Support Torah
Recordings

004 —מאמרים מלוקט חלק א - יום ב' דראש השנה ה'תש"מ

וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות גו' והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם

Mamer - "U'VeYom Simchaschem U'VeMo'adeichem U'VeRoshei Chodsheichem U'Tekatem BaChatzotzros etc. VeHayu Lachem LeZikaron Lifnei Elokeichem, Ani Hashem Elokeichem"
2nd Day of Rosh Hashanah 5740
The Rebbe teaches that the mitzvah of shofar on Rosh Hashanah expresses both speech and action, connecting the essence of the Jewish soul to G-d. This unity brings renewal to all worlds and fulfills the Divine purpose of making a dwelling for G-d in the lowest realm.
← Prev Next →

Video

בס"ד. יום ב' דראש השנה ה'תש"מ*

– הנחה –

וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות גו' והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם[1], אני ה' אלקיכם. ואיתא בגמרא[2] ומה תלמוד לומר אני ה' אלקיכם זה בנה אב לכל מקום שנאמר בו זכרונות יהיו מלכיות עמהן (דאני ה' אלקיכם הוא מלכיות[3] ומזה שאומר אני ה' אלקיכם גבי והיו לכם לזכרון גו' למדים שבכ"מ שנאמר בו זכרונות צ"ל גם מלכיות). ומזה למדים[4] שבר"ה צ"ל מלכיות זכרונות ושופרות, ותקעתם גו' שופרות, והיו לכם לזכרון גו' זכרונות, אני ה' אלקיכם מלכיות. והנה ג' ענינים אלו (מלכיות זכרונות ושופרות) הם לא רק בדיבור, אמירת פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות, וכמרז"ל[5] אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות, אלא גם במעשה בפועל, וכמו שמבאר במרז"ל הנ"ל מלכיות כדי שתמליכוני כו' (שתמליכוני בפועל) זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם (שיעלה זכרוניכם בפועל) ובמה בשופר ע"י תקיעת שופר במעשה בפועל[6]. והנה ברכות (ברכות מלכיות זכרונות ושופרות) מעכבות זו את זו[7], משא"כ ברכות ותקיעות אינן מעכבות זו את זו[8]. ומבואר בדרושי רבותינו נשיאינו ד"ה זה (וביום שמחתכם)[9] לפי שברכות ותקיעות הם שני ענינים שונים, ברכות דיבור ותקיעות מעשה. וצריך להבין למה צריך בר"ה לב' הענינים[10]. ובפרט שפשטות לשון רז"ל ובמה בשופר פירושה היא תקיעת שופר[11], שענין תמליכוני עליכם ויעלה זכרוניכם לפני לטובה נעשה ע"י תק"ש שהוא העיקר. וכדמוכח גם ממרז"ל[12] שמצות היום בשופר היינו שכל הענינים דיום זה (ר"ה) נמשכים ע"י תק"ש. וכמובן גם ממ"ש הרמב"ם[13] אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו כו' ומבואר בדרושי רבותינו נשיאינו[14] שבאריכות לשונו של הרמב"ם מרומזים ג' הענינים דמלכיות זכרונות ושופרות, שמזה מובן, שכל ג' ענינים אלו נמשכים ע"י תק"ש, והרמז (הכללי) בשופר עורו כו' הו"ע התשובה (כמבואר ברמב"ם שם), היינו דהמצוה דתק"ש שייכת לכללות הענין דר"ה (מצות היום בשופר), כי בר"ה חוזרים כל הדברים לקדמותם וצריך לעורר המשכה חדשה מעצמותו ומהותו, ולהמשיך זה בכל סדר ההשתלשלות עד בעשי'. והמשכה זו היא ע"י שופר, כי שופר רומז לענין התשובה כנ"ל שעיקר התשובה הוא התאחדות עם המקור, קדמותם, וישנו באופן מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט כמ"ש[15] והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, כמבואר בלקו"ת ריש פרשה זו (פרשת האזינו), ולכן עי"ז מעוררים המשכה חדשה מעצמותו ומהותו, וע"י העשי' (תקיעת שופר במעשה) ממשיכים[16] זה עד בעשי'[17].

ב) והנה לא זו בלבד שצריך לעשי' גשמית (ואין מספיק ענין התשובה ברוחניות וגם לא אמירת הפסוקים), אלא שבזה גופא אין מספיק שיהי' קלא פנימאה של האדם וצריך לתקוע בקול שופר של בהמה דוקא[18], ביעל פשוט או בזכרים כפופים, כב' הדיעות שבזה דאלו ואלו דברי אלקים חיים[19]. וגם עכשיו, שתוקעין (בר"ה) בזכרים כפופים, יש ב' ענינים אלו בעבודה הרוחנית. של יעל פשוט כי כמה דפשיט איניש דעתי' טפי מעלי[20] ומבואר בחסידות[21] שהוא מה שהאדם צריך להפשיט את עצמו מכל רצונותיו. ואין הכוונה לרצונות הבלתי רצויים, כי מאי קמ"ל, וענין זה (שלא יהיו אצלו רצונות בלתי רצויים) כבר נעשה ע"י העבודה בחודש אלול לפני ר"ה. וענין דפשיט איניש דעתי' שבר"ה הוא שיפשוט את עצמו מכל ציור גם מציור דקדושה. כי ההמשכה דר"ה היא ממה שלמעלה מגדר מקום ומגדר ציור, ולכן צריך להיות העבודה דפשיט, וע"י הפשטות שבאדם הוא ממשיך הפשטות שלמעלה, ועד מבחי' תכלית הפשיטות. ותוקעין בשל זכרים כפופים כי כמה דכייף איניש דעתי' טפי מעלי[20] ומבואר בחסידות[21] שהוא העבודה דאתכפיא (שיש בזה מעלה גם על העבודה דהפשטת הרצונות[22]), שעבודה זו היא ע"י בחי' זכר (זכרים כפופים), איש דרכו לכבוש[23].

ג) וזהו מצות היום בשופר, שע"י העבודה דשופר בב' האופנים דפשיט ודכייף [שבכל אחד מהם יש מעלה מיוחדת] ממשיכים אור חדש, וכמבואר באגה"ק[24] שבכל ר"ה נמשך אור חדש שלא הי' מעולם, ועי"ז נעשה חידוש בכל סדר ההשתלשלות, ועד שנעשה חידוש גם בחיצוניות העולמות. ועם היות שעיקר החידוש שבר"ה הוא בפנימיות העולמות, הנה עי"ז נעשה חידוש גם בחיצוניות העולמות, כמבואר בסידור[25] בד"ה להבין ענין תק"ש ע"פ כוונת הבעש"ט ז"ל. וכל זה נעשה ע"י ישראל עם קרובו, בנים אתם לה' אלקיכם[26], כמו שמבאר הרב המגיד בלקו"א ואו"ת בתחלתם בענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים[27], שעלה לפניו ית' התענוג שיתענג בעבודתם של ישראל, וזה החליט את הרצון, ומבחי' רצון המוחלט נמשך לרצון הגלוי, ואח"כ נמשך בכל סדר ההשתלשלות עד בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שעי"ז דוקא נשלמה הכוונה דדירה לו ית' בתחתונים[28]. וזהו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו' ובמה בשופר, שפירושו תקיעת שופר במעשה, דמצות היום בשופר, אלא שנכלל בזה (בהמשך להתחלת המאמר אמרו לפני כו' ושופרות) גם אמירת פסוקי שופרות[11] [ובפרט שעפ"ז יש להתאים גירסתנו בגמרא להגירסא[29] אמרו לפני מלכיות כדי כו' זכרונות כדי כו' שופרות כדי כו' וי"ג לאח"ז[30] ובמה בשופר].

ד) והנה פסוק זה (וביום שמחתכם גו' ותקעתם בחצוצרות גו') הוא המשך וסיום הענין דלפנ"ז[31] עשה לך שתי חצוצרות גו', וידועה תורת הרב המגיד[32] שתי חצוצרות שתי חצאי צורות, היינו שהקב"ה וכנס"י הם [כביכול, ואולי גם בלי כביכול] שתי חצאי צורות. ומזה מובן פירוש הכתוב ותקעתם בחצוצרות גו' והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם, שענין מלכיות (אני ה' אלקיכם) וזכרונות (והיו לכם לזכרון) שנעשה ע"י ותקעתם בחצוצרות, בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך הוי'[33] [שבמקדש (לפני אלקיכם, לפני המלך הוי') היו שניהם (אלא שמצות היום בשופר, כמבואר במשנה[12]), וע"י החלונות שקופים אטומים שהיו בביהמ"ק[34], נמשך זה (ככל הענינים שבביהמ"ק) גם בגבולין ועד בכל העולם כולו. ואפילו בזמן הגלות], הוא מפני שהקב"ה וישראל הם שתי חצאי צורות[35]. והענין הוא, דנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש[36], וידוע[37] שיש בזה ב' קצוות. כי ממש קאי על חלק אלוקה ממעל, היינו שנפש השנית שבישראל היא חלק ממש מעצומ"ה, וידוע מאמר הבעש"ט[38] העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו, ותיבת ממש מורה גם על קצה הכי תחתון, ממש מה שנתפס בחוש המישוש. וזהו מה שנפש השנית שבישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש, שגם כשהיא מלובשת בגוף ממש מלשון מישוש, גם אז היא חלק ממש ממהו"ע ית', חד ממש עם עצומ"ה, וכתורת הרב המגיד (שהובא לעיל) שהם שתי חצאי צורות. והנה מכיון שאתם קרויין אדם[39] על שם אדמה לעליון[40], מובן שענין שתי חצאי צורות הוא גם בהנשמה עצמה. דהנה ידוע[41] שבכל נשמה יש ב' דרגות כלליות, חלק הנשמה שלמעלה (בחי' מזל) ראש שבנשמה, וחלק הנשמה שבגוף (כחות הגלויים) רגל שבנשמה. וב' בחי' אלו הם השתי חצאי צורות שבכל נשמה פרטית[42]. וענין ותקעתם בחצוצרות גו' והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם גו' הוא שצריך לחבר ב' חצאי צורות שלו[43] ולהעמידם (אַוועקשטעלן זיי) לפני ה' אלקיכם, וע"י החיבור דב' חצאי צורות אלו (ראש ורגל) שבכל נשמה פרטית, עי"ז נעשה גם החיבור דראש ורגל שבכללות ישראל והעלאתם לפני ה' אלקיכם, אתם נצבים היום (ר"ה[44]) כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם גו' עד חוטב עציך ושואב מימיך, שכל ישראל [הראש דישראל (ראשיכם) והרגל דישראל (חוטב עציך ושואב מימיך)] מתחברים יחד והם נצבים ומתעלים לפני ה' אלקיכם[45], והם נעשים עמו דבר אחד כמו שממשיך בכתוב[46] לעברך בברית גו' שענין הברית הוא שהם נעשים לדבר אחד[47].

ה) וזהו וביום שמחתכם גו' ותקעתם בחצוצרות גו' אני ה' אלקיכם, ותקעתם הו"ע תקיעת שופר, דמצות היום (דר"ה) הוא בשופר, וכדאיתא במשנה[12] שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. ועי"ז נמשך ונתגלה גם הענין דחצוצרות[48] שהקב"ה וישראל הם ב' חצאי צורות, היינו מה שישראל הם מושרשים בעצמותו ית' והם המחליטים את הרצון (כנ"ל בענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים), ומרצון המוחלט נמשך לרצון הגלוי וכו' עד שנמשך למטה בעוה"ז, שזהו העיקר. והיינו שההמשכה בכל הדרגות, עונג רצון מוחין מדות ומלכות וכו' הוא ממוצע שעי"ז יומשך אח"כ בעוה"ז. וכמבואר בתניא קדישא[49] שבכל סדר ההשתלשלות הוא ירידה מאור פניו ית', ותכלית הכוונה הוא עוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, בירא עמיקתא, שבו דוקא (בעוה"ז התחתון) נברא האדם וניתנה בו הנשמה חלק אלוקה ממעל ממש, וע"י עבודתו בתומ"צ (לעבדה ולשמרה[50]) נשלמה הכוונה דדירה בתחתונים, דירה לעצמותו ומהותו[51], שיהי' אלה תולדות פרץ תולדות מלא[52], שהוא למעלה יותר גם מכמו שהי' בתחלת הבריאה דעולם על מילואו נברא[53], פרץ הוליד גו' את דוד[54], דוד מלכא משיחא, שיבנה ביהמ"ק[55] ויהי' ותקעתם בחצוצרות גו' לפני אלקיכם, בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', כפשוטו (בביהמ"ק) למטה מעשרה טפחים. כי ע"י העבודה שבמשך זמן הגלות דתקעו בחודש שופר, שפרו מעשיכם[56], ובאופן של חידוש כדיוק הכתוב תקעו בחודש שופר (ולא תקעו שופר בחודש) כידוע פירוש הבעש"ט[57] בזה, עי"ז נעשה הענין דעשה לך שתי חצוצרות גו' למקרא העדה ולמסע את המחנות[31] לאסף את כל ישראל יחד ולמסע ולהליכה מחיל אל חיל, מבירא עמיקתא עד לאיגרא רמה, והענין דכי[58] תבואו מלחמה מלחמה עם נה"ב[59] ונושעתם ע"י אתכפיא ואתהפכא, ועי"ז יהי' ותקעתם בחצוצרות לפני אלקיכם בביהמ"ק השלישי שיבנה בקרוב ממש ע"י משיח צדקנו, וכל זה באופן דוביום שמחתכם, ושמחת עולם על ראשם[60], במהרה בימינו ממש. **********

*) יצא לאור בשעתו, "וא"ו תשרי, ה'תש"מ".

 

  1. 1 1) בהעלותך יו"ד, יו"ד.
  2. 2 ר"ה לב, א.
  3. 3 ראה פירש"י ר"ה שם. וכ"ה בספרי ופירש"י בהעלותך שם.
  4. 4 ספרי שם.
  5. 5 ר"ה טז, א. לד, ב.
  6. 6 בד"ה וביום שמחתכם תרפ"ז [וכ"ה בד"ה זה תרנ"ו]: ומ"ש במה בשופר היינו פסוקי שופרות שז"ע שופר בדיבור וצ"ל במעשה ג"כ. ואולי הכוונה ד"ובמה בשופר" כולל גם פסוקי שופרות (כתירוץ השני בריטב"א ר"ה טז, א). ולהעיר משו"ע אדה"ז ר"ס תקצ"א: וע"י מה ע"י שופר לפיכך אומר כו' פסוקי שופרות.
  7. 7 ר"ה לד, ב. או"ח סתקצ"ג.
  8. 8 או"ח שם.
  9. 9 תרנ"ו, תרפ"ז.
  10. 10 וכמו שמדייק בד"ה זה תרנ"ו, תרפ"ז.
  11. 11 ראה לעיל הערה 6.
  12. 12 ר"ה כו, ב (במשנה).
  13. 13 הל' תשובה פ"ג ה"ד.
  14. 14 המשך תרס"ו בתחלתו. ד"ה שופר של ר"ה תש"ב פ"ג.
  15. 15 קהלת יב, ז.
  16. 16 להעיר מלקו"ת ר"ה נט, ב (ועד"ז בעט"ר שער ר"ה פ"ט): ולכן צריך לתקוע . . דוקא בשופר גשמי . . ועי"ז . . שיהיו השפעותם בגשמיות.
  17. 17 להעיר מלקו"ת ר"ה נט, ב (ועד"ז בעט"ר שער ר"ה פ"ט): ולכן צריך לתקוע . . דוקא בשופר גשמי . . ועי"ז . . שיהיו השפעותם בגשמיות.
  18. 18 ראה לקו"ת שם: השפעת חיים גשמיים היינו בחי' בהמיות ונעשה ג"כ ע"י התקיעה . . בקרן הכבשים שהיא בהמיות.
  19. 19 עירובין יג, ב.
  20. 20 ר"ה כו, ב.
  21. 21 ד"ה אני לדודי תרצ"ג (נדפס בסה"מ קונטרסים ח"ג) פ"ז.
  22. 22 להעיר גם מתו"א פט, ד. קיד, ד.
  23. 23 יבמות סה, ב. וש"נ.
  24. 24 סי"ד.
  25. 25 רמו, ג.
  26. 26 ראה יד, א.
  27. 27 ב"ר פ"ח, ז. רות רבה פ"ב, ג.
  28. 28 תניא פל"ו.
  29. 29 תוספתא ר"ה פ"א, יא.
  30. 30 שלטי הגבורים ר"ה טז, א. וי"ל שמפרש גירסת הרי"ף שהיא כבש"ס ולא דגריס כן בש"ס.
  31. 31 בהעלותך יו"ד, ב.
  32. 32 או"ת מה, ד ואילך. הובא ונתבאר באוה"ת לתהלים (יהל אור) ס"ע שנז ואילך. ובארוכה – בהמשך תער"ב פשפ"ד ואילך.
  33. 33 תהלים צח, ז. וראה ר"ה כז, א.
  34. 34 מלכים א ו, ד. וראה מנחות פו, ב ובפירש"י שם.
  35. 35 באו"ת להה"מ שם, הענין דשתי חצאי צורות הוא עה"פ עשה לך שתי חצוצרות. ובד"ה וביום שמחתכם תרפ"ז [וראה גם אוה"ת לתהלים שם ע' שסב. ד"ה שופר של ר"ה תרצ"ט בתחלתו ובסיומו] הובא זה גם לענין ותקעתם בחצוצרות.
  36. 36 תניא רפ"ב.
  37. 37 ראה ליקוט מ"מ ופירושים לתניא שם (ע' סז).
  38. 38 המשך תרס"ו ע' תקכב. סה"ש תש"א ס"ע 32. וש"נ.
  39. 39 יבמות סא, א.
  40. 40 של"ה כ, ב. שא, ב. ובכ"מ.
  41. 41 לקו"ת ר"ה סב, ג. ד"ה וביום שמחתכם תרנ"ו, תרפ"ז. ובכ"מ.
  42. 42 ד"ה וביום שמחתכם תרפ"ז.
  43. 43 ד"ה הנ"ל בסופו. וראה גם ד"ה שופר של ר"ה תרצ"ט בתחלתו ובסופו.
  44. 44 לקו"ת ר"פ נצבים.
  45. 45 נצבים כט, ט-י. לקו"ת שם.
  46. 46 נצבים שם, יא.
  47. 47 לקו"ת שם מד, ב. וראה בארוכה ד"ה אתם נצבים דש"פ נצבים-וילך תשל"ט (לקמן ח"ד ע' ערב ואילך).
  48. 48 ראה ד"ה וביו"ש תרפ"ז בתחלתו: דענין החצוצרות הוא ע"י השופר דוקא. ושם בסופו (וראה גם אוה"ת לתהלים ע' שסב), דשופר הוא למעלה מחצוצרות.
  49. 49 פל"ו.
  50. 50 בראשית ב, טו. ובתיב"ע שם: למהוי פלח באורייתא ולמנטר פקודהא.
  51. 51 אוה"ת בלק ע' תתקצז, המשך תרס"ו ס"ע ג. ע' תמה. ובכ"מ.
  52. 52 רות ד, יח. ב"ר פי"ב, ו.
  53. 53 ראה ב"ר פי"ד, ז. פי"ג, ג.
  54. 54 רות ד, יח-כב.
  55. 55 רמב"ם הל' מלכים ספי"א.
  56. 56 תהלים פא, ד. ויק"ר פכ"ט, ו.
  57. 57 כתר שם טוב סרנ"ו (לה, א).
  58. 58 בהעלותך יו"ד, ט.
  59. 59 אוה"ת בהעלותך ס"ע שע.
  60. 60 ישעי' לה, י. נא, יא.

B"H, 2nd Day of Rosh Hashanah, 5740.

U'VeYom Simchaschem U'VeMo'adeichem U'VeRoshei Chodsheichem U'Tekatem BaChatzotzros etc. VeHayu Lachem LeZikaron Lifnei Elokeichem, Ani Hashem Elokeichem. ("And on the day of your rejoicing, and on your festivals, and on your new months, you shall blow with the trumpets etc., and they shall be for you as a remembrance before your G‑d; I am the L‑rd your G‑d.")

1) The Gemara teaches that the verse "Ani Hashem Elokeichem" (I am the L‑rd your G‑d) establishes a rule: wherever the Torah mentions "remembrances" (Zichronos), it must also mention "kingship" (Malchiyos). From this, we learn that on Rosh Hashanah, we must have Malchiyos, Zichronos, and Shofaros—expressed both in speech (reciting the verses) and in action (the actual sounding of the shofar). The blessings for Malchiyos, Zichronos, and Shofaros are interdependent, but the blessings and the shofar blasts themselves are separate matters. Chassidus explains that blessings are speech, while shofar is action. Why are both needed on Rosh Hashanah[10]? Especially since the main fulfillment is through the actual sounding of the shofar, as the Sages say, "With what? With the shofar," meaning the physical act of blowing. Rambam writes that although the shofar is a decree, it also hints at awakening and teshuvah (return), which is the essence of Rosh Hashanah: to draw down a new flow from G‑d's essence into all levels of existence, accomplished through the shofar, which hints at teshuvah—reuniting with the source. This is achieved both from below to above and from above to below, as in "the spirit returns to G‑d who gave it." Through the act of blowing the shofar, this new flow is drawn down into action[17].

2) Not only is a physical act required (not just spiritual teshuvah or reciting verses), but even within the act, it is not enough for the sound to come from a person; it must be blown with an animal's horn—specifically a simple ram's horn or a curved one, according to both opinions, which are both valid. Even now, when we use a curved ram's horn, both spiritual aspects are present: the simplicity (removing all desires, even holy ones, to reach the essence) and the bending (subduing oneself, which has its own advantage). The act of blowing with a ram's horn represents both the stripping away of all forms and the subjugation of self, each with its unique spiritual quality.

3) This is the meaning of "the mitzvah of the day is with the shofar": through the two modes of shofar—simplicity and subjugation—a new light is drawn down each Rosh Hashanah, bringing renewal to all worlds, even the lowest. Although the main renewal is in the inner worlds, it also affects the external worlds. This is accomplished by the Jewish people, who are called G‑d's children. The Maggid explains that G‑d's pleasure in the service of Israel determined His will, which then descended through all levels until it reached this lowest world, fulfilling the purpose of making a dwelling for G‑d below. Thus, the command to recite Malchiyos, Zichronos, and Shofaros and to blow the shofar is fulfilled both in speech and in action[11].

4) This verse about blowing the trumpets is a continuation and conclusion of the earlier command to make two trumpets, which the Maggid explains as "two half-forms": G‑d and the Jewish people are two halves of a whole. Thus, the verse teaches that Malchiyos (G‑d's kingship) and Zichronos (remembrance) are accomplished through the blowing of the trumpets and shofar. In the Temple, both were sounded, but the main mitzvah was with the shofar, and through the Temple's windows, this influence extended to the entire world, even during exile. The Jewish soul is a literal part of G‑d above, with two aspects: the "head" (the higher, hidden part) and the "foot" (the revealed faculties). The mitzvah is to unite these two halves and present them before G‑d. When each Jew unites their own head and foot, this brings about the unity of all Israel, fulfilling "You are all standing today before the L‑rd your G‑d," from the leaders to the simplest, all united and elevated before Him, becoming one with G‑d through the covenant.

5) This is the meaning of "on the day of your rejoicing...you shall blow with the trumpets...I am the L‑rd your G‑d." The main mitzvah of Rosh Hashanah is with the shofar, but through this, the aspect of the trumpets is also revealed—the idea that Israel is rooted in G‑d's essence and determines His will, which then descends through all levels into this world. Tanya explains that all of creation is a descent from G‑d's light, but the ultimate purpose is this lowest world, where the soul—a part of G‑d—is placed in a body, and through Torah and mitzvos, the purpose of making a dwelling for G‑d is fulfilled. This brings about the ultimate redemption, when the Temple will be rebuilt and the mitzvah of blowing the trumpets and shofar will be fulfilled in its literal sense. Through our service during exile, especially by "improving your deeds" as the Baal Shem Tov explains, we gather all Israel and ascend from the lowest depths to the highest heights, overcoming the animal soul, and merit the ultimate joy and redemption, speedily in our days.

Summary

The Rebbe teaches that the mitzvah of shofar on Rosh Hashanah expresses both speech and action, connecting the essence of the Jewish soul to G‑d. This unity brings renewal to all worlds and fulfills the Divine purpose of making a dwelling for G‑d in the lowest realm.

Leave Feedback