007 - ליל ערב ראש-השנה ה'תשמ"ג - יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה

בס"ד. ליל ערב ראש-השנה ה'תשמ"ג^*

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה^[1]. וצריך להבין [כמו שמדייק אדמו"ר הצ"צ^[2] במאמרו ד"ה להבין הטעם^[3]], הרי תקיעת שופר היא מ"ע דאורייתא כמ"ש^[4] יום תרועה יהי' לכם, והיאך ביטלו^[5] אותה משום גזירה שמא יעבירנו כו'^[6]. וביותר יש לתמוה^[7], דמזה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה כשחל בשבת הרי מוכח שמצות תקיעת שופר ישנה גם בפועל גם ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת, ולמה ביטלו אותה בחו"ל ואפילו במדינה מפני הגזירה שמא יעבירנו. וגם צריך להבין^[8] מה שפסוקי שופרות אומרים גם בראש השנה שחל בשבת, דהגם שאמירת הפסוקים קשורה ובאה בהמשך לתקיעת שופר, ובראש השנה שחל בשבת אין תוקעין במדינה, מ"מ אמירת הפסוקים היא גם בראש השנה שחל בשבת. ומבאר זה (במאמר הנ"ל) ע"פ הידוע דכל המצוות שלנו הוא (בכדי) שע"י אתעדל"ת אתעדל"ע. היינו, דמה שישראל מקיימים את המצוות הוא בכדי לפעול עי"ז המצוות שלמעלה. דהנה כל המצוות שלמעלה נעשים הם ע"י שהאדם שלמטה מקיים את המצוות, וכמ"ש^[9] ועשיתם אותם, אתם כתיב, מעלה אני עליכם כאילו עשאוני^[10], רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא^[11], בחינת ז"א, והמשכת האור בהכלים דז"א וכן הגדלת הכלים היא ע"י קיום המצוות של האדם התחתון דוקא^[12], כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם^[13], דהמצוות שלמעלה הוא דוקא עלידי אשר יעשה אותם האדם, נשמה בגוף. דכמו כן הוא במצות תקיעת שופר, שע"י שישראל תוקעים בשופר, נעשה עי"ז תקיעת שופר שלמעלה[7].

ובזה מבארים מ"ש^[14] תקעו בחודש שופר, שידוע דיוק הבעש"ט בזה^[15], שלכאורה הול"ל תקעו שופר בחודש, ומבאר בזה, דמ"ש תקעו בחודש (בחודש בסמיכות לתקעו) הוא, כי בחודש קאי על תקעו, דבכל שנה צ"ל התקיעות באופן חדש. והטעם על זה, כי בכל שנה מתחדש בחינת השופר. ומכיון שכל הענינים שלמעלה נעשים ע"י עבודת בנ"י, כתורת הרב המגיד^[16] בפירוש המשנה^[17] דע מה למעלה ממך דכל מה שלמעלה הכל הוא ממך, לכן צ"ל התקיעת שופר דישראל באופן חדש בכדי שעי"ז יופעל למעלה ענין חדש.

ב) והנה כמו שהוא במצות תקיעת שופר דראש השנה שבכל שנה שהוא באופן חדש, עד"ז הוא בכל המצוות, כמארז"ל^[18] בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ויתירה מזו חדשים ממש^[19]. אלא שבתקיעת שופר, מכיון שהיא מצוה כללית על כל השנה^[20], כידוע^[21] הטעם על מה שנקרא בשם ראש השנה (ולא תחלת השנה) לפי שהוא הראש הכולל כל ימי השנה, ענין זה הוא ביתר שאת. ויש לומר, דענין זה (החידוש שבתקיעת שופר) הוא השרש שממנו נמשך שגם המצוות דכל השנה יהיו חדשים. דהנה מצות תקיעת שופר בראש השנה ענינה הוא שתמליכוני עליכם^[22], ומכיון דאופן המצוות הוא לפי האופן דתמליכוני עליכם, כמובן ממארז"ל^[23] קבלו מלכותי תחלה ואח"כ אגזור עליכם גזירות, לכן ע"י שתקיעת שופר הוא באופן חדש נעשה כן בכל המצוות. דע"י תקעו בחודש נעשה התחדשות כביכול במדת מלכותו ית', בזה שהוא ית' מלך על ישראל (תמליכוני עליכם), ועי"ז גם במלכותו על כל העולמות [דגם זה נעשה ע"י ובשביל ישראל, שהקב"ה ממלא את בקשת ישראל מלוך על העולם כולו בכבודך^[24], שבזה (ב"העולם כולו") נכללים כל העולמות כולם], שבכל ראש השנה נמשך חיות חדש בכל סדר ההשתלשלות, חיות חדש שלא הי' עדיין מעולם, כמ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק^[25], וחיות זה נמשך אח"כ גם בכל ימי השנה, על ידי י"ב ראשי חדשים, כמבואר בארוכה בספר עטרת ראש לאדמו"רהאמצעי^[26]. ועד"ז הוא גם במצוות, דענין החידוש שבמצוות (בכל יום כו' חדשים) במשך כל השנה, נמשך הוא מהחידוש דתקיעת שופר שבראש השנה.

ג) ובזה יובן^[27] שבראש השנה שחל בשבת אין תוקעין במדינה, כי מה שצריך לתקוע בשופר בראש השנה הוא (כנ"ל) בכדי לפעול עי"ז השופר שלמעלה, ובשבת יש בחי' זו (שופר) בלי עבודת האדם^[28]. דהנה ידוע, דביו"ט אומרים מקדש ישראל והזמנים שישראל אינהו דקדשינהו לזמנים^[29], משא"כ שבת היא מקדשא וקיימא, ואינה תלוי' בישראל שיקדשוה^[30]. ולכן יש בשבת ריבוי ענינים שהם מן המוכן, ומהם כמה באופן דשלימות, גם בלי עבודת האדם. והנה כתיב^[31] לעשות את השבת, דישראל עושים את השבת, וכן כתיב^[32] זכור את יום השבת לקדשו, דישראל צריכים לקדש את השבת. והענין הוא, שבשבת יש שתי מדריגות^[33], מה ששבת מקדשא וקיימא מצד עצמו, ומה שישראל מוסיפים בו ע"י עבודתם. דהנה שבת הו"ע התענוג, ואעפ"כ אמרו^[34] כל המענג את השבת, שצריכים לענג את השבת, וכן כתיב^[35] וקראת לשבת עונג, שצריך לקרוא ולהמשיך עונג בשבת, כי ע"י העבודה דישראל ממשיכים בשבת עונג נעלה יותר. אבל יש עונג בשבת מצד עצמו, מצד זה ששבת מקדשא וקיימא, והוא עונג בשלימות. דהרי כללות ענין השבת הוא שאז נעשה שלימות בכל הבריאה, כמ"ש^[36] ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, דויכולו הו"ע השלימות כפירוש אדמו"ר הצ"צ^[37], דמזה מובן שגם התענוג דשבת (כמו שהוא מצד עצמו) הוא בשלימות. וזהו מה שבראש השנה שחל בשבת אין הכרח כ"כ לתקוע בשופר במדינה. דהנה שופר הוא בחינת תענוג^[38], וכמו שמבאר בהמאמר^[39] דשופר הוא מלשון שפרו מעשיכם^[40] ומלשון הנותן אמרי שפר^[41] (וכן עוד לשונות שמביא בהמאמר שם), שענינם הוא תענוג. ומכיון שכל מה שלמעלה הכל הוא ממך, לכן בכדי שיהי' בחינת התענוג (שופר) שלמעלה, נעשה זה ע"י תקיעת שופר דישראל. דכ"ז הוא בראש השנה שחל בחול. משא"כ בשבת, ענין התענוג הוא מן המוכן (בליעבודת האדם), ועד שהתענוג הוא בשלימות (כנ"ל), ולכן בראש השנה שחל בשבת המצוה דתקיעת שופר אינה בתוקף כ"כ (עם כל השטורעם) כמו בראש השנה שחל בחול, ולכן היא נדחית מצד החשש דשמא יעבירנו כו'.

ד) והנה נוסף לזה שע"י תקיעת שופר נעשה השופר (תענוג) למעלה (בז"א וכו'), דמה שלמעלה הוא ממך, הנה ע"י תקיעת שופר ממשיכים התענוג (הבחינה דשופר) בכל העולמות כולם, עד בעולם העשי'. וכמו שאומרים בתפלות ראש השנה וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו כו', ואיתא בסידור האריז"ל^[42] דג' לשונות אלו קאי על ג' עולמות בי"ע [נשמה באפו קאי בעולם הבריאה, יצור בעולם היצירה ופעול בעולם העשי'], שהם כללות כל העולמות, ולכן אומרים בראש השנה ג' לשונות אלו כי ההמשכה דראש השנה היא בכל העולמות כולם, עד בעולם העשי'. וזה שבראש השנה שחל בשבת אין תוקעין הוא לפי שגם ענין זה שנעשה ע"י תקיעת שופר, המשכת התענוג בכל העולמות עד למטה, בשבת נעשה זה מצד שבת עצמו. כידוע שההמשכה דשבת היא בכל העולמות, גם בעשי'. וכמבואר בכמה דרושים (ומהם בהדרושים דראש השנה)^[43] שהחיות דכל העולמות, גם דעולם העשי', בשבת הוא נעלה יותר מהחיות שבימי החול. דבימי החול החיות דעולמות הוא מאותיות הדיבור, ובשבת החיות שלהם הוא מאותיות המחשבה. הרי דשבת פועל בכל העולמות, גם בעולם הגשמי. ועד שזה פועל שינוי גם בטבע של עם הארץ^[44] דבשבת (הרי מצד טבעו) אינו יכול לשקר^[45].

ומה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה שחל בשבת, הוא לפי שבחינת התענוג (בחינת שופר) שהמשיכו ע"י תקיעת שופר במקדש היא נעלית יותר^[46]. והיינו דהתענוג שממשיכים ע"י תקיעת שופר במדינה הוא התענוג שיש בשבת מצד עצמו, מצד זה ששבת מקדשא וקיימא, ולכן בראש השנה שחל בשבת אין תוקעין במדינה, משא"כ ע"י תקיעת שופר במקדש ממשיכים בחינת תענוג נעלית יותר, שאינה בשבת מצד עצמו (והוא ע"ד שנת"ל בענין כל המענג את השבת, שיש בחינה בתענוג שאינה בשבת מצד עצמו ונעשית ע"י העבודה דישראל), ולכן במקדש היו תוקעין בראש השנה שחל בשבת. דבחינה זו היא למעלה יותר מבחינת התענוג גם דכל המענג את השבת (העבודה דשבת)^[47], ונמשכת רק בראש השנה ע"י העבודה דתקיעת שופר.

ה) והענין הוא (כמבואר בהמאמר שם^[48]), דהנה בתענוג שבמצוות יש שני אופנים. אופן הא' הוא התענוג מזה שקיים ציווי הקב"ה, אשר קדשנו במצוותיו וצונו, דתענוג זה הוא בכל המצוות בשוה, דמכיון שהרצון הוא שוה בכל המצוות, במילא גם התענוג שמצד הרצון הוא בכולם בשוה. ואופן הב' הוא התענוג הפרטי שבכל מצוה, דבכל מצוה יש תענוג מיוחד. ומבאר בהמאמר, דהתענוג הפרטי שבכל מצוה הוא נעלה יותר מהתענוג שמצד הרצון שבשוה בכל המצוות. דזהו חידוש בדרוש זה. דבכ"מ^[49] מבואר דהכוונה הפרטית שבכל מצוה היא למטה במדריגה מהכוונה הכללית, וכאן מבאר דהתענוג הפרטי הוא נעלה יותר^[50]. דהתענוג המלובש בהרצון (שהוא בשוה בכל המצוות) הוא בחינת גילוי התענוג, משא"כ התענוג הפרטי שבכל מצוה שרשו הוא מבחינת מקור התענוגים שלמעלה מעלה מבחינת גילוי התענוג, ומבחינת מקור התענוגים נמשך הארה לכל בחינה כפי מדריגתה דוקא. ועפ"ז מבאר שם^[51] ענין השופר מה ששופר הוא מלשון תענוג (הנותן אמרי שפר), דלכאורה אינו מובן, הרי ענין התענוג הוא כשיש כמה פרטים דוקא, וכמו"כ הוא בתענוג שבקול (ניגון וכלי זמר) שהוא דוקא כשיש הרכבה של כמה קולות, ומכיון דשופר הוא קול אחד, איך שייך שיהי' בו תענוג. ובפועל אנו רואים, דקול שופר אין בו תענוג, ואדרבה הוא מעורר חרדה כמ"ש^[52] אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו^[53], וכן במ"ת כתיב^[54] וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה וכתיב^[55] וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, דמצד הגילוי הכי גדול ונפלא דבקול שופר עליהם הופעת^[56] היו בביטול (ויעמוד מרחוק), דחרדה וביטול הם היפך התענוג, והיאך אומרים דשופר הוא מלשון וענינו תענוג. והענין בזה הוא (כמבואר בהמאמר שם⁵¹), דמה ששופר הוא תענוג הוא להיותו בחינת מקור התענוגים שלמעלה מבחינת גילוי התענוג. ולכן לא ימצא בקול השופר שום הרגשת תענוג כלל (ואדרבה הוא מטיל חרדה), לפי שהוא למעלה מבחינת תענוג גלוי, כ"א הוא מבחי' מקור התענוגים. ומבחינה זו נמשכים כל פרטי התענוגים. דזהו מה ששופר הוא מלשון שפרו מעשיכם, מעשיכם לשון רבים, דע"י תקיעת שופר נפעל בכל מעשה ומעשה השיפור והתענוג השייך למעשה פרטי זה, כי ההמשכה מבחינת מקור התענוגים היא (כנ"ל) באופן דהתחלקות פרטים דוקא. וזוהי ג"כ השייכות דשופר למ"ת, וכמו שאומרים במוסף דראש השנה אתה נגלית כו' ללמד לעמך תורה ומצוות כו' ובקול שופרעליהם הופעת, דבמ"ת היתה המשכת העצמות, אנא נפשי כתבית יהבית^[57], המשכת בחינת מקור התענוגים שלמעלה מבחינת גילוי התענוג, ומזה נמשך אח"כ התענוג בעשרת הדברות, בכל דבור בפרט (על כל דבור ודבור פרחה נשמתן^[58]) התענוג השייך לדבור זה במיוחד, ואח"כ נמשך זה בפרטיות יותר ללמד לעמך תורה ומצוות, בכל מצוה ומצוה בפרט.

ו) ועד"ז הוא גם בענין תקיעת שופר דראש השנה, שהיא ההמשכה מבחינת מקור התענוגים (שלמעלה מבחי' גילוי התענוג). שהרי בראש השנה חוזרים כל הדברים לקדמותם וצריך לחדש כל ענין ממקורו ושרשו הראשון, עד מעצמות ומהות^[59]. וכמו"כ הוא גם בענין הברית וההתקשרות דהקב"ה עם ישראל, דבכל ראש השנה נעשה הברית וההתקשרות מחדש, כמ"ש^[60] אתם נצבים היום (ראש השנה^[61]) גו' לעברך בברית ה' אלקיך, דהמשכת הברית (בראש השנה) היא מהעצמות שלמעלה מכל הגילויים. וכמובן גם משני המשלים על תקיעת שופר שהובאו בהמשך וככה לאדמו"ר מהר"ש^[62], משל אחד בשם הבעש"ט מבן מלך שע"י שצעק בקול פשוט הכיר המלך שהוא קול בנו יחידו, ואף שאין בזה תיבות בלשון מדינת המלך, מ"מ, הנה דוקא זה פעל חידוש הקשר בין המלך ובנו, ומשל ב' מהרה"ג החסיד מהרלי"צ ז"ל מבאַרדיטשוב^[63] (אוהב ישראל הידוע ומפורסם^[64]) מענין לבושים פשוטים (דלבושים הם למטה מקול פשוט), דע"י שלבש הבגדים הפשוטים דוקא, נתחדש הקשר שבין המלך לידידו. דנקודת הענין המובנת משני משלים אלו הוא, דחידוש הברית וההתקשרות שנעשה בראש השנה ע"י תקיעת שופר אינו מצד בחי' הגילויים [שהרי בקול פשוט אין בו אפילו מלשון מדינת המלך, וכש"כ לבושים פשוטים שהם למטה מקול], כי אם, באופן חדש שלא הי' עדיין מעולם^[65]. וזהו ג"כ הקשר והשייכות דתקיעת שופר בראש השנה עם קול שופר שהי' במ"ת [כמובא באבודרהם בשם הרס"ג בטעמי התקיעות (הענין השלישי), וכמבואר גם בהמשך הנ"ל בהמשל דהרלי"צ ז"ל מבאַרדיטשוב דתקיעת שופר דראש השנה הוא אותו הלבוש שהי' במ"ת, ויהי^[66] קול השופר], דכשם שקול השופר דמ"ת הוא המשכת בחי' מקור התענוגים ועד להמשכת העצמות כנ"ל, עד"ז הוא גם בענין תקיעת שופר דראש השנה, דענין הברית שמתחדש בראש השנה הוא מהעצמות, וכן התחדשות הרצוןלקיום העולמות ולבחינת מלוכה שע"י תקיעת שופר (ענין תמליכוני עליכם), מכיון שכל הדברים חוזרים לקדמותם, הוא מהעצמות. וזהו גם מה שהתחלת ברכת שופרות היא בענין מ"ת, אתה נגלית כו' על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות, ומסיימים וחותמים שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים, ולפנ"ז בברכת זכרונות חותמים זוכר הברית שקאי (בעיקר) על הברית דהקב"ה וישראל, אתם נצבים היום גו' לעברך בברית ה' אלקיך, ולפנ"ז בברכת מלכיות מסיימים מלך על כל הארץ, שזה נעשה ע"י שתמליכוני עליכם, וכמו שאומרים לפנ"ז (בהפסוקים) מלך^[67] ישראל וגואלו.

וזהו^[68] מה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה שחל בשבת, דמכיון דענין תקיעת שופר בראש השנה הוא המשכת בחינת מקור התענוגים שלמעלה מבחינת גילוי (כמו קול השופר שהי' במ"ת), דבחינה זו היא נעלית מבחינת התענוג דשבת (גם מבחינה הכי נעלית דשבת), לכן צריך לתקוע גם בראש השנה שחל בשבת. ומה שהיו תוקעין רק במקדש ולא במדינה הוא לפי שהמשכת בחינה זו (מקור התענוגים) תלוי' בתנאי המקום, ולכן דוקא בבית המקדש שהי' בו אלקות בגילוי, ועד שהגילוי שבביהמ"ק הי' בהתלבשות^[69] באבנים של הבית (ועד"ז במשכן), הי' אפשר להמשיך בחינה זו. ולכן במקדש היו תוקעין גם בראש השנה שחל בשבת, כי בחינה זו (מקור התענוגים) היא נעלית יותר מבחינת שבת, ואפילו מבחינת שבת כמו שהי' במקדש ובראש השנה.

ז) וכמו שהי' בבית המקדש, עד"ז הוא גם בתורה. דמיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד^[70]. ולכן אומרים פסוקי שופרות גם בראש השנה שחל בשבת גם בחו"ל, דכיון שתורה היא בחינת מקדש (ואדם התוקע והשומע^[71] הרי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה^[72] (דע"י עסק התורה כדבעי נעשה ענין החירות בדוגמת שהי' בזמן שביהמ"ק הי' קיים)), לכן ע"י אמירת פסוקי שופרות דתורה עושים (דוגמת) אותו הענין שהי' נעשה ע"י תקיעת שופר במקדש. וזה נעשה בשמחה גדולה, כמבואר בהמשך יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת לכ"ק מו"ח אדמו"ר^[73] שהכתרת המלך היא בשמחה גדולה. ובחינת התענוג שממשיכים ע"י תקיעת שופר במקדש, ועד"ז ע"י פסוקי שופרות (גם בחו"ל), היא בחינת תענוג הפשוט, ע"ד המבואר בארוכה בהמשך יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב)^[74] בענין התענוג שהוא דוגמתבחינת יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים^[75]. ומכיון דכל מה שלמעלה הכל הוא ממך (כנ"ל מתורת הה"מ), לכן בכחו של כל אחד מישראל לעשות לא רק כל הענינים דהשתלשלות (גם ענינים הכי נעלים), אלא שבכחו לעשות גם התענוג הפשוט, ושזה יומשך גם למטה, מלוך על העולם כולו בכבודך כו' ועד שידע כל פעול כי אתה פעלתו, ועאכו"כ שיהי' מלך ישראל (כולל) וגואלו, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יתקעו גם ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת בביהמ"ק וביבנה^[76] וי"ל דגם בכל מקום ומקום (כי אז יתבטלו כל הענינים דגזירות), במהרה בימינו ממש ובשמחה גדולה. **********