Video part 1  Video part 2  Video part 3   Video part 4  Videop part 5  Video part 6

והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים^[1].

יש להבין מ"ש: בשופר גדול - דמאי מעליותא דשופר גדול יותר על שופר שאינו גדול, כמו בשופר של ר"ה של עתה, וכמו שנאמר: ואד' הוי' בשופר יתקע^[2] ולא נזכר בשופר גדול.

[וקושיא זו מבואר בזהר פ' ואתחנן (דרס"ו ע"ב), וע"ש. עוד נזכר פסוק זה בגמרא (פ"ט דברכות נ"ו ב', פ"ק דר"ה י"א ב'. סנהדרין ק"י ע"ב, מכות כ"ד סע"א). רבות לך לך פמ"ב בענין והיה. ויצא פרשה ע'. נשא פי"ג, מדרש רות ס"פ ושם האיש אלימלך, ובמדרש אסתר ע"פ: ויהי בימי - ענין השתחואה, פ' וירא פנ"ו. בירושלים בקהלת רבה ס"פ כל הנחלים. ועוד נזכר על פסוק זה והיה ביום ההוא כו' בזהר ח"א בפ' ויגש (דר"י ע"א) ויחי (דר"נ ע"א). בשלח (דמ"ו ע"ב), ויקרא ד"ו ע"ב]

הנה בר"ה אנו אומרים: זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון^[3] ולכאורה יש כאן סתירה דלאו רישיה סיפיה? כי: זה היום תחלת מעשיך - משמע תחלה ממש, היינו שבו מחדש בכל שנה את העולם, ואח"כ אומר: זכרון ליום ראשון - משמע שאינו אלא זכרון לזכור את יום ראשון שנברא בו העולם בששת ימי בראשית.

אך הנה באמת שניהם אמת, כי הנה ענין ר"ה שנק': ראש - הוא עד"מ כמו הראש שבאדם הוא מקור החיות לכל האברים, שבו ראשית גילוי כללות החיות וממנו נמשכים לכל האברים חיותם וקיומם בפרטות שמתחלה היו כלולים בראש ומוח בהעלם.

כי משכן נפש השכלית היא במוח וממנה מתשפשטות כחות הנפש לכל האברים מהעלם אל הגילוי: לעין לראות, ולרגל להלוך כו'. כך ר"ה הוא ראשית גילוי כללות החיות של כל השנה.

כי: ואתה מחיה את כולם^[4] כתיב, ובכל יום ויום: חדשים לבקרים^[5] - מתחדש החיות, שחיות יום זה אינו כשל אתמול. וכן בפרט הימים טובים שבכל השנה, שבהם נמשך חיות רב בתוספת עילוי מבימי החול כידוע. הנה כל בחי' החיות הזה באים ונמשכים מבחי' ראש השנה והוא כוללם יחד.

(כי פסח שבועות סוכות הם כנגד ג' אבות: אברהם הוא בחי' פסח - לושי ועשי עגות^[6] והוא: חסד דרועא ימינא. שבועות - מ"ת בקול השופר, אילו של יצחק. וסוכות - בחי': ויעקב נסע סכתה^[7], והמה תרין דרועין וגופא. וחנוכה ופורים הם תרין ירכי קשוט.

וכ"ז הוא בחי' הגוף. אבל ר"ה הוא בחי' ראש, שבו נכלל חיות כל הגוף והוא כנגד אדם הראשון. ויוהכ"פ נק' ג"כ ראש השנה בכתוב^[8] והוא בחי' נשמה ופנימיות. שבבחי' הראש ג"כ יש פנימיות וחיצוניות. וכ"כ בפע"ח שנסירת יוהכ"פ בסוד הפנימית ובראש השנה בסוד החיצונית. וע' בזהר בפ' אמור (דצ"ו ע"ב) רישא וגלגלתא כו' ובמק"מ שם. וע' באדר"ז דרפ"ח סע"א)

כי בו הוא שנמשך החיות ממקור החיים המחיה חיים א"ס ב"ה שלמעלה מבחי' זמן שלנו, וחיות זה הוא עליון יותר וכולל כל חלקי החיות של השנה כאחד, אלא שהם בו בהעלם עדיין כנ"ל במשל, ואח"כ נמשכים מהעלם לגילוי בכל פרק ופרק כפי הראוי.

אך שמתחלה מתחלק לי"ב חדשי השנה שביום ראשון שבחדש נמשך חיות כללי לחדש, ונק' לכך: ראש חדש - שהוא חיות כללי לחדש, וממנו מתחלק אח"כ לימים עד לשעות ולרגעים כו'.

וז"ש רז"ל^[9]: אדם נידון בכל יום - הגם שבאמת ר"ה הוא יום הדין. אך הענין, כי בראש השנה הוא הדין והמשפט לכל אחד ואחד על חיות הכללי אם להמשיך ראשית הגילוי של החיות הכללי, ואעפ"כ יש ג"כ משפט בכל יום אם ראוי להיות לו השתלשלות מחיות הכללי לחיות הפרטי, היינו שיומשך מההעלם אל הגילוי. דעם היות שכבר נדון בר"ה בהמשכת חיות כללי הנה אפשר הוא שלא יומשך מחיות הכללי אל הגילוי בפרט.

כמו שאפשר שלא יומשך חיות מן המוח אל איזה אבר ולא תוכל העין לראות והרגל להלוך כו' והחיות השייך לאותו אבר נשאר במוח בהעלם שנתעכב במוח ולא נמשך ומתפשט משם אל האברים. וכך יכול להיות שיהי' נשאר החיות הפרטי בחיות הכללי דר"ה, ואז יקבל החסד ההוא בעולם העליון. וע"ז הוא הדין בכל יום כו'.

(ועמ"ש מזה בפ' קרח ע"פ: ויגמול שקדים. ועמ"ש בפ' ראה ע"פ: וברכך בכל אשר תעשה)

אבל בראש השנה נמשך החיות כללי לכל השנה והוא המשכת חיות חדש ממש. ולכן נקרא כל ר"ה: תחלת מעשיך - שנמשך אור וחיות מחדש להתהוות העולם. כי בראש השנה דאשתקד לא נמשך החיות רק על שנה אחת מלמעלה מהזמן בזמן.

וכן גם בתחלת בריאת העולם, הי' המשכת החיות באותו ראש השנה על שנה א' מלמעלה מהזמן, כמו שכתוב: כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול,^[10] דהיינו שששה אלפי שנין דהוי עלמא הם ששה ימים בלבד. (וע' בתשו' הרשב"א ח"א סס"י ט' ורס"י תכ"ג) אך גם זה הוא בחי' זמן. ולמעלה מזה אין שום זמן כל עיקר, וכולל כל הזמן שבמשך שיתא אלפי שני בסקירה א'. ומשם נמשך החיות בר"ה על שנה א', ואח"כ בראש השנה שנק' חג שהחדש מתכסה בו, היינו שהחיות הראשון עולה ומתכסה ונכלל במקורו, וע"י השופר והתפלות נמשך אור וחיות חדש ממש על שנה אחת.

ולכן נק': תחלת מעשיך - תחלה ממש. ואעפ"כ הוא גם רק זכרון בלבד ליום ראשון. כי בר"ה הראשון הי' כ"ז מצד עצמו כי חפץ חסד הוא, אבל עכשיו באתעדל"ת תליא מילתא משנה שעברה. וכמו שאנו רואים שלא כל השנים שוים - יש שנה טובה ומתוקה, ויש כו'. והיינו מחמת שינוי אופן האתעדל"ת שמשנה שעברה איך ומה שהיא, וא"כ הרי בחי' ר"ה דעתה הוא בחי' דין ומשפט.

ואע"פ שהחסד גובר על הדין, שלכן קורין פרשת העקידה: ויעקוד אברהם את יצחק בנו^[11] שהוא סוד התגברות החסדים דאברהם על הגבורות דיצחק, והמתקת הדין - אעפ"כ אינו דומה ליום ראשון ממש שהי' חסד ממש, שהרי ההמשכה היתה מצד עצמו: כי חפץ חסד הוא - כי לא היה עדיין מי שיעורר כו'. וכנגד בחי' זו נאמר: זכרון ליום ראשון - זכר בלבד ליום ראשון במה שאעפ"כ הגבורות נמתקים אבל לא כשל יום ראשון ממש.

(וגם יש לומר פי': זכרון ליום ראשון - שזוכרים ומעוררים את יום ראשון, ומגבירים מדת החסד שבחי' יצחק יוכלל בבחי': אברהם אוהבי כו'. וע' בזהר פ' ויקרא (דף י"ח ע"א) ובפ' הרמ"ז שם. ועמ"ש לקמן בד"ה ביום השע"צ בפי': זכרון ליום ראשון, ובפי': זה היום כו')

וז"ש רז"ל: אמרו לפני מלכיות^[12] בראש השנה כדי שתמליכוני עליכם  - אמרו דוקא, שאתם צריכים לעורר זה באתעדל"ת עד שתמליכוני עליכם להיות נמשך גילוי החיות מדת מלכותו ית':

ב והנה פי': שתמליכוני הוא, כי נודע שיש ב' בחי' ממכ"ע וסוכ"ע. פי' ממכ"ע הוא החיות שמתלבש בעולמות לפי מדרגתם, לכאו"א כפום שיעורא דילי', נשמות כך ומלאכים כך, והוא בחי' כח הפועל שמלובש בהנפעל בתוכו ממש, עד שגם בגשמיות: אין לך עשב שאין לו מזל המכה בו ואומר לו גדל - שהוא בחי' המשכות החיות בפרט לעשב זה ביחוד: וגבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. ובכאו"א מהם לפי ערכו ומדרגתו כך הוא בחינת החיות מהבורא שנמשך בו כסדר המדרגות. דכתיב: ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו - שהן ג' עולמות בי"ע, ובפרט כמה עולמות וברואים לאין קץ ותכלית ממש. וכח הבורא מלובש ממש בכל אחד ואחד מהם לפי ערכו כמשל התחלקות אופן החיות הנמשך מכח הצומח שבארץ לכמה מיני צמחים רבים שבעולם שונים זה מזה. ובחינה זו נקרא ממכ"ע.

אבל בחי' סוכ"ע הוא האור והחיות שלמעלה מהשתלשלות והתלבשות בעולמות, וכנגד בחי' זו הוא שנאמר: אני הוי' לא שניתי, ואמרו: אתה הוא עד שלא נברא העולם ומשנברא כו' בשוה ממש. שלכאורה אינו מובן איך הוא, מאחר שאעפ"כ העולמות חיים וקיימים ממנו, והיינו שכח הבורא מלובש בהם ממש, א"כ ה"ז שינוי מכמו שהי' קודם כו'?

אלא מפני שההארה המחיה כל העולמות כולם היא רק הארה חיצונית בלבד מעצמותו ית', ואינה נוגעת בו כלל, ואינה פועלת שינוי בו כלל. כי חיות כל העולמות הוא רק כמ"ש: אנא אמלוך - שמדת מלכותו ית' בלבד, מה שהוא ית' נק' מלך ומתנשא כביכול עליהם זהו גופא החיות שלהם. ובחי' זו אינה נוגעת לעצמיותו כלל. כמשל המלך ב"ו שהוא מהות בפ"ע, ומה שנק' מלך על המדינות הרי אין בבחינה זו התפשטות עצמותו ממש תוך המדינות, רק ששמו נק' עליהם. וזהו ענין שארז"ל: עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד - אבל עצמותו ית' מופלא ומרומם מהם, ונק' סוכ"ע.

ולכן נק' הבריאה: יש מאין. פי' כי בהשתלשלות עילה ועלול, העילה מתפעל מהעלול ממנו, והשפעותו בו גורם שינוי בו, מפני שעצמות העילה ממש מתלבש בהעלול, כמשל ההשתלשלות משכל למדות וממדות למחשבה, שמהות השכל ממש מתלבש במדות וכן המדות במחשבה כו'.

אבל יש מאין אינו כן אלא שחיות כל העולמות ואשר בהם הנמשך מן המאציל אינו ממהותו ועצמותו כלל, רק מאין ממש. כי מדת מלכותו ית' בלבד מחי' אותם כנ"ל. (ועמ"ש מזה ע"פ יביאו לבוש מלכות גבי יחיד חי העולמים מלך כו') והיא הנק' ממכ"ע שהוא בחי' החיות המתלבש בעולמות כח הפועל בנפעל (וע' מזה בד"ה כי תצא כו').

ובכל ר"ה היא שנמשכת מחדש, כי בכל ר"ה לא נמשך בחי' מלוכה זו להיות אנא אמלוך רק על שנה א', ואח"כ חוזר ועולה ונכלל במקורו בבחי' המלך המרומם לבדו מאז כמו קודם שנברא העולם שהי' נכלל בחי' שמו בבחי' הוא לבדו הוא כו'. וכמ"ש כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא פי' כטבע האש שמסתלק למעלה. ועמ"ש מזה בד"ה אתם נצבים. ולכן אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם שימשיכו הרצון למדת מלוכה, להיות: אנא אמלוך. והיינו המשכת אור חדש מבחי' סוכ"ע בממכ"ע:

ואח"כ אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לטובה לפני^[12]. פי' עד"מ כי הזכרון שיצטרך לזכור על הדבר אינו שייך אלא על דבר הרחוק ממנו במקום או בערך, שאז שייך לומר ע"ז לשון זכרון שיזכור עליו ולא ישכח מלבו, משא"כ כשהדבר אצלו וסמוך אצלו אין שייך לשון זכרון כלל.

וכך יובן למעלה ענין זכרון שאנו אומרים בו ית': יעלה זכרוננו כו' - הוא מפני שבאמת חיות כל העולמות, הן עולמות התחתונים והן עולמות העליונים, הרי באמת קמיה ית' הם כלא ממש חשיבא, כטפה מאוקינוס - כי כל עיקר חיותם הוא ממחשבה א' שעלה במחשבה לפניו להיות התהוות ואצילת העולמות, ונק': מחשבה הקדומה, וכמשל ביטול מחשבה א' לגבי כללות הנפש כו'.

והנה בר"ה שחוזר הכל לכמו שהיה לכן מבקשים שיזכור על המחשבה הקדומה ההיא שעלתה אז בתחילת אצילת העולמות כנ"ל. כי מאחר שבאמת היא כלא ממש חשיבי ואינה ערוך אליו, לכן מבקשים: זכרנו - שיזכור ע"ז ויחזור להתלבש בבחי' מחשבה הנ"ל. וז"ש: זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם וחותם זוכר הברית.

(וע' בפרדס בעה"כ ערך זכירה. וע' ברע"מ פ' פנחס (דף רל"ט ע"א), ובפ' עקב (דרע"א ע"א) ע"פ: אזכיר את שמי, ובפי' הרמ"ז שם. ועמ"ש בד"ה אסרי לגפן בפי' מקדשי שמך כו'. וע' בזהר בפ' ויקהל: (דף רי"ש ע"א) ספר זכרון תרין דרגין דאינון חד, ורזא דא שם הוי' שם חד הוי' חד. ובזהר פ' יתרו (דף ע' ע"א). ועמש"ל בפ' שלח ע"פ: וזכרתם את כל מצות כו' למען תזכרו כו', וסד"ה זכור את יום השבת בענין זכור ושמור כו'. וע' עוד בזהר ח"א פ' וירא (דק"כ סע"ב) ע"פ ויזכור אלקים כו', ובפ' ויצא (דקנ"ט ע"ב), ובפ' בשלח (דמ"ז ע"א) ע"פ: ויזכור ימי עולם כו', ובמק"מ שם. וע' מענין ימי עולם בזח"ג ס"פ נשא (דקמ"ה ע"ב). ולכן קיי"ל דבר"ה תוקעים בשל זכרים דהיינו שופר של איל. וע' בזהר ח"א בפי' ויחי (דרמ"ו ע"א) דעלמא עילאה עלמא דדכורא איהו כו'):

ג ובמה בשופר - הנה ענין השופר הוא, שהוא קול פשוט שנמשך מהבל הלב, ואינו כמו בחי' הדבור שהוא בחי' אותיות שנמשכים מן המוח. כי אותיות הדבור נמשכים מאותיות המחשבה ואותיות המחשבה נמשכים מהשכל כו', משא"כ הקול פשוט הוא נמשך מן הבל הלב והוא למעלה מהשכל.

כי בלב יש חיצוניות ופנימית, והנה חיצונית הלב הוא למטה מהשכל ומקבל ממנו, כמ"ש: לפי שכלו יהולל איש^[13] - שהתפעלות המדות שבלב הוא לפי השכל, וכנודע.

אך התפעלות זו שבמדות אלו הוא רק בחי' חיצונית הלב, ונק': רצון התחתון - שהוא בחי' רעותא דליבא הנולד ונמשך מבחי' התבוננות השכל.

אבל פנימית הלב שהוא הנק': רצון העליון - אינו מקבל ונמשך מהשכל כלל אלא הוא גם למעלה מהשכל. וזהו שנאמר: לבבי^[14] דמשמע שני לבבות, והיינו בחי' חיצוני' הלב ובחי' פנימית הלב כו'.

(וכמ"ש במ"א פי' מ"ש: יפה את רעיתי כתרצה^[15]. רעייתי מלשון: רעותא דליבא - שהוא רצון התחתון: יהיה כתרצה  -רצון העליון שלמעלה מהשכל. והיינו ע"י: ויחד לבבי. עמ"ש ע"פ: ויקהל משה, וע"פ: מי מנה עפר יעקב. ועמ"ש עוד מענין חיצוניות הלב ופנימית הלב בד"ה: אתם נצבים. ובביאור ע"פ: לבבתני)

ומ"ש: מוח שליט על הלב - היינו על חיצוני' הלב שנולד מהשכל כנ"ל, והמוח שליט עליו. אבל פנימית הלב יותר גבוה מבחי' המוח ולכן המוח מקבל מהלב.

כידוע שעיקר המזונות הם בלב ששם באים הדמים מהכבד שמקבל מאצטומכא ממובחר המאכל שמתהפך לדם בכבד וממנו נכנסים הדמים בלב והמוח מקבל חיות מהלב כו'.

(ולכן נק' הקב"ה: צור לבבי^[16] ואורייתא מחכמה נפקת שהוא בחי' מוח, וכדלקמן)

והנה קול פשוט זה דשופר הוא מבחי' פנימית הלב, דהיינו כמ"ש: צעק לבם אל ה'^[17] - שצעקת הלב הוא מבחינת פנימית הלב.

(וע' מזה בזח"ב פ' שמות (די"ט סע"ב ודף כ' ע"א), ובפרדס בעה"כ ערך צעקה. וע' במדרש רבה בשה"ש ע"פ יונתי כו' השמיעני את קולך כו' עד וכשצעקו בנ"י לפני הקב"ה מיד ויושע ה' כו'. ובשמות רבה פכ"א ע"פ: מה תצעק אלי - כבר שמעתי צעקתם כו'. וע' בזח"ב בפ' בשלח (דנ"ב ע"ב) ובפי' הרמ"ז שם)

ונמשך ונולד מחמת ההסתר וההפך בירידתו למטה, שנתרחק מאד מאור פני מלך חיים א"ס ב"ה, שמחמת זה תגבר מאד בנפשם הצעקה לה', ותתגלה בחי' פנימי' הלב שיש בכאו"א מישראל לה' ית' למעלה מהשגתו כנ"ל.

והוא בחי' בע"ת בחילא יתיר. ולכן ארז"ל: שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד במקומם - כי דוקא מצד ההסתר תגדל הצעקה כו'.

וזהו תכלית ירידת הנשמות בגופות: לאתבא צדיקייא בתיובתא - כי בעוד שהיו בגן עדן היו כולם צדיקים שהיו נהנים מזיו השכינה, שזהו מעשה הצדיקים שעבודתם בשכל כמו שכתוב: דע את אלקי כו'.^[18]

ואח"כ בירידתם למטה בגוף ונפש הבהמית נעשו בחינת בעלי תשובה לשוב למעלה, כי יש מסתיר ומעלים ומחמת זה תגדל הצעקה, והיא בחינת פנימיות הלב.

וכמארז"ל הידוע: דעיקר תשובה בלב - פי' כי תשובה דוקא הוא התגלות פנימית הלב שהוא למעלה מבחי' צדיקים גמורים שהם מבחי' מוח כנ"ל. והתשובה היא מזה עצמו, בהתבוננו עוצם ריחוקו אשר ירד פלאים כו'. ועל ג"ע התחתון ארז"ל: מוטב דלידייני' כו' - שכדאי כל יסורי גיהנם כו', וג"ע העליון הוא גבוה יותר לאין קץ. וכ"ש שיש לבכות על ריחוקו מעצמות אור א"ס אשר: יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז כו' - אשר מזה יהיה לבו צועק כו'.

וזהו ענין התקיעה - קול פשוט מפנימי' הלב. ואח"כ שברים - גנוחי גנח, היינו בחי' לב נשבר. ותרועה - ילולי יליל, הוא בחי' התעוררות רחמים בבכיה כו'. ומזה נולד ונמשך התקיעה השנית שהוא בחי' התגלות רצון העליון מלמעלה.

כי הנה הקב"ה נקרא: צור לבבי, וג"כ: לבבי - בלשון רבים, דמשמע ב' לבבות. והיינו בחי' חיצונית ופנימית שבלב עד"מ הנ"ל. וחיצונית הלב הוא למטה מהשכל, כמ"ש: בחכמה יסד ארץ כו'^[19]. אבל פנימית הלב הוא בחי' רצון העליון שלמעלה מהחכמה, והחכמה נק' בחי' עשי' לגבי בחי' רצון העליון, כדכתיב: כולם בחכמה עשית^[20] וכנודע. ובחי' התקיעה שהוא קול פשוט הוא בחי' התגלות פנימית הלב, שהוא בחי' רצון העליון שלמעלה מהחכמה הנ"ל.

וע"ז נאמר: (בזכרי' סי' ט') ואד' הוי' בשופר יתקע - כמו עד"מ התקיעה שהיא קול פשוט מפנימית הלב, כך עד"מ הוא בחי' המשכה וגילוי רצון העליון ב"ה. והוא למעלה מבחי' האותיות שנמשכים מהחכמה: כי אורייתא מחכמה נפקת, ועיקרה בחי' אותיות. וכמארז"ל: כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה - והיינו בחי' האותיות שבתורה. וע"ש זה נק': מקרא - לשון קריאה שקוראו בשמותיו, ועי"ז פונה עצמו כו'. וע"כ הנגיעה פוסל בה, וכן חסר ויתיר - כי הדקדוק הוא בהאותיות. והיינו לפי דמחכמה נפקת שמשם נמשכי' האותיות. (וכמ"ש במ"א בד"ה לסוסתי בפ' בשלח)

אבל בחי' רצון העליון, הוא בחי' פנימית הלב שהוא בחי' קול פשוט שלמעלה מהאותיות כנ"ל. וזהו ענין: ובמה בשופר:

ד והנה עוד זאת, שעי"ז הוא ממלא כל הפגמים שנעשו על ידי העוונות משנה העברה. כי הפגמים שברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת היינו בבחי' חכמה שממנה נמשכת התורה כנ"ל ועד שם מגיעים הפגמים כו'. וע"י השופר שנמשך הארה מבחי' רצון העליון שלמעלה מהחכמה כנ"ל, לכן הוא ממלא כל הפגמים שנעשו בחכמה ומאיר אור חדש ביתר שאת ויתר עז, כמשל הנהר שנחרב ויבש שחופרים בעומק יותר וממלא החסרון וגם ביתר שאת כו'.

כי תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקב"ה. והיינו כששומר דרכי התורה והמצות. אבל אם ח"ו פגם באיזו מצוה הרי נחלש הקשר הלז דישראל מתקשראן באורייתא, ואזי אין עצה כ"א ע"י התשובה מעומקא דליבא, שעי"ז: מדלג שור - וממשיך מבחי' קוב"ה שהוא בחי' סוכ"ע, שנק': קדוש ומובדל ובו מתקשרא אורייתא שהיא בחי' חכמה כו'. ועי"ז שקוב"ה מאיר באורייתא וישראל אזי ממלא כל הפגמים והחסרונות. כמאמר: אנת הוא שלימו דכולהו אנת הוא ממלא כל שמהן כו'.

וזהו: ויעבור הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי' כו' - ופסיק טעמא בגווייהו. כי יש ב' בחי' שמות הוי': א' בהשתלשלות, יו"ד חכמה ה"א בינה כו', ושם הם הפגמים על ידי תורה ומצות. כמ"ש בכהאריז"ל בקריאת שמע שעל המטה: אם פגמתי באות יו"ד בביטול ק"ש כו' - כי מצות ק"ש הוא ליחדא בהוי' אחד, איך שאין עוד מלבדו וכולא כלא ממש חשיבי, והמבטל זה פוגם באות יו"ד שהוא בחי' חכמה בחי' ביטול כח מ"ה, כמ"ש: והחכמה מאין תמצא שנמשך ונולד תמיד מבחינת האין כו'.

וע"י ביטול מ"ע: ואהבת את ה' - פוגם באות ה', שהוא בחינת בינה לבא אה"ר כו'.

וע"י ביטול תלמוד תורה פוגם באות ו' - שהוי"ו הוא המשכה קו ארוך מיו"ד שבראשו. כי כל התורה הוא בחי' המשכות מחכמה עילאה, והמבטל תלמוד תורה מקצר ההמשכות ופוגם באות ו'.

וע"י ביטול מצות מעשיות - באות ה' אחרונה של שם שהוא בחי' עשיה כידוע.

אך כ"ז הוא בבחי' שם הוי' דלתתא, שהוא בחי' התהוות ההשתלשלות כנ"ל. אבל שם הוי' דלעילא, עם היות שנקרא ג"כ הוי' ע"ש התהוות שממנו ית' - מ"מ הוא בחי' גילוי אור עליון שלמעלה מהשתלשלות, והוא בחי' רצון העליון הנ"ל שהוא למעלה מעלה מן החכמה, ולכן פסיק טעמא בגווייהו כו'.

אך ענין: ויקרא הוי' הוי' - היינו שהוא ית' קורא וממשיך מבחי' שם הוי' הראשון שלמעלה מהשתלשלות כנ"ל להיות מתגלה בהוי' שבבחינת השתלשלות.

(ועיין מזה באדר"ר (דקל"ח ע"א), וע' בספר רוח דוד שם פי': שהשם הראשון הוא למעלה מהשתלשלות כו'. וכן פי' המק"מ בסוף ספר הדרת פ"מ.^[21]ובביאור האדרא בספר קול ברמה משמע דהשם השני הוא למעלה מהשתלשלות, והוא מהפע"ח שער הסליחות פ"ב. וע' בזהר ס"פ תרומה (דקע"ה ע"ב), ובפ' בראשית (ד"כ ע"א), ובפע"ח שער הנ"ל רפ"ח, ובע"ח שער א"א)

למלאות כל הפגמים והחסרונות שנעשו בו ע"י העונות כו'. וכמבואר למעלה במשל הנהר שיבש שע"י שמוציאים וחופרים מהמעיין מתמלא הנהר כו'.

וזהו ענין התשובה, שע"י התשובה קוראים וממשיכים מבחי' הוי' שלמעלה מסדר ההשתלשלות. וכמ"ש: ממעמקים קראתיך הוי'. ולכן אומרים היג"מ בעשי"ת כי אז נמשך בחי' התגלות הוי' שלמעלה מההשתלשלות שהוא בחי' רצון העליון שלמעלה מהחכמה, ע"י השופר קול פשוט שהוא התגלות פנימית הלב כנ"ל.

ולכן צ"ל השופר דוקא של איל או של יעל אבל של פרה פסול - כי פני שור מהשמאל כתיב, שהוא בחי' גבורות, וא"א להמשיך על ידו בחי' רחמים רבים הנ"ל שהוא בחי' פנימית הלב רצון העליון - כי הרי אדרבה שמאל דוחה כו'. אלא על ידי שופר של איל כי והכשבים הפריד יעקב שיש בהם בחי' רחמנות שהיא מדתו של יעקב. וכנראה בחוש שיש להם קול רחמנות שמעורר רחמים. (ועמ"ש מזה בד"ה והניף הכהן אותם כו' על שני כבשים בפ' אמור) ולכן עי"ז ממשיכים התגלות רצון העליון ורחמים רבים שלמעלה מהשתלשלות. (ועמ"ש ע"פ כנשר יעיר כו'. וע"פ ביום השלישי יקימנו כו')

והנה הגם שעיקר ההמשכה ע"י פנימית הלב: צעק לבם - עכ"ז הוא ע"י התקיעה בשופר דוקא - מטעם כי עשיה היא לעילא. ועמ"ש מזה בד"ה יביאו לבוש מלכות כו'. ועוד, מפני שהתגלות פננימית רצון העליון מלמעלה צ"ל נמשך למטה להתלבש בגשמיות, כמאמר: כתבנו בספר חיים טובים, כתבנו בספר פרנסה כו' - להיות מזונות גשמיים להאדם, שזהו על ידי רחמים רבים הנ"ל, שנמשכים ומתלבשים כל כך מטה מטה בגשמיות עד שיהיה התגלות רחמנותם בהשפעה גשמיות.

וכן גם כללות רחמים הנמשכים בר"ה למתק הדינים, היינו ג"כ שנמשכים למטה ע"ד הנ"ל. כי הרי עיקר הדין שבר"ה הוא על הגופות, אם יחי' אם ימות, היינו אם תתקיים ותהיה הנפש בגוף או תסתלק ממנו. משא"כ דין הנפשות הוא אחר המיתה כו'. וכמ"ש בהגמי"י פ"ג מהלכות תשובה בשם הרמב"ן: שאין אדם נידון בר"ה אלא לעניני עוה"ז כו', ע"ש. וא"כ גם הרחמים הממתיקים את הדינים, היינו שהרחמים נמשכים כ"כ למטה עד שמתלבשים בגשמיות.

ולכן צריך לתקוע הקול פשוט הנ"ל דוקא בשופר גשמי של כבש ואיל וכיוצא שיש בו רחמים, ועי"ז מתעורר כן מלמעלה שיהיו הרחמים רבים הנ"ל נמשכים ומתגשמים עד שיהיו השפעותם בגשמיות, שהוא ענין רחמים גשמיים, כי השפעת חיים גשמיים היינו בחי' בהמיות ונעשה ג"כ ע"י התקיעה והתעוררות רחמים בקרן הכבשים שהוא בהמיות כו'.

(וזהו כמ"ש: רוח האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. פי': רוח האדם העולה - זהו כענין: והרוח תשוב אל האלקים, והיינו בבחי' תשובה, כמ"ש לקמן בד"ה האזינו השמים. ועליה זו היא למעלה מעלה לעורר גילוי רצון העליון כו'. וע' בזהר ר"פ צו: שבחי' קול השופר נק' רוח.

אך כדי שיהי' נמשך משם ההמשכה בהשפעות גשמיים, שזהו בחי' בהמיות זהו ע"י בחי': ורוח הבהמה היורדת למטה לארץ - שהיא בחי': ארץ העליונה, והארץ הדום רגלי, כמ"ש בד"ה כי תצא. ולכן גם המלאכים נקראים בשם: בהמה, פני ארי', פני שור כו' - לפי שהמלאכים הם שלוחי השפע להיות נמשך ההשפעה בעוה"ז גשמי. ועמ"ש מזה בד"ה: מה יפו פעמיך בנעלים.

והם מקבלים מבחי': בהמה רבה - שהוא כללות השפע המתלבש בבי"ע. וזהו: אדם ובהמה תושיע הוי' - דהיינו על ידי ב' בחי' הנ"ל דאדם ובהמה כו'. וכן מדת מלכותו ית' נקראת בשני שמות אלו דאדם ובהמה. וכמ"ש במ"א)

וזהו: ויעבור הוי' על פניו ויקרא כו' - פי' שגילוי זה הוא שעבר על פניו, דהיינו שלא כפי הראוי להיות מבחי' פניו. כי בחי' פניו שהוא פנימיות אינו יכול להתלבש כ"כ למטה. ועמ"ש במ"א דפניו הם בחי' ע"ס, אבל מלמעלה יותר יכול להשפיל א"ע גם למטה.

(ועמ"ש בד"ה: יביאו לבוש מלכות הנזכר למעלה. ועמ"ש לקמן סד"ה להבין פי' הפסוק מי אל כמוך כו')

וזהו: ויעבור הוי' - שעבר דרך פניו מלמעלה יותר כו' וד"ל:

ה והנה כל זה הוא בחי' שופר דר"ה, שע"ז נאמר: ואד' הוי' בשופר יתקע כו'. (ועמ"ש ע"פ: כי כארץ תוציא צמחה כו' כן אד' הוי' יצמיח כו'-  שזהו ההתגלות שבר"ה כו'. ע"ש) אבל לעתיד לבא כתיב: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול.

והענין, כי הנה כבר נת' ענין שופר דר"ה, שהוא להמשיך להיות בחי' ממכ"ע, שהוא ענין התהוות מדת מלכותו ית', כאמרם ז"ל: אמרו לפני מלכיות כו'. וכן למלאות כל הפגמים שנעשו בשם הוי' שבבחי' השתלשלות, שהוא ג"כ בחי' ממלא, כנ"ל: יו"ד בחכמה כו'. וההמשכה היא מבחי' סוכ"ע, שהוא רצון העליון, ועי"ז הוא ממלא כל שמהן כו', וזהו ענין שופר. (ועמ"ש מזה בד"ה: תקעו בחדש שופר, ובד"ה: שוש אשיש)

אמנם עכ"ז נקרא שופר סתם ולא שופר גדול. והענין, כי הנה גם בחי' סוכ"ע אע"פ שהוא בחינה מה שאינו מתלבש ונתפס בתוך העולמות, והוא בחי': לא שניתי כו' כמבואר למעלה, עכ"ז מאחר שהוא בחי' סובב ומקיף לעלמין א"כ הוא בגדר בחי' עלמין. וכמו עד"מ השמים והארץ, שהשמים מקיפים את הארץ וכל אשר עליה וסובבים סביב הארץ תמיד, שאע"פ שמאוד גבוה שמים מעל הארץ עד שהארץ היא רק כגרגיר חרדל לגבי השמים - עכ"ז יש להם ערך זה לזה, עד שמוכרח שגם השמים יש להם תכלית וגבול, כיון שהם המקיפים הארץ כו', רק שאעפ"כ גבהו שמים מעל הארץ כו'.

ועד"ז יובן ג"כ הנמשל בענין סוכ"ע וממכ"ע, דאע"פ שבחי' סוכ"ע הוא בבחי' אין סוף לגבי ההארה המתלבשת בעולמות להיות ממכ"ע, ולא כמו בגשמיות שהשמים הם בעלי גבול ממש - עכ"ז מאחר שהוא בחי' סובב ומחיה לעלמין בבחי' מקיף עכ"פ, הוא בערך וגדר בחי' עלמין. אבל עצמותו ית' מובדל לגמרי מגדר בחי' עלמין, אפילו מלהיות מאיר בבחי' סובב ומקיף כו', ויתגלה לע"ל.

כי הנה כתיב: הללוהו כרוב גודלו - פי' שיש הרבה מיני גודלו זה למעלה מזה עד אין קץ ותכלית. ולכן נאמר: כרוב גודלו, ולא נאמר: כגודל גודלו. ומה שעתה הוא בחי' סובב ומקיף יתגלה לעתיד בבחי' פנימי.

וזהו ענין: והיה ביום ההוא. והוא ע"ד מ"ש: ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה -שבחי' הוא בחי' סתים, דהיינו בחי' סוכ"ע, כמ"ש בספ"ד^[22] ס"פ תרומה (דקע"ז ע"ב) ע"פ: הוא עשנו - הוא אקרי מאן דסתים ולא שכיח כו' - יהיה לע"ל בבחי': זה - שהוא בחי' התגלות לנוכח. וע' בזהר פ' שלח (דקע"א ע"א) מענין: ביום ההוא, ובפרדס שער י"ד פ"ג.

והנה אז כאשר יומשך בחי' סוכ"ע להיות בבחי' גילוי ממש, אזי יומשך בחי' סובב מבחי' עליונה יותר.

(דהיינו מבחי' שאינו בגדר עלמין כלל. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ: הבאים ישרש יעקב כו', שזהו ענין השמים החדשים כו' ע"ש. והיינו בחי': אשר אני עושה - אני דייקא, הוא המאציל עליון ב"ה כו'. משא"כ בשמים דעכשיו כתיב: ואת כל אלה ידי עשתה כו'. וההפרש זה בין בחי': ידי עשתה לבחי': אשר אני ממש עושה - יובן עפמ"ש בד"ה: ויושט המלך לאסתר - בענין ההפרש בין בחי' שרביט הזהב אשר בידו, ובין מ"ש אח"כ: ויושט המלך כו'. ע"ש ג"כ מענין זה)

ואזי יתקע בשופר גדול. פי', דכמו בשופר דר"ה עכשיו הוא בחי' ההמשכה מסוכ"ע בממכ"ע, כן גם לע"ל שיומשך מבחי' עליונה הרבה יותר להיות בבחי' סובב, אזי ג"כ השופר יהיה המשכה מבחי' ומדרגה העליונה העצומה ההיא. ולכן נקרא: שופר גדול - שהוא המשכה מבחי' שאינו בגדר עלמין כנ"ל. ולגדולתו אין חקר - למעלה מעלה מבחי' ההמשכה שמבחי' שופר סתם.

כי הנה מצות אינן בטילות לע"ל. (צ"ע בגמרא בנדה (דס"א ע"ב) מיהו בסדרי טהרה בחידושיו שם בשם הרשב"א והר"ן העלה כמש"כ) רק שלא יהיה באופן שהוא עתה שתוקעים מלכיות וזכרונות ואח"כ שופרות, אבל לע"ל יהיה שופרות בלבד. ונקרא גם לכך: שופר גדול.

והטעם מובן ע"פ הנ"ל, כי עתה צריך להיות ההמשכה בבחי' ממלא ולכך צ"ל מלכיות כדי שתמליכוני כו', וההמשכה היא למלא כל הפגמים כנ"ל. משא"כ לע"ל שמה שעכשיו הוא בחי' סוכ"ע יומשך בגילוי בבחי' ממכ"ע ממש - א"צ מלכיות וזכרונות. (וע' בלק"ת בזכריה ע"פ ביום ההוא יהיה) רק שופרות בלבד, שהשופר הוא גילוי פנימית כנ"ל.

אך נקרא שופר גדול - הגם דבאמת כל שופר הוא גילוי פנימית, וכמ"ש גבי שופר: אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, וכתיב: ואור פניך כי רציתם (תלים מ"ד) - שהוא בחי' התגלות רצון העליון שהוא נקרא פניך, דהיינו שהוא בחי' פנימית אלקותו ית', דהיינו בחי' סובב.

(וע' מענין אשרי העם יודעי תרועה זח"ג בפ' ויקרא (י"ח ב', צ"ט ב', קמ"ח סע"ב) ומענין באור פניך יהלכון שם (דקמ"ט ע"א) גבי כדין באור פני כו', ובפי' הרמ"ז שם (ודרל"א ע"ב) גבי באור פני כו', ור"פ בא (דל"ב ע"ב), ובפי' הרמ"ז שם. וע' עוד בפ' ויקרא: (דט"ו ע"ב) גבי ישר יחזו פנימו, ובפי' הרמ"ז שם. ועמ"ש לעיל בפ' ראה ע"פ: לעשות הישר כו' ומענין: ואור פניך כי רציתם נזכר בזח"ב בפ' בשלח דנ"ט ע"ב)

אך זה נקרא שופר סתם, אבל שופר שלעתיד יהיה בחי' המשכה מבחי' רעוא דכל רעוין שהוא בחי' הרצון המקור לרצונות, והוא למעלה מבחי' הפנימית הלז הנמשך עתה כו' והיינו למעלה מבחי' סוכ"ע.

(ולכן נקרא: שופר גדול - שלמעלה מבחי' פנימית, דהיינו רצון העליון סתם הנק' שופר סתם - כי הוא בחי' רעוא דכל רעוין.

ועמ"ש מענין רעוא דכל רעוין בד"ה: למנצח על השמינית. ועמ"ש עוד מענין סוכ"ע ומה שלמעלה מבחי' סובב בד"ה: מזמור שיר חנוכת הבית כו'. ועמ"ש בפ' שלח בד"ה: אני דפ' ציצית, בפי' וענין: שמו הגדול - שהוא התגלות אור א"ס שלמעלה מבחי' שם הוי' יו"ד צמצום כו', ע"ש, ולכן נקרא שמו הגדול. ועד"ז י"ל ג"כ פי': שופר גדול.

וגם לפמ"ש המקובלים הראשונים דשמו גימטריא רצון. ועמ"ש בפ' בשלח בד"ה: וירא ישראל בענין בחי' רצון שיש בו ג"כ צמצום בחי' יו"ד כו' - אמנם בחי' רעוא דכל רעוין זהו מבחי': שמו הגדול. ועמ"ש עוד בפ' חקת בביאור ע"פ: בואו חשבון - בענין: כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול כו'.

והנה ז"ש ג"כ לע"ל: וברחמים גדולים אקבצך - דהיינו שנמשכים מבחי': שופר גדול - שממשיך בחינת רחמים גדולים. ועיין מזה ברע"מ פ' תצא (דרע"ז ע"א) ובפי' הרמ"ז שם. ובכסא מלך פי': רחמים גדולים הוא פנימית עתיק. ועמ"ש סד"ה: בעצם היום נמול אברהם בפי' וענין: גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות כו'.

והנה בזהר בפ' ואתחנן (דרס"ו ע"ב) פי' מ"ש: והיה ביום ההוא יתקע: מאי ביום ההוא כו' - כד"א: והיה יום אחד הוא יודע לה'^[23]. ועיין מזה באדרא, (דקל"ד ב') ועמ"ש מזה בביאור ע"פ: והיה מספר בנ"י שזהו ענין: כי גדול יום כו' ע"ש.

ועפ"ז יובן דשייך שבבחי': ביום ההוא - דהיינו בחי': כי גדול יום יתקע בשופר גדול דייקא. וזהו ענין כרוב גודלו כו' וכנ"ל.

וזהו ג"כ דגבי שופר סתם כתיב: ואד' הוי' בשופר יתקע, משא"כ גבי שופר גדול כתיב: יתקע - ולא נזכר מי התוקע. אלא לפי שהוא המשכה וגילוי מבחי' סתימא דכל סתימין, מבחי': שמו הגדול שלמעלה משם אד' והוי' כו'.

גם י"ל, ע"ד מ"ש בפ' אחרי סד"ה: כי ביום הזה יכפר - שלא נאמר ג"כ מי המכפר. והיינו לפי שהוא מבחי:' לפני הוי' תטהרו - שהוא בחינה שלא נתפס בשום אות ורמיזא כלל כו'. ע"ש):

ו ואזי כתיב: ובאו כו' והשתחוו לה'. כי הנה גבי שופר סתם כתיב: אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון - שעם היות שהוא גילוי פנימית מ"מ יש בו בחי' הילוך עדיין.

אבל בגילוי והמשכה שופר גדול דלע"ל, שהוא בחי' גילוי רעוא דכל רעוין מקור כל הפנימית, אזי: ובאו כו' והשתחוו -השתחוואה הוא בחי' ביטול כו'.

(ועמ"ש סד"ה: וכל העם רואים כו' וקול השופר כו' גבי: ויהי קול מעל לרקיע כו', וסד"ה השמים כסאי כו')

ואזי ג"כ: ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו כו'-  דהיינו אפילו הנשמות שירדו למטה מטה ונבלעו בתוך אשור ומצרים, והשופר דעכשיו אינו מעוררם אבל כאשר יתקע בשופר גדול גם הם יתעוררו כו'.

(כן פי' בספר טו"ב^[24] סי' תקפ"ו. ועמ"ש כה"ג בד"ה: שחורה אני ונאוה בפי': וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים - דהיינו שאפילו בבחי' מצרים יש בחי' המשכת והתפשטות בחינת היד הגדולה שנמשכה ונתפשטה עד למטה מאד אפילו בבחי' מצרים.

דהיינו שנמשך חסד עליון כ"כ שאפילו בבחי' נפש השפלה ממדרגות תחתונות שבעשייה ומלובשת בגשמיות נופלין הרהורי תשובה. וזהו ענין: היד הגדולה. נמצא לפי שהיא בחי' יד הגדולה שהוא בחי' עליונה מאד על כן נמשכה ומתפשטת כ"כ למטה שאפילו בבחי' נפש השפלה כו'.

ועד"ז ממש הוא כאן, שלפי שיהיה המשכה מבחי' שופר גדול רעדכ"ר^[25] לכך יעורר אפילו מבחי' אשור ומצרים כו'.

ועיין מענין היד הגדולה בר"מ פ' כי תצא (דרע"ז ע"א) שהוא ג"כ בחי' רחמים גדולים. ולפי פירוש הרמ"ז שם הוא ממש ענין אחד עם בחינת שופר גדול ע"ש)

והנה דרך כלל יש בהם ב' בחי'. הא', האובדים בארץ אשור - אשר הוא בחי' תענוג מלשון אשרי יושבי כו', באשרי כי אשרוני בנות כו'. ובקדושה העליונה זהו ענין אשר קדשנו במצותיו כו'. ובזהר ויחי (דרמ"ז ע"א) ע"פ: מאשר שמנה לחמו - ומאי איהו, עלמא דאתי כו' ע"ש. ועמ"ש מזה בד"ה ביום השע"צ בענין אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.

וזה לעומת זה בחי': אשור - היינו תענוגי עוה"ז שנתהוו מפסולת התענוג עליון ממה שנפל בשבירת הכלים כו'.

(וע' בזהר בראשית דמ"ט ע"א גבי: ואשרה אתקרי כו'. ובספר טו"ב סי' תרמ"ט האריך בזה. וע' בזהר ויקרא דכ"ג ע"א)

ופי': האובדים בארץ אשור - היינו שמחמת שרודף אחר תענוגי עולם הזה למלאות תאוותו הרעה, נאבד ונשקע הניצוץ אלקות שבנפשו וממנו יונקים הקליפות וסט"א כו'. וכמ"ש: וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית. ועמ"ש מזה סד"ה :קדש ישראל כו' בפ' פנחס. ואלו נק' אובדים שמאבדים את עצמן לדעת ח"ו.

(ועמ"ש בד"ה: כנשר יעיר, גבי מחל לנו כי פשענו כו' עד דרשו ה' בהמצאו, ע"ש)

והב', הם: הנדחים בארץ מצרים - פי',, מצרים לשון מיצר שמחמת המצור והמצוק אין להם לב לדעת כו'. וכמ"ש גבי ישראל בהיותם במצרים: ולא שמעו אל משה מקצר רוח - דהיינו מחמת רוב הצרה, כדפרש"י שם, ובת"א: ולא קבילו מן משה מעיק רוח כו'.

ועד"ז נאמר (בישעיה סי' נ"ט) ושכרת ולא מיין. ופי', שמבולבל כשכור ולא משתיית היין כ"א מצרה ויגון. וכמ"ש בת"י שם: דרויא מן עקא כו'. ואלו נק': נדחים. ולע"ל יתעלו כולם להיות: ובאו כו' והשתחוו כו'.

וז"ש (בהושע סס"י י"א) יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור כו'. והיינו ע"י: כי הוא ישאג - פי' הוא היינו בחי' מאן דסתים כו' - הוא דא עתיקא. עיין באדר"ז (דר"צ ע"א). ופי' כי הוא ישאג היינו ענין והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כו', ועי"ז: יחרדו כו' - שהוא בחי' ביטול והשתחוואה. וכמ"ש גבי שופר: ויחרד כל העם כו'. וכתיב: אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו.

ופי' בעיר - היינו בחי': עיר אלקינו - עולם הדבור מקור דבי"ע כו'. והשופר הוא קול והמשכה להיות בנין עולם הדבור שהוא בחי' עיר כו'.

אך חרדה וביטול זה היינו בבחי': ועם - וכמ"ש: למען הקים אותך לו לעם כו'. אבל כדי שיומשך חרדה וביטול זה גם בבחי' האובדים והנדחים - זהו ע"י: שופר גדול, כי הוא ישאג. ועי"ז: יחרדו כצפור ממצרים כו' - כי גם מצרים ואשור בטלים ומבוטלים בהגלות נגלות גילוי אור א"ס ב"ה עצמו דקמיה כחשכה כאורה,

ואז: יהיה בקרבך קדוש ולא אבא בעיר - פי' שיש בחי' צירופי אותיות והמשכות הנמשכים בלעומת זה ונקראים ג"כ עיר, דהיינו בחינה שאמרו דור הפלגה: נעשה לנו עיר ומגדל כו'. וע' בזהר פ' נח (דע"ה). אכן לעתיד לבא שיתעלו כל הנשמות אזי יהיה: בקרבך קדוש - ולא יומשך ההשפעה לבחי' עיר הנ"ל:

בהר הקדש - הנה ארז"ל^[26]: כאברהם שקראו הר - כי באברהם כתיב: הלוך ונסוע הנגבה^[27] - בחי' אהבה נק' הר. כמו הר שבולט מארץ המישור: והר הקודש - הוא האהבה שבבחי' ביטול, כי קדש הוא בחי' חכמה.

(ועמ"ש בד"ה: בהעלותך את הנרות בענין אהרן' חייך, שלך גדול משלהם כו'^[28]. ואפשר זהו בחי' אהרן א' הר ן' וכנודע דבחי' אהרן ממשיך אה"ר שלמעלה מבחי': חסד לאברהם, כמש"ש. וזהו ענין: הר הקדש כו'. ועמ"ש בד"ה: קול דודי כו' מדלג על ההרים כו'):

בירושלים - יראה שלם^[29] שלימות היראה. כי עתה כתי': להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו^[30] - פי': הדר מלכותו - הוא ההידור בנבראים המתהווים ממדת מל' ית', כמ"ש: אלף אלפים: ישמשוני'^[31] לגדוד א' ולגדודיו אין מספר^[32] שזהו בחי' הידור עצום מאד.

ומ"מ הוא ע"י שמתחלה: להודיע לבני האדם גבורותיו - שהתהוותם הוא ע"י בחי' גבורות וצמצומים. כי אילו היה מדת מלכותו יתב' מתגלה עליהם כמו שהיא לא היו יכולים לקבל כלל והיו מתבטלים במציאותם ממש. וכמארז"ל: הושיט אצבעו הקטנה ביניהם - שהיא בחי' מל', מדריגה העשירי' שבי"ס - ושרפן^[33] - שנתבטלו לגמרי, כי אין בע"ג יכול לקבל בחי' א"ס. אלא שהן הן גבורותיו, שמצמצם עצמו שלא יהיה מדת מלכותו בגילוי כ"כ ואז יהיה הפחד והיראה בגבול כפי שיוכלו הנבראים שאת. וזה לא נק': יראה שלם - כי אין היראה בשלימות. אבל לעתיד ע"י: ואת רוח הטומאה אעביר כו'^[34] יהיה בחי' יראה שלם.

(והיינו בחי': הר הקדש - שהוא אהבה עליונה מאד, וגם כלולה עם בחי' שלימות היראה. ועמ"ש בד"ה: וידעת היום - בענין התכללות אהוי"ר גבי: וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו כו'. ולקמן בד"ה: ביום השמע"צ. ועמ"ש בד"ה: קול דודי הנ"ל, גבי מדלג כו' ומקפץ כו'. וע' בזהר וישב (דקפ"ג סע"ב) בענין: ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, ע"ש. ואפשר לומר דבחי' זו יהיה ע"י שופר גדול).

והנה בזמן שבהמ"ק קיים היה נוהג מצות יובלות. ועיקר שופר נאמר בתורה גבי יובל: והעברתם שופר תרועה כו' ביוה"כ תעבירו שופר כו'^[35] - והיינו ביוה"כ של שנת היובל. ועי"ז: וקראתם דרור בארץ כו'^[36] - ונפטרו עבדים לבתיהן כו'.

והענין שהוא מבחי' שופר גדול. כי ענין יציאת העבדים לחירות היינו ע"י גילוי מבחי' עלמא דחירו, כמ"ש בזהר פ' תצוה (דקפ"ג ע"א) ובפ' אמור (דצ"ב ע"ב). וגילוי והמשכה זו זהו בחי': שופר גדול. וכמ"ש בזהר בשלח (דמ"ו ע"ב), ויקרא (ד"ו ע"ב), ואתחנן (דרס"ו ע"ב). והוא מעין הגילוי שיהיה לע"ל. ולכן נאמר: יובל הוא קדש תהי' לכם^[37] - והוא כענין בחי': הר הקדש כו' הנ"ל.

וע' מענין יובל בזח"ג (דק"ח סע"ב, ודק"ט ע"א), ובאדר"ז (דר"צ סע"ב). ח"ב (פ"ג ב', פ"ה ב', רי"א א', מ"ו ב'). וע' בפרדס בעה"כ ערך יובל, ובשער י"ג ספ"ג ופ"ד וספ"ז.

ולכן עיקר מצות יובל לא היה רק בבית ראשון ולא בבית שני, אלא שמ"מ מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות. וגם בבית ראשון דוקא בזמן שכל יושביה עליה, שאז הוא בחי' כעיר שחוברה לה יחדיו כו'^[38] כנ"ל. והיינו בחי' המשכת ה' עילאה בה' תתאה, כמ"ש בע"ח, ובזהר פ' שמות (ד"ט ע"ב) ע"ש במק"מ. וגילוי זה דבחי' עלמא דחירו עיקרו בחי' ה' עילאה. ועמ"ש במ"א ההפרש בתקיעת שופר דראש השנה גם כן בין זמן בית ראשון לזמן בית שני, והוא בד"ה יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה.

ועכשיו שבעוונותינו חרב בהמ"ק, אעפ"כ יש לנו יוה"כ שבו מאיר בחי': עלמא דחירו בחי' יובל, כמ"ש באדר"ז, (דר"צ סע"ב) ובפ' בא, (דל"ט ע"ב), ובפרשה אחרי (דס"ט ע"ב), ובפ' אמור, (דק"ב ב'). ולכן תוקעים ביוהכ"פ אחר נעילה תקיעה אחת והוא מבחי' שופר גדול.

כי תקיעות דר"ה זהו בחי' שופר סתם, שע"ז נאמר: ואדני הוי' בשופר יתקע כנ"ל, אבל ביוהכ"פ שמאיר בו בחי': יובל, עלמא דחירו - היינו בחי' התגלות זו דשופר גדול. והיינו בחי' נעילה שאז הוא העלייה הגדולה והוא בחי' התגלות זו דשופר גדול. וע"כ הוא גמר חתימה ויש בחי' ביטול בנבראים ע"ד מ"ש: בשופר גדול והשתחוו לה' כו'. ועמ"ש מענין יובל שהוא בחי': שבת שבתון בד"ה מקושש עצים בפ' שלח.

אך באמת כל זה הוא רק הארה מבחי' שופר גדול, ועיקר התגלות עצמותו יהיה לע"ל בב"א כי אז יתקע בשופר גדול ממש:

ז והנה ברבות פ' ויצא פ' ע': אתה אמרת והיה הוי' לי לאלקים - חייך כל טובות וכו' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כו'. דהנה מבואר לעיל דענין שופר של ראש השנה הוא להמשיך להיות בחינת ממכ"ע והוא ענין שם אדני, שהוא בחי' מל'. וכמ"ש סד"ה: כי כארץ תוציא צמחה בענין: כן אדני הוי' יצמיח צדקה כו', ובד"ה אדני שפתי תפתח.

והמשכה זו היינו משם הוי' שהוא סובב כל עלמין, שיהיה נמשך ומאיר בשם אדני. וזהו: ואדני הוי' בשופר יתקע - שע"י השופר מתייחד שם אדני שהוא כסא דין כי אדני אותיות דינא עם שם הוי' שהוא מדת הרחמים. וכמ"ש ברבות אמור ס"פ כ"ט: והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים כו'.

וביאור הדברים יובן ע"פ המבואר לעיל, (בד"ה תקעו בחודש שופר, פי' בחדש זמן חידוש לבנה) בענין מתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין כמ"ש: בראשית ברא אלקים - ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים. והוא ענין יחוד שם הוי' בשם אלקים ואדני, שעי"ז נמשך הביטול להיות היש בטל לאין. וכללות יחוד זה והמשכה זו הוא בר"ה ע"י השופר כו' ע"ש. וזהו: והוי"ה עליהם יראה ויצא כברק חצו - ע' בת"ז תקון למ"ד (דע"ז ב'), וברבות בא פט"ו. והיינו ע"י: ואדני הוי' בשופר יתקע כנ"ל.

וכ"ז הוא עכשיו, אכן לעתיד לבא שנאמר: והיה הוי' לי לאלקים - שבחי' שם הוי' היינו מה שעכשיו הוא בחי' סובב כל עלמין יהיה לעתיד בבחינת ממלא כל עלמין, ע"ד בחי' ומדרגת שם אלקים. ויהיה גילוי אלקות, כמ"ש: ונגלה כבוד הוי' כו' - ואזי יצטרך להיות ההמשכה ע"י השופר מבחי' אור א"ס ממש שלמעלה משם הוי' להמשיך האור בשם הוי'. ע"ד שממשיכים בשופר של ראש השנה משם הוי' בשם אדני ואלקים כנ"ל. וכיון שכן: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. 

והענין דהנה ארז"ל בפ"ג דנדה (כ"ו א') חמשה שיעורן טפח שופר דופן סוכה לולב כו'. וכל אלו להמשיך האור בבחי' מלכות מתחלה בראש השנה ויום הכפורים בבחי': שמאלו תחת לראשי. ואח"כ בסוכות בבחי': וימינו תחבקני. וכמ"ש מזה בד"ה: ושאבתם מים בששון, ובד"ה: ביום השמיני עצרת, ובד"ה: שוש אשיש גבי: בכסה ליום חגנו. והמשכות אלו זהו ע"י: שופר, סוכה, ולולב ולכן שיעורן טפח, ע"ש.

אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים - אשר טפחה מלשון טפח, והוא כף היד שמודדים בו הטפחים. והם בחי' עשר ספירות במספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש כו'. גם ב' ידות אלו שהן ימין ושמאל הם סוכ"ע וממכ"ע.

וקרוב לזה פי' בלק"ת מהאריז"ל ע"פ: הנה טפחות נתת ימי, (בתהלים סי' ל"ט) יעו"ש. וע' מענין ידי כו' וימיני טפחה פ"ב דחגיגה (י"ב ב'), פ"ק דכתובות (דף ה' סע"א), ומ"ש ע"ז בביאור ע"פ נשא את ראש בני גרשון בענין: מקדש ה' כוננו ידיך. רבות בראשית (ספ"א), זח"א (ד"ל ע"א), ח"ב שמות (ד"כ ע"א), בא (ל"ז ב'), יתרו (פ"ג ב'). ח"ג פנחס (רמ"ז א').

וזהו שארז"ל גבי כוס של ברכה: ומגביהו מן הקרקע טפח - ספ"ז דברכות (דנ"א סע"א). ופי' מהרש"א ע"ש: כוס ישועות אשא. והיינו כי כוס גימטריא אלקים הוא בחי' אף ידי יסדה ארץ. ואשא לחברו לשם הוי', ע"ד מ"ש: ארוממך אלקי המלך. ולכן מגביהו מן הקרקע טפח לחברו לבחי' וימיני טפחה שמים. גם טפח זה רומז לבחי': כי כל בשמים ובארץ - דאחיד בשמיא ובארעא כו'.

ובזח"ג שופטים (דרע"ג סע"ב) פי', ומסלקו מן הקרקע טפח בסוד יו"ד כו'. וזה יובן ע"פ מ"ש סד"ה: המגביהי לשבת - שמגביה הה"א ע"י היו"ד שבתוך הה"א שבו ועל ידו נעשה מן דל"ת ה"א, ועי"ז הוא עליית המלכות בסוכ"ע, וזהו ומגביהו טפח כו'.

ועד"ז הוא מצות מזוזה לקובעה בטפח הסמוך לרה"ר פ"ג דמנחות (ל"ג ב'). וכן בנר חנוכה בטפח הסמוך לפתח (שבת כ"ב א'). ועמ"ש בענין מזוזה ונר חנוכה בד"ה נר חנוכה כו' כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, ומ"ש מענין פתח בד"ה קול דודי הנה זה בא בשה"ש. וזהו ששופר דר"ה שיעורו טפח להיות ההמשכה מסוכ"ע בממכ"ע, מבחינת וימיני טפחה שמים. והיינו מ"ש שהטפח הוא בחינת יו"ד והיינו שההמשכה מבחינת יו"ד דשם הוי' והיו"ד בחי' צמצום. ועמ"ש בד"ה: ולא אבה הוי' אלקיך לשמוע אל בלעם.

וכל זה בשופר דעכשיו, שההמשכה היא משם הוי' בשם אד' כנ"ל, ע"כ שיעורו טפח בחי' יו"ד כו'. אבל לע"ל שבחי' הוי"ה יהיה בבחי' אלקים, וההמשכה יהיה מעצמות אור א"ס שלמעלה משם הוי"ה, ועי"ז יהיה עליות המל' ולא בבחי': הנה טפחות נתת ימי, אלא ע"ד אורך ימים נתת לו - מבחי' אריך אנפין. לכן: יתקע בשופר גדול מבחי' שלמעלה מע"ס שהם במספר עשר אצבעות כו'.. ועמ"ש ע"פ מי מנה עפר יעקב בענין: ולפני אחד מה אתה סופר: