042 - ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשט"ז - (הנחה בלתי מוגה) והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם

בס"ד. ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשט"ז*

(הנחה בלתי מוגה)

והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד אשר נשבע גו'^[1]. וידוע הדיוק בזה^[2], דהלשון תשמעון פירושו תשמעון ודאי, והיינו לפי שעקב קאי על הזמן דעקבתא דמשיחא, ומאחר שהוא דור היותר אחרון, לכן תשמעון ודאי, לפי שהוא דור היותר אחרון ואי אפשר לחכות יותר, ס'איז ניטאָ אויף ווען צו אָפּלייגן די בירורים, ולכן תשמעון ודאי^[3].

והנה בתיבת תשמעון יש ג' פירושים. תשמעון מלשון הבנה, כמ"ש^[4] דבר כי שומע עבדך. תשמעון מלשון אסיפה, כמ"ש^[5] וישמע שאול את העם. ותשמעון כפשוטו מלשון שמיעה, דענין השמיעה שייך למחשבה, שהרי האוזן היא רק הכלי שעל ידו שומעים, אבל השמיעה גופא היא במחשבה, וענין השמיעה שייך גם לדיבור, שהרי שומעים מה שמדברים. וזהו מ"ש תשמעון ושמרתם ועשיתם, דתשמעון הוא מחשבה, וכנ"ל שהשמיעה היא במחשבה, ושמרתם הוא דיבור, כמאמר^[6] שמור זה משנה, והוא הפסק הלכה כפי שבא בדיבור, דכאשר השכל הוא במחשבה, אזי הוא בהעלם עדיין, דישנם פנים להיתר וטהור ויש פנים להיפך^[7], משא"כ כאשר השכל בא בגילוי בדיבור, אזי ישנו פסק ההלכה. ואז לא תהי' יניקה לחיצונים, דכאשר הוא בהעלם עדיין אפשר להיות יניקה, אבל כאשר בא בגילוי אזי אין להם יניקה. וזהו שמור זה משנה, שהמשנה שענינה גילוי השכל בדיבור היא שמירה שלא יהי' יניקה כו'. ועשיתם הוא מעשה. והיינו שתשמעון ושמרתם ועשיתם הם מחשבה דיבור ומעשה. וההתחלה בזה היא מבחי' מחדומ"ע שבמחשבה גופא, שזהו ג' הפירושים שבתיבת תשמעון, דשמיעה מלשון הבנה היינו מחשבה שבמחשבה, ושמיעה מלשון אסיפה היינו מעשה שבמחשבה, ושמיעה כפשוטו היינו דיבור שבמחשבה, ששומע מה שמדברים. וזהו והי' עקב תשמעון גו', דכאשר תשמעון בבחי' מחדומ"ע שבמחשבה, ואח"כ תשמעון ושמרתם ועשיתם במחדומ"ע ממש, הנה עי"ז ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד אשר נשבע, דג' ענינים אלו (ברית חסד ושבועה) הם ההמשכה שמלמעלה. דברית הוא מעשה, דענין הכריתת ברית הוא שכורתין דבר שלם לשנים ועוברים ביניהם^[8], שעי"ז תהי' האהבה ביניהם בתמידות, גם במצב שלא יהי' טעם על האהבה, לא מצד בחי' הדיבור, ואפילו לא מצד בחי' המחשבה, ואעפ"כ תהי' האהבה מצד הכר"ב שהו"ע של מעשה בפועל. וחסד הוא מחשבה, שהרי החסד הוא הרגש הלב והמוח, ולכן הוא בכלל מחשבה. ובפרט שכאן נאמר ושמר את החסד, כמבואר^[9] החילוק בין עושה חסד לנוצר חסד, דעושה חסד הוא עשיית החסד, ונוצר חסד הוא ששומר את החסד בלבבו ובמחשבתו. ושבועה הוא דיבור. וזהו והי' עקב גו' דכאשר תהי' העבודה מלמטה למעלה במחשבה דיבור ומעשה, אזי תהי' המשכת המחשבה דיבור ומעשה מלמעלה למטה.

וצריך להבין טעם שינוי הסדר, שבעבודה מלמטה למעלה נאמרו המחדומ"ע כסדרם, תחילה מחשבה ואח"כ דיבור ומעשה, ובהמשכה מלמעלה למטה נאמר תחלה מעשה ואח"כ מחשבה ודיבור. דלכאורה, מאחר שההמשכה שמלמעלה באה ע"י עבודת האדם, א"כ הי' צ"ל סדר ההמשכה מלמעלה כפי סדר העבודה, ומהו הטעם שבעבודה הסדר הוא שמעשה בא אחרי מחשבה ודיבור, ובההמשכה מלמעלה בא המעשה קודם למחשבה ודיבור.

Part 2

ב) והענין הוא, דהנה כללות עבודת האדם באה ע"י ההתבוננות, דנקודת העבודה היא כמאמרז"ל^[10] איזהו עבודה שבלב זו תפלה, וקודם לזה ההתבוננות דק"ש וברכות ק"ש וכו', וכתוב^[11] שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, הנה הא' דאחד מורה על א"ס אלופו של עולם, והח' מורה על ז' רקיעים וארץ, והד' מורה על ד' סטרין^[12]. והנה, הד' הוא ד' רבתי, והוא בחי' גדלות הדיבור. דדל"ת הוא בחי' הדיבור, וד' רבתי הוא גדלות הדיבור, והוא בחי' הדיבור כמו שהוא במחשבה. והענין הוא עד"מ כמו שאנו רואים באדם למטה, שכל פרטי הדיבורים כלולים תחילה במחשבתו, במחשבה אחת, דמחשבה אחת זו היא מקור כל הדיבורים הפרטיים, ולא זו בלבד שהמחשבה היא מקורם, אלא שהמחשבה כוללת בתוכה כל פרטי הדיבורים גם לאחר שנמשכו ממנה. ועד"ז יובן גם למעלה, שכל פרטי העשרה מאמרות כלולים תחילה בבחי' מחשבה אחת הכוללת אותם^[13], והוא בחי' המאמר דבראשית, כמארז"ל^[14] בראשית נמי מאמר הוא, דמלשון זה מובן ב' הפכים, דמחד גיסא מובן שהמאמר דבראשית הוא בכלל המאמרות, ולאידך גיסא מובן שהוא למעלה מהם, שהרי צריך להודעה דנמי מאמר הוא, לפי שהמאמר דבראשית הוא למעלה משאר המאמרות, והוא בחי' המאמרות כמו שהם כלולים בהמחשבה. וזהו שאמרו^[15] והלא במאמר אחד יכול להבראות, דמאמר אחד קאי על המאמר דבראשית שהוא כולל בתוכו כל שאר המאמרות, ולכן הנה ממאמר אחד דבראשית יכול להבראות כל הבריאה. וזהו בחי' ד' רבתי שהו"ע פרטי המאמרות כמו שהם כלולים בהמחשבה אחת הכוללת אותם, שהוא גדלות הדיבור, שהרי אין זה אמיתית ענין המחשבה, כי אם ענין הדיבור, אלא שהוא הדיבור כמו שהוא כלול עדיין בהמחשבה, שזהו בחי' גדלות הדיבור. וזהו"ע הוי' אחד, שהוא הביטול כמו שהוא מצד בחי' ד' רבתי, גדלות הדיבור.

אמנם מי הם המתבוננים והעובדים בביטול הלזה, הנה עז"נ שמע ישראל, דישראל עלו במחשבה^[16]. ופירוש ישראל עלו במחשבה היינו מחשבה עילאה, שלמעלה מבחי' המחשבה כמו שהיא באה בציור מוגבל. והיינו דלא זו בלבד שהוא למעלה במדריגה מבחי' מחשבה שבדיבור ובחי' דיבור שבמחשבה, אלא הוא למעלה גם מבחי' מחשבה שבמחשבה. דהנה, מחשבה שבדיבור הוא מה שחושב איך לדבר, היינו איך לבאר בפרטי אופני הדיבור, ואין זה אמיתית ענין המחשבה, שהרי זה בחי' המחשבה כמו שמתלבשת בענין הדיבור, שחושב איך לדבר. ודיבור שבמחשבה הוא המחשבה עצמה שלמעלה מענין הדיבור, אבל מ"מ הוא כולל את הדיבור, וכנ"ל בענין גדלות הדיבור שהוא המחשבה אחת שכוללת את פרטי הדיבור. ואמיתית ענין המחשבה הוא בחי' מחשבה שבמחשבה, והיינו כמו שחושב את עצם השכל טרם שמתלבש בהאותיות, שהוא למעלה במדריגה מבחי' מחשבת השכל לאחר שמתלבש בהאותיות. ומעלת השכל טרם שמתלבש באותיות על בחי' השכל לאחר שמתלבש בהאותיות הוא בב' ענינים. הא', שהשכל שמתלבש בהאותיות הרי הוא מצוייר בפרטי אופני הביאור, שהם האותיות שמתלבש בהם, שהאותיות הם פרטי האופנים דביאור השכל, משא"כ קודם שמתלבש בהאותיות הרי אינו מצוייר עדיין בפרטי אופני הביאור, ולכן אפשר לבארו בכמה אופנים שונים. והב', שהשכל טרם שמתלבש בהאותיות, הנה לא זו בלבד שאינו מצוייר בפרטי אופני הביאור, אלא עוד זאת, שגם השכל עצמו הוא בפשיטות, שהוא מופשט עדיין מפרטי השכל עצמו (לא רק מאופני הביאור). אמנם בחי' ישראל עלו במחשבה הוא בחי' מחשבה עילאה שלמעלה גם מבחי' מחשבה שבמחשבה, דבחי' מחשבה שבמחשבה הרי הוא בבחי' ציור, דאף שהוא מושלל מהאופנים והפרטים, אבל מ"מ הוא בציור השכל עכ"פ, משא"כ מחשבה עילאה היא בפשיטות לגמרי.

Part 3

ג) אך לפי זה צריך להבין למה ירדה הנשמה למטה, שזוהי ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא^[17] ממש, דמאחר ששרש הנשמות הוא במחשבה עילאה, א"כ לאיזה תועלת ירדה למטה. אך הענין הוא, דירידה זו צורך עלי', והעלי' הוא למעלה גם מבחי' מחשבה עילאה.

והענין הוא, דהנה איתא בגמרא^[18] כתוב אחד אומר^[19] ואספת דגנך, וכתוב אחד אומר^[20] ועמדו זרים ורעו צאנכם, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. וידוע הקושיא בזה, הרי הפסוק ואספת דגנך נאמר בפ' והי' אם שמוע, שבה נאמר^[21] והי' אם שמוע תשמעו גו' בכל לבבכם ובכל נפשכם, ואיך אומר על זה שהוא בזמן שאין עושין רצונו של מקום. ותירץ הרב המגיד^[22], דמכיון שהעבודה היא רק בכל לבבכם ובכל נפשכם, אבל חסרה העבודה דבכל מאדך^[23], לכן נקרא אין עושין רצונו של מקום.

והענין הוא, דהנה פירוש עושין רצונו של מקום הוא שצריך לעשות (מען דאַרף אויפמאַכן) הרצון במקום. דמקום קאי על סדר ההשתלשלות, ואוא"ס עצמו הוא למעלה מבחי' מקום, כדאיתא במדרש^[24] ע"פ^[25] הנה מקום אתי, הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ולכן צריך לעשות את הרצון במקום, והיינו, שלא רק הרצון בבחי' מקום הוא התחדשות, אלא ענין הרצון גופא הוא התחדשות, שהרי אוא"ס לאו מכל אילין מדות איהו כלל^[26], שהוא למעלה מכל הספירות ולמעלה גם מבחי' רצון שבתוכם, ובכדי שיהי' הרצון הרי זה חידוש, וכמ"ש יהי רצון, דהיינו שיתחדש בחי' הרצון. ובכדי שיהי' בחי' הרצון הרי זה ע"י קיום התומ"צ, כמאמר^[27] נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני, שע"י שגורמים נח"ר לפניו ית' בקיום התומ"צ, אזי נעשה רצוני, שנתחדש בחי' הרצון. וכל זה הוא חידוש הרצון בכלל, שזה נעשה ע"י קיום התומ"צ בכלל. אמנם בכדי לעשות רצונו של מקום, היינו לחדש את הרצון במקום, לא מספיק קיום התומ"צ בלבד, אלא צריך לזה האהבה דבכל מאדך, דבכדי לעשות את הרצון בכלל, מספיק גם העבודה כמו שהוא מצד בחי' בכל לבבך ובכל נפשך, אך בכדי לחדש את הרצון במקום, צריך לזה העבודה כמו שהוא מצד בכל מאדך דוקא. וזהו דפ' שני' דק"ש הוא בחי' אין עושין רצונו של מקום, לפי שחסר בזה העבודה דבכל מאדך, וע"י העבודה דבכל מאדך דוקא עושין רצונו של מקום.

ד) והענין הוא, דהנה ברצון יש ב' מדרגות, רצון התחתון ורצון העליון. וב' בחי' רצון אלו ישנם בנה"ב, ומזה יובן גם בנה"א, ועד"ז יובן גם למעלה. דהנה, רצון התחתון בנה"ב הוא ע"ד מה שרוצה במסחר, שרצון זה נולד מהשכל, דכאשר מבין איך שענין המסחר טוב לפניו, אזי רוצה בזה, ומצד הרצון הרי הוא חושב בהמסחר, ומדבר ועושה בזה, ורצון זה הוא רצון התחתון, מאחר שהוא נולד מהשכל. ורצון העליון הוא רצון שלמעלה מהשכל, וכמו מה שרוצה לחיות, שרוצה בקיומו, דרצון זה אינו מצד השכל והטעם. ומבחי' רצון זה שרוצה לחיות, נמצא גם הרצון שרוצה במסחר, והיינו דהרצון שרוצה לחיות מצטייר ע"י השכל ברצונות פרטיים כפי אופני השכל שהשכיל מה שטוב לפניו, דכל הרצונות פרטיים הוא הרצון שרוצה לחיות כמו שהצטייר ע"י השכל. והנה, ההפרש בין רצה"ת לרצה"ע הוא, דרצה"ת הוא בהגבלה, דמאחר שנולד מהשכל, הרי הוא בהגבלה כפי הגבלת השכל. וגם רצון זה הוא רק בחיצוניות בהנפש, דלהיותו רק מצד ההתבוננות, הרי הוא מגיע רק באותו מקום בהנפש שהשכל מגיע, משא"כ רצה"ע שלמעלה מהשכל הרי הוא בלי גבול, והוא הרצון שמצד פנימיות הנפש. ומזה יובן גם בנה"א, שיש בו רצה"ת ורצה"ע, דרצה"ת הוא מה שרוצה באלקות מצד ההתבוננות, ורצון העליון הוא בחי' לאהבה את ה"א כי הוא חייך^[28], שאין זה מצד הטעם, כי אם שזהו חיותו. וכמו (בנה"ב) הרצון שרוצה לחיות. והוא בחי' רצה"ע רעוא דכל רעוין^[29].

ועד"ז יובן גם למעלה, דרצה"ת הוא הרצון כמו שבא בהשתלשלות ע"י החכמה, ורצה"ע הוא הרצון שלמעלה מהטעם, שממנו נמשכים כל הרצונות (וכנ"ל בנה"ב שכל הרצונות נמשכים מהרצון שרוצה לחיות), רעוא דכל רעוין. וזהו ענין עושין רצונו של מקום, דהיינו עשיית הרצון שלמעלה מהשתלשלות, רצון העליון, במקום, בהשתלשלות, דע"י המשכת הרצון שלמעלה מהשתלשלות בהשתלשלות, אזי תהי' למטה הנהגה דבלי גבול, לפי שגם בהגבול דהשתלשלות מאיר הבל"ג. ולכן הנה בזמן שעושין רצונו של מקום אזי ועמדו זרים ורעו צאנכם, לפי שגם למטה יהי' הנהגה דבלי גבול. והוא ע"ד מ"ש^[30] ביום ההוא יהי' הוי' אחד, דעכשיו לא כמו שאני נכתב אני נקרא^[31], היינו דעכשיו הנה הוי' הוא בהעלם, משא"כ לעתיד הנה הוי' יהי' בגילוי למטה. והמשכה זו היא ע"י האהבה דבכל מאדך^[23], דבכדי להגיע לבחי' הבל"ג שלמעלה הרי זה ע"י העבודה בהבל"ג שבנפש, דהגם שאין זה אמיתית הבל"ג, שהרי זה רק מאד שלך^[32], מ"מ להיות שבאדם עכ"פ הרי זה בל"ג, והוא רצה"ע שבאדם, הנה עי"ז הוא ממשיך גם את רצה"ע שלמעלה, שזהו"ע עושין רצונו של מקום.

ה) וזהו שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, דהוי' אלקינו הוא הוי' שלמעלה מהשתלשלות כחנו וחיותינו, שהוא בחי' הוי' עילאה, והוי' אחד הוא הוי' תתאה, דהוי' הוא צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות^[33], שעי"ז (הוי' תתאה) אפשר להיות אחד, היינו התהוות ז' רקיעים וארץ וד' סטרין. וזהו שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, דשמע ישראל הוא ההתבוננות, הוי' אלקינו, הוי' עילאה כחנו וחיותינו, ועי"ז הנה הוי' (תתאה) אחד, היינו הביטול. וזהו ענין ירידת הנשמה למטה, לפי שעל ידי ההתבוננות למטה דוקא נעשה בה העבודה דתשובה, שהיא העבודה דבל מאדך, שעי"ז עושין רצונו של מקום, דהיינו המשכת רצה"ע, שלמעלה גם מבחי' מחשבה עילאה, שרש הנשמות.

ו) וזהו והי' עקב תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם, שהו"ע העבודה דמחדומ"ע כמו שהוא מצד האהבה דבכל מאדך, הנה ע"י עבודה זו, אזי ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד ואת השבועה, דברית חסד ושבועה הם ההמשכות שלמעלה מהשתלשלות, והו"ע עושין רצונו של מקום. וזהו מ"ש ושמר את החסד, שהכוונה היא ע"ד מ"ש בזהר^[34] ע"פ^[35] ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא, איש דא קוב"ה, אשר יקח את אחותו דא כנס"י (והו"ע יחוד הקב"ה וכנס"י, יחוד קוב"ה ושכינתי'), וכ"כ למה חסד הוא חסד הוא ודאי, והיינו שבכדי שתהי' ההמשכה למטה הרי זה ע"י החסד ממנו ית'. וכמ"ש^[36] זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, דענין הזכירה שייך לומר רק על דבר שנופל בו ענין השכחה, והיינו דלהיות שכללות ההשתלשלות אינו תופס מקום לפניו ית', לכן אנו מבקשים זכור רחמיך וחסדיך, דרחמיך הו"ע יגמה"ר שלמעלה מהשתלשלות, כמ"ש^[37] ויעבור הוי' על פניו ויקרא הוי', דמ"ש ויעבור הוי' הוא הוי' עילאה שלמעלה מהשתלשלות, וחסדיך הוא בחי' רב חסד שלמעלה מהשתלשלות, כי מעולם המה, דעולם הוא לשון העלם^[38], והיינו שהם בהעלם בשרשן, כענין ע"ס הגנוזות, ע"ס דעקודים, וצריך להמשיך בחי' זו בעולם כפשוטו, היינו שגם למטה תהי' ההמשכה דבלי גבול, ועי"ז הנה ועמדו זרים ורעו צאנכם. והמשכה זו היא ע"י האהבה דבכל מאדך דוקא, והיינו שלא מספיק קיום התומ"צ במחדומ"ע בלבד, שהרי מחדומ"ע הם רק לבושים בלבד שבאין ערוך לכחות הנפש, ובמכ"ש לבחי' הרצון, כידוע דמחשבה ודיבור הם כעין עילה ועלול, שהמחשבה הוא עילה לגבי הדיבור, וכמו"כ הדיבור לגבי המעשה, משא"כ המחדומ"ע לגבי כחות הנפש ובפרט לגבי הרצון הם באי"ע, ולכן צ"ל העבודה דבכל מאדך דוקא, שעי"ז יהי' המשכת רצה"ע. אמנם בכדי שהאהבה דבכל מאדך תפעל המשכת רצה"ע דלמעלה, צריך לזה כריתת ברית, דמאחר שאין הנבראים תופסים מקום כלל, איך ימשיכו ע"י עבודתם, אלא שהוא מצד הכר"ב שהעבודה דלמטה תמשיך הגילויים מלמעלה. ולכן מקדים הכתוב את הברית לחסד ושבועה, לפי שכללות ההמשכה הוא מצד הברית. וזהו והי' עקב תשמעון גו', דבהזמן דעקבתא דמשיחא תשמעון ודאי, לפי שהוא דור היותר אחרון, ולא ידח ממנו נדח^[39],ולכן תשמעון ודאי, בבחי' בכל מאדך, ועי"ז ושמר את הברית גו', שתהי' הגאולה מהגלות ביד רמה, ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו. **********

*) על רשימת ההנחה שבארכיון ספריית אגודת חסידי חב"ד – תיקן כ"ק אדמו"ר שליט"א כמה תיקונים בכתי"ק (המו"ל).

¹ריש פרשתנו.
²בכל הבא לקמן – ראה ד"ה זה מאדמו"ר הצ"צ שנדפס בקונטרס בפ"ע בשנה זו [תשט"ז] בתוספת איזה מ"מ והערות מכ"ק אדמו"ר שליט"א, ולאח"ז באוה"ת ריש פרשתנו. וראה גם המשכו בד"ה ושמתי כדכד (לקמן ע' שלב ואילך).
³ראה גם מכתב ח' אלול שנה זו (אגרות-קודש חי"ג ע' תמד).
⁴שמואל-א ג, י. וראה לקו"ש חי"ז ע' 112.
⁵שם טו, ד. ועוד.
⁶ראה קדושין לז, א. סה"מ תש"ד ע' 133. וש"נ.
⁷ראה ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ב.
⁸ראה לקו"ת נצבים מד, ב. אוה"ת פרשתנו שם ס"ו.
⁹ראה תו"א יתרו סט, סע"ב ואילך.
¹⁰תענית ב, א.
¹¹ואתחנן ו, ד.
¹²ראה סמ"ק הובא בב"י או"ח סי' ס"א. וראה לקו"ש חי"ד ע' 22.
¹³ראה זח"ב כ, א.
¹⁴ר"ה לב, א. ראה לקו"ת ר"פ בחוקותי. שם במדבר יב, ד. ועוד.
¹⁵אבות ריש פ"ה.
¹⁶ב"ר פ"א, ד. ועוד.
¹⁷ע"פ לשון חז"ל – חגיגה ה, ב.
¹⁸ברכות לה, ב.
¹⁹פרשתנו יא, יד.
²⁰ישעי' סא, ה.
²¹פרשתנו שם, יג.
²²ראה או"ת להה"מ פרשתנו ד"ה מפני מה. וראה גם חדא"ג מהרש"א לברכות שם. מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ג ח"ב ע' תרעט. תרפב. תקס"ט ע' קלה. שערי תשובה ח"ב נא, א. לקו"ש חי"ב ע' 98 ובהנסמן שם.
²³ואתחנן ו, ה.
²⁴ב"ר פס"ח, ט. ובכ"מ.
²⁵תשא לג, כא.
²⁶תקוני זהר בהקדמה (יז, ב).
²⁷ספרי ופרש"י פינחס כח, ח.
²⁸נצבים ל, כ.
²⁹זח"ב פח, ב.
³⁰זכרי' יד, ט.
³¹פסחים נ, א.
³²ראה תו"א מקץ לט, ד. ובכ"מ.
³³ראה לקו"ת בשלח א, א. ובכ"מ.
³⁴ח"ג ז, ב.
³⁵קדושים כ, יז.
³⁶תהלים כה, ו.
³⁷תשא לד, ו.
³⁸קה"ר עה"פ ג, יא. ראה לקו"ת במדבר ה, ג.
³⁹ע"פ שמואל-ב יד, יד.

Parshas Eikev – The Power of Limitless Service and the Covenant

This discourse, beginning with the verse “Vehaya eikev tishme'un” (“And it will be, as a result of your listening...”), was delivered by the Rebbe on Shabbos Parshas Eikev, the 20th of Menachem Av, 5716. It appears in the fourth volume of Maamarei Melukat, though it is not a fully edited text. Nevertheless, it was included because of its significance and the Rebbe’s partial review. The maamar explores the meaning of the verse and its relevance to the unique service of the final generation before the coming of Mashiach.

The Rebbe begins by noting that the verse speaks with certainty: “You will listen.” This is not a question of whether the Jewish people will listen, but rather how they will listen. Since “eikev” refers to the era of the “heels of Mashiach,” the very last generation, it is certain that the Jewish people will fulfill the commandments. There is no longer time to delay the refinement of the world; therefore, the verse assures us that “you will surely listen.”

The word “tishme'un” (“you will listen”) has three interpretations. First, it can mean understanding, as in “Speak, for Your servant is listening,” indicating comprehension. Second, it can mean gathering, as in “Shaul gathered the people,” where “listening” refers to assembling. Third, it means literal hearing, which is connected to thought, since the ear is merely the instrument, but the actual hearing takes place in the mind. Hearing is also related to speech, for one hears what is spoken. Thus, “tishme'un” encompasses thought, speech, and action.

The verse continues: “You will listen, guard, and do.” “Listening” refers to thought, as hearing is an internal process. “Guarding” refers to speech, as in the Talmudic phrase “guarding is Mishnah,” which means the halachic ruling as articulated in speech. When an idea remains in thought, it is still concealed and subject to multiple interpretations. However, when it is expressed in speech, the halachic decision becomes clear, and there is no longer room for external forces to derive sustenance from ambiguity. “Doing” refers to action. Thus, the three stages—thought, speech, and action—are alluded to in the verse.

Furthermore, these three levels exist even within thought itself: understanding (thought within thought), gathering (action within thought), and literal hearing (speech within thought). When a person serves with all three levels—first within thought, and then in actual thought, speech, and action—this brings about the fulfillment of the verse: “Hashem will guard for you the covenant and the kindness that He swore.” These three—covenant, kindness, and oath—are the corresponding divine responses from above.

The “covenant” represents action, as the act of making a covenant involves physically dividing something and passing between the parts, symbolizing an unbreakable bond that persists even when there is no apparent reason for love, not even in thought or speech. The “kindness” refers to thought, as kindness is a feeling of the heart and mind, and especially here, where it says “He will guard the kindness,” indicating that the kindness is preserved in the heart and mind. The “oath” represents speech. Thus, when our service below is in thought, speech, and action, the divine response from above is also in these three forms, but in a different order: first action (covenant), then thought (kindness), and then speech (oath).

The Rebbe addresses the question: Why is the order reversed? In our service from below, the sequence is thought, speech, and action, while the divine response from above is action, thought, and speech. The answer lies in the nature of the divine flow. Our service begins with contemplation and proceeds to speech and then action. However, the divine response is rooted in the “covenant,” which is the foundation that enables the flow of kindness and the fulfillment of the oath. The covenant is what allows the infinite to be drawn into the finite, and without it, the connection would not be possible.

The Rebbe then explains that the essence of a Jew’s service is achieved through contemplation, as the sages say, “What is service of the heart? This is prayer.” Before prayer, one must meditate on the unity of Hashem, as expressed in the verse “Shema Yisrael, Hashem Elokeinu, Hashem Echad.” The letter alef in “echad” represents the Infinite, the Master of the world; the chet represents the seven heavens and the earth; and the dalet represents the four directions. The large dalet in “echad” alludes to the greatness of speech, as speech is the means by which the concealed becomes revealed.

There is an advantage to the state of intellect before it is expressed in words. Before intellect is clothed in letters, it is not yet defined or limited. The intellect in its pure state is abstract and not yet shaped by the constraints of expression. Even within thought, there is a higher level—thought within thought—which is even more abstract. The soul, in its source, is rooted in this highest level of thought, beyond any definition or limitation. The descent of the soul into this world is a descent from this lofty state into the lowest depths, from the highest rooftop to the deepest pit. The question arises: Why did the soul descend from such a high place to such a lowly state?

The answer is that there is a higher purpose to this descent. Just as a person’s essential will to live is not based on intellect or reason, but is inherent and unlimited, so too the soul’s descent is to reveal the innermost will, the “ratzon ha’elyon,” which is higher than intellect. The lower will, “ratzon hatachton,” is shaped by intellect and is therefore limited, reaching only the external aspects of the soul. The higher will, “ratzon ha’elyon,” is unlimited and reaches the very essence of the soul. This distinction exists both in the animal soul and in the divine soul. The divine soul’s lower will is a desire for godliness that arises from contemplation, while its higher will is an essential yearning for Hashem as one’s very life, beyond any reason or understanding.

Similarly, above, there is a lower divine will that is revealed through the chain of creation, through the level of wisdom, and a higher divine will that is above all limitation. All specific desires are rooted in this higher will. The purpose of our service is to draw down this higher will into the world, to make the “ratzon ha’elyon” manifest within the limitations of creation. When this is accomplished, the world is conducted in a manner that is not limited by the natural order, as the Talmud says, “Strangers will stand and shepherd your flocks,” indicating a supernatural order in the world to come.

This revelation is achieved through serving Hashem “with all your might”—with a limitless devotion that transcends personal boundaries. Although a person’s own “limitless” is still relative, when one serves Hashem with all of one’s being, this draws down the true “ratzon ha’elyon” from above. This is the meaning of “Shema Yisrael, Hashem Elokeinu, Hashem Echad”—to bring down the higher level of Hashem into the world, to achieve true unity and nullification before Him. This is the ultimate purpose of the soul’s descent: to bring about the revelation of the highest divine will, even higher than the soul’s own source, through the service of “teshuvah”—return and self-transcendence.

Returning to the beginning of the maamar, the Rebbe explains that the verse is speaking about this very process: “Vehaya eikev tishme'un...”—when our service is in a manner of limitless devotion, in thought, speech, and action, we draw down the covenant, kindness, and oath from above, all of which are rooted in the infinite. The “chesed” (kindness) mentioned here is the kindness that bridges the infinite and the finite, as described in the Zohar’s discussion of the union between Hashem and Knesses Yisrael. This union is only possible through Hashem’s kindness, which transcends all logic and limitation.

We ask Hashem to “remember Your mercy and Your kindness, for they are from the world,” meaning they are rooted in a level that is beyond the world and must be drawn down into it. These attributes are hidden in the divine source and must be awakened through our service. Just as the ten hidden spheres in the highest realms must be revealed, so too must these attributes be brought into the world, so that even here below, the infinite can be manifest.

This is accomplished not merely through the regular fulfillment of Torah and mitzvos in thought, speech, and action, but through serving Hashem with all of one’s being, in a manner of self-transcendence. Only then can the covenant take effect, allowing the infinite to be drawn into the finite. This is why the covenant is mentioned first, for it is the foundation that enables the entire process. The certainty that “you will listen” comes from the fact that we are the final generation, and no one will be lost. Through this, we will merit the redemption, the fulfillment of the covenant, and the revelation of the infinite in our world, with the coming of Mashiach now.