Video part 1 Video part 2 Video part 3
בס"ד. ליל ערב ראש השנה ה'תשמ"ב*
זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון[1], ומדייק אדמו"ר הצ"צ[2] [בעל יום ההולדת דערב ראש השנה[3]], דלכאורה יש כאן סתירה מרישא לסיפא, דפירוש זה היום תחלת מעשיך (תחלה ממש) הוא שבראש השנה (זה היום) הוא התחלת התהוות כל העולמות, היינו שבכל ראש השנה מתהווים כל העולמות מחדש[4] כמו שהי' בפעם הראשונה, ופירוש זכרון ליום ראשון הוא שראש השנה הוא רק זכרון ליום ראשון. ומבאר בזה, דבראש השנה ישנם שני הענינים, שהוא תחלת מעשיך ושהוא זכרון ליום ראשון. ומזה שבתחלה אומרים שראש השנה הוא תחלת מעשיך ואח"כ מוסיפים שהוא זכרון ליום ראשון, מוכח, דזה שראש השנה הוא זכרון ליום ראשון הוא נעלה יותר[5] מזה שהוא תחלת מעשיך.
ב) ויובן זה בהקדים הביאור בזה שאומרים על היום דראש השנה זה היום תחלת מעשיך, דידועה השאלה בזה[6], הרי בכ"ה באלול נברא העולם[7], וראש השנה הוא יום ברוא אדם הראשון שהוא יום וא"ו למע"ב שבו הי' סוף וגמר הבריאה, ואיך אומרים על יום זה שהוא תחלת מעשיך. והביאור בזה, דתכלית הכוונה דבריאת העולם הוא שיהי' בו גילוי אלקות. ועד שע"י כל פרט ופרט שבהבריאה יתגלה כבודו של הקב"ה, כמארז"ל (בסיום וחותם דמס' אבות[8]) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. וגילוי זה נעשה ע"י עבודת האדם. ולכן אומרים על היום דראש השנה זה היום תחלת מעשיך, כי ענין זה (שיהי' גילוי אלקות בעולם), שהוא המכוון דמעשיך, הותחל ביום ברוא האדם[9]. דנוסף לזה שאז דוקא נעשית האפשרות שיהי' גילוי אלקות בעולם, נעשה אז כן גם בפועל, כמארז"ל[10] שאדם הראשון (ביום שנברא) הכריז לכל הברואים בואו[11] נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו, וכולם ענו ואמרו ה'[12] מלך גאות לבש. ויש לומר, דזה שאומרים זה היום תחלת מעשיך (הגם שראש השנה הוא לכאורה רק התחלת המכוון דמעשיך), הוא, כי מעשה מורה על השלימות, דכמו שבאדם השלימות דכל ענין הוא כשבא בפועל דוקא, עד"ז הוא גם למעלה [ואדרבא, מזה נשתלשל כן גם באדם התחתון[13], אדם אדמה לעליון[14]], שהשלימות דכל סדר ההשתלשלות היא בעשי' דוקא. וזהו זה היום תחלת מעשיך, דמעשה מורה על השלימות, שהיום דראש השנה יום ברוא אדם הראשון, הוא התחלת שלימות הבריאה. ויש לומר דזהו גם הטעם על זה שראש השנה נקרא כאן (בהמשך לתחלת מעשיך) בשם זה היום, דזה היום הוא גילוי בתכלית [זה מורה על גילוי[15] כמו מראה באצבעו ואומר זה[16], ויום מורה על גילוי[17] כמ"ש[18] ויקרא אלקים לאור יום, וזה היום (ב' לשונות של גילוי) הוא תכלית הגילוי], וזהו זה היום תחלת מעשיך, דזה שראש השנה הוא תחלת מעשיך, התחלת שלימות הבריאה, הוא שאז התחיל ענין הגילוי (דע"י עבודתו של אדם הראשון נעשה גילוי אלקות בעולם, כנ"ל), ענין זה היום[19].
ג) וביאור הענין (שראש השנה, יום ברוא אדם הראשון, הוא תחלת מעשיך) בעומק יותר, הנה ידוע שעבודת האדם בכחה לשנות גם את העבר[20]. ומזה מובן (במכ"ש) בנוגע לעבודתו של אדם הראשון שהי' יציר כפיו של הקב"ה[21], שהעילוי שפעל בכל הנבראים ע"י הכרזתו בואו נשתחוה גו' לפני ה' עושינו הוא גם בנוגע למציאותם שלפני עבודתו. דכיון[22] שכוונת הבריאה מלכתחילה היא שהאדם ע"י עבודתו ימשיך גילוי אלקות בעולם[23], לכן, לאחרי שנמשך בעולם גילוי אלקות נעשה עי"ז עילוי גם במציאות העולם שהי' לפנ"ז, ובפרט שענינו הוא הכנה להגילוי שנמשך ע"י עבודת האדם.
וזהו מה שהיום דראש השנה, יום ברוא אדם הראשון, הוא תחלת מעשיך, דפירוש הפשוט (ואין ענין יוצא מידי פשוטו) דתחלת מעשיך הוא התחלת כל המעשים, גם המעשים שהיו בה' ימים הראשונים דמע"ב (כולל גם הזמן דימים אלו[24]), כי ע"י עבודתו של אדם הראשון נעשה עילוי וחידוש גם בהמציאות דעולם שהי' לפני זה, ולכן זה היום הוא תחלת מעשיך, ההתחלה של כל הבריאה.
וכמו שבראש השנה בפעם הראשונה, ביום ברוא אדם הראשון, נעשה שלימות הבריאה (מעשיך), ובאופן של חידוש (תחלת מעשיך), עד"ז הוא בראש השנה שבכל שנה ושנה, דע"י שישראל מכתירים את הקב"ה שיהי' מלך עליהם ועל כל העולם, נעשה שלימות וחידוש בכל הבריאה, ועד שעי"ז נעשה שלימות וחידוש גם למעלה, כתורת הה"מ[25] ואדמו"ר הזקן[26] על מאמר המשנה[27] דע מה למעלה ממך, דכל הענינים שלעלה הם ממך.
ד) ולאחרי אומרו זה היום תחלת מעשיך מוסיף זכרון ליום ראשון, דזה שראש השנה הוא זכרון ליום ראשון הוא נעלה יותר מזה שהוא תחלת מעשיך. כי תחלת מעשיך הוא השלימות והחידוש דהבריאה שנעשו ע"י עבודת האדם (כנ"ל), דההמשכה מלמעלה שעי"ז היא רק מבחי' שאתעדל"ת מגעת לשם. משא"כ ענין יום ראשון הוא (כמו שמבאר הצ"צ בדרוש הנ"ל[28]) שההמשכה אז היתה מצד עצמו, כי לא הי' עדיין מי שיעורר כמ"ש[29] ואדם אין גו'[30] [היינו, דלא רק שלא הי' אתערותא דלתתא בפועל אלא שלא הי' שייך כלל שיהי' אתעדל"ת], וההמשכה אז היתה מצד חסדו ית', כי[31] חפץ חסד הוא. והיינו, דנוסף לזה שההמשכה עכשיו (ע"י אתעדל"ת) היא בחי' דין ומשפט וההמשכה אז היתה מצד חסדו ית'[28], עולם חסד יבנה[32], הנה חסד זה (דיום ראשון) הוא למעלה לא רק מהחסד כמו שהוא במדות אלא גם למעלה משרשו כמו שהוא במוחין וכו', כי ענינו הוא (לא חסד אלא) חפץ חסד, ענין החפץ (תענוג[33]), אלא שהחפץ הוא שיהי' חסד, ומזה נמשך להיות עולם חסד יבנה, דמחפץ זה נבנה החסד שממנו נבנה העולם[34].
ויש לומר, שהטעם הפנימי על זה שיום הראשון דהבריאה נק' בשם יום ראשון הוא, כי הגילוי דחפץ חסד שהאיר ביום זה הוא אור וגילוי (יום הוא אור וגילוי) הראשון, שהוא הסיבה והשרש להמשכת מדת החסד שממנה נתהוו כל העולמות.
וזהו זכרון ליום ראשון, דבכל ראש השנה, ע"י שמזכירים אופן ההתהוות שהיתה ביום הראשון, שהאיר אז הגילוי דחפץ חסד, עי"ז ממשיכים[35] גילוי זה. וזהו שהענין שראש השנה הוא זכרון ליום ראשון הוא נעלה יותר מזה שר"ה הוא תחלת מעשיך, כי תחלת מעשיך הוא מה שנמשך ע"י אתערותא דלתתא, ויום ראשון (הגילוי דחפץ חסד) הוא אור וגילוי הראשון שהוא השרש והסיבה לכל סדר ההשתלשלות (מעלה ומטה), והוא עצמו הוא למעלה מהגדר דמעלה ומטה (עילא ותתא).
ה) והנה זה שישראל ע"י עבודתם (שמזכירים אופן ההתהוות שהיתה ביום הראשון) ממשיכים הגילוי הנ"ל מגיע בשרשו עד בחפץ חסד מצד עצמו ואין אתעדל"ת מגעת לשם, כי השרש דישראל הוא למעלה יותר גם מהענין דחפץ חסד. וכידוע בענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים[36] (ועמך כולם צדיקים[37]), דזה שנתעורר כביכול להיות חפץ חסד הוא מצד זה שעלה במחשבה[38] (מחשבה עצמית, שלמעלה מהגילוי דחפץ חסד) שעתידין ישראל לקיים תומ"צ ולעשות דירה לו ית' בתחתונים[39]. ולכן, ע"י העבודה דישראל נמשך [ונעשה[40]] גם הגילוי דחפץ חסד. ומזה מובן, שהגילוי דחפץ חסד שנעשה עכשיו ע"י מעשינו ועבודתינו, הוא נעלה יותר מכמו שהי' גילוי זה בתחלת הבריאה, כי ע"י מעשינו ועבודתינו נעשה נחת רוח למעלה, נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני[41], דנח"ר ותענוג זה (שנעשה רצוני, ע"י ישראל) הוא בעצמותו ית' (נח"ר לפני) שלמעלה מהתענוג דחפץ חסד, וע"י שהגילוי דחפץ חסד נתעורר ונמשך ע"י עבודת האדם, נמשך בו הנח"ר והתענוג דנעשה רצוני[42]. וזהו גם הטעם (הפנימי) על זה שלפני שאומרים שראש השנה הוא זכרון ליום ראשון אומרים שהוא תחלת מעשיך, דזכרון ליום ראשון שלאחרי קדימת הענין דתחלת מעשיך (המשכת הגילוי דחפץ חסד שלאחרי קדימת העבודה) הוא נעלה יותר מכמו שהוא מצד עצמו, כמו שהי' בתחלת הבריאה.
ו) והגם שגם הגילוי דחפץ חסד שהי' תחלה, שרש המשכתו הוא מהתענוג עצמי בעבודתם של ישראל [וכנ"ל, שזהו הסיבה לזה שנתעורר להיות חפץ חסד], מ"מ, ע"י עבודתם של ישראל בפועל, ניתוסף עילוי נעלה יותר, וכמובן מזה שבכדי שתושלם הכוונה דנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים[43] הוצרך להיות בריאת העולמות בפועל, עד לעולם הזה התחתון[44], ואח"כ הוצרך להיות מתן תורה שאז דוקא נעשה התוקף דקיום העולם כמארז"ל[45] עה"פ[46] ארץ יראה ושקטה, ואח"כ צ"ל עבודת האדם (שלאחרי מ"ת) בפועל, לימוד התורה, ובאופן דגדול לימוד שמביא לידי מעשה[47] בקיום המצוות בפועל – אף שכל זה הי' בידיעתו ובמחשבתו ית' גם מקודם (ומחשבה זו היא הסיבה לזה שנתעורר להיות חפץ חסד) – כי המחשבה שהיתה מקודם היא מחשבה עצמית שבעצמותו ית' שלמעלה מגילוי, וזה שמצד מחשבה זו נעשה ההתעוררות דחפץ חסד הוא רק באופן דהבדלה [היינו, שהמחשבה נשארה בעצמותה ולא נמשכה בהענין דחפץ חסד[48], והענין דחפץ חסד שנעשה עי"ז הוא רק החפץ והתענוג בחסד, גילויים], וע"י עבודת האדם בפועל, נעשה גילוי העצמות[49], דירה לו ית', לו לעצמותו[50].
Part 2
ז) וזהו[51] שהשלימות דעולם שתהי' לע"ל, אלה תולדות פרץ[52] תולדות מלא[53], תהי' נעלית יותר מהשלימות שהיתה בתחלת הבריאה, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם[54] תולדות מלא[53], עולם על מילואו נברא[55], שהשלימות דעולם כמו שהוא מצד הבריאה [אלה תולדות (מלא) גו' בהבראם, עולם על מילואו נברא] היא במדידה והגבלה. דכיון שהגדר דעולם הוא מדידה והגבלה, הרי מובן, שגם השלימות שלו היא במדידה והגבלה. והגם שהבריאה היתה מצד זה שחפץ חסד הוא, שהוא למעלה מהגבלה (כנ"ל סעיף ד), הרי הענין דחפץ חסד הוא רק הסיבה להבריאה, אבל הבריאה עצמה היתה באופן דהשתלשלות מעלה ומטה[42]. משא"כ השלימות שתהי' לע"ל, מכיון שנעשית ע"י עבודת האדם שעי"ז נמשך גילוי התענוג העצמי שבעצמותו ית' (שאין שייך בו שום גדר), לכן[56] השלימות דעולם לע"ל תהי' למעלה ממדידה והגבלה, אלה תולדות פרץ, דענין פרץ [שנקרא כן על שם מה פרצת עליך פרץ[57]] הוא שפורץ כל המדידות וההגבלות.
ושלימות זו שנעשית ע"י עבודת האדם הותחלה ביום הששי למע"ב כשנברא האדם והתחיל לעבוד את האדמה, בתחלה את האדמה שבהאדם גופא, וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה[58], ואח"כ ועי"ז גם את האדמה שמחוצה לו, היינו כל סדר ההשתלשלות (דהכל הי' מן העפר[59]), וכנ"ל שפעל בכל הבריאה הענין דנשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו. ובפרט לאחרי יום הששי דמ"ת [שאז נעשה עילוי ושלימות ביום הששי דמעשה בראשית[60]], שעבודת האדם והפעולה בעולם (שנעשית ע"י עבודתו) שלאחרי מ"ת היא באופן נעלה יותר. ובפרט בראש השנה, זה היום תחלת מעשיך, שהוא דוגמת תחלת מעשיך שנעשה ע"י עבודת אדם הראשון בראש השנה הראשון, ועוד למעלה יותר, ובראש השנה גופא הנה בכל שנה ושנה ענין זה הוא באופן נעלה יותר, כהציווי[61] מעלין בקודש, ועד שבכל ראש השנה נמשך אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה[62], ועד להגאולה שאז יעלה הפורץ לפנינו[63] ויפרוץ כל המדידות וההגבלות.
ח) והנה ג' ענינים הנ"ל הנמשכים בראש השנה (תחלת מעשיך, זכרון ליום ראשון (הגילוי דחפץ חסד), והמשכת גילוי תענוג העצמי שלמעלה מחפץ חסד) הם (ע"ד) ג' הענינים דמלכיות זכרונות ושופרות. והענין הוא, דמלכיות הם בבחי' ממכ"ע (כמבואר בדרוש הנ"ל דהצ"צ[64]), אור שבערך העולמות שאתעדל"ת מגעת לשם, וזהו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם[65], דכמו שענין המלוכה למטה נעשה ע"י העם כמ"ש[66] שום תשים עליך מלך, עד"ז הוא במלכותא דרקיעא[67], דזה שהקב"ה נעשה מלך הוא ע"י שתמליכוני, שישראל מקבלים עליהם עול מלכות שמים ומבקשים מלוך כו' [דבבקשה וקבלה זו נכללת גם הבקשה שיגזור עלינו גזירות וקבלת עול מצוות[68], לקיים כל מה שיגזור ויצוה בדרך קבלת עול, וכהנוסח דברכת (כל) המצוות אשר קדשנו במצותיו וצונו, שקיום המצוות הוא מצד הציווי והגזירה[69]], שעי"ז נעשה הקב"ה למלך על כל ישראל, שתמליכוני עליכם, ועל ידם גם מלך על כל הארץ. וזה שע"י העבודה דישראל מעוררים ענין המלכות הוא, כי ענין המלכות הוא (בכללות) באור הממלא, שאתערותא דלתתא מגעת לשם. וע"ד הענין דתחלת מעשיך. והגם שבראש השנה חוזרים כל הדברים לקדמותם, והמשכת המלכות דראש השנה היא מעצמות אוא"ס שלמעלה מענין המלכות [וזה שבכחם של ישראל להמשיך מעצמות אוא"ס הוא לפי שהם מושרשים בהעצמות[70], וע"ד המבואר בלקו"ת[71], דזה שביכלתם של ישראל לעורר התגלות מלכותו ית' מעצמותו ומהותו הוא מצד הברית אשר כרת ה' עמנו להיות לו לעם[72], שיהיו דומים להמלך, אנשים כמותו], הנה זהו ששרש ההמשכה הוא מעצמות אוא"ס, אבל ההמשכה עצמה היא שנמשכת ענין המלכות[73], שבכללות הוא ממכ"ע. וענין זכרונות הוא באוא"ס הסוכ"ע[74] שקדוש ומובדל מעולמות. כי ענין הזכרון אינו שייך אלא בדבר הרחוק, במקום או במעלה, ועד שאין הדבר תופס מקום לגבי'. וזהו דזכרונות הוא בעצמות אוא"ס דכולא קמי' כלא חשיבא[75]. וע"ד הענין דזכרון ליום ראשון[76]. אלא שאעפ"כ גם ענין הזכרון שייך דוקא על דבר שישנו במציאות גם לפני שזוכרים עליו (אלא שהדבר הוא רחוק ממנו במקום ובמעלה). וזהו מה שזכרונות הוא בבחינת סובב, כי גם לגבי סובב יש המציאות דעולמות (ורק שהם במקום רחוק, דכלא ממש חשיבי)[77].
וענין שופרות הוא כמבואר בדרוש הנ"ל דהצ"צ[78] דקול השופר הוא קלא פנימאה שמבחי' פנימיות הלב, דמזה מובן, שההמשכה שע"י שופר היא מפנימיות ועצמות אוא"ס שלמעלה גם מסובב[79]. וכמ"ש[80] לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש, דע"י בקשו פני, הצעקה דפנימיות הלב, עי"ז את פניך הוי' אבקש, ההמשכה מפנימיות ועצמות אוא"ס. והוא ע"ד המשכת וגילוי תענוג העצמי שלמעלה גם מהענין דחפץ חסד. ובפרט ע"פ הידוע[81] דשופר (מלשון שפרו מעשיכם[82]) הוא תענוג, ושבחי' התענוג דשופר הוא מקור התענוגים, ועד שעשוע המלך בעצמותו.
Part 3
ט) והנה ג' ענינים אלו (ממלא סובב ועצמות אוא"ס) יש כביכול דוגמתם באדם. דכיון שאדם הוא אדמה לעליון, לכן יש בו דוגמת כל הענינים שלמעלה. דכחות הפנימיים שבאדם, שהם בגילוי באברי הגוף, הם דוגמת אור הממלא שמתלבש ומשפיע בעולמות בבחי' גילוי[83]. וכחות המקיפים שבאדם, וכמו הרצון שפועל בכל הכחות והאברים אלא שאינו בגילוי בהם[84], הם דוגמת אור הסובב[85] שהשפעתו בעולמות הוא בהעלם[83]. ועצם הנפש שלמעלה גם מכחות המקיפים הוא דוגמת עצמות אוא"ס. ומזה מובן, שהעבודות דמלכיות וזכרונות הם בכחות (הפנימיים ומקיפים) הנפש, והעבודה דשופרות היא בעצם הנפש. וכנ"ל, שקול השופר הוא קלא פנימאה שמפנימיות הלב. והנה הגם שענין השופר הוא צעקה פנימית שמפנימיות הלב, מ"מ, צריכה להיות הצעקה ע"י תקיעה בשופר גשמי דוקא, שופר של כבש ואיל, חי (שלמטה ממדבר), כמבואר בדרוש הנ"ל דהצ"צ[86], ויתירה מזו, שקרן השופר צ"ל תלוש (מהכבש והאיל), דומם. דמזה מובן גם בעבודה הרוחנית, שהעבודה דשופר עם היותה מפנימיות ועצמות הנפש, צריכה להיות (גם) בהדומם שבאדם. ועי"ז דוקא מתעוררת ומתגלית הצעקה הפנימית שמפנימיות הלב. וע"ד הידוע[87] בענין דצח"מ שבאדם שדוקא הדומם שבאדם שייך להמדבר שבו, עד"ז הוא גם בהמקיפים דאדם שלמעלה מחילוקי דרגות דצח"מ (בדוגמת הסובב שלמעלה מחילוקי הדרגות דהשתלשלות), וגם בעצם הנפש (שלמעלה גם מכחות המקיפים), שהתעוררותם והתגלותם היא דוקא ע"י הדומם שבאדם. ולכן צריך לתקוע בשופר גשמי דוקא, דומם, כי הגילוי דקלא פנימאה שמפנימיות הלב הוא לא בהרצון שבראש (גלגלתא), ועאכו"כ שאינו מתגלה ומתלבש בחב"ד שבמוחין או במדות שבלב, אלא דוקא בהדומם שבו, העבודה דקבלת עול, דומם שבנפש האדם [וע"ד הידוע[88] בענין יראה תתאה שבה דוקא מתגלה בחינת יראה עילאה], ולמטה יותר – ענין המעשה (ששייך להדומם דגוף האדם), תקיעה בשופר גשמי. ועד שענין זה (תקיעת שופר במעשה) דוקא היא המצוה היחידה – מצות היום דראש השנה, כמארז"ל[89] מצות היום בשופר. ובזה יובן מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר[90] בשם אדמו"ר הזקן (בקשר לראש השנה) "מען האָט גאָר קיין השגה ניט, ווי עס איז טייער באַ השי"ת דער גוף פון אַ אידן", דאין הכוונה בזה שאפילו הגוף הוא יקר אצל השי"ת, אלא שעיקר היוקר הוא בהגוף. דזהו שאומר "מען האָט גאָר קיין השגה ניט", כי יוקר הגוף הוא למעלה מהשגה והבנה, כי יוקר הגוף דישראל (דומם) הוא מצד העצמות[91].
ויש להוסיף, דכיון שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, שגם העולם הגשמי (שמחוץ להאדם) יהי' דירה לו ית', לכן אין מספיק מה שקלא פנימאה (בחינת פנימיות הלב) מתגלה על ידי הדומם (קבלת עול, ומעשה) שבאדם, אלא צריך שגילוי קול זה (קלא פנימאה, שמבחינת פנימיות הלב) יהי' על ידי שופר של בהמה, ובזה גופא, כמו שהוא נפסק ממקום חיותו, דומם, דעי"ז דוקא פועל האדם (גם) בהעולם (ובדומם שבו) שיהי' דירה לו ית'. בדוגמת כמו שהי' בראש השנה בפעם הראשונה, שאדם הראשון פעל (גם) בהנבראים (שמחוצה לו) שיהי' בהם נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו. וענין זה דשופר [תקיעת שופר בגשמיות, בשופר של בהמה, וכמו שנעשה דומם] הוא מלשון שפרו מעשיכם, פנימיות התענוג (כנ"ל), כי עי"ז דוקא נשלמת הכוונה דנתאוה הקב"ה. וכ"ה גם בפשטות הענינים שהנח"ר שלמעלה מזה שנעשה רצוני [דנח"ר זה הוא פנימיות התענוג, שלמעלה מהתענוג דחפץ חסד (כנ"ל סעיף ג)] הוא מקיום המצוה כפשוטה בגשמיות (בשופר דומם של בהמה), נעשה רצוני.
יו"ד) והנה הנח"ר והתענוג דלמעלה מזה שנעשה רצוני הוא בכל השנה, אלא שבראש השנה הוא עיקר מצות היום וכו', והעילוי שבראש השנה הוא לפי אופן העבודה והנח"ר שעי"ז במשך כל השנה. דכשישראל מוסיפים (בעבודתם, ובמילא) בהנח"ר במשך כל השנה, ניתוסף גם בהנח"ר מזה שנעשה רצוני בראש השנה. ומכיון שכל אחד ואחד מישראל פעל בודאי בשנה שעברה כל הענינים, כל ישראל בחזקת כשרות הם[92], דענין החזקה הוא עמוד חזק בתורה, ובפרט לאחרי העבודה דחודש אלול, ובאלול גופא לאחרי ח"י אלול שמכניס חיות בכל הענינים דחודש אלול[93] [נוסף לזה שהוא יום הבהיר שבו נולדו שני המאורות הגדולים[94]], שאז החזקת כשרות דכאו"א מישראל היא ביתר שאת ויתר עוז, ומיום ליום (בהימים שמח"י אלול ואילך) הכשרות דכאו"א מישראל היא באופן דהולך ומוסיף ואור, ובפרט בימי הסליחות, הרי ברור שאתם נצבים היום כולכם[95], כמ"ש בהסדרה שקראו בשבת דמיני'[96] מתברכין כולהו יומין, וכפירוש הבעש"ט[97] דהיום קאי על ראש השנה[98] שהוא יום הדין, ואתם (כאו"א מישראל, כולכם) נצבים קיימים ועומדים שזוכים בדין, דענין זה (הזכי' בדין) יש כבר בערב ראש השנה, שלכן בערב ראש השנה לובשים לבנים ומתעטפים לבנים[99] וכו', והולכים בשמחה, ובשמחה גדולה[100], להכתיר את המלך בראש השנה, כי כבר בערב ראש השנה ישנם כל ההכנות הדרושות, דשמחה פורצת כל הגדרים[101]. וזה נעשה גם הכנה קרובה ליעלה הפורץ לפנינו בקרוב ממש, שבהכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה יהי' ויוכלל ויודגש שהשנה תהי' שנת גאולה, גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, יעלה הפורץ לפנינו, ובמהרה בימינו ממש. **********
- 1 תפלת מוסף דר"ה, מר"ה כז, א.
- 2 בד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול תר"א, נדפס באוה"ת ר"ה כרך ה ע' ב'עז ואילך. וראה גם ד"ה זה (בשינויים) בלקו"ת ר"ה נח, א ואילך.
- 3 "היום יום" כט אלול, ערב ר"ה. ועוד.
- 4 כי החיות שנמשך בכל ר"ה (כולל גם ר"ה הראשון שבתחלת הבריאה) הוא רק על שנה אחת (לקו"ת שם נח, ב. אוה"ת שם ע' ב'עט), ובכל ר"ה חוזרים כל הדברים לקדמותם (אוה"ת שם ע' ב'פא. ובכ"מ. ובארוכה – סידור (עם דא"ח) שער התקיעות רמו, א ואילך).
- 5 ראה אוה"ת שם ע' ב'פו בה"קיצורים" ס"א בסופו.
- 6 לקו"ת נצבים מז, ג. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ג ע' תתמ. אוה"ת נצבים ע' א'רנד. ד"ה והענין כו' זה היום תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ע' יג). המשך תרס"ו ע' כ. רד"ה זה היום תרס"ט. המשך ר"ה תרצ"ה בתחלתו (סה"מ קונטרסים ח"ב שיח, ב). רד"ה זה היום ה'תש"ד. ועוד.
- 7 ויק"ר רפכ"ט. פסיקתא דר"כ פיסקא כג (בחודש השביעי). יל"ש עה"פ (פינחס כט, א) ובחודש השביעי (רמז תשפב). תוד"ה לתקופות – ר"ה ח, א. וראה פרקי דר"א רפ"ח ובהגהות הרד"ל שם.
- 8 ולהעיר שלומדים פרק זה בהשבת שלפני ראש השנה.
- 9 ראה עד"ז ר"ן לר"ה טז, א ד"זה היום תחלת מעשיך כו'" "על יצירת אדם קאמרינן".
- 10 זח"א רכא, ב. ח"ג קז, ב. תקו"ז תנ"ו (צ, ב). וראה אוה"ת וארא ס"ע רלו ואילך.
- 11 תהלים צה, ו.
- 12 שם צג, א. פרקי דר"א פי"א (הובא גם בהמשך ר"ה הנ"ל פי"ז (סה"מ קונטרסים שם שא, ריש ע"ב)).
- 13 ראה שיחת יום ב' דר"ה שנה זו (ה'תשמ"א) ס"ח-ט (לקו"ש חי"ט ע' 88-287).
- 14 עש"מ (לרמ"ע מפאנו) מאמר אם כל חי ח"ב סל"ג (קצג, ב). של"ה ג, א. כ, ב. שא, ב. ובכ"מ. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' קכב. וש"נ.
- 15 ראה ד"ה זה היום תרס"ט (סה"מ תרס"ט ע' ה). ובאוה"ת דרושים לר"ה ריש ע' א'תלב מציין לד"ה וידבר משה אל ראשי המטות לאמר זה הדבר (אוה"ת מטות ע' א'פב) בענין "כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה", "ושם ג"כ ענין בכ"ה באלול נברא העולם הבריאה בבחי' כה, ור"ה נק' זה היום להמשיך בחי' זה". ושם ע' א'תלד מביא בהמשך ל"זה היום תחלת מעשיך" "ע"ד שלע"ל נאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה" – שהוא הפסוק שהובא בגמ' ובמדרש שבהערה הבאה.
- 16 ל' חז"ל – שמו"ר ספכ"ג. תענית בסופה ובפרש"י שם. וראה גם פרש"י עה"פ בשלח טו, ב.
- 17 ראה סה"מ תרס"ט שם.
- 18 בראשית א, ה. וראה תו"א וירא יד, סע"א. סה"מ ה'תש"ח ע' 118.
- 19 ראה גם לקו"ת נצבים מז, ב-ג ובארוכה בסה"מ תרס"ט בתחלתו, ד"זה" הוא גילוי המהות. וזהו "זה היום", דהעולם כמו שנברא בכ"ה באלול הי' בבחי' "כה", ובר"ה (יום ברוא אדה"ר) נעשה בבחי' "זה". ובסה"מ תרס"ט שם (ע' ה) דזהו גם פירוש "זה היום", כי (גם) "יום" הוא גילוי.
- 20 דנוסף לזה שביכלתו לשנות את העבר שלו – ד"השב מאהבה נעקר עונו מתחלתו" (רש"י ד"ה מכאן – יומא פו, סע"א) – ביכלתו לשנות גם העבר שחוץ ממנו*, כמו "חכם עוקר את הנדר מעיקרו" (כתובות עד, ב); כשב"ד מעברין את השנה – בתולי' חוזרין (ירושלמי נדרים פ"ו ה"ח. ועוד). *) דזה שנוגע כאן הוא שינוי העבר בהדברים שחוץ ממנו – ראה לקמן בפנים, דע"י עבודת אדה"ר נעשה שינוי בהעבר שבעולם.
- 21 ראה ב"ר פכ"ד, ה. קה"ר פ"ג, יא (ב).
- 22 ראה עד"ז לקו"ש ח"ו ע' 92 ואילך. וראה שם ע' 236 ובהערות שם.
- 23 וזה שר"ה הוא "תחלת מעשיך" – אף שזהו כוונת כל הבריאה מלכתחילה – הוא, כי מכיון שגדר העולם הוא כשמו עולם מלשון העלם והסתר (לקו"ת שלח לז, ד. וראה לקו"ש חל"ד ע' 112 הערה 63. וש"נ), הרי ענין זה גופא (שמציאות העולם שלפני עבודת האדם הוא הכנה להגילוי שלאח"ז) הוא בו בהעלם, ויתירה מזו, שבהעולם מצד עצמו (לפני עבודת האדם, ומכ"ש לפני בריאת האדם) אין שייך שזה יהי' בגילוי. ונמצא, שגם הגילוי דמציאות העולם בעבר שנעשה בר"ה – הוא באופן של "חידוש", התחלת ענין חדש שלא הי' שייך מקודם.
- 24 דגם "הזמן עצמו הוא . . בחי' נברא מחודש כו'" – סידור (עם דא"ח) עה, סע"ד ואילך.
- 25 לקו"א להה"מ (הוצאת קה"ת) סקצ"ח (נ, סע"ג). או"ת קיב, ב (בהוצאת קה"ת תש"מ ואילך – סת"פ).
- 26 סה"ש ה'תש"ג ע' 12. ה'תש"ד ע' 23. "היום יום" יג אייר. וראה ד"ה פדה בשלום ה'תשל"ח הערה 28 (לקמן ח"ב ע' קמד).
- 27 אבות פ"ב מ"א.
- 28 אוה"ת שבהערה 2 – ע' ב'פ. לקו"ת שם נח, ב. וראה גם לקו"ת נצבים מז, ב. שה"ש יא, סע"ד. אוה"ת נצבים ע' א'רמב-ג. שם ע' א'רנג-ד.
- 29 בראשית ב, ה.
- 30 באוה"ת שם ד"יום ראשון" הוא "ר"ה הראשון . . יום שנברא אדה"ר" (ולא כ"ה אלול). ועפ"ז, הפירוש ד"לא הי' עדיין במי שיהי' אתעדל"ת כמ"ש ואדם אין גו'" הוא לכאורה – שלא הי' מי שיעורר הענין דבריאת האדם. וגם בריאת האדם (לא רק הבריאה דכ"ה באלול) היתה מצד כי חפץ חסד הוא.
- 31 מיכה ז, יח.
- 32 תהלים פט, ג. וראה שעהיוה"א פ"ד (עט, סע"א).
- 33 ראה לקו"ת שלח לח, ג. ברכה צג, ג. שה"ש כח, ריש ע"ד. שם לג, סע"ד.
- 34 ראה לקו"ת שה"ש יא, ד. כה, ב. סה"מ ה'תש"ח ריש ע' 273.
- 35 וכידוע הפירוש ב"נזכרים ונעשים", דע"י ש"נזכרים" – עי"ז "נעשים" (ראה רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט).
- 36 ב"ר פ"ח, ז. רות רבא פ"ב, א (ג).
- 37 ישעי' ס, כא.
- 38 בשערי אורה שבהערה הבאה, שזהו"ע "ישראל עלו במחשבה".
- 39 כ"ה להדיא בשערי אורה שער הפורים ד"ה וקבל היהודים פ"ל (צז, ב).
- 40 ראה עט"ר שער ר"ה פ"י (ט, ב) "דאותו בחי' חפץ חסד שהי' בעצמותו בתחלת ברה"ע הוא עצמו שמתחדש בכל ר"ה מצד מעשה התחתונים".
- 41 תו"כ (הובא בפרש"י) עה"פ ויקרא א, ט. ספרי (הובא בפרש"י) עה"פ פינחס כח, ח.
- 42 ראה שערי אורה שם.
- 43 ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.
- 44 ראה המשך תרס"ו ע' ה ואילך (וראה גם שם ע' תמ), שמצד הטעמים ד"בגין דישתמודעון לי'" ו"יתגלו שלימות כחותיו" (זח"ב מב, א. ע"ח שער ההקדמות הקדמה ג') הי' מספיק העולמות כמו שהם בכח, דלמעלה "כח אין חסר פועל", ומכ"ש שהי' מספיק ההתהוות דעולמות העליונים. וזה שנתהוו העולמות בפועל, ועד לעוה"ז התחתון – הוא בכדי להשלים הכוונה דנתאוה כו' דירה בתחתונים.
- 45 שבת פח, א. ע"ז ג, א.
- 46 תהלים עו, ט.
- 47 קידושין מ, ב. וש"נ. רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ג. פ"ג ה"ג. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ג.
- 48 כ"מ מהמבואר בשערי אורה שם שע"י מעשה התחתונים "מעורר בבחי' עצמות אוא"ס במדריגה היותר נעלה שלא הי' כן מצד התעוררות רצון וחפץ חסד".
- 49 וכיון דזה שנתאוה כו' דירה (שהעצמות יהי' בגילוי) הוא שנתאוה בעצמותו – הרי זה (שהעצמות הוא בגילוי) נוגע כביכול גם לעצמותו, מכיון שעי"ז דוקא נשלם זה שנתאוה.
- 50 סה"מ תקס"ה ח"א ע' תפט. אוה"ת שה"ש כרך ב ע' תרעט. בלק ע' תתקצז. סה"מ תרס"ב ע' שלח. תרע"ח ע' קצג. המשך תרס"ו ס"ע ג. שם ע' תמה. סה"מ תרצ"ט ע' 48. ובכ"מ.
- 51 בהבא לקמן ראה גם ד"ה זה היום דיום ב' דר"ה שנה זו (ה'תשמ"א) ס"ג (לעיל ע' לא).
- 52 רות ד, יח.
- 53 ב"ר פי"ב, ו. שמו"ר פ"ל, ג.
- 54 בראשית ב, ד.
- 55 ראה ב"ר פי"ד, ז. פי"ג, ג.
- 56 ראה שערי אורה שם, שמצד הענין דחפץ חסד – ההמשכה היא ע"פ סדר ההשתלשלות "לפי ערך הגבלת המקבלים", וענין הנסים (שהמשכתם הוא למעלה מסדר ההשתלשלות) שרשו הוא מהעצמות (שלמעלה מחפץ חסד).
- 57 וישב לח, כט.
- 58 בראשית ב, ו.
- 59 קהלת ג, כ.
- 60 ראה פרש"י עה"פ בראשית א, לא. פרש"י שבת שם ד"ה מלמד. פרש"י ד"ה ה' דהששי – ע"ז שם.
- 61 ברכות כח, א. וש"נ.
- 62 אגה"ק סי"ד.
- 63 ע"פ מיכה ב, יג. וראה ב"ר פפ"ה, יד. אגדת בראשית ס"פ סג.
- 64 אוה"ת שבהערה 2 – ע' ב'פ ואילך. וראה לקו"ת שם נח, ב ואילך.
- 65 ר"ה טז, סע"א. וש"נ.
- 66 שופטים יז, טו.
- 67 ראה ברכות נח, א.
- 68 כמארז"ל קבלו מלכותי תחלה ואח"כ אגזור עליכם גזירות (ראה מכילתא (ויל"ש) עה"פ יתרו כ, ג. פרש"י עה"פ אחרי יח, ב. וראה המשך יו"ט של ר"ה ה'תש"ג פכ"ו (סה"מ ה'תש"ג ע' 69)). ולהעיר מברכות יג, א (במשנה): שיקבל עליו מלכות שמים תחלה ואח"כ מקבל עליו עול מצוות.
- 69 ראה לקו"ת שלח מ, א. נצבים נ, ג. דרושים לר"ה נד, א. דרך חיים (שער התפלה) פמ"ט ואילך (נו, ד ואילך). שם ספ"נ (נה, רע"ג). עט"ר דרוש לעשי"ת נח, סע"ב ואילך. המשך תרס"ו ע' נו. ד"ה אדון עולם ה'תשמ"ג ס"ד (לקמן ע' סא).
- 70 ראה בארוכה לקו"ש ח"ד ע' 1147.
- 71 נצבים מד, ב.
- 72 נצבים כט, יא-יב.
- 73 המשך תרס"ו ע' תקלח.
- 74 כ"ה להדיא בהמשך הנ"ל ע' תקלט.
- 75 ראה בכ"ז אוה"ת שבהערה 2 ע' ב'פא ובלקו"ת שם נח, ג. המשך תרס"ו שם.
- 76 ראה גם המשך תרס"ו שם, דענין זכרונות הוא "כמו זכרון ליום ראשון".
- 77 ועד"ז הענין ד"חפץ חסד", שיש לו איזו שייכות לעולמות, כנ"ל סעיף ז.
- 78 אוה"ת שבהערה 2 ע' ב'פא. לקו"ת שם נח, ד ואילך. וראה גם לקו"ת נצבים מד, ב ואילך. המשך תרס"ו בתחלתו. המשך ר"ה ה'תש"י סוף ס"א ואילך. ובכ"מ.
- 79 המשך תרס"ו ע' תקמ.
- 80 תהלים כז, ח (המזמור שנוהגים לומר מר"ח אלול עד הו"ר). וראה לקו"ת נצבים מד, ג.
- 81 אוה"ת ר"ה כרך ה ע' ב'קי. וראה שם ס"ע ב'קיב. וראה ד"ה יו"ט של ר"ה ה'תשמ"ג ס"ג ואילך (לקמן ע' נג ואילך).
- 82 ויק"ר פכ"ט, ו. מדרש תהלים פא, ד.
- 83 תניא פמ"ח (סז, ב ואילך).
- 84 לקו"ת קרח נב, ד. ספר המצוות להצ"צ טו, א. ובכ"מ.
- 85 ראה גם לקו"ת וסהמ"צ שם.
- 86 אוה"ת שבהערה 2 ע' ב'פד. לקו"ת שם נט, ב.
- 87 תו"א בראשית ד, א. תו"ח בראשית כא, א ואילך.
- 88 ראה תו"א קיד, ד. לקו"ת ראה לא, א. ביאוה"ז לאדהאמ"צ פא, א-ב. ביאוה"ז להצ"צ ע' תכג. קונטרס העבודה פ"ג (ע' 18).
- 89 ר"ה כו, ב (במשנה). שם כז, א. רמב"ם הל' שופר פ"א ה"ב.
- 90 אגרות-קודש שלו ח"ד ע' רל, נעתק ב"היום יום" כט אלול, ערב ר"ה.
- 91 ראה ספר השיחות תורת שלום ע' 120.
- 92 רמב"ם הל' קדה"ח פ"ב ה"ב.
- 93 ראה שיחת ח"י אלול ה'תש"ה (לקו"ד כרך ג ע' 946. ספר השיחות ה'תש"ה ע' 122). – נת' בלקו"ש חי"ט שיחה לח"י אלול (ע' 250 ואילך). חכ"ט שיחה לח"י אלול (ע' 161 ואילך). וראה גם לקו"ד כרך א לד, א.
- 94 ספר השיחות ה'תש"ג ע' 141 ואילך. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 178 ואילך, ובהנסמן שם.
- 95 ר"פ נצבים.
- 96 זח"ב סג, ב. שם פח, א.
- 97 קובץ מכתבים לתהלים אהל יוסף יצחק ע' 193. "היום יום" כה אלול. אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ס"ע תל ואילך. כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סי' מא.
- 98 רמ"ז לזח"ב לב, ב (הובא בלקו"ת תבוא מא, ג). וראה גם זח"ג רלא, א. פענח רזא ס"פ נצבים.
- 99 טור או"ח סתקפ"א, מירושלמי ר"ה פ"א ה"ג.
- 100 ראה ד"ה יו"ט של ר"ה ה'תש"ג רפ"ב, שהכתרת המלך היא "בשמחה גדולה".
- 101 ראה בארוכה המשך שמח תשמח ס"ע 40 (סה"מ תרנ"ז ע' רכג) ואילך. ד"ה שמח תשמח דש"פ תצא שנה זו (ה'תשמ"א) ס"ה (לקמן ח"ד ס"ע רמב ואילך).
B"H, Leil Erev Rosh Hashanah, 5742.
Zeh HaYom Techilas Ma'asecha Zikaron LeYom Rishon.
In the phrase "Zeh HaYom Techilas Ma'asecha Zikaron LeYom Rishon" ("This day is the beginning of Your works, a remembrance of the first day"), the Tzemach Tzedek—whose birthday is Erev Rosh Hashanah—points out an apparent contradiction. The phrase "Techilas Ma'asecha" (the beginning of Your works) implies that on Rosh Hashanah, all worlds are created anew, just as at the very first creation. Yet "Zikaron LeYom Rishon" (a remembrance of the first day) suggests Rosh Hashanah is only a remembrance. He explains that Rosh Hashanah contains both aspects: it is the beginning of creation and a remembrance of the first day. The fact that we first say it is the beginning and then add that it is a remembrance shows that the remembrance is even higher[1] than the beginning itself.
2) This can be understood by first explaining why we say about Rosh Hashanah, "Zeh HaYom Techilas Ma'asecha." The question is well known[6]: the world was created on the 25th of Elul[7], while Rosh Hashanah is the day Adam was created, the sixth day of creation, the completion of creation. So how can we call this day the beginning of Your works? The explanation is that the purpose of creation is the revelation of G‑dliness, that through every detail of creation, the honor of the Holy One is revealed, as our Sages say[8]: "Everything G‑d created, He created for His glory." This revelation comes through the work of man. Therefore, Rosh Hashanah is called the beginning of Your works, because the intent of creation—the revelation of G‑dliness—began with the creation of man[9]. Not only did the possibility for revelation begin then, but it actually happened, as our Sages say[10]: Adam called out to all creatures, "Bo'u Nishtachaveh VeNichra'ah Nivrecha Lifnei Hashem Osenu" ("Come, let us bow and kneel before Hashem, our Maker")[11], and all responded, "Hashem Melech Ge'ut Lavesh" ("Hashem reigns, He is clothed in majesty")[12]. The reason we call it "Techilas Ma'asecha" (beginning of Your works), even though it is only the beginning of the purpose of Your works, is because "ma'aseh" (action) indicates completion. Just as for a person, the completion of any matter is when it is actualized, so too above[13], "Adam is similar to the One Above"[14], the completion of the entire order of creation is in action. This is the meaning of "Zeh HaYom Techilas Ma'asecha": the day of Rosh Hashanah, the creation of Adam, is the beginning of the completion of creation. This is also why Rosh Hashanah is called "Zeh HaYom" (this day), as "zeh" indicates complete revelation[15]—as one points with a finger and says "zeh"[16]—and "yom" (day) also indicates revelation[17], as it says, "Vayikra Elokim LaOr Yom" ("G‑d called the light day")[18]. Thus, "Zeh HaYom" (two expressions of revelation) is the ultimate revelation, and this is the beginning of the completion of creation, the start of revelation, which began through Adam's service[19].
3) The deeper explanation of Rosh Hashanah, the day Adam was created, being the beginning of Your works, is that man's service has the power to affect even the past[20]. This is certainly true regarding Adam, who was formed by G‑d's own hands[21]: the elevation he brought to all creatures through his proclamation "Bo'u Nishtachaveh etc." before Hashem, our Maker, affected even their prior existence. Since the purpose of creation from the outset was that man, through his service, would draw G‑dliness into the world[23], once this was accomplished, it elevated even the world's prior state, especially since that state was a preparation for the revelation brought by man's service.
This is why Rosh Hashanah, the day Adam was created, is called the beginning of Your works. The simple meaning (which never departs from its plain sense) is that it is the beginning of all deeds, even those of the first five days of creation (including the time of those days[24]). Through Adam's service, an elevation and renewal occurred even in the world's prior existence, making this day the true beginning of all creation.
Just as on the first Rosh Hashanah, the day Adam was created, the completion of creation was achieved in a manner of renewal (the beginning of Your works), so too on every Rosh Hashanah, when Israel crown G‑d as King over themselves and the world, there is a completion and renewal in all creation, and even above, as taught by the Maggid[25] and the Alter Rebbe[26] on the Mishnah[27] "Da Ma LeMa'alah Mimcha" ("Know what is above you"), that everything above is from you.
4) After saying "Zeh HaYom Techilas Ma'asecha," we add "Zikaron LeYom Rishon" (a remembrance of the first day), which is even higher. "Techilas Ma'asecha" is the completion and renewal of creation brought about by man's service, and the Divine flow drawn thereby is only to the extent that an arousal from below can reach. But "Yom Rishon" (the first day) refers to a flow that comes entirely from Above, as the Tzemach Tzedek explains[28]: at that time, there was not yet anyone to arouse from below, as it says, "VeAdam Ein etc." ("and there was no man"[30]), so the flow was from G‑d's kindness alone, "Ki Chafetz Chesed Hu" ("for He desires kindness"[31]). This kindness is not only above the level of kindness as it is in the attributes, but even above its source in the intellect, for it is "chafetz" (desire)—delight itself[33]. From this desire comes the kindness from which the world is built[34].
The inner reason the first day of creation is called "Yom Rishon" is because the revelation of "chafetz chesed" (the desire for kindness) that shone on that day was the first light and revelation, which is the source for the attribute of kindness from which all worlds were created. Thus, "Zikaron LeYom Rishon" means that on every Rosh Hashanah, by recalling the manner of creation on the first day, when the revelation of "chafetz chesed" shone, we draw down that revelation again[35]. This is why "Zikaron LeYom Rishon" is higher than "Techilas Ma'asecha," for the latter is what is drawn through arousal from below, while the first day is the primal light and revelation, the source of all the order of creation, and itself is above any definition of higher or lower.
5) Furthermore, the inner reason that Israel, through their service (recalling the manner of creation on the first day), draw down this revelation is because their root is even higher than "chafetz chesed." As is known regarding "B'Mi Nimlach? B'Neshamoseihen Shel Tzadikim" ("With whom did He consult? With the souls of the righteous"[36]—and "Your people are all righteous"[37]), the awakening to desire kindness comes from the thought that Israel would fulfill Torah and mitzvos and make a dwelling for Him below[39]. Therefore, through Israel's service, the revelation of "chafetz chesed" is also drawn. This means that the revelation of "chafetz chesed" now, through our deeds, is even higher than it was at the beginning of creation, for through our actions, there is "nachas ruach" (pleasure) Above, "Nachas Ruach Lefanai SheAmarti VeNa'aseh Ratzoni" ("It is a pleasure before Me that I said and My will was done"[41]), and this pleasure is in G‑d's Essence, higher than the delight of "chafetz chesed." By drawing down "chafetz chesed" through our service, this higher pleasure is also drawn[42]. This is also the inner reason that before saying Rosh Hashanah is a remembrance of the first day, we say it is the beginning of Your works: the remembrance that follows the beginning is higher than the original revelation at creation.
6) Although the initial revelation of "chafetz chesed" also stemmed from the essential delight in Israel's service, nevertheless, through actual service, an even greater elevation is achieved. As is understood from the fact that to fulfill the intent of "Nis'aveh HaKadosh Baruch Hu LiYos Lo Dira BaTachtonim" ("G‑d desired a dwelling in the lower realms"[43]), it was necessary for the worlds to be created in actuality, down to this lowest world[44], then the giving of the Torah, which solidified the world's existence[45], and then the actual service of man after the giving of the Torah, especially the study of Torah that leads to action[47] and the fulfillment of mitzvos in practice. Even though all this was known and in G‑d's thought beforehand, that thought remained in His Essence, above revelation, and the awakening of "chafetz chesed" from that thought was only in a manner of separation. Through actual service, the Essence is revealed, a dwelling for Him in the lower realms[49], for His very Essence[50].
7) The ultimate perfection of the world in the future, "Eileh Toldos Peretz" ("These are the descendants of Peretz"[52]), will be even greater than the perfection at creation, "Eileh Toldos HaShamayim VeHaAretz BeHibaram" ("These are the descendants of the heavens and the earth when they were created"[54]), for the perfection of the world as it was created was limited and measured. Since the definition of "olam" (world) is limitation, even its perfection is limited. Although creation was because "chafetz chesed" is above limitation, that desire was only the cause for creation, but the creation itself was in an order of descent. The future perfection, however, since it comes through man's service that draws the essential delight of G‑d's Essence, will be above all limitation, "Eileh Toldos Peretz"—Peretz, from "Mah Paratzta Alecha Peretz" ("How you have burst forth a breach upon you"[57]), breaking all boundaries.
This perfection, achieved through man's service, began on the sixth day of creation when man was created and began to work the earth—first the earth within man himself, "Vayitzer Hashem Elokim Es HaAdam Afar Min HaAdamah" ("G‑d formed man from the dust of the earth"[58]), and then the earth outside himself, meaning all of creation (for everything comes from the dust[59]). As explained above, Adam brought all of creation to bow before Hashem. Especially after the sixth day of the giving of the Torah, when the elevation and perfection of the sixth day of creation was achieved[60], man's service after the giving of the Torah is on a higher level. Particularly on Rosh Hashanah, "Zeh HaYom Techilas Ma'asecha," which is like the beginning achieved by Adam's service on the first Rosh Hashanah, and even higher. And each year, this is on an even higher level, as the commandment is to ascend in holiness[61], and on every Rosh Hashanah, a new, higher light shines that never shone before[62], until the redemption, when "the one who breaks through will go before us"[63] and all boundaries will be broken.
8) The three aspects drawn down on Rosh Hashanah—"Techilas Ma'asecha," "Zikaron LeYom Rishon" (the revelation of "chafetz chesed"), and the revelation of the essential delight above even "chafetz chesed"—correspond to the three themes of Malchiyos, Zichronos, and Shofaros. Malchiyos correspond to "memale kol almin" (the Divine light that fills all worlds[64]), which is drawn through arousal from below, as in "Say before Me Malchiyos so that you will crown Me over you"[65]. Just as kingship below is established by the people[66], so too in the heavenly realm[67], G‑d becomes King through Israel's acceptance of His sovereignty and their request for Him to rule over them. This acceptance includes the request that He decree upon us and our acceptance of the yoke of mitzvos[68], fulfilling all He commands as a decree[69]. Through this, G‑d becomes King over Israel and, through them, over the whole world. The reason Israel can arouse the aspect of kingship is because it is, in general, the light that fills all worlds, which is affected by arousal from below. Although on Rosh Hashanah, everything returns to its primordial state and the drawing down of kingship is from the Essence, the actual flow is the aspect of kingship[73], which is generally "memale kol almin." Zichronos correspond to "sovev kol almin" (the Divine light that surrounds all worlds[74]), which is holy and separate from the worlds. Remembrance only applies to something distant, and so Zichronos is the Essence, before which all is as nothing[75]. This is like "Zikaron LeYom Rishon"[76]. Nevertheless, even remembrance applies only to something that exists beforehand, though it is distant. Thus, Zichronos is the aspect of "sovev," for even regarding "sovev," the worlds exist, though as nothing[77].
The aspect of Shofaros, as explained by the Tzemach Tzedek[78], is that the shofar's sound is an inner voice from the innermost heart, indicating that the flow drawn by the shofar is from the innermost and Essence of the Infinite, above even "sovev"[79]. As it says, "Lecha Amar Libi Bakshu Panai Es Panecha Hashem Avakesh" ("To You my heart says, 'Seek My face'; Your face, Hashem, I seek"[80]), meaning that through seeking the Divine face, the cry from the innermost heart, the Essence is drawn. This is the revelation of the essential delight above even "chafetz chesed." Especially as is known[81], shofar (from "Shapru Ma'aseichem"[82]) is delight, and the delight of shofar is the source of all delights, even the king's delight in His Essence.
9) These three aspects (memale, sovev, and Essence) have parallels in man. Since man is "adam le'elyon" (similar to the One Above), he contains all the higher aspects. The inner faculties, revealed in the body, correspond to "memale kol almin"[83]. The encompassing faculties, like will, which affects all faculties and limbs but is not revealed in them[84], correspond to "sovev kol almin"[85], whose influence is concealed. The essence of the soul, above even the encompassing faculties, corresponds to the Essence of the Infinite. Thus, the services of Malchiyos and Zichronos are in the soul's inner and encompassing faculties, while the service of Shofaros is in the soul's essence. The shofar's sound is an inner cry from the heart's depths. Yet, this cry must be expressed through a physical shofar, specifically from a ram or sheep, a living animal (below the level of speech), and even more so, the horn must be detached, inanimate. This teaches that the spiritual service of shofar, though from the soul's essence, must also be in the inanimate aspect of man. Through this, the inner cry is awakened and revealed. As is known[87], the inanimate aspect of man is most connected to the speaking aspect, and so too with the encompassing faculties and the soul's essence, their awakening and revelation come specifically through the inanimate. Therefore, the shofar must be physical and inanimate, for the revelation of the inner cry is not in the will in the head, nor in the intellect or emotions, but specifically in the inanimate, the acceptance of the yoke, the inanimate of the soul. As is known[88], the lower awe is specifically where the higher awe is revealed, and even more so, the action (which relates to the inanimate of the body), the actual blowing of the shofar. This is the only mitzvah of Rosh Hashanah, as our Sages say[89], "The mitzvah of the day is with the shofar." This explains the saying of the Previous Rebbe[90] in the name of the Alter Rebbe regarding Rosh Hashanah: "One cannot grasp how precious the body of a Jew is to Hashem." The intent is not that even the body is precious, but that the main preciousness is in the body. This is why he says, "One cannot grasp," for the preciousness of the Jewish body (the inanimate) is above comprehension, for its value is from the Essence[91].
It can be added that since G‑d desired a dwelling in the lower realms, even the physical world outside of man must be a dwelling for Him. Therefore, it is not enough that the inner voice (the innermost heart) is revealed through the inanimate (acceptance of the yoke, action) within man; it must also be through a shofar from an animal, and specifically when it is detached, inanimate. Through this, man affects the world (and its inanimate aspect) to be a dwelling for Him. Just as on the first Rosh Hashanah, Adam affected all creatures to bow before Hashem. The physical blowing of the shofar, from an animal, made inanimate, is from "Shapru Ma'aseichem" ("Beautify your deeds"), the innermost delight, for only through this is the Divine intent fulfilled. In simple terms, the higher pleasure from fulfilling G‑d's will is specifically from the mitzvah's physical fulfillment, blowing the inanimate shofar, "Na'aseh Ratzoni" ("My will was done").
10) The higher pleasure from "Na'aseh Ratzoni" exists all year, but on Rosh Hashanah it is the main mitzvah of the day, and the elevation on Rosh Hashanah is according to the service and pleasure achieved throughout the year. When Israel increases in their service and the pleasure thereby, the pleasure on Rosh Hashanah is also increased. Since every Jew certainly accomplished all these matters in the past year, and all Jews are presumed to be kosher[92], especially after the service of Elul, and even more so after the 18th of Elul, which brings vitality into all the matters of Elul[93]—and it is also the bright day when the two great luminaries were born[94]—the presumption of kosher status is even stronger, and from day to day (from the 18th of Elul onward), this kosher status increases, especially in the days of Selichos. Therefore, "Atem Nitzavim HaYom Kulchem" ("You are all standing today"[95]), as it says in the portion read on Shabbos of blessing[96], "all days are blessed from it," and as the Baal Shem Tov explains[97], "HaYom" refers to Rosh Hashanah[98], the Day of Judgment, and "Atem" (each and every Jew, all of you) are standing, existing, and victorious in judgment. This merit exists already on Erev Rosh Hashanah, which is why on Erev Rosh Hashanah we wear white and wrap ourselves in white[99], and go with joy, great joy[100], to crown the King on Rosh Hashanah, for all the necessary preparations are already present, and joy breaks all boundaries[101]. This is also a close preparation for "the one who breaks through will go before us" very soon, with a good and sweet year, and may it be emphasized that this year will be a year of redemption, the true and complete redemption through Moshiach Tzidkeinu, "the one who breaks through will go before us," speedily in our days.
Summary
This maamar explores the dual nature of Rosh Hashanah as both the renewal of creation and a remembrance of the first day, teaching that through the service of Israel, ever-higher revelations of G‑dliness are drawn into the world, culminating in the ultimate redemption and fulfillment of Divine intent.