובה שבחודש תשרי היא באופן של הליכה דרגא אחר דרגא, שלכן צ"ל ההקדמה ד"ירח ימים"^[30], כמבואר בלקוטי תורה להאריז"ל^[31] ולקו"ת לאדמו"ר הזקן^[32] שקאי על העבודה דחודש אלול, שעי"ז נעשית ההליכה דרגא אחר דרגא עד שבאים להדרגא דראש השנה (שהוא גם הראש דחודש תשרי), ועד שלאח"ז באים להשלימות דקיימא סיהרא באשלמותא, בימי הסוכות, שהתחלתם בחמשה עשר בחודש. משא"כ בחודש אב, אין זה באופן של הליכה מדרגא לדרגא, אלא העלי' היא תיכף לאחרי תכלית הירידה דתשעה באב, מן הקצה אל הקצה, ועד שענין הנחמה ישנו כבר בת"ב עצמו, שזהו שאומרים בתפלת מנחה מנחם ציון ובונה ירושלים, לפי שאז נולד משיח, מושיען של ישראל^[33], שענינו הוא הנקודה והעיקר והעצם דתשובה^[34]. והיינו, שהענין דלידת משיח מתחיל באותו היום תומ"י<א>

<א>) וכמרז"ל^[35] דגעתה פרתו ותומ"י געתה פעם שני' וא"ל דנולד מושיען של ישראל.

ובאותו הרגע<ב>

<ב>) דלכן קרי לי' מזמור^[36] כי בהשריפה כילה חמתו.

של תכלית הירידה, ובאופן שנמשך בגלוי בכמה ענינים שמתחילים לאחרי חצות היום דת"ב^[37], שהסיבה לכך היא בגלל שזהו זמן לידת משיח. ורק כדי שהגילוי יהי' בשלימות, צריכים להמתין עד חמשה עשר באב^[38]. וע"ד שמצינו בסיבת היו"ט דחמשה עשר באב להיותו יום שכלו בו מתי מדבר^[39], שעד חמשה עשר באב הי' ספק בדבר, וכאשר קיימא סיהרא באשלמותא, אזי נתברר שכבר כלו מתי מדבר בת"ב^[40], והם עדה שלימה^[41], שכתוב בהן^[42] ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים כולכם היום, ועומדים להיכנס לארץ^[43], בגאולה האמיתית והשלימה^[44] ע"י גואל ראשון, הקשורה עם הגאולה ע"י משיח צדקנו, שהוא גואל אחרון^[45] [כידוע שכל הגלויות נקראו ע"ש מצרים^[46], לפי שיש בהם הענין דגלות מצרים, ועד"ז ישנה גאולת מצרים בכל הגאולות^[47], ועל שמה נקראים כל הגאולות^[48], עד לגאולה האחרונה, גאולה האמיתית והשלימה מן גלות זה האחרון, שאין אחרי' גלות^[49], עלי' נאמר^[50] כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות]. ולהעיר, שכן הוא גם בנוגע לפרשת השבוע, שתשעה באב והעילוי שבו הוא בפרשת ואתחנן (ובכו"כ שנים חל גם ט"ו באב בפרשת ואתחנן), הבאה ברגעא חדא לפ' דברים וחזון. וזהו העילוי דחודש אב אפילו לגבי העבודה דחודש תשרי (ועאכו"כ לגבי העבודה דחודש ניסן), כי, העבודה דחודש תשרי היא באופן של הליכה מדרגא לדרגא, שתנועה זו שייכת לעבודת הצדיקים, ואילו העלי' דחודש אב היא מן הקצה אל הקצה, שזוהי התנועה דעבודת בעלי תשובה, שהרי ענין התשובה הוא בשעתא חדא וברגע חדא^[51].

וזהו גם הדיוק במארז"ל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבתחילה נזכר חמשה עשר באב ואח"כ יום הכפורים, להורות שמעלת חמשה עשר באב גדולה יותר ממעלת יום הכפורים, כי, אע"פ שבנוגע ליוהכ"פ נתפרש בגמרא^[52] שמעלתו היא "משום דאית בי' סליחה ומחילה", שהו"ע עבודת התשובה [ומזה למדים שגם ענינו של חמשה עשר באב הו"ע התשובה], מ"מ, גדלה מעלת חמשה עשר באב יותר ממעלת יוהכ"פ, לפי שבו מודגשת עבודת התשובה בשעתא חדא וברגע חדא, מן הקצה אל הקצה, משא"כ ביוהכ"פ שעבודת התשובה שבו באה לאחרי עבודה ארוכה עם כמה פרטים ופרטי פרטים, החל מר"ח אלול, כנ"ל.

ד) וביאור כללות הענין, כמובא בהדרושים^[15] הכלל שהעלי' היא בערך הירידה, ולכן, כאשר הירידה היא עד למטה מטה ביותר, הנה לפום צערא אגרא^[53], שדוקא אז נעשית העלי' למעלה מעלה ביותר. וע"ד המבואר בכ"מ^[54], שכאשר ניצוץ קדושה נמצא למטה מטה, הרי זה גופא מורה ששרשו גבוה גבוה ביותר, כי, כל הגבוה ביותר יורד ונמצא למטה ביותר. וכדאיתא בכתבי האריז"ל^[55] והובא בדרושי רבותינו נשיאינו בכ"מ^[56] בפירוש הכתוב^[57] כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, דאע"פ שגם באדם ישנו מוצא פי הוי',מ"מ, דוקא ע"י מוצא פי הוי' שבלחם שלמטה מן האדם, יחי' האדם עם המוצא פי הוי' שבו, והיינו, לפי שמוצא פי הוי' שבחי (ולמטה מזה) בצומח ודומם, שלמטה מהאדם, שרשו ממקום גבוה יותר, ולכן דוקא ע"י עבודת האדם בהמוצא פי הוי' שבדצ"ח להעלותו לשרשו ומקורו (שלמעלה משרש האדם), נעשה עילוי גם בהאדם, "יחי' האדם", ע"ד מרז"ל^[58] ארון נושאיו נשא.

ועד"ז הוא בכללות ענין הירידות, החל מהירידה דסדר השתלשלות, ועד לירידת הגלות (כמבואר באגה"ת^[59]), שזהו ענינו של חודש אב ותשעה באב, שאז נעשה ענין הגלות כפשוטו באופן הכי תחתון – שע"י כל זה באים לעלי' גדולה ביותר, וזהו התכלית דכללות ענין הגלות, שאין זה בשביל ענין של עונש ח"ו, אלא כדי שיבואו לטהרה, וטהרה מביאה לידי קדושה<ג>,

<ג>) דפרישות בכלל קדושה^[60], וטהרה וקדושה – חו"ב^[61].

ומקדושה כו' עד לתכלית העלי' (כהסיום בברייתא הידועה^[62]) – ביאת אליהו הנביא ותחיית המתים, החל מהענין דתחה"מ כפי שזוטרא דבכו מחי' מתים^[63], שבכללות הו"ע עבודת הבירורים, לברר הניצוצי קדושה שנפלו למטה, דמאן דנפיל מדרגי' אקרי מת^[64], וע"י שמבררם ה"ה מחי' אותם, ואח"כ מזכך ומעלה אותם עד לתכלית השלימות, כמצות רצונך^[65]. וכאמור לעיל שעילוי זה (שלאחרי הירידה דגלות) נעשה בגלוי כבר בת"ב בתחלת זמן (ותפלת) מנחה, שאז כילה חמתו כביכול על העצים ועל האבנים^[36], שזה הראה בגלוי גודל האהבה דהקב"ה, שכל חמתו כילה – לגמרי, שלא נשאר ממנה כלום, ומיד נולד משיח מושיען של ישראל. וכאמור, שענין זה בא לידי גילוי באופן ההנהגה דתשעה באב לאחרי חצות היום. אך עדיין אין זה תכלית שלימות הגילוי, והולך ומתגלה מיום ליום, ככל שהלבנה מתקרבת להמצב דקיימא סיהרא באשלמותא, עד לשלימות הגילוי בחמשה עשר באב, שנעשה יו"ט גדול ביותר, ועד שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב.

ה) והנה ע"פ האמור לעיל שדוקא ע"י הירידה למטה מטה יכולים לפעול שתהי' העלי' למעלה מעלה, למקום גבוה יותר מהמקום שמשם היתה הירידה, מובן גם מעלת ענין המעשה לגבי ענין התלמוד, שזהו כללות החילוק שבין מצוות (מעשה) לתורה (תלמוד). דהנה, תורה ענינה המשכה מלמעלה למטה, וביחד עם זה, הלא כה דברי כאש גו'^[66], שלכן אין דברי תורה מקבלין טומאה^[67], היינו, שגם כאשר נמצאים למטה, ואפילו אצל מי שהוא במעמד ומצב דהיפך הטהרה, גם שם אינם מקבלים טומאה. משא"כ מצוות הרי ענינם הוא בדברים גשמיים דוקא^[68], ועד שאפילו המצוות שענינם הוא הבנה והשגה שבמוח או הרגש שבלב, קשורים הם עם אברים הגשמיים, מוח הגשמי ולב הגשמי, ובפרט ע"פ המבואר בכ"מ^[69], ששלימות העבודה בקיום מצוות אלו היא כאשר נעשה שינוי גם בהגשמיות דכלי המוח וכלי הלב (כיווץ והתרחבות והתפשטות). וכיון שבמצוות ישנו ענין של ירידה למטה יותר (בגשמיות), לכן על ידם דוקא מגיעים להגבוה גבוה ביותר.

ו) וביאור הענין, דהנה יש ב' דעות^[70] (ואלו ואלו דברי אלקים חיים^[71]) אם תלמוד גדול או מעשה גדול. וזהו גם החילוק בין ב' הסדרים שבכתוב (כנ"ל שאלו ואלו דברי אלקים חיים), הסדר בפ' ראשונה דק"ש, שתחילה נאמר ושננתם ואח"כ נאמר וקשרתם, כהדעה שתלמוד גדול (שהרי קדימה בתורה מורה על קדימה במעלה), והסדר בפ' שני' דק"ש, שתחילה נאמר וקשרתם ואח"כ נאמר ולמדתם, כהדעה שמעשה גדול^[72]. והענין בזה, דהנה, ענין התלמוד הוא בפשטות כדי לדעת את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה^[73] (שזהו כללות ענין המצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה), ורק אח"כ אפ"ל קיום המצוות בפועל. וזהו הטעם שתלמוד גדול, לפי שהלימוד מביא לידי מעשה (כמבואר בהלכות ת"ת לאדה"ז^[74]). והיינו, שענין התלמוד קשור עם הראש שבאדם, שנקרא בשם ראש לפי שקודם במעלה ומושל ושולט על כל הגוף כולו, שדוגמתו הו"ע המצוות, רמ"ח מ"ע כנגד רמ"ח אברים ושס"ה מל"ת כנגד שס"ה גידים^[75], שהם למטה מהראש, שלכן צ"ל תחילה החלטת הראש כיצד תהי' הנהגת הגוף. ורק שכאשר ישנם כבר ב' הענינים דתורה ומצוות, אזי יש מקום לב' דעות מה קדם, לימוד או עשי', ועד לדעה הב' שמעשה גדול, מצד העילוי שע"י הירידה למטה דוקא (שזהו ע"ד כללות העילוי דחודש אב, כנ"ל).

ואעפ"כ נאמר ושננתם לפני וקשרתם, תלמוד לפני מעשה, כי, אע"פ שגדלה מעלת המעשה, מ"מ, כדי שיוכל להיות ענין המעשה צ"ל תחילה ענין התלמוד שמביא לידי מעשה. וכמו שהוא בכללות עבודת האדם, דאף שנת"ל (ס"ד) שחיות האדם היא דוקא ע"י מוצא פי הוי' שבלחם שלמטה מן האדם (מצד מעלת הירידה למטה דוקא), מ"מ, כדי שיחי' האדם ע"י אכילת הלחם צריך להכין תחילהאת הלחם שיהי' ראוי למאכל אדם, כדאיתא בגמרא^[76] אדם מביא חטין חטין כוסס (בתמי'), אלא צריך לעשות החיטים מאכל אדם (ע"י העזר כנגדו^[77]). וכמו"כ הוא בענין תלמוד ומעשה, שאף שמעשה גדול (מצד מעלת הירידה למטה), מ"מ, כדי שיוכל להיות ענין המעשה צריך להיות הקדמת התלמוד. ועי"ז ניתוסף גם בהתלמוד העילוי דמעשה, כשם שניתוסף בהאדם ע"י אכילת הלחם, כנ"ל.

ז) וזהו גם הביאור (בדא"פ) בסדר ב' הפרשיות דק"ש והשינויים ביניהם. דהנה אמרו רז"ל^[78] (למה) קדמה פרשת שמע לפרשת והי' אם שמוע, והקדימה בסדר הכתובים היא לפי שכן הוא סדר העבודה, וכיון שסדר העבודה הוא שתחילה צ"ל לימוד התורה, ואח"כ הלימוד מביא לידי מעשה, לכן בפרשה ראשונה הסדר הוא ושננתם ואח"כ וקשרתם, שע"י הלימוד (ושננתם) יודע איך לקיים המצוות (וקשרתם) ומקיימן בשלימותן (וזה נעשה הכנה לקיום המצוות לעת"ל כמצות רצונך^[79]). וזהו ג"כ דיוק הלשון "ושננתם", שיהיו מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר הלכה כו', כי, בכדי שהלימוד יביא לידי מעשה, הרי זה רק כאשר הלימוד הוא באופן של לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא^[80]. אמנם לאחרי שקדמה פרשת שמע, שכבר ישנו הלימוד (ושננתם) והמעשה הבא על ידו (וקשרתם), אזי באה פרשה שני', שבה הסדר הוא בתחלה וקשרתם גו' ולאח"ז לימוד התורה. וכיון שהלימוד לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ישנו כבר לפנ"ז (שזהו מש"נ בפרשה ראשונה ושננתם גו' וקשרתם), לכן נאמר כאן "ולמדתם" סתם, שכולל כל אופני הלימוד (אפילו האופן דדרוש וקבל שכר^[81]). ועוד ענין בזה^[72], דהנה ידוע שלעתיד לבוא יהי' מעשה גדול. ולכן הסדר וקשרתם ואח"כ ולמדתם (מעשה גדול) נאמר בפרשה שני' דוקא, כי, מההחילוקים בין פרשה ראשונה ופרשה שני', שפרשה ראשונה היא בלשון ציווי (בעבר ובהווה), ופרשה שני' היא בלשון ציווי וגם בלשון סיפור (בעתיד), והסיפור הוא שיהי' וסרתם ועבדתם גו'^[82], ואח"כ יהי' ענין התשובה, שזהו מ"ש ושמתם את דברי אלה גו'. ולכן נאמר לאח"ז וקשרתם גו' ולמדתם, כיון שלעת"ל יהי' מעשה גדול.

ח) וזהו כללות הענין דהאי יומא דקא גרים^[83] – חמשה עשר באב – שהוא שלימות העלי' לאחרי הירידה דת"ב, כפי שנמשך בגילוי בזמן שביהמ"ק הי' קיים, ועד שאפילו בזמן הגלות ישנם כמה מנהגים בט"ו באב לפי שבזמן ביהמ"ק הי' יו"ט גדול מהרבה טעמים שנאמרו ע"ז בגמרא (כדאיתא בהשלמה לשו"ע רבינוהזקן^[84]), ובפרי עץ חיים<ד>

<ד>) ובש"ס^[52] מונה ששה (מהם).

(המובא בדרושי רבותינו נשיאינו ד"ה נחמו^[11]) מונה ז' מעלות טובות של אותו יום המכונה ליסוד שהוא ז'. וע"י כ"ז בא ט"ו באב למעלתו ומדרגתו כמו שיהי' לעת"ל, שאז יתגלה גודל העילוי שהי' בהירידה בגלות, ואז יהי' גם מעשה גדול.

וכן תהי' לנו בקרוב ממש, שע"י עבודת התשובה בזמן הגלות (כמרומז בפרשה שני' דק"ש בלשון עתיד), יקויים מ"ש^[85] ושב הוי' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים גו', היינו, ששכינתא שבגלותא^[86] תשוב מהגלות יחד עם בנ"י^[87], ובאופן שאתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל^[88], שהקב"ה מלקט את כל אחד ואחד מישראל^[89] – ע"י ה"אחד" שבו, ומוליכו לקבל פני משיח צדקנו, בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותנו^[90], וכספם וזהבם אתם^[91], עם כל הבירורים וכל הניצוצי קדושה, ועד ונצלתם גו'^[92], שיבררו את הכל, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ^[93], ויראו בגלוי ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב", למטה מעשרה טפחים, בירושלים עיר הקודש ובארץ הקודש בכלל<ה>,

<ה>) להעיר משתי הגירסות (בסוף תענית): (שבהם בנות) ירושלים, ישראל.

בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו. **********