009 - יום ב' דראש השנה, ה'תשמ"ז - תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו גו'

בס"ד. יום ב' דראש השנה, ה'תשמ"ז

– הנחה – תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו גו'^[1], ומבאר בזה כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו [במאמרו ד"ה תקעו תש"ז^[2], לפני ארבעים שנה, דאחרי ארבעים שנה קאי אינש אדעתי' דרבי'^[3]], דארז"ל^[4] על הפסוק איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה, דבכסה הוא כס ה' דה' קאי על ספירת המלכות וכס ענינו כיסוי וראש השנה נק' כסה לפי שבראש השנה ספירת המלכות מתכסית ומתעלמת בהעלם העצמי כו' (ואולי יש להוסיף הקשר לענין חג שהחדש מתכסה בו בפשטות, דחדש בפשטות היא הלבנה, ונודע שהלבנה היא ספירת המלכות), ולכן הנה עיקר עבודת ראש השנה הוא בנין ספירת המלכות כמארז"ל^[5] אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו', וכדי להמשיך בחי' המלכות הוא ע"י תקיעת שופר וכמ"ש תקעו כו'. { b }והנה ידוע דיוק מורנו הבעש"ט (בכתר שם טוב^[6]) בפסוק זה, דהל"ל תקעו שופר בחודש. ופירש בזה הבעש"ט, כי יראה האדם תדיר שיהי' בחודש ר"ל לחדש מעשים טובים שלא יהי' כמו חוק קבוע. ויש לפרש הדבר, דמכיון שפסוק זה קאי בענין עיקרי וכללי, ענין ראש השנה וענין תמליכוני עליכם, לפיכך יש בו הוראה עיקרית וכללית בעבודה הכללית דכאו"א מישראל, שצ"ל העבודה באופן של חידוש, שבכל פעם ובכל רגע ובכל דבר ודבר שעושה, יעשהו כמו דבר חדש ממש^[7]. [ואולי יש להוסיף בזה עוד, דזהו גם דיוק הלשון תקעו, תקעו גם מלשון חוזק ותוקף^[8], שיתקע עצמו בחוזק ותוקף הכי גדול בלי שום שינויים בעבודתו, עד שתוקע עצמו באופן נצחי, דעי"ז כל רגע מעבודתו הוא דבר חדש]. ובזה יש לבאר הקשר למ"ש לפנ"ז בתורת הבעש"ט שם, דענין הנס הוא שנתחדש הדבר בפעם הראשונה וכשבא עוה"פ ה"ז נקרא טבע – היינו שבאמת הכל נס. ויש לקשר זה עם תורת הבעש"ט^[9] שכל דבר שבעולם נתחדש בכל רגע, ומה שנקרא בשם טבע הוא רק משום שההתחדשות כבר היתה לפנ"ז (ולא נתחדש עתה בפעם הראשון). וע"י ההתבוננות בענין זה גופא מה שבאמת הכל נס ודבר חדש ה"ז נותן כח לכל ענין בעבודה שיעשהו באופן של דבר חדש ממש.

וממשיך אח"כ בהמאמר (דתש"ז) שם, דפירוש כסה הוא (גם) לשון זמן ומועד^[10], דישנו זמן ומועד מוגבל להמשיך בחי' המלכות. ויש לבאר הקשר דענין זה (כסה לשון זמן ומועד) לענין ראש השנה, ע"פ תורת הרב המגיד הידועה [שהובאה בדרוש אדמו"ר הזקן הנדפס בסידור עם דא"ח^[11] שנכתב ע"י בנו וממלא מקומו אדמו"ר האמצעי], שהזמן הוא נברא. ומזה מובן, דכשם שבראש השנה נפעל חידוש בבריאת כל העולם, כמאמר^[12] זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, עד"ז הרי בראש השנה היא התחדשות כללות בריאת גדרי הזמן והמקום ומציאותם (שהרי זמן ומקום הם גדרי העולם^[13]). והענין הוא, דהנה ידוע הדיוק (בלקו"ת^[14] וכו'), שהרי בכ"ה אלול נברא העולם^[15], ובראש השנה הוא יום ו' למע"ב, יום בריאת אדם הראשון, ומהו זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון. ומבואר בזה^[14], דהגם שבריאת כל העולם כולו היתה ברגע הראשון דששת ימי בראשית, כמ"ש^[16] בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וכ"ש וק"ו שאז נבראו גדרי הזמן והמקום ומציאותם (שהם גדרי העולם כנ"ל), מ"מ, שלימות הבריאה היתה דוקא ביום ו' למע"ב, יום בריאת אדם. ולכן דוקא יום זה נקרא תחילת מעשיך וזכרון ליום ראשון. ובזה יובן גם זה שיום זה נקרא בשם כסה סתם, שהוא זמן ומועד, כי הגם שהתהוות גדרי הזמן והמקום ומציאותם היתה ברגע הראשון, מ"מ ביום זה דוקא הוא שלימות דהתהוות גדר ומציאות הזמן (והמקום), משום שזהו יום בריאת אדם הראשון. דאדם הראשון פעל שלימות בכל הבריאה ע"י המשכת אלקות (מלכותו ית') בבריאה^[17], דזהו מה שנקרא אדם ע"ש אדמה לעליון^[18], שהמשיך אלקותו ית' למטה לעשות לו ית' דירה בתחתונים בגדרי הזמן ומקום. והנה כשם שהי' זה בפעם הראשונה, שאדם הראשון פעל אז שלימות בכל הבריאה, כולל בענין הזמן, עד"ז הוא בכל שנה ושנה ע"י עבודת כל אחד ואחד מישראל, הנקרא ג"כ אדם ע"ש אדמה לעליון^[19], והיינו שכל אחד ואחד מישראל ע"י עבודתו ממשיך אלקותו ית' למטה. ואדרבה, לפיכך נברא האדם יחידי ללמדך שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא^[20], היינו דזה שאדם הראשון נברא יחידי, אדמה ליחידו של עולם (בחי' יחיד שלמעלה מבחי' אחד^[21]), בגלל נפש אחת מישראל.

וביאור ענין (מה שהמשכת מלכותו ית' בראש השנה קשורה עם זמן מסויים דוקא ועם עבודת ישראל דוקא), דהנה ידוע^[22] שתכלית כוונת הבריאה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים, היינו שהגילוי אלקות למטה (הדירה לו ית') יהי' בגדרי התחתונים דוקא, בגדרי הזמן ומקום ועשיית הדירה היא ע"י ישראל. ומטעם זה המשכת המלכות דראש השנה היא בגדרי הזמן דוקא וע"י עבודת ישראל דוקא^[23]. וזהו מ"ש^[24] את הוי' האמרת היום גו', ומבאר בזה אדמו"ר הצ"צ^[25] ואדמו"ר מהר"ש (בד"ה זה דשנת תר"ל^[26]), לכתחילה אריבער^[27], שהאמרת יש בו ג' פירושים, והפירוש הראשון (העיקרי) הוא האמרת לשון שבח ותענוג, והיום קאי על ראש השנה^[28], והיינו, דהאמרת היום קאי על המשכת התענוג בראש השנה. וכמבואר במ"א^[29] שזהו גם מה ששופר דראש השנה הו"ע התענוג, שופר מלשון שפרו מעשיכם^[30]. דמזה מובן, שעיקר העבודה דראש השנה היא להשלים התענוג והתאוה שלמעלה לעשות לו ית' דירה בתחתונים, וזה נעשה ע"י עבודת ישראל, האמרת דייקא. וממשיך אח"כ בהמאמרים^[31], דענין בנין המלכות – שהוא בראש השנה, כמבואר בכתבי האריז"ל^[32] – שנעשה ע"י העבודה דתמליכוני עליכם, הנה לזה צ"ל הסרת כל ההעלמות וההסתרים וכו'. ויש לבאר המשך הענינים עם המבואר לפנ"ז, דמכיון שבראש השנה המלכות מתכסית ומתעלמת, הרי העבודה דתמליכוני עליכם היא ע"י הקדמת ביטול הכיסוי וההעלם והסתר. דזה כולל ביטול כל הענינים המבלבלים [כולל ביטול בלבולי הגוף, שתהי' רפואה קרובה ושלימה וכו'], ואדרבה שיהי' באופן דכפליים לתושי'^[33]. והנה לאחרי הקדמת הסרת ההעלמות וההסתרים (שהו"ע הזדככות הכלי) צריך להיות העבודה ברצון (שעי"ז נעשה תוקף האור הרבה יותר מההמשכה שע"י זיכוך הכלי) כמבואר בהמאמר^[34], די"ל שזהו ענין קבלת מלכותו ית' בפשטות, שהיא ברצון דוקא, ומלכותו^[35] ברצון קיבלו עליהם^[36]. וע"י העבודה דביטול ההעלמות והסתרים, והעבודה דמלכותו ברצון קיבלו עליהם, נעשה בנין המלכות, ועד להשלימות שבזה, יחוד הוי' ואלקים, יחוד אור ושפע, ועד שגם ההעלם דשם אלקים (בחי' המלכות) עצמו יאיר, דזהו מה שהמלכות נבנית בבחי'פרצוף, דהמעלה בבחי' פרצוף דמלכות (על הנקודה שבה) שהיא בבחי' גילוי אור, כמבואר בהמשך שם בארוכה. וממשיך שם^[37], דזהו גם ביאור נוסח ברכת שופרות, שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים. דתרועה הו"ע שבירת החומריות והישות, שעי"ז פועלים שהמלכות תהי' בבחי' גילוי אור. ולכן יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת (כ(יום א' ד)ראש השנה דקביעות שנה זו) אין^[38] תוקעין, לפי שבשבת אין העבודה באופן דשבירה ובירור, דבשבת בורר אסור^[39]. דטעם הדבר הוא משום שבשבת הוא שלימות ואמיתיות ענין הגשמיות, ובזה אי"צ להיות עבודת הבירורים וכו'. וממשיך, ומ"מ במקדש היו תוקעין גם בשבת, לפי שבמקדש הרי היש הוא כתיקונו, שהוא במקום היותר מובחר, והיינו שהגשמי הוא כדבעי, ולזאת במקדש היו תוקעין גם בשבת שאין זה ענין בירור אלא פעולת שלימות נעלית יותר בהגשמי השלם. ואולי יש להוסיף בזה, ע"פ הידוע^[40] דבקדש הקדשים מקום ארון אינו מן המדה, והיינו שהי' בזה ענין של מדידה והגבלה, מודד י' אמות לכל רוח^[41], ועד"ז הארון עצמו הי' בו מדידה והגבלה, אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו^[42], וביחד עם זה אינו מן המדה, משום שהיש הוא כתקונו, שהמדידה עצמה היא בלי גבול. ויש לומר, שבפנימיות הענין הנה אותה ההמשכה שנמשכה ע"י התקיעה במקדש (בשבת) נמשכת גם בכל מקום ובכל זמן. וע"ד דגם כשאין תוקעין כשחל יו"ט של ראש השנה להיות בשבת, מ"מ נמשך ע"י אמירת פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות הענין שהי' נמשך בבית המקדש, והיינו שאמירת הפסוקים בכל מקום ובכל זמן ממשיכה אותה ההמשכה דבנין המלכות, וכמובן גם מזה שהפסוקים שאומרים (בכל מקום ובכל זמן) הם במספר עשר דוקא כנגד יו"ד ספירות שמהם נעשה בנין המלכות^[43], והיינו שע"י האמירה פועלים בנין שלם כו'. דעד"ז י"ל יתירה מזו, שבכל מקום ובכל זמן נמשכת גם ההמשכה הנ"ל שע"י התקיעה שבמקדש. ויש לומר הביאור בזה, דהנה ידוע מארז"ל^[44] ע"פ^[45] ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כאו"א מישראל, ונמצא, שבכאו"א מישראל יש בחי' מקדש הנ"ל (שבו היו תוקעין גם בשבת). ויתר על כן דפסוק זה (ושכנתי בתוכם) נאמר (בפשטות) על המשכן שעשה משה, שמשכן זה הוא נצחי, כמו כל מעשה ידי משה שהם נצחיים^[46].ובפרט ע"פ המבואר בתניא^[47] שיש בחי' משה בקרבו של כאו"א מישראל, שחודר בתוכו און נעמט אים דורך. ובפרט שיש בכאו"א מישראל גם בחי' הארון הנ"ל (אינו מן המדה) שהיא בחי' פנימיות הלב, כמבואר בלקו"ת ובדרושי אדמו"ר האמצעי^[48]. ונמצא, שיש בכוחו של כאו"א מישראל לפעול ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת העלאת הגשמיות גם למעלה מתכלית השלימות שבו שבבית המקדש כמו ע"י תקיעת שופר בבית המקדש. ובפרט ע"פ המובא בהמשך המאמרים^[37] מהזהר^[49] שבשבת נעשה אתפשטותא דהאי נקודה, והיינו בנין שלם דספירת המלכות שתהי' בבחי' גילוי אור. ובפרט ע"פ המבואר בהמשך הידוע^[50], שכל שבת הוא מעין דלע"ל. דמכל זה מובן, שע"י עבודת ישראל בענין תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו בראש השנה, פועלים למעלה בנין המלכות בתכלית השלימות, עד שזה פועל למטה גם בעוה"ז הגשמי, וכמבואר בהמשך המאמרים הנ"ל^[37], דהעבודה האמיתית היא דגם היש הגשמי הוא בבחי' כלי לאוא"ס, וזהו עלה אלקים בתרועה^[51], עליית שם אלקים, דהיינו המדידה והגבלה דעולם שנברא ע"י שם אלקים (כמ"ש בראשית ברא אלקים דייקא), ושיעור העלי' הוא שנכלל בשם הוי', וגם שם הוי' עולה בקול שופר שהו"ע יחוד הוי' ואלקים, היינו פעולה חדשה בשם הוי' ובשם אלקים. ויהי רצון שכן תהי' לנו, שיומשכו כל הענינים הנ"ל, ובזה נכלל בפשטות שתהי' כתיבה וחתימה טובה לאלתר לחיים טובים בספרן של צדיקים גמורים^[52], ועתיד לאתבא צדיקיא (צדיקים גמורים) בתיובתא^[53], בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, וכמבואר בהמשך שם^[54], דתרועה הוא יעקב ודוד, דוד מלכא משיחא, משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש. **********