Enjoying this page?

שחורה אני ונאוה וגו

   Video  part 1  Video  part 2  Video part 3  Video part 4 Video part 5   Video part 6   Video part 7  Video part 8

שחורה אני ונאוה בנות ירושלים וגו'. אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש וגו'.[1]

ויובן ע"פ מארז"ל: שהתורה נתנה באש שחורה על גבי אש לבנה, כמבואר בשה"ש רבה ס"פ: ראשו כתם פז, ובזח"ג נשא קל"ב א'. (ועיין עוד ברע"מ שופטים ער"ה א')

והנה כשם שכל התורה ניתנה כך, כמ"כ מה שארז"ל: ביוד נברא העוה"ב כו' - הוא ג"כ בבחי' אש שחורה ע"ג אש לבנה.

וביאור הדבר הוא, הנה צריך להבין, כי הנה בחי': העוה"ב - ג"ע העליון הוא תענוג הנשמות מהשגת אלקות, תענוג נפלא עד אין קץ ואין תכלית בלי שיעור וגבול. ולכן אמרו על אלישע, אחר: מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי - כי כדאי כל יסורי גיהנם י"ב חדש בכדי לקבל אח"כ קור' רוח ותענוג העה"ב. לפי שתענוג הזה אין לו קץ וגבול ואין לשער ולערוך נגדו כל יסורי גיהנם. כי אלו היה איזה שיעור וגבול לתענוג הזה היה שייך איזה משקל ופלס לחשוב כמה יסורים נגד התענוג. משא"כ באמת הוא בלי שיעור וגבול לכן אין ערוך אליו כלל וכלל: ומוטב דלידייניה כו'. וא"כ צריך להבין מהו בחי': היוד - שממנו נברא עולם התענוג הגדול הזה.

ולהבין זה: מבשרי אחזה אלוה - כמו עד"מ שאנו רואים בחוש באדם הגשמי, שגילוי אותיות ההברה הוא במחשבה ודיבור, אבל בשכל עדיין אין שם בחי' אותיות כלל, אלא שכאשר הוא מחשב ומהרהר בהן אזי נולדו בחי' אותיות (עמ"ש מזה בד"ה: מי מנה בפ' בלק) ונתגלו בהעלם במחשבתו, ובא לידי גילוי יותר כשמדבר לזולתו. והם בחי' לבושין להשכל שמתלבש באותיות המחשבה והדיבור אבל אינן עצמותו ומהותו, שהרי בעצמיות השכל עדיין אין ניכר ונרגש שום הברת האותיות. (ועמ"ש בביאור ע"פ: ועשית ציץ גבי: ופתחת עליו פתוחי חותם)

ומ"מ גילוי אותיות אלו, אף שאינן נרגשים במבטא בדיבור אלא בה' מוצאות הפה - אין שם התחלתם והתהוותם מאין ליש. (כמ"ש באריכות ע"פ: ויעש דוד שם) וכן אותיות המחשבה אין התהוותם מבחי' השכל המושג המאיר במחשבה.

אלא ההתהוות להיות כח האותיות במחשבה ובדבור הוא קבוע במהות הנפש עצמה, שהנפש מליאה אותיות והם בחי' כחות להיות המשכות, שבירידתם מטה מטה עד בחי' המחשבה - יצטיירו בבחי' הברת אותיות ממש, כי גם במחשבה מצטיירי' האותיות ע"ד הברתן כמו שמוציאים בפה. (ועד"ז אמרו בגמ': שתי רוחות מספרות זו עם זו - שהדיבור והסיפור שלהם הם אותיות דקים ורוחניים, כמו אותיות המחשבה שאצלנו, והמחשבה שלהם דקה עוד יותר, וכמ"ש במ"א) אלא שהוא בהעלם. משא"כ הדבור הוא מגלה ממש לזולתו.

ומקורם למעלה מבחי' השכל, דהיינו מבחי' הנפש עצמה. (ועמ"ש מזה בביאור ע"פ: אם בחקתי תלכו) ולא שהאותיות הם מהות הנפש ועצמותה ממש - כי מהות הנפש שכל ומדות כו' (ר"ל, שהוא מקור השכל והמדות, כמ"ש בביאור ע"פ: ולא תשבית מלח, ובד"ה: הן עם אחד, ובד"ה: פתח אליהו) אלא שהנפש עצמה ג"כ כלולה מכחות האותיות, להיות נמשך ממנה בבחי' המחשבה בדרך התפשטות הארה בלבד. ועמ"ש בד"ה: כה תברכו - מענין שהנפש מלאה אותיות:

קיצור. ענין שהתורה ניתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה. וכן עד"ז היו"ד שבו נברא העוה"ב. ויש להקדים ענין אותיות המחשבה ודיבור שהם לבושים לבד להנפש ולהשכל ומ"מ שרש האותיות בהנפש עצמה:

ב והנה ככל המשל הזה הוא למעלה באור א"ס ב"ה. כי הנה גילוי השגת הנשמות באלקות ולהתענג על ה', אף שהוא תענוג נפלא, עכ"ז הוא רק מבחי' אותיו'. (וע' בד"ה: ועתה יגדל נא - גבי: כאשר דברת לאמר - שמלכות דאצילות, שהיא אותיות הדבור דאצי', נעשה עתיק דבריא', שהוא מקור ושרש ג"ע העליון כו'. ועמ"ש בד"ה: את שבתותי תשמרו - גבי בורא קדושים ישתבח שמך כו')

ג"ע העליון - הוא אותיות המחשבה, וג"ע התחתון - בחי' דיבור. וזהו: בראתיו יצרתיו אף עשיתיו[2]. בראתיו - בחינת המחשבה, ג"ע העליון. יצרתיו - בחי' הדיבור וג"ע התחתון. אף עשיתיו - הוא עולם המעשה העוה"ז הגשמי.

(ועמ"ש בד"ה: מי מנה - דאף הוא לשון רבוי, ומרבה בחי' רביעית, שלמעלה מבחי' מחשבה ודיבור ומעשה שהם רק לבושים לאור א"ס ב"ה, והיינו בחינת רצון העליון, שהוא אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו, שנמשך ע"י קיום המצות בעוה"ז כו', ע"ש.

ועד"ז י"ל גם במש"כ: שבג"ע העליון הגילוי מבחי' אותיות המחשבה, ובג"ע התחתון מבחי' דבור - שעכ"ז, ע"י קיום התומ"צ בעוה"ז ממשיכי' תוספת אור בג"ע. והוא ענין התלבשות רצון העליון וחכמה עילאה בהמחשבה ודבור, ע"ד: מאד עמקו מחשבותיך. וכמ"ש בד"ה: כי כאשר השמים החדשים, מענין: ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, ובד"ה: אז ישיר ישראל כו' עלי באר כו'. ועמ"ש בד"ה: אני - דפ' ציצית, בענין: ב"פ אני כו' להיות לכם לאלקים.

והנה, ביוד נברא העוה"ב אבל העוה"ז נברא בה"א, ויש בחינה בה"א בשרשה גבוה מהיוד, כמ"ש ע"פ: לך לך - בענין ה' דאברהם. ע"כ ע"י: התשובה ומע"ט בעוה"ז - ממשיכים תוספת אור בג"ע. ונחזור לעניננו בענין האותיות מו"ד[3])

והם רק בחי' לבושי' לאור א"ס ב"ה, כמ"ש בת"ז: לבושין תקינת לון דמינייהו פרחין נשמתין כו'. אבל באור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו לא שייך שום גילוי השגה, כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל, ואנת חכים ולא בחכמה ידיעא כו', הוא היודע והוא המדע כו'. (עמ"ש בד"ה: הן עם אחד הנ"ל, מענין פי': אנת חכים ולא בחכמה ידיעא)

וע"ז נאמר: ישת חשך סתרו[4] - חשך הוא דבר שאינו נראה בו שום תפיסא והשגה כלל. (ועמ"ש בד"ה: ראשי המטות - גבי: ועליו נאמר ישת חשך סתרו כו', ובד"ה: ויקרא אל משה)

והנה כל זה הוא ממטה למעלה, נקרא מה שלמעלה מהשגת הנבראים בשם חשך, פי' מה שאינו מושג. כמאמר: יוצר אור ובורא חשך - שהחשך הוא בבריאה למעלה מאור הגילוי שהוא ביצירה.

(כי בריאה הוא מחשבה ויצירה דיבור. והנה לגבי התלמיד - הדבור של הרב נקרא אור וגילוי, אבל מחשבה של הרב היא עדיין חשך אצל התלמיד. אבל לגבי הרב עצמו הרי הדבור שלו כלא חשיב נגד מחשבתו, ומה שחושב במחשבה ברגע א' צריך לדבר ע"ז כמה דיבורים - ע"כ נקרא אצלו המחשבה אור והדיבור נק' חשך לגבי המחשבה.

ועוד, הנה בבריאה מאיר חב"ד דאצילות, שנק': עלמא דאתכסיא לגבי המדות דאצילות שנק': עלמא דאתגליא המאירים ביצירה, כי על חו"ב דאצילות נאמר: הנסתרות לה' אלקינו. ועמ"ש בד"ה באתי לגני. ולכן גם השרפים שהם בבריאה נקרא: עומדים ממעל לו. פי': ממעל לוי"ו - ו"ק המקננים ביצירה, ואין עבודתם ברעש כמו החיות והאופנים המתנשאים ברעש, לפי שהם מעלמא דאתגליא.

וגם איתא: כשאומר: יוצר אור ימשמש בתש"י: ובבורא חשך ימשמש בתש"ר. ומבואר במ"א: דתש"י נק' חותם שוקע - התלבשות האורות בהכלים, אבל תש"ר נק': חותם בולט - אורות שלמעלה מהכלים, ומרומז דוקא בבורא חשך - לפי שעכשיו אין בחינה זו באה בהתגלות עד לע"ל.

הרי מכ"ז מובן, דאצלנו מה שמתגלה נקרא: אור, ומה שלמעלה מהגילוי נקרא: חושך כו'. ועד"ז כל מה שלמעלה במדרגה יותר נק' אצלנו חושך יותר)

אבל מלמעלה למטה הוא להיפוך, כי מה שבא יותר לידי גילוי ההשגה הוא יותר בגדר החושך לגבי אור א"ס בעצמו ובכבודו. כמ"ש בזוהר: דכתר עליון אע"ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכמא הוא לגבי עילת העילות כו', וכולהו אתחשכאן קמיה כו', וכתיב: כולא קמיה כלא חשיב.

(וכה"ג נתבאר במ"א בענין: כי אל דעות[5] - שממטה למעלה נק' למטה יש ומה שלמעלה נקרא אין, אבל מלמעלה למטה הוא להיפוך, כמ"ש בד"ה: בשעה שהקדימו נעשה, ובד"ה: ביום השמיני עצרת, ושאר דוכתי)

ולכן אור הא"ס ב"ה בעצמו ובכבודו, מה שהוא למעלה מגדר ההשגה נק': אור - והוא בחי': אש לבנה.

(ומה שלמטה ממנו כו', אפי' כתר נק': חשך, כנ"ל. ועמ"ש מזה בביאור: ע"פ מי מנה. וגם כמו עד"מ: שרגא בטיהרא למאי אהני - הרי הנר נק' חשך לגבי אור היום אף שלגבי הלילה נק' נר.

ועד"ז אמרז"ל: כל הנביאים בטלים לעתיד. ומבואר במ"א הענין: שאור הנבואה של הנביאים יהיה כלא חשיב נגד הגילוי דלע"ל כשרגא בטיהרא כו'. וכ"ש לגבי אור א"ס ב"ה אשר כדי שיומשך ממנו הארה להיות מקור לע"ס היה צריך להיות צמצום ומקום פנוי ואח"כ נמשך רק קו וחוט כנודע.

והנה ענין שנקרא: אש - רק שיש אש לבנה ואש שחורה - היינו כמ"ש במ"א בד"ה: אתם נצבים - בפי' מ"ש: כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא כו'.

ועוד, דהנה דרך כלל יש ד' יסודות: אש רוח מים עפר - שהם נגד ד' עולמות אבי"ע. והאש הוא בחי' אצילות, דכמו שטבע האש להסתלק, כך אצילות מרומם ונשגב מבי"ע, כי בי"ע הם נבראים ואצילות הם אלהות.

והנה באצילות עצמו, יש ג"כ אבי"ע: שהכתר או גם החכמה עילאה - נק': אצילות שבאצילות. ובינה נק': בריאה שבאצילות, וזו"נ - הם יצירה ועשיה שבאצילות.

ודרך כלל יותר יש אבי"ע דכללות. ואצילות היותר עליון נקרא: אש. ועכ"ז היא נק': אש שחורה - לגבי המאציל א"ס ב"ה שנק': אש לבנה כו'. וגם בכלל ז"א לגבי ע"ק נק': אש שחורה לגבי אש לבנה)

אך לפי שהעולמות אינם יכולים לקבל, ולית מחשבה תפיסא ביה כו' - לכך: וירא אלקים את האור כי טוב - לגנוז. ונגנז בבחי': ישת חשך סתרו כו'.

וזהו: יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן - לצמצם ולהעלים את האור בכמה צמצומים ומסכים המבדילים ומסתירים את אורו ית', להיות בחי' גילוי למטה, בחי' ג"ע העליון תענוג הנשמות כו' והשגתם באור ה' כו': בראתיו יצרתיו כו'.

(ועמ"ש ע"פ: וידבר אלקים כו' וארא אל אברהם כו' באל שדי - שאמר לעולמו די. ועיין בשער היחודים פרק שמיני יחוד ה' בענין: אור מים רקיע - שנמשך ע"י שם שדי. ויובן עפמ"ש בענין זה, ע"פ: הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עוזו. ועמ"ש בד"ה: קא מיפלגי במתיבתא דרקיע כו' - שהוא ג"ע העליון שנק' רקיע, ושיומשך להם מבחי' אורו ית' הוא ע"י כמה צמצומים כו', כנ"ל)

וזהו: ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. פי': ובטובו - מה שראה: כי טוב לגנוז האור, מזה נתהווה בחי' חידוש מעשה בראשית, להיות מאין ליש בבחי' גילוי התענוג וההשגה.

(וכמ"ש: להנחיל אוהבי יש[6] - דקאי על הג"ע שנק': יש מאין. ועיין מענין: כי טוב לגנוז - ר"פ פקודי דף ר"כ ע"ב, ור"פ אמור דפ"ח ע"א. וברבות: בראשי' פ' ג', בא ס"פ י"ח. ועמ"ש מענין: ובטובו מחדש כו' - ע"י בחי' יו"ד שהוא בחינת צמצום כו' בד"ה: ואתחנן, ובד"ה: אשירה כו' כי גאה גאה):

קיצור. וכמ"כ למעלה, שגילוי האור בג"ע הוא רק מבחי' אותיות: ביו"ד נברא העוה"ב - שהם לבושי'. אבל בעצמותו ית' לית מחשבה תפיסא ביה כלל. וע"ז נאמר: ישת חשך סתרו. וזהו ממטה למעלה נק' מה שאין בו השגה בשם: חשך. אבל מלמעלה למטה הוא בהיפוך. וזהו: כי טוב לגנוז - בבחי' חושך, כדי להיות גילוי בג"ע. וזהו: ובטובו מחדש:

ג והנה צמצום זה של ענין: כי טוב לגנוז - האור במקום החושך, הוא כמו במשל בחינות אותיות שבנפש עצמה, כדי להיות גילוי אותיות ממש במחשבה ודיבור.

(ר"ל דכבר נתבא', שאף שצורת כ"ב אותיות הוא קבוע במהות הנפש עצמה - מ"מ לא שהאותיות הם מהות הנפש ועצמותה, שעצמות הנפש היא למעלה גם ממהות שכל ומדות המאירים ממנה בגוף, כי אם שנעלית מהם בעילוי רב, אלא שהארה וכח ממנה כשנמשך ומתלבש במוח נעשה מקור השכל שבמוח. ובעוד הכח ההוא כלול בעצם הנפש, הוא למעלה מבחי' ומהות מקור השכל שבמוח.

ועד"ז גם האותיות הכלולים בנפש, הוא ענין כחות שבירידת' להתגלות במחשבה ודיבור יצטיירו מהם בחי' אותיות. ועכ"ז כוחות אלו עם שהם למעלה עדיין מבחינת אותיות המחשבה והדבור ממש עכ"ז הוא בחי' ירידה וצמצום לגבי מהות הנפש ועצמותה ממש. וצמצום זה הוא בשביל להיות מזה אח"כ גילוי אותיות המשחבה ודבור, שהן בחי' אותיות חומריים ממש והוא עוד צמצום גמור ממש. וראשית צמצום זה הוא מה שמתהוים בחי' צורת האותיות בלי חומר בהנפש עצמה.

וכל בחי' צמצומים אלו הוא משל לענין: כי טוב לגנוז. פי' דאיתא: בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה[7]. והוא ענין הצמצום, להיות התהוות אותיות החקיקה עד"מ.

והענין כמ"ש ע"פ: זאת חקת התורה - שהחקיקה הוא גבוה יותר מאותיות הכתב, שהרי הוא מיניה וביה. וזהו ענין: חרות על הלוחות כו'. משא"כ אותיות הכתב הדיוט, הוא דבר בפ"ע, וגם משחיר הקלף לגמרי.

אך הנה האותיות החקוקים אף שהם מיניה וביה, עכ"ז הם ג"כ משחירים קצת האבן הטוב הבהיר, שכשעושין בו חקיקה נחשך קצת בהירותו שהיה קודם החקיקה, שבמקום החקיקה אינו בהיר כל כך.

והנמשל מובן, שזהו ענין: ישת חשך סתרו - בחי': כתר עליון, שנמשך ממל' דא"ס, בחי': אותיות - שעם היותו עדיין בחי' א"ס, וכמו אותיות החקיקה מיניה וביה, ולמעלה מבחי': חו"ב - שנק' עשיה ממש לגבי א"ס, כמו דיו ע"ג הקלף כו' - עכ"ז גם הכתר נק': חושך, ואש שחורה - לגבי א"ס ב"ה שלמעלה מעלה מהכתר, ונק': אש לבנה. והרי צמצום זה כדי להיות התהוות אח"כ בחי': חו"ב וג"ע - שהוא כמשל אותיות שנכתבים בדיו כו', בחי' שחור ממש.

וזהו ג"כ עד"מ ענין התהוות אותיות הנפש, שהם כמו אותיות החקוקים מיניה וביה, כדי שיתהוו אח"כ אותיות ממש במחשבה ודבור חומריים ממש: אש שחורה, ממש.

והנה אף שלגבי הא"ס נק' אותיות שבחקיקה ג"כ בחי': חשך כנ"ל - עכ"ז לגבי האותיות שבכתב, דהיינו בחי' חו"ב מקורי הג"ע: ונהר יוצא מעדן, נק' הכתר: אש לבנה ממש, שהרי הוא רק מיניה וביה עד"מ. ולכן נק' הז"א דאצילות לגבי הכתר: אש שחורה ע"ג אש לבנה. (כמ"ש בפ' נשא קל"ב א')

ועד"ז, גם הז"א נקרא לגבי המלכות דאצילות: נהורא חיוורא, והיא נק' אצלו: נהורא אוכמא. (כמ"ש בפ' בראשית בדף נ"א ע"א, ובפ' לך לך דף פ"ג ע"ב, ובפ' שופטים ער"ה א') כי מלכות שהיא מקור לבי"ע נקראת: מדת לילה וחושך - שמוסתר ומלובש בה אור א"ס בבחי' הסתר והעלם: מלכותך מלכות כל עולמים - מלשון העלם. משא"כ בחי' ז"א, שהוא אצילות, יחודא עילאה - נק': יום, ואור. וכמ"ש בד"ה: רני ושמחי, גבי: רננא ברמשא ושמחה בצפרא. ועמ"ש סד"ה: וידעת היום)

וזהו: ביו"ד נברא העוה"ב - וכמשל הדיו שע"ג הקלף, שהקלף החלק רומז לבחי' אש לבנה, אור א"ס ב"ה בעצמו כביכול דלית מחשבה תפיסא ביה. (ועמ"ש ע"פ: שימני כחותם) אלא ע"י היוד בחי' נקודה שחורה שמשחיר הקלף, כדי להיות בחי' גילוי והשגה בתמונת אות היוד.

והנה כמו במשל הנ"ל, כאשר בא לידי גילוי אותיות המחשבה, אף שאינן רק לבושים להשכל - מ"מ אינן דבר נפרד לגמרי, להיות דבר בפ"ע - שהרי מה שמחשב ומהרהר באותיות אלו הוא בחי' השכל עצמו. וכן עד"מ בחי' היו"ד שעל הקלף שהדיו משחיר את הקלף להתגלות תמונת יו"ד - הנה הדיו בעצמו אינו דבר ממשי להיות נחשב לדבר בפ"ע, אלא שמשחי' את הקלף כדי שהקלף יגלה תמונה של היו"ד.

(היינו שעם היות תמונת היו"ד הוא רק מהדיו, הרי בלתי הקלף הנושאו וסובלו לא היה ממנו שום תמונה כלל. ולכן ארז"ל: כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה - פסולה, א"כ הדיו אינו אלא שמשחיר כו' כדי שהקלף יגלה כו'. ור"ל בנמשל, כי הקלף עצמו שהוא א"ס ב"ה מגלה את היו"ד שהוא חכמה עילאה: כי אנת חכים - אנת ממש. שאור א"ס ב"ה נמשך ומאיר בחכמה עילאה. ועמ"ש: וירא ישראל את היד הגדולה בפי': ויקרא הוי' הוי', ומ"ש מזה ג"כ סד"ה: שובה ישראל)

כך הנה בנמשל ע"י הצמצומים הרבים מתגלה אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו בגילוי למטה. וזהו: ביוד נברא העוה"ב - תענוג הנשמות באור א"ס ב"ה ממש. (ועיין בפ' בלק (קצ"א א'), ועמ"ש בד"ה: שרי אשתך.

וענין שהיו"ד בחי' נקודה ואות קטן מכל האותיות - עמ"ש בביאור ע"פ: מים רבים גבי: וזהו: אחות לנו קטנה, ועזח"ב תרומה (קס"ה ב') בגין דאית כו' אע"ג כו' והוא ענן מיעוט הכלי ורבוי האור, ע"ד: צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. (ועיין בגמרא פ"ג דמנחות דכ"ט סע"ב):

קיצור. וצמצום זה הוא כמשל בחינת אותיות שבנפש, ואח"כ נמשך מזה ההתלבשות באותיות המחשבה. והוא כענין חקיקה וכתיבה. וכמו שמ"מ מהו מחשב באותיות המחשבה הלא השכל עצמו. וכן הדיו מתאחד עם הקלף הלבן הסובלו. כן בנמשל ע"י אות יו"ד שנברא בו העוה"ב נמשך ומתגלה אור א"ס ב"ה בעצמו:

וזהו שהשרפים אומרים: קדוש - מחמת השגתם אור א"ס ב"ה שהוא מובדל ולית מחשבה תפיסא ביה. וג' פעמים קדוש - נגד תלת עלמין בי"ע. מלא כל הארץ כבודו - שהתלבשות בחי' קדוש הוא הכל כו'.

(ור"ל, כמו שבג"ע העליון מאיר אור א"ס בבחי' השגת הנשמות, כמ"כ השרפים לפי שהם ג"כ בעולם הבריאה אומרים: קדוש כו' - שמשיגים איך אור א"ס מובדל, ואיך שכל ההמשכה רק ע"י צמצום אות יוד, אבל עצמיות אור אין סוף הוא קדוש ומובדל כו'. ולפי שהם בבריאה שהוא ראשית התהוות היש מאין, ע"כ משיגים שהוא ית' קדוש כו'. וענין ג' פעמים קדוש - עמ"ש: בביאור ע"פ: ועתה יגדל, וע"פ: אחרי הוי' אלקיכם תלכו)

והנה האופנים שהם למטה מהם במדרגה, אומרים: ברוך כבוד ה' - זו מדת מלכותו ית'. כי: מלכותך מלכות כל עולמים - שכל עולמים הם רק בחי' אותיות כו', וברוך ונמשך מבחי' סוכ"ע מעלמא דאתכסיא כו'.

וביאור הענין. כי הנה יש שני בחינות במלאכים:

יש שהם בחי': משפיעים - שהם משפיעים כל ההשפעות לעוה"ז ע"י המזלות כו', והם בחי' האופנים שאומרים: ברוך כבוד כו' - ברוך הוא המשכה, שיומשך כבוד ה' מבחי': מקומו - שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. וזהו ענין: ברוך המקום. והוא ענין המשכת השפע דלעילא שממשיכים האופנים באמרם: ברוך.

ויש מלאכים שהם בחינת: מקבלים - שמקבלים דין מן דין, ואינם משפיעים כלל למטה רק הם בחינת מקבלים, והוא בחי': השרפים שאומרים: קדוש כו'. והם נעלים מבחינת המלאכים המשפיעים.

וז"ש: אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון. (בדניאל סי' ז') פי': קדמוהי יקומון - היינו בחי' השרפים המקבלים כו' שאומרים: קדוש. ועמ"ש במ"א בענין: משריין[8] ורתיכין[9] הנזכר בפ' בשלח, (דמ"ח ע"ב), ומ"ש בד"ה: ואתא מרבבות קדש.

והיינו כמ"ש: יוצר אור ובורא חושך. פי' יצירה הוא בחי' אור, שמשם נמשך ההשפעה למטה, והוא מדרגת האופנים המשפיעים למטה לכל הבהמות וחיות. וגם קטן עד י"ג שנים מקבל מבחי' האופנים. ולכך נקרא: אור - שהוא בחי': אש לבנה - לגבי דידן. לפי שמאיר ומשפיע למטה.

ובורא חושך - הוא בחינת השרפים שבבריאה, שהם בבחי' אש שחורה שהוא החושך. והוא מפני שמסתלקים רק למעלה, שאומרים: קדוש כו' - לכך הם בבחינת: אש שחורה, וחושך, ע"ש ההסתלקות כו'.

וכמ"כ הוא ענין: קדוש וברוך - כי קדוש - הוא מה שמובדל ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, והוא בחי': ישת חשך סתרו - כמבואר לעיל אות ב'. ובחינת: ברוך - זהו ענין אש לבנה להיות גילוי למטה.

אך זהו ממטה למעלה, אבל מלמעלה למטה הוא בהפך, שבחי': קדוש נקרא אש לבנה לגבי המשכת בחי': ברוך כבוד - שהוא בחי': מלכותך, בחינת אותיות כו'. כי: קדוש - הוא בחי' כתר כו'.

וברוך - יש בו ב' בחינות: כבוד תתאה, היא מדת מלכותו ית', וכבוד עילאה, חכמה עילאה. והכל נק' אש שחורה לגבי כתר עליון, כנ"ל מענין דיו ע"ג קלף לבן כו'. ועמ"ש מענין: קדוש וברוך בד"ה: אם בהרת קדמה כו', ובד"ה: לבבתני אחותי.

נמצא: קדוש וברוך - שאומרים השרפים והאופנים, זהו ענין בחי' אש לבנה שעל גבי אש שחורה כנ"ל.

וזהו שנק' כן: הקב"ה - בשני בחינות אלו יחד דקדוש וברוך. כי עד"ז הוא המשכת וגילוי אור א"ס ב"ה, שהוא קדוש וברוך הוא.

והנה האופנים, לפי ששומעים בחינת: קדוש שאומרים השרפים, לפיכך: מתנשאים ברעש גדול. וענין: הרעש - הוא ענין הביטול באור א"ס ב"ה לצאת מנרתקם והשגתם כפי מזגם ותכונתם מחמת ששומעים דבר חדש מה שלמעלה מכח השגתם, משא"כ השרפים אף שהם ג"כ בטלים ודאי באור א"ס ב"ה ביתר שאת ומעלה.

אך הנה: שרפים עומדים ממעל לו - כתיב, שאין השגה זו אצלם חידוש כ"כ למעלה מהשגתם, לכך לא נאמר אצלם ברעש גדול כמו באופנים.

(ועמ"ש מזה בד"ה: והיה מדי חדש - שזהו ענין המשל כבן כרך שראה את המלך או כבן כפר כו' והוא ההפרש שבין חול לשבת כו'.

והנה השרפים לפי שהביטול שלהם הוא בבחינת אתכסיא ופנימית ע"כ ממשיכים ג"כ בחי' קדוש מה שהוא בבחי' העלם, והאופנים שביטולם בבחי' אתגליא ע"כ ממשיכים ג"כ בחינת ברוך בחי' אותיות שהוא בחי' אתגליא כו'. ועמ"ש בד"ה וידעת היום גבי: וכל קרב וכליות יזמרו לשמך:

קיצור. וזהו ג"כ ענין שהשרפים אומרים: קדוש והאופנים: ברוך - כי השרפים מבריאה: בורא חושך, אש שחורה בחי': קדמוהי יקומון - ע"כ אומרים קדוש מובדל: ישת חשך סתרו. והאופנים מיצירה: יוצר אור - משפיעים למטה, ואומרים: ברוך כבוד כו'. וכ"ז נקרא כן מלמטה למעלה, וכנ"ל):

ד והנה ככל הדברים האלה הוא בעבודת ה' בכל אדם בחינת: אהבה גלויה ובחי': אהבה מסותרת (והיינו דוגמת ב' בחי' הנ"ל: דאופנים ושרפים. והאהבה המסותרת נק' אש שחורה, ע"ד שנתבאר לעיל בענין השרפים שנק': אש שחורה, אלא שהנשמות הם מבחי' פנימית יותר)

כי הנה גילוי האהב' ע"י ההתבוננ' בגדולת א"ס ב"ה, שיוליד מבינתו רשפי אש וצמאון כו' להכלל ולהבטל אליו ית' במציאות ובמס"נ - אין זה ע"י פעולת ההתבוננות לבדה שמתהווה מכח בינתו מדת האהבה מאין ליש, אלא ההתבוננות הוא הגורם להיות נמשך מבחינת אהבה המסותרת שישנה בטבע האדם מבחי' שלמעלה מן הדעת, בבחי' חשך והסתר פנים להיות בגילוי הלב ע"י התבוננות ודעת, ולהגדיל מדורת אש האהבה כו'.

(ור"ל שזהו כדמות ראיה למציאות אהבה המסותרת כי גילוי האהבה כו' אין זה כו' אלא כו' כנ"ל)

והתהוות האהבה מאין ליש היא קבוע בנפש ומהות הנפש עצמה היא שכל ומדות אהבה ויראה כו' כי: חלק אלוה ממעל הוא - וכבן שנמשך ממוח האב כו' אשר בטבע אינו רוצה להיות נפרד מיחודו ואחדותו ית', ויכול למסור נפשו על קדה"ש כו', כמ"ש בס' של בינוני'.

(ועמ"ש בד"ה: ביום השמיני שלח את העם - ששרש אהבה זו נלקח מבחי' קדם, מבחי': כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו', ישת חשך סתרו כו'. ועמ"ש בד"ה: אם בחקתי - שבחי' זו הוא מצד: בעבר הנהר ישבו אבותיכם, עלו במחשבה - היינו מו"ס, אותיות החקוקים כו', גליף גליפו בטהירו עילאה, נשמה שנתת בי טהורה היא, והוא ענין האותיות שמיניה וביה. וזהו ענין: ששזפתני השמש - אש לבנה כדלקמן, כי החקיקה היא באש לבנה מיניה וביה, רק שהחקיקה היא מקור ושרש לשחרות דאש שחורה שלמעלה למטה כנ"ל)

ובכדי שתהיה בבחי' גילוי הלב לצאת מההעלם אל הגילוי, הוא ע"י התבוננות באור א"ס ב"ה ממש דלית מחשבה תפיסא ביה כלל.

ועד"ז ניתקן סדר התפלה ופסוקי דזמרה וברכת יוצר אור איך שבטובו הגנוז מחדש כו' והמלאכים אומרים קדוש כו' והוא בחי' רעש, התחדשות ההשגה. כי בלילה בשינה אחד מששים כו' ובבקר נעשה בריה חדשה: אתה נפחתה בי כו'. ואחר הרעש אש הוא בחי' ק"ש: ואהבת - כי נר הוי' נשמת אדם כנר ושלהבת העולה מאליה. (ועמ"ש בד"ה: והקרבתם עולה אשה) דהיינו כמ"ש: אליך הוי' נפשי אשא[10] - להכלל מחשבה במחשבה ודבור בדבור: ודברת בם בשבתך בביתך כו'[11]. וזו היא התגלות אמיתית אור האהבה בקרב איש ולב עמוק.

אלא שצריך להקדים בחי': הרעש, מבחי' החושך: כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא[12], וכתיב: ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד - ערב בחינת: חשך - ואח"כ: הבקר אור[13] - להתגלות בבחינת: יום וגילוי בחי': אחד.

(ועמ"ש בד"ה: תחת אשר לא עבדת. ועמ"ש בד"ה: ענין חנוכה, בענין: בבקר בבקר בהטיבו את הנרות כו'. ועיין בזהר בלק דף ר"ד סע"א וע"ב. ועמ"ש ע"פ: וישכם לבן בבקר, וסד"ה: להבין ענין הברכות. וע' בזהר ויקרא דכ"ב ב'. ועמ"ש סד"ה: וידעת היום)

ואחר האש קול דממה דקה[14] - הוא בתפלת שמונה עשרה: ברוך אתה הוי' אלקינו מלך העולם - שיהא: ברוך - ונמשך בחי': הוי' - אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו, ותמן קאתי מלכא כו'[15]. וגילוי הוי' למטה במלכותו מלכות כל עולמים, הוא ע"י כי: הוי' אלקינו - שאנחנו בטלים אליו ית', ואנחנו ממשיכים ג"כ להיות: מלך העולם כו' - כמ"ש במ"א.

ובזה יובן מ"ש אל תראוני שאני שחרחורת[16]. פי', שחרות כפולה, כי האהבה מצד עצמה היא מסותרת, שאינה נראית ונגלית בלב. וגם היא מכוסה בלבוש שק שמלובשת בנפש הבהמית.

(וא"כ פי' וענין: שחרות כפולה - הוא ע"ד מה שמלמטה למעלה ומלמעלה למטה שניהם יחד. כי מלמטה למעלה נק' שחרות מה שאינו מושג כלל. ומלמעלה למטה נקרא שחרות מה שהוא למטה במדרגה. ואם כן שני הבחינות יש בהנשמה. כי ענין האהבה המסותרת כיון שהיא בהעלם מאד ולמעלה מהשכל הרי נקראת אש שחורה לגבי האדם, כענין: בורא חשך, וזהו ענין חשך שמלמטה למעלה. ומה שהיא מכוסה ולובשת בנפש הבהמית - זהו החשך שמלמעלה למטה, שהיא הבחינה היותר שפלה במדרגה: החשך יכסה ארץ (בישעיה סי' ס'[17]) והכסיל בחשך הולך. (קהלת סי' ב'[18])

ואעפ"כ: אל תראוני - כי מה שהיא מסותרת מצד עצמה, הוא מפני: ששזפתני השמש - בחינת: שמש - הוא בחי': אש לבנה - שאין העולמות יכולים לקבל. וע"כ: טוב לגנוז במקום החושך. ולכן האהבה בבחינת חשך והעלם שאינו מתגלה בגוף.

(וזהו: אתי מלבנון כלה[19] ששרש הנשמה מבחינת: לבנון. וזהו: ונוזלים מן לבנון[20] - נוזלים היינו בחינת מזלייהו מקור ושרש הנשמה הוא מבחינת: לבנון, רק: כי טוב לגנוז - בבחינת: אש שחורה - והוא בבחי' יחידה שבו מתלבש ניצוץ אלקי כו'. כמ"ש בע"ח שמ"א פ"ג על פסוק: אני אמרתי אלקים אתם כו'. ועמ"ש סד"ה: בשברי לכם כו' ואפו כו'.

והנה ברבות בשה"ש ע"פ: שחורה אני - איתא: שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת. והענין שבחי' אהבה המסותרת הנק': אש שחורה - בכל ימות השבוע היא בבחי' העלם, ולכן היא בבחינת: שחורה אני - העלם. אבל בשבת יוצאה ונמשכת מההעלם אל הגילוי, כמ"ש במ"א בד"ה: להבין מארז"ל ע"פ: כי טובים דודיך. וכן בשבת מאיר בגילוי מבחי' עולם הבריאה מה שנקרא: בורא חושך - כנודע מענין: חצר הפנימית הפונה קדים[21], בחי': קדמוהי יקומון[22] הנה בשבת מאיר ונמשך האור משם. וזהו: ונאוה אני - ביום השבת)

ומה שהיא נכנסת בלבוש שק, זהו באמת: בני אמי נחרו בי.  נחרו - מלשון נפעל. ופי': בני אמי - היינו היצה"ר והיכלות דק"נ המקבלים ההשפעה מבחי': מלכותו ית', כי מלכותו בכל משלה. (וע' בפ' משפטים דקכ"ה סע"ב, ע"פ: בחלב אמו) והם שרש כל המדות רעות, הם הם בעצמו נחרו ובוערים בתאוותם אלה שהם בי, שנתלבשו בי, ומהם תצא הרעות האלה.

אבל אין פועלים בנפש אלקית עצמה בנקודת אהבתה שהיא תשאר בקיומה וחזקה. וכמ"ש: וכבודי לאחר לא אתן. (עיין ברע"מ ר"פ תצא דרע"ו א' ובפי' הרמ"ז שם) ויכולה למשול ולשלוט עליהם ולהפכם מן הקצה אל הקצה, ולהיות במס"נ ממש.

ולכן ארז"ל על פושעי ישראל: גיהנם כלה והם אינם כלים. לפי ששרש נשמתם מבחי' א"ס ממש שאין לה קץ ותכלה. ולכן: בני אמי נחרו בי - פי' שהם פועלים הרע וכלים. משא"כ הנשמה היא חלק אלוה: אתה נפחת בי - שאין לה קץ ותכלה. והראי', שאפילו פושעי ישראל עדיין האהבה היא בשלימות שהרי: שמוני נוטרה את הכרמים - כי כל תאות היצה"ר להחטיא את ישראל כדי לינק ולקבל חיות מהקדושה, וא"כ מוכרח להיות שעדיין יש בו קדושה, שאע"פ: שחטא - ישראל הוא. ואותו כח הקדושה שיש לו הוא בבחי' אין קץ ותכלה, וע"כ יכול למשול ולשלוט ברוחו ולהפך לבו מן ההפך אל ההפך.

(והיינו ע"י: והוי' יגיה חשכי - כמ"ש סד"ה: כי אתה נרי. והנה פי': נחרו - יובן ממ"ש במ"א בד"ה: ושבתי בשלום בענין: וילך חרנה - חרן לשון: נחר גרוני כו'. וע"י התשובה נעשה מבחי' חרן רנה. וכמ"כ יובן מבחי' נחרו בי ע"י התשובה שיהפך לבו כו' תתעלה הנפש להיות: ונאוה כאהלי קדר כו'.

ועמ"ש סד"ה: כנשר יעיר בענין: יצרנהו כאישון עינו - השחור שבעין שם גילוי הראיה להיות עין בעין יראו כו':

קיצור. וכמ"כ באדם יש בחי' אהבה גלויה ואהבה מסותרת כענין ב' מדרגות דאופנים ושרפים. רעש ואש. וזהו: שחרחורת ב' שחרות - שעיקר האהבה אינה גלויה כ"א שחורה ומסותרת. ועוד, שמכוסה בלבוש שק דנה"ב. ואעפ"כ: אל תראוני - כי על השחרות א' התירוץ: ששזפתני השמש ששרש האהבה מאש לבנה, וטוב לגנוז בבחי' אש שחורה. ועל השחרות הב': הוא ענין: בני אמי נחרו בי בכדי שמבחי' חרן יהי' בחי' רנה):

ה וזהו: שחורה אני ונאוה - שחורה - מבחי' השחרחורת כו' ונאוה - כי השחרות הוא מבחינת החושך: ישת חושך סתרו, כמשל הדיו שעל הקלף שמשחיר את הקלף שהקלף הוא בחי' אש לבנה נעשה נאה ע"י כן.

(ע"ד: אימתי גדול כו' כשהוא בעיר אלקינו. וע"ד שנתבאר מזה בד"ה: וידבר אלקים כו' אני הוי' וארא כו'. וכמו שמבואר לעיל שע"י האותיות נמשך גילוי השכל עד"מ. נמצא צמצום זה הוא סיבת הגילוי.

ועמ"ש סד"ה: ויקח קרח. וזהו שבחינת אש לבנה נעשה נאה ע"י כן. וכמ"ש במ"א בפי': יפתי - שעושה בחי' לבושים יפים להקב"ה: הוד והדר לבשת. והיינו להיות בהם ועל ידם דירה בתחתונים.

ובמ"א נתבאר עוד פי': ונאוה - כי הנה בחי': אש לבנה דתורה זהו ענין: ושער רישיה כעמר נקא. ועכ"ז הוא רק בחי' שערות ואינו ערוך להעצמיות. אך ע"י הירידה באש שחורה לברר ולהפך החושך דנה"ב - יומשך יתרון האור ממקור הלבנונית. ואפשר לומר שזהו הנמשך מצד בירור שחרות הב', וכנ"ל מענין: יצרנהו כאישון כו'.

ועמ"ש עוד מענין שהתורה ניתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה בד"ה: ועשו להם ציצית. ועיין עוד מענין שחורה אני ונאוה ברבות בשלח פכ"ג, ויקהל פמ"ט):

כאהלי קדר[23]. שהם שחורים מבחוץ, אבל מבפנים הם כיריעות שלמה. יריעות שלמה - הם יריעות פנימים.

(וזהו: וייצר את האדם[24] - בתרין יודין, בחי' אש לבנה ואש שחורה כו'. ועמ"ש סד"ה: בשברי לכם כו')

וענין: יריעה הוא מ"ש: נוטה שמים כיריעה[25]. פי' כמו היריעה שהגג והדפנות נעשו מדבר אחד, וכמו שהיה במשכן: חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן. כך: נוטה שמים - שהשמים מתעגלים למטה מתחת לארץ כמו למעלה בהשוואה אחת והכל בחי' אחת. וכן הגלגלים הסובבים בשמים ממעל הם הסובבים מתחת לארץ.

וזהו: כיריעות שלמה - מלך שהשלום שלו. שאצלו ית': כחשיכה כאורה, והכל בהשוואה אחת נגדו, ומעלה ומטה שוין לפניו, והוא מבחי' סוכ"ע. משא"כ בבחי' ממכ"ע הוא לפי סדר ההשתלשלות: בראתיו יצרתיו כו', ג"ע עליון ותחתון כו'. אבל בבחי' סוכ"ע - כולא קמיה כלא ממש. ובבחינה זו יכול הוא להפך אפי' מן הקצה אל הקצה.

וזהו: ישא ה' פניו אליך[26] - פי' שכאשר יהיה התנשאות הפנימית בבחי' סובב כל עלמין אזי יוכל להתפשט עד שיגיע אפי': אליך. אם יהיה נדחך בקצה השמים כו'.[27] וישם לך שלום - בחי' התקשרות, להיות נפשו שוקקה לדבקה בו ית'.

וזהו בחי' שלום בפמליא של מטה, ממטה למעלה. אליך ה' נפשי אשא. והיינו ע"י בחי' אהרן שושבינא דמטרוניתא. אהרן - אותיות נראה. דהיינו שיראה כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, שיהי' בחי' רעש. ואחר הרעש אש כו'[28] עבודת אהרן: בהעלותך את הנרות[29] כשלהבת העולה מאליה ממטה למעלה.

והשראת והמשכת קדוש בתוך מעיו - הוא ע"י בחי': משה - שושבינא דמלכא, בחי' הדעת, שהיא: ברוך, ונמשך בחי': הוי', להיות: מלך העולם, ע"י בחי': אלקינו כו' כנ"ל.

וזהו: קרוב ה' לכל קוראיו כו' באמת[30] - ב' אמת, מלמעלה למטה וממטה למעלה. שימשיך למטה בחי' אמת ה', וגילוי אא"ס ב"ה בנפשו, כדי להעלות ולקשר נפשו בה' חיי החיים ב"ה.

(ובכל הנ"ל יובן מ"ש: המולך מהודו ועד כוש[31], שהוא כענין מ"ש: כחשכה כאורה[32]. כי הודו - מלשון: כסה שמים הודו[33]. הודו על ארץ ושמים[34]. וכמ"ש: הוד והדר לפניו[35]. וגם: הודו - לשון הודאה, כי הודאה היינו לבחי' סוכ"ע דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, כמ"ש במ"א ע"פ: יהודה אתה.

עד כוש - היינו בחי' שחרות שהוא סוף השתלשלות העולמות, שהחשך יכסה ארץ[36], אלביש שמים קדרות[37]. עמ"ש מזה סד"ה: יונתי בחגוי, ובלק"ת פ' בהעלותך ופ' שופטים: דכוש בחי' שכ"ה דינין[38] שמהם השתלשלות החיצונים כו', אך: מלכותך מלכות כל עולמים, ומלכותו בכל משלה, וגם החיצונים לא יוכלו לעבור את פי ה'. וכמ"ש מזה סד"ה: וכל העם רואים.

וזהו: המולך מהודו ועד כוש. וזהו: שבע ועשרים ומאה מדינה. [עיין ר"פ חיי שרה דקכ"ג ע"א] והוא כללות ההמשכה: ממל' דא"ס. וזהו: מהודו - עד מל' דעשיה המתלבשת בבחינת: קדרות, וזהו: ועד כוש.

אך מצינו ג"כ דכוש נאמר לשבח. כמ"ש גבי שאול שנק': כוש בן ימיני[39] וכן: הלא כבני כושיים אתם לי[40] ות"י: הלא כבני רחימין אתון חשיבין קדמי. וכן פרש"י בפ' בהעלותך[41] בענין: האשה הכושית[42]. ובזהר פ' תרומה (דק"ל ריש ע"א) פי': ולזמנין לחוור קראן ליה אוכם[43] דכתיב: כי אשה כושית לקח, הלא כבני כושיים אתם לי כו'.

והענין, כי מבואר למעלה בענין: כתרא עילאה - שהוא בחי' החשך העליון: דישת חשך סתרו, שלמעלה מההשגה. וז"ש בזהר: ולזמנין לחוור קראן ליה אוכם - מפני שלגודל אורו אינו מושג כלל.

והנה משם שרש האהבה המסותרת, שהיא בחי': אש שחורה. וזהו ענין: הלא כבני כושיים אתם לי - כי אהבה זו דאש שחורה, שמבחי': ישת חשך סתרו - הוא כאהבת הבן אל האב, כבן שנמשך ממוח האב, אשר בטבע אינו רוצה להיות נפרד מיחודו ואחדותו ית', ויכול למסור נפשו על ק"ה כו'. וז"ש: כבנין רחימין.[44] והיינו ע"ד מ"ש בסש"ב פמ"ד בשם הרע"מ: כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה כו'.

ופי': מהודו ועד כוש - היינו כמבואר לעיל בענין: את האור כי טוב - שהוא בחי' אור א"ס ב"ה הגנוז ומלובש בבחי' כתר הנק': ישת חשך סתרו. וגם באדם הוא ניצוץ אלקות המלובש בבחי' יחידה שבנפש, ועש"ז נקראו כל נש"י בשם יהודים שעי"ז נמשך הביטול למס"נ כו'.

ובכ"ז יובן ג"כ מארז"ל פ"ק דמגילה: (די"א ע"א) רב ושמואל - חד אמר: הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם. דהיינו כפי' הראשון: דכוש הוא החשך דעשיה בחינת קדרות.

וחד אמר: הודו וכוש בהדי הדדי הוו קיימי, כשם שמלך מהודו ועד כוש כך מלך מסוף העולם ועד סופו. פי': בהדי הדדי - זהו ענין החשך העליון שנגנז בו האור, דהיינו בחי' כתרא עילאה חוורא מלגאו אוכמא מלבר.

א"נ: הודו - היינו: הוד והדר לבשת, בחי': ה' מלך גאות לבש - כמ"ש בד"ה: יונתי בענין: יפתי. וכוש: היינו בחי': בורא חשך - עולם השרפים. וזהו: בהדי הדדי הוה יתבי - כי מל' דאצילות נעשית מקור לבריאה כו', ומתלבשת בחכ"ב[45] דבריאה.

וע"ז נאמר: שחורה אני כו' - לפי שמתלבשת בבחי': ובורא חושך כו', וכמ"ש במ"א. וזהו ענין התורה שניתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה. וגם תשב"כ ותשבע"פ כנ"ל.

וכשם שמלך מהודו ועד כוש - כי שם הוא תכלית היחוד והביטול כו': כך מלך כו'. כי: מלכותך מלכות כל עולמים, ואין עוד מלבדו, והכל בהשגחה פרטית: אין אדם נוקף כו'[46].

ועמ"ש בד"ה: ומרדכי יצא גבי: ולכן ביטל כו' את המעוררים כו' - כי באמת: אני הוי' לא שניתי. ומשם מובן דשייך בחינה זו במגילת אסתר.

וגם בחינה הראשונה בענין: הודו וכוש שבהדי הדדי - דהיינו ע"ד שניתנה התורה באש שחורה ע"ג אש לבנה שייך ג"כ לזה - כי: הדר וקבלוה בימי אחשרוש, וכמ"ש: וקבל היהודים כו'[47]): 

  1. 1 אַל־תִּרְא֙וּנִי֙ שֶׁאֲנִ֣י שְׁחַרְחֹ֔רֶת שֶׁשְּׁזָפַ֖תְנִי הַשָּׁ֑מֶשׁ בְּנֵ֧י אִמִּ֣י נִֽחֲרוּ־בִ֗י שָׂמֻ֙נִי֙ נֹטֵרָ֣ה אֶת־הַכְּרָמִ֔ים כַּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לֹ֥א נָטָֽרְתִּי: (שיר השירים פרק א פסוק ו)
  2. 2 ישעיה מג, ז - כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו.
  3. 3 מחשבה ודבור
  4. 4 תהלים יח, יב
  5. 5 שמואל א ב, ג - אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהוָה ולא [וְלוֹ] נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת.
  6. 6 משלי ח, כא - לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא.
  7. 7 בריש הורמנותא דמלכא המאמר מתאר את ראשית בריאת העולם על ידי הקב"ה, החל מהרצון הפשוט שהתעורר בעצמותו יתברך לברוא עולם, רצונו של הקב"ה לברוא עולם, נמשל למלך שרוצה למלוך על עמו, אך רצון זה מגיע רק לאחר שהעם מחליטים להתבטל ולהכתיר את המלך, ועל ידי כך מתעורר במלך הרצון וההסכמה למלוך, וזהו גם הפעולה הפנימית בכל שנה בראש השנה, עת אשר התהליך של בריאת העולם חוזר על עצמו. בכל שנה בליל ראש השנה, מסתלק רצונו של הקב"ה להוות ולהחיות את העולם, והעולם קיים רק מה"שאריות חיות" (קיסטא דחיותא) שנשאר בה, ולמחרת בתקיעת שופר עם ישראל מעורר אצל הקב"ה את הרצון מחדש (למלוך) להוות ולהחיות את העולם. אך בבריאת העולם כאשר עוד לא היה את ה"עם" (ישראל) שיעוררו בהקב"ה את הרצון למלוך, ולברוא, הרצון התעורר והגיע על ידי שהקב"ה ראה בעתיד את התענוג שיהיה לו ממעשי הצדיקים וכמו שכתוב "במי נמלך, בנשמותיהם של צדיקים"[2] וזה מה שפעל בו את הרצון והתאווה לברוא כזה עולם ועל מצב זה נאמר בתפילה "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא". מהמילים "בריש הורמנותא" ולא סתם ב"הורמנותא" מדייקים שמודבר כאן, לא בתחילת ה"הורמנותא" [=רצון] אלא בדרגה שלמעלה מהרצון (בריש - לפני), דהיינו הרצון הקדום אצל הקב"ה, לברוא את העולם לא התחיל והתעורר בדרגת הרצון שבו כביכול, אלא בעצמותו ממש, ומשם ירד לרצון[3]. גליף גליפו בטהירו עילאה גליף גליפו שחקק חקיקה, בבחינת טהירו עילאה. שחקיקה, היא באותיות, שהוא בחינת הכלים - המשכה. שבעבודת הצדיקים בקביעות החל מראש השנה, ממשיכים את בחינה זו. ואז נעשים מרכבה לה'[4].
  8. 8 מחנות (המלאכים)
  9. 9 רתיכין - מרכבות
  10. 10 לְדָוִד ס אֵלֶיךָ יְהוָה נַפְשִׁי אֶשָּׂא: (תהלים פרק כה פסוק א)
  11. 11 וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: (דברים פרק ו פסוק ז)
  12. 12 (שבת דף עז:) מאי טעמא עיזי מסגי ברישא והדר אימרי כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא
  13. 13 בראשית מד, ג - הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם.
  14. 14 מלכים א יט, יב - וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.
  15. 15 ראה גם תקו״ז בהקדמה (ג, ב)
  16. 16 שיר השירים א, ו - אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי.
  17. 17 ב - כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.
  18. 18 יד - הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם.
  19. 19 שיר השירים ד, ח - אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים.
  20. 20 שיר השירים ד, טו - מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן.
  21. 21 יחזקאל מו, א - כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ.
  22. 22 דניאל ז, י - נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי אֶלֶף אלפים [אַלְפִין] יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ רבון [רִבְבָן] קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ.
  23. 23 שיר השירים א, ה - שחורה אני ונאוה בנות ירושלם כאהלי קדר כיריעות שלמה.  "משחירים מפני הגשמים, שהם פרוסים תמיד במדברות" ( רש"י ) 
  24. 24 בראשית ב, ז - ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
  25. 25 תהלים קד, ב - עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.
  26. 26 יִשָּׂ֨א יְהוָ֤ה ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם: ס (במדבר פרק ו פסוק כו)
  27. 27 דברים ל, ד - אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.
  28. 28 וְאַחַ֤ר הָרַ֙עַשׁ֙ אֵ֔שׁ לֹ֥א בָאֵ֖שׁ יְהוָ֑ה וְאַחַ֣ר הָאֵ֔שׁ ק֖וֹל דְּמָמָ֥ה דַקָּֽה: (מלכים א פרק יט פסוק יב)
  29. 29 דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת: (במדבר פרק ח פסוק ב)
  30. 30 תהלים קמה, יח - קָרוֹב יְהוָה לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת.
  31. 31 וַיְהִ֖י בִּימֵ֣י אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ ה֣וּא אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ הַמֹּלֵךְ֙ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֔וּשׁ שֶׁ֛בַע וְעֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָ֖ה מְדִינָֽה: (אסתר פרק א פסוק א)
  32. 32 גַּם־חֹשֶׁךְ֮ לֹא־יַחְשִׁ֪יךְ מִ֫מֶּ֥ךָּ וְ֭לַיְלָה כַּיּ֣וֹם יָאִ֑יר כַּ֝חֲשֵׁיכָ֗ה כָּאוֹרָֽה: (תהלים פרק קלט פסוק יב)
  33. 33 חבקוק ג, ג - אֱלוֹהַ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ.
  34. 34 תהלים קמח, יג - יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהוָה כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.
  35. 35 תהלים צו, ו - הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ.
  36. 36 ישעיה ס, ב - כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.
  37. 37 ישעיה נ, ג - אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם.
  38. 38 ועם הכולל -- גימטריא כו"ש - וזהו "וילך חרנה" -- חרן ה'. וזהו סוד ה' זו, כי הלא ש"ך דינין הם, והם סוד ל"ב נתיבות חכמה, כל אחד כלול מי', גימטריא ש"ך. ועוד ה' הם שכ"ה דינין, כי מן ה' אלו משם באו כל [נ"א מיתוק לכל] אלו הדינין. וכוונת ה' זו הם ה' אלפי"ן של אדני. וזהו סוד נער נערה, ש"ך שכ"ה, ועם הכולל -- גימטריא כו"ש. וזהו סוד הכושית שדחה אותה משה כי היא דינין. (עץ חיים שער הכללים יג)
  39. 39 שִׁגָּי֗וֹן לְדָ֫וִ֥ד ס אֲשֶׁר־שָׁ֥ר לַֽיהוָ֑ה עַל־דִּבְרֵי־כ֝וּשׁ בֶּן־יְמִינִֽי: (תהלים פרק ז פסוק א)
  40. 40 עמוס ט, ז - הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהוָה הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר.
  41. 41 "האשה הכשית" - (שם) מגיד שהכל מודים ביפיה כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי "כושית" - בגימ' יפת מראה
  42. 42 במדבר יב, א - וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.
  43. 43 לפעמים ללבן קורים שחור
  44. 44 תרגום יונתן הנ"ל
  45. 45 בחכמה כתר בינה
  46. 46 מסכת חולין (דף ז עמוד ב) ואמר רבי חנינא, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה.
  47. 47 אסתר ט, כג - וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם.