Video part 1 Video part 2 Audio part 3 Video part 4
להבין ענין הפסוק מי אל כמוך וגו'[1] שהוא פי' לי"ג מדות שבתורה.
והנה: אל הוא חסד, כמ"ש: חסד אל כל היום[2]. ופי', מי בעל חסד כמוך שהחסדים שלך מתפשטים לאין קץ מאור א"ס ב"ה למקום נמוך מאד, שלכן נמשל למים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך מאד.
ודרך שיוכלו החסדים לירד לבחי' מטה מאד מפרש ואומר: נושא עון ועובר על פשע. פי' מה שהוא עדיין בבחי' עון הנה הוא מגביה ונושא למעלה, ומה שהוא בבחי' פשע שהוא בחי' יותר בעביות ואינה יכולה לעלות. וכתיב: עוונותיכם היו מבדילים[3] וטהור עינים מראות ברע,[4] ואינם יכולים החסדים לרדת שם, לכן עובר ודורך על פשע שלא יפסיקו כו'.
רק כ"ז הוא באם שהוא: לשארית נחלתו כו'. כמ"ש בגמרא פ"ק דראש השנה (י"ז א'). וע' רבות ר"פ נצבים, ובפ' בשלח (פכ"ו), מגילה (כ"ח א').
וביאור הדברים דרך פרט, הנה ארז"ל: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. ובזהר אמרו: תשובה - תשוב ה', ה' עילאה ה' תתאה.
ולהבין זה, צריך להבין מהות התשובה - כי העולם טועים לומר, דוקא אנשים פחותי הערך ובעלי עבירות הם הם הצריכים לתשובה, והאמת אינו כן - כי מאחר שעיקר התשובה היא בה' תתאה ועילאה. ואיש בער לא ידע.
אמנם באמת אמרו זה על אנשים יושבי אהל ולומדי תורה, שתורה שבכתב היא ה' עילאה ותושבע"פ היא ה' תתאה, וכשמפסיק מהם ועוסק בהבלי עולם צריך לחזור ולהשיב ההי"ן אלו למקורם, וזהו דרך כלל.
ודרך פרט, הנה התבוננות בגדולת ה' ועיון תפלה וכוונתה במחשבה הוא בחי' ה' עילאה, וכשמוציאם בפה בעסק התורה והתפלה היא בחי' ה' תתאה.
והנה ארז"ל: שבעה דברים קדמו לעולם ואחת מהן התשובה. [עיין בבראשית רבה פ' א'] והענין כי הנה עיקר התשובה היא בלב, שהיא בחי' ה' עילאה דהיינו כלות הנפש אליו ית'.
והיינו ע"י שמתבונן שכל העולם הוא תחת הזמן, שיתא אלפי שני כו', ואפילו ימות המשיח ותחיית המתים הוא בזמן, והזמן הוא נברא להחיות העולמות עליונים ותחתונים, שעל ידי י"ב צירופי הוי' שמתחדשים בכל יום, דהיינו בכל שעה צירוף אחד הוא מהוה ומחיה העולמות עליונים ותחתונים. [ובכל לילה י"ב צירופי אדנ"י].
והחיות רצוא ושוב - פי' שהחיות שהיה ע"י צירוף הראשון עולה למקורו ויורד החיות אח"כ על ידי צירוף השני, שאל"כ היה די בצירוף אחד, ולכן מזה נמשך בחינת עבר ועתיד. שהחיות הראשון מסתלק ונכלל במקורו מלמטה למעלה, ויורד ונמשך חיות אחר מלמעלה למטה ונעשה בחי' זמן. [והוא כמשל המורה שעות שקורין זייגער בל"א].
ולכן נק': שעה - פי' הפונה, שפונה החיות מלמעלה למטה בבחי' רצוא ושוב. וכן הלב, שבו עיקר חיות האדם שהוא עולם קטן, הוא דופק תמיד מחמת שהחיות הוא ברצוא ושוב. [ועמ"ש מזה סד"ה: כי כאשר השמים החדשים].
והנה: מבשרי אחזה אלוה - כמו למשל באדם שיש לו איזה ענין לדבר הנה הדברים חקוקים על לבו כולם כאחד כל מה שיוכל לדבר ולפרוט בשפתיו בשעה ושתים. כך כביכול למעלה, מקור החיות והצרופים שהוא חיי החיים אור א"ס ב"ה, שם אין שום התחלקות זמן עבר הוה ועתיד כי שם נכללו כולם כאחד, והרי יש בכחו להוות ולחיות עוד כמה פעמים שיתא אלפי שני כו', וכמה שמיטין ויובלין עד אין סוף ותכלית. רק כשהחיות נמשך מלמעלה למטה להחיות העולמות נעשה בחי' זמן. וכן קודם שנברא העולם לא היה בחי' זמן כלל. [ועמ"ש בביאור ע"פ: יונתי, גבי כי לא מחשבותי מחשבותיכם]
והנה כתיב: אני ה' לא שניתי, ואתה הוא קודם שנברא העולם כו'. פי', כמו שהיה יחיד ומיוחד קודם שנברא כן עתה יחיד ומיוחד ממש אחר שנברא. כמ"ש: אתה הוא ה' לבדך. ואע"פ שנברא העולם - לזה אומר: אתה עשית וגו'. ואתה מחיה וגו'. כי ביו"ד נברא העוה"ב ובה' נברא העוה"ז, והם כל סדר הזמנים. ואפילו ימות המשיח ותחיית המתים שאינם אלא בחי' יו"ד וה"א.
והוא למשל כמו באדם, אות א' נגד כל דבורים שלו שיכול לדבר כל ימי חייו - אינו נחשב לכלום. כך כל העולמות עליונים ותחתונים כולא קמי' כלא חשיב.
וז"ש: ברגע קטן עזבתיך - שאינה אלא רגע קטן. ומ"ש: כי אלף שנים כיום כו' - היינו בזמן הגלות, וכמ"ש: ואשמורה בלילה. משא"כ לע"ל שיתגלה אלקותו בעולם, ואז: עין בעין יראו וראו כל בשר - שהכל נחשב לרגע.
ולזאת: ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך. פי' כשאקבצך ברחמים גדולים, דהיינו שיתגלה אלקותו אז תראה: כי ברגע קטן עזבתיך. וזהו: יעלה ויבא זכרוננו כו'. שאינו אלא זכר בעלמא.
וכשישים האדם הדברים האלה על לבו, שכל העולם הוא תחת הזמן והזמן הוא נחשב כרגע לפניו ית' שהוא למעלה מהזמן, ואין לפניו שום התחלקות זמן כלל, והיתה בלבו כיקוד אש בוערת ותכלה נפשו לדבקה בו ית'.
וזהו: תשובה קדמה לעולם. שאין הפי' שהיתה קודם בריאת העולם, שאם אין עולם אין עון אשר חטא ואין תשובה. אלא הענין שהתשובה בכלות הנפש הוא למעלה מהזמן והעולם, שהוא לדבקה בו ית' באור א"ס ב"ה שאין לפניו שום התחלקות זמן כלל. שמחמת התבוננות הזה בא לידי תשובה בכלות הנפש.
ועמ"ש בד"ה שיר השירים, כמ"ש: אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם - פי' שאין לכם כלות הנפש, הרי שכלות הנפש הוא מחמת לא שניתי.
ועי"ז ימשיך אלקותו בעולם להיות לו דירה בתחתונים. [ומוסיף אור באצילות] כמ"ש: ושמרתם את כל מצותי ועשיתם אותם - אתם כתיב חסר וי"ו, וארז"ל: א"ת אותם אלא אתם - מעלה עליהם הכתוב כאלו עשאוני.
וכתיב (תהלים י"ו) שויתי ה' וגו'. שהוא פי' כמו: עשיתי, כמו: הוד והדר תשוה עליו (בתהלים כ"א). והיינו כמ"ש: ויעש דוד שם - שכל עיקר כוונתו היה בתורתו ובתפלתו לעשות שם. [וע' מזה בזהר פ' בחקתי דקי"ג א' ב']:
ב ולהבין זה, צריך להבין פי': לשם יחוד קוב"ה - שנתייסד קודם התפלה, ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים. וגם להבין פי' אותיות של שם הוי' ב"ה.
דהנה היו"ד מורה על הצמצום, כי עיקר התורה והמצות להיות לו דירה בתחתונים, וכל העולמות עליונים ותחתונים הם בזמן, שהוא כרגע לפניו ית' כו'. וצריך לזה כמה בחי' וצמצומים והשתלשלות שיהיה בחי' זמן. ובחי' הצמצומים היינו שיסלק בחי' עצמותו מכל וכל, שהיא בחי' א"ס וישרה בזמן וגבול. ועמ"ש מזה בד"ה: ולא אבה בפ' כי תצא.
ואח"כ בחי' ה' - שהוא התפשטות אורך ורוחב.
ואח"כ ו' - שהוא המשכה: בשמי' ממעל ועל הארץ מתחת, ולד' סטרין בחינת ו"ק. [וגם שמים רוחניים שהם בחי' אהבה ויראה כו', אש ומים כו'] וזהו בחי' הוי"ו שהוא המשכת אלקותו ממעלה למטה.
ואח"כ בחינת ה' תתאה.
וכן בכל השתלשלות העולמות מעולם ועד עולם, נעשה צמצום, והתפשטות, המשכה, והתפשטות. ולכן נק': עולם מלשון העלם שהעלים והסתיר עצמותו ית'. וזהו: תשובה קדמה לעולם.
[ועמ"ש מענין התשובה בד"ה: כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך כו', ע"ש, ובמדרש בראשית רבה שם איתא, שנאמר: בטרם הרים יולדו - מאותה השעה תשב אנוש כו'. והיינו כמו שכתוב בד"ה: כי ההרים ימושו כו' וחסדי מאתך לא ימוש כו' אמר מרחמך הוי' - שזה הפסוק מדבר בגילוי רחמים גדולים לע"ל ע"י התשובה, ואזי ההרים ימושו כו' ע"ש. והיינו לפי כי התשובה היא מבחי' ומדרגת: בטרם הרים יולדו - שקדמה לעולם, שהיא גילוי מבחי': אנכי מי שאנכי כו' - שלמעלה מבחי' הצמצומים דשם הוי' להיות עולם והעלם, דהיינו למעלה אפילו מעולם האצילות, שמקבל מבחי' היו"ד דשם הוי']
וזהו פי' היחוד שיהיה יחיד ומיוחד אחר הצמצום וההתפשטות כמו קודם לכן בלי שום שינוי. אלא שבעוה"ז אין היחוד שלם עד ימות המשיח שאז: עין בעין יראו וגו' וראו כל בשר וגו'. אבל בעולמות עליונים גם עתה יכול לעשות היחוד שיתגלה יחודו.
וזהו: והופע בהדר גאון עוזך. פי' שיאירו היודי"ן והווי"ן שהם בחי' צמצומים והתשלשלות המשכות והארת אור עליון [ע' בשער היחודים פ"ז ובמ"ח מסכת היחודים פ"ד] אור א"ס ב"ה יאירו גם למטה מטה, אפי' בעוה"ז. עד כי: וידע כל פעול כו' - דקאי על כל הברואים. וסוף המאמר מוכיח - שהכל ידעו וישיגו אלקותו ית': כי אפס זולתו. שזהו לע"ל, שכ"כ יאיר ויתגלה אור א"ס ב"ה עד שיהא נתפס ג"כ בשכל האנושי ומושג בהשגה גשמיי'. משא"כ בזמן שאין גילוי אור א"ס אלא בנפש אלקית של עובדי ה'. ואף גם זאת אינה בבחי' השגה אלא בבחי' אמונה אשר היא ירושה מאבות.
ולכן כתיב לע"ל כשיתגלה אור א"ס ב"ה: ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו. דהיינו מחמת גילוי בחי' הדר גאון עוזך שהן היודי"ן והווי"ן הנ"ל.
(ולשון: הדר גאונו - יובן ע"ד מ"ש במ"א בפי': כי גאה גאה כו', ומשם הוא המשכת היודי"ן ווי"ן הנ"ל להיות הגילוי אחר הצמצומים כמו קודם הצמצומים. וזהו: ממעמקים קראתיך הוי', כמ"ש בד"ה: שובה ישראל עד, ואזי) תפול אימה ופחד בגשמיי' ממש מן המראה הגדול הזה, אשר יראו כל בשר וישיגו פועל אלקים בקרב הארץ הלזו הגשמיות בשכל אנושי הגשמי. שלא יהא גשמיות העולם והאדם מעלים ומסתיר על אור ה':
ג והנה גילוי יחוד זה שיתגלה אור א"ס ב"ה שלפני ההשתלשלות ולמעלה מן הזמן למטה בסדר ההשתלשלות שתחלת הזמן, הוא מתגלה בבע"ת ששב אל ה' בכל נפשו ומאודו בכלות הנפש מעומקא דלבא. כי ע"י התשובה זו נמשך לו הארה מלמעלה מאור א"ס שלפני ההשתלשלות ולמעלה מהזמן.
(שהוא בחי': המתנשא מימות עולם - כלומר שהוא מרומם למעלה מעלה מבחי' ומדרגת ימי עולם וימות עולם. וכמ"ש מזה בד"ה: אתם נצבים. והיינו שבחינת ימות עולם הם מקור ושרש הזמן. ונק': אלף שנים בעיניך כיום כו' - שאף שיום זה אינו בבחי' זמן ממש, מאחר שכולל אלף שנים כאחת - עכ"ז הוא מקור ושרש לבחי' זמן, ולכן נק': ימות עולם. אבל הוא ית' בעצמו הוא מתנשא ומרומם לאין קץ מבחי' יומין אלו, כי הוא למעלה מהזמן לגמרי)
ולזאת על ידי המשכת הארה זו גם האדם ימאס חיי הזמן לדבקה באור א"ס ב"ה עצמו ממש כנ"ל.
ואף מי שאין דעתו יפה כ"כ לדבקה בו מחמת גדולת ורוממות א"ס ב"ה ממש, רק שצר לו מקומו ושעתו, שנמשך אחר הבלי הזמן: ובחשך שמו יכוסה[5] - ומכיר ערכו ושפלותו ונעשה נבזה בעיניו נמאס, מחמת שנק' רע ומנווול כו'. - עכ"ז מאחר שמואס בחייו חיי הזמן נמשך עליו מאליו וממילא חסד ה', להיות בו גילוי אור א"ס ב"ה שלפני ההשתלשלות ולמעלה מן הזמן - כי גדול כח החסד עליון שמתפשט לאין קץ ותכלית, וכמים היורדים ממקום גבהו למקום נמוך מאד. ואדרבה במקום שנמוך מאד שם הם מתקבצים יותר.
כך החסד עליון נמשך ומתפשט דוקא במקום נמוך, דהיינו במי שהוא שפל ונבזה בעיניו נמאס. וגם להיות בחי' חסד ורחמים אינו נופל אלא על מי שהוא צריך לחסד ורחמנות. וכמשל מי שהוא תפוס בבית האסורים שאינו יכול לחזור על הפתחים, נתעורר החסד והרחמנות בלבות בני האדם עליו עד שמביאין לו לחם ומזון לבית המאסר.
וכך הוא למעלה בחסד עליון שנמשך מאליו וממילא על האדם שצר לו מאד במה שנתפס במאסר הגוף והנפש הבהמית, עד שיחפץ וישתוקק מאד להתפשט מלבושים צואים כו', וחייו אינם חיים בעיניו, ולזאת מעורר רחמים רבים מלמעלה עד שנמשך עליו חיים וחסד מלמעלה ממקור החיים וחיי החיים א"ס ב"ה ממש.
וזהו: מי אל כמוך - שבחי' אל הוא בחי' חסד, ואין החסד שיהיה כחסד עליון המתפשט לאין קץ ותכלית מרום המעלות מאור א"ס ב"ה ממש עד מדרגות התחתונות שמעשי' הגשמי', להחיות רוח שפלים אשר אסורים במאסר הגוף הגשמי.
(ובאדרא: (דקל"ב א') ורזא דכתיב מי אל כמוך - בעתיק יומין אתמר. פי' עתיק יומין היינו בחי': המתנשא מימות עולם - כי עתיק מלשון המעתיק הרים כלומר שנעתק ומרומם מבחינת ימות עולם. וע"ש (דקל"ד ב').
וזהו: אל עליון גומל חסדים טובים - כי: אל - היינו ע"ש התלבשות אור א"ס ב"ה במדת החסד, כמ"ש: חסד אל כל היום. ואית חסד ואית חסד.
היינו: חסד דלבר - דאקרי: חסד עולם, ובהתלבשות אור א"ס להיות: עולם חסד יבנה, נק': אל עולם.
אך חסד דלגאו - שע"ז נאמר: ובחסד עליון בל ימוט - עליון דייקא, שהוא מבחי' סוכ"ע, זהו פי': אל עליון - שהוא למעלה מעלה מבחי' ומדרגת: חסד עולם.
וע"ז נאמר: מי אל כמוך. ועמ"ש בד"ה: לסוסתי בשיר השירים בענין אדם אדמה לעליון כו' ע"ש.
והנה מבחי' חסד עליון נמשך להיות: גומל חסדים טובים - שהוא להיות המשכת החסד למטה מטה. ועמ"ש סד"ה: ועתה יגדל נא כח אד' כו'. ועמ"ש ע"פ: ויגמול שקדים בפרשת קרח, ובמ"א ע"פ: חסדי ה' כי לא תמנו כו', וע"פ: הוי' יחתו מריביו. ועיין מ"ש בביאור ע"פ: משה ידבר. וע' בסידור האריז"ל בכוונת: אוחילה לאל כו'. וע' בפי' הרמ"ז ר"פ שמיני בענין: ישראל - ישר אל. וזהו: אשריך ישראל מי כמוך כו'. ועל דרך זה הוא משארז"ל גבי בצלאל: בצל אל היית וידעת - כמ"ש בספר עמ"ה[6] שער י"ג פ"מ):
ד אך כיצד יומשך ויתגלה חסד עליון מאור א"ס ב"ה ממש בבע"ת שהיה רחוק מאור א"ס בתכלית - הנה ע"ז אמר הנביא: נושא עון ועובר על פשע.
וביאור הענין דהנה בגמרא איתא פלוגתא: מר אמר נושא עון, ומר אמר כובש עון[7]. ושניהם אמת כי הנה מעשה העבירה אשר יעשה האדם לחטוא באחת מכל המצות ל"ת או ביטול מ"ע הוא רע גמור. אך הכח המתאוה לדברים האסורים הוא הממשיך לבו לבטל ממ"ע הנה הכח ההוא אף שהוא מלובש ברע גמור מ"מ אין בכח זה חטא מצד עצמו, שהרי כח המתאוה הוא שוה בין באיסור בין בהיתר. וכן כח הממשיך לבו, אלא שהטה כח המתאוה כ"כ עד שנתלבש במעשה העבירה או שהטה את כח הממשיך הלב עד שנמשך לסור מ"ע. אבל מצד כח המתאוה בעצמו הרי יש בכח זה להפוך לבבו מן הקצה אל הקצה מאהבה רעה, לאהבת ה'. וכמ"ש: ואהבת בכל לבבך - בשני יצריך, שגם היצה"ר ישוב לאהבת ה'.
והטעם, כי באמת כח המתאוה מצד עצמו שרשו ויסודתו בהררי קדש בקדושה עליונה אלא שבירידת המדרגות ונפילתן בשבה"כ נמשך שיהיה כח המתאוה גם לדבר עבירה. ולזאת כשישוב אל ה' יוכל להפוך לבו מן הקצה אל הקצה שגם כח המתאוה שהיה מלובש בתאוה רעה ישוב לאהבת ה'.
(ועמ"ש מזה ע"פ: זאת חקת התורה בענין אפר הפרה. ועמ"ש סד"ה: ויאבק איש, בענין שהעלו אבק עד כסה"כ)
אבל המעשה רע אשר יעשה האדם לחטוא בהנה, מחמת שהוא באמת רע גמור מצד עצמו א"א לו להתכלל בקדושה, כי אין עבירה נעשית מצוה ואין לה תקנה אלא ביטולה והעברתה מן העולם. כמ"ש לע"ל: ואת רוח הטומאה אעביר וגו'.
וזהו נושא עון וכובש עון: נושא עון - היינו הכח המתאוה לתאוה רעה, וכן המחשבה המלובשת בתאוה זו שזהו: נושא עון - שמגביהו לעלות לשרשו להתכלל בקדושה עליונה להפוך לבו ומחשבותיו מן הקצה אל הקצה שגם כח המתאוה ישוב לאהבת ה'.
וכובש עון - היינו המעשה בפו"מ שאין לה עלייה והתכללות בקדושה כ"א ביטול והעברה לע"ל, מ"מ גם עתה כובשה ומפילה בבחי': מצולות ים. (ע' בזח"ג פ' אחרי דס"ג סע"ב, ובפ' אמור דק"א ע"ב, ובמק"מ ובהרמ"ז שם) מקום הקליפות שלא תשוטט באויר העוה"ז להחטיא את האדם, ולא ישוב לכסלה עד עת קץ שיבולע המות לנצח ואת רוח הטומאה אעביר כו'.
וזהו: נושא עון ועובר על פשע - כי פשע היא בחינת המעשה בפו"מ, הוא עובר ודורך עליה וכובשה במצולות ים. משא"כ בחי': עון - הוא נושא, דהיינו בחי' כח המתאוה ומחשבות האדם ותחבולותיו.
(וע' עוד מענין נושא עון בזח"ג קל"ב ב', קל"ג א', ק"מ ע"ב, קמ"א א'. ובפ' ויגש דר"ו ע"ב ע"פ עברו יחדיו, ובפי' הרמ"ז שם בע"א קצת).
והנה על ידי שנושא עון ועובר על פשע הוא מסיר המסכים המבדילים. ואזי נמשך ממילא ומאליו חסד עליון להיות גילוי אור א"ס ב"ה ממש שלפני ההשתלשות ולמעלה מן הזמן על נפש האדם.
כי: אני ה' לא שניתי כתיב, ואתה הוא קודם שנברא כו' - בלי שום שינוי. אך מה שאין זה בגילוי בנפש האדם הוא מחמת כי: עונותיכם מבדילים, והם המונעים ומעכבים גילוי זה. אבל בהסיר המונע ממילא אין שום דבר חוצץ ונגלה כבוד ה' א"ס ב"ה ממש על נפשו.
ה אך הנה כתיב: לשארית נחלתו, וארז"ל: למי נושא עון ועובר על פשע - למי שמשים א"ע כשירים. והענין כי הנה כתיב: אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. פי' שהנביא קובל על בני יעקב כי הלא אני ה' לא שניתי, שאתה הוא לאחר שנברא העולם כמו קודם שנברא, שהוא למעלה מגדר הזמן והמקום ואין הזמן והמקום תופסים לפניו כלום, ואי לזאת הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שנברא העולם כמו קודם ואין עוד מלבדו ואפס זולתו, ולמה אתם בני יעקב לא כליתם.
פי' שאין לכם כלות הנפש לצאת ממאסר הגוף ומנרתקו שלא למשוך אחר צרכי גופו רק לדבקה בו ית' בא"ס ב"ה ובמדותיו כל היום. כי גם אם לבבו יבין שהאמת כן הוא דכולא קמיה כלא חשיב מ"מ לא יתפעל בנפשו שיהא נוגע לו אל עצמיו' הנפש מקרב איש ולב עמוק שתכלה אליו ית' הנפש בתשוקה וצמאון כו'. [ועמ"ש מזה בד"ה בחודש השלישי לצאת]
והסיבה לזה ביאר הנביא באמרו: בני יעקב - כי יעקב הוא יו"ד עקב בחי' חכמה שירדה בעקביים וסוף המעשה במדרגות תחתונות דעשי' גשמי'. ובני יעקב הם המקבלים מבחי' עקביים, שהנפש נלקחה משם. ולפיכך אין הנפש מתפעלת מדברים דקים ורוחניים ואינה בטלה כ"כ באור א"ס ב"ה שלמעלה מההשתלשלות, שאינו מאיר לה אלא בריחוק מקום, וכמציץ מן החרכים בבחי' מקיף, ואינו נכנס בפנימית הלב להיות תוכו רצוף אהבה בכלות הנפש ממש.
והגם שמצד עצמיות הנפש אפי' היא ממדרגה התחתונה מאד הרי היא מ"מ נפש אלקית והיתה בטלה באוא"ס ב"ה ממש כנר בפני האבוקה. אמנם מצד התלבשותה בנפש הבהמית, הנה הנפש אשר היא ממדרגה התחתונה הרי היא מלובשת מאד ומושרשת בטבע הנפש הבהמית ומשוך אחר צרכי גופו וקשה לה ליפרד ממנו, (ועמ"ש מזה סד"ה כי אתה נרי) מחמת שהיא בבחי' ישות וגסות רוח, דהיינו שהרוחניות היא בבחי' גסות ועביות. ולזאת נמשכת אחר דברים גסים ועבים ואינה מתפעלת מדברים דקים ורוחנים, כי גסות וחומריות הגוף הם המלבישים את הנפש מראשה ועד רגלה. ובפרט בבע"ת שמתחלה נמשך אחר צרכי גופו וקשה לו ליפרד ממנו מחמת שהוא מלובש ומושרש בטבע גסות וחומריות הגוף ונפש הבהמית המלבישים אותו.
והתלבשות זו נקרא בר"מ[8] בשם סרכות הריאה. (וע' מזה ג"כ ברע"מ פ' פנחס דרכ"ז סע"ב ודרכ"ח ע"א) שהריאה נסרכת ודבוקה ומושרשת עד שאינה יכולה להניף על הלב. (ע' ברע"מ שם דרל"א סע"א ודרל"ד א' ודרל"ה) כי אין לה כח להעלות כנפיה לפרחא ולסלקא קדם מלכא, ולכך היא דבוק ומושרש בצרכי גופו, ואינו מרגיש רק עצמו ורצונו. ולזאת אף אם לבבו יבין האמת, שהעולם שהוא תחת הזמן ומקום הוא כאין ואפס ובטל באוא"ס ב"ה שלמעלה מן ההשתלשלות שאינו בגדר זמן ומקום כלל. מ"מ קשה לו לצאת ממאסר הגוף ואומר: מה אעשה שכך נוצרתי.
והעצה היעוצה לזה בזוהר פ' שלח: (דקס"ח א') אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי', גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' - דהיינו להשפיל א"ע מזה עצמו, שיהא רע בעיניו המעשה שקשה עליו פרידתו מן הגוף, וישים אל לבו שגם פושעי ישראל פורקי עול העובר כמה עבירות רק למלאות תאותו. והגם שיודע שאין בהם ממש אעפ"כ לא יציל את נפשו מלילך בדרכים כאלו. לפי שאינו רוצה לסבול שפלות ודחקות, ולזאת הוא מתברך בלבבו לאמר: שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך - כי טבעי גרמה לי. ובאמת אין זו טענה, כי צריך לשנות את טבעו ולשבור תאותו ולסבול חיי צער נגד כחשו בה'. וכך ישים האדם אל לבו לשבור תאות הגוף וחומריותו שלא יהא מונע ומעכב גילוי אור א"ס ב"ה וקדושתו ליבטל וליכלל כו', ואם אינו משבר תאותו ורוצה בטבעו כתולדתו, שקשה לו ליפרד מטבעו - הרי טענתו טענת פושעי ישראל ממש:
והנה כשיעמיק ויתבונן בדברים האלה, ויראה עד היכן מגיע רעת ישותו וגסותו - יבטש א"ע וישפיל נפשו כעפר. והגם שביטוש והשפלה זאת אינה מעצמות הנפש בטבעה אלא ע"י יגיעה בהעמקת ההתבוננות. הנה ע"ז אמר דוד המע"ה: לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. דלכאורה אינו מובן וכי ס"ד שהלב נשבר ונדכה יחשב לבזיון עד שאמר דוד המע"ה: לא תבזה. והלא אדרבה שבח הוא ללב שיהא נשבר ונדכה, וכמ"ש: זבחי אלקים רוח נשברה, וכתיב: מרום וקדוש אשכון ואת דכא כו'.
אך הענין יובן בביאור מלת: ונדכה - שהוא לשון נפעל, משא"כ מלת: דכא - הוא שם דבר כי מי שהוא דכא באמת, ודאי שבח הוא לו: אשכון ואת דכא (וע' בזהר פ' אמור ד"צ סע"ב, ובמק"מ שם. ועמ"ש בפ' עקב סד"ה ארץ הרים ובקעות, וע' בזח"ב פקודי דרל"ג א'. עוד נזכר ענין: ואת דכא -בזהר ח"א קפ"א א'. ח"ב פ"ו ב'. ח"ג ט' א') אבל נדכה היינו שע"י יגיעה בהעמקת ההתבוננות הוא משפיל א"ע ונעשה נדכה, ע"י פעולה שעושה בנפשו או ע"י שהקב"ה שולח עליו יסורין מלמעלה להכניע ולהשפילו, וסד"א מאחר שאינו דכא באמת לאמיתו מצד עצמו - אין זה כלום. לזה התפלל עליו דוד המע"ה שגם: לב נשבר ונדכה - ע"י פעולה: לא תבזה - עכ"פ שגם בפעולת הנדכה יהא גילוי אור א"ס ב"ה, דהיינו שיהא בטל לאוא"ס ב"ה המקיף עליו מלמעלה הגם שאינו נכנס בפנימית לבו, וכנ"ל.
(וגדולה מזו איתא בגמרא בפרק יש בערכין (די"ו ב') בענין ענוה שלא לשמה כו'. עוד עיין מענין רוח נשברה לב נשבר ונדכה בגמרא פ"ק דסוטה (דף ה' ע"ב), פ"ו דסנהדרין (דמ"ג ע"ב), וברבות ר"פ צו את אהרן, ובפ' נשא פי"ג בפסוק ביום הרביעי נשיא לבני ראובן. ובזח"ג בפ' פינחס (דר"מ ע"א ודרמ"ז א') ברע"מ, ובפ' ויקרא (דף ה' ע"א) ובפי' הרמ"ז שם שהאריך בזה. ובסבא דמשפטים (דק"ח א') וברע"מ פ' בהעלותך (דקנ"ג א'). ועוד נזכר מזה בזח"א (קצ"ח א'), ח"ב (ס"א סע"א, פ"ו ב'), ח"ג (ט' א', מ"ט סע"א, דרכ"ד סע"ב) ובמק"מ שם):
ו וזהו: לשארית נחלתו - למי שמשים א"ע כשיריים. דהיינו שמשים עצמו בהיותו מלובש בגוף בהשתלשלות המדרגות בבחי' זמן ומקום. כשיריים שמלמעלה מן ההשתלשלות הנמשך לו בבחינת מקיף. והיינו כשיעמיק ויתבונן בשפלותיו, איך שהוא מוטבע ומלובש מאד בנפשו הטבעית, אשר עי"ז רחוק הוא מאוד מאור א"ס ב"ה, שאינו נמשך אליו אלא בבחי' מקיף, שעי"ז נעשה בחי' נדכה כנ"ל, מזה נמשך שיהא הוא בטל לבחי' המקיף שעליו.
וזהו: לשארית נחלתו - שהשיריים שהם למעלה מבחי' ההשתלשלות הם בחי' נחלתו: נחלת יעקב - נחל מלשון המשכה דהיינו ההמשכה וההארה שמאור א"ס ב"ה ויעקב חבל נחלתו.
(ועד"ז שנתבאר כאן בפי' לשארית, מבואר ג"כ בזהר ס"פ ויצא (דקמ"ו ע"ב) בפי': שאר ישוב - שאר יעקב אלין ברכאן אחרנין דאשתארו. וכתיב: והיה שארית יעקב כו' כטל כו'. ופי': דאשתארו - היינו שאינן מאירים עכשיו בבחי' גילוי. וזהו ע"ד מש"כ בפי' לשארית כשיריים כו')
אך הנחלה וההמשכה היא באה בבחי' מקיף בלבד. וזהו: נחלה עבר על נפשנו - שאינה נכנסה בפנימיות הלב, להיות תוכו רצוף אהבה לה' בכלות הנפש ממש מעומקא דלבא. ומ"מ מאחר שנעשה עי"ז בחי' נדכה, יצר לו מאד מה שגופו ונפשו הבהמית מלבישים את הנפש, ונעשה שפל בעיניו, הרי הוא בטל לבחי' המקיף שעליו, ומשים עצמו כשיריים, ונמשך עליו חסד עליון להיות: נושא עון ועובר על פשע - שהחסד עליון מתפשט במקום נמוך יותר כנ"ל. ועי"ז יכול להעלות נפשו ולקשרה באור ה' א"ס ב"ה וקדושתו, ולצאת ממאסר ונרתק הגוף והנפש הבהמית המלבישים את נפשו האלקית, שלא יהא מושרש ומודבק בהן. כי החסד נמשל למים ומים מנתקין סרכות הריאה כשמשקין את הבהמה. וכך החסד גובר ומפריד הנפש האלקית מהתלבשותה והתקשרותה במאסר הגוף ליבטל וליכלל אליו ית':