ביאור ולא אבה

להבין שרש הדברים.

הנה קוצו של יו"ד רומז לכתר, שהוא אהבה מסותרת שבלב כל ישראל. והיינו מפני שהיא נלקחה ממקום גבוה מאד נעלה, לכך הוא בכל ישראל, שהוא ממל' דא"ס, שהוא בבחי' עצמי' דא"ס ואינו בגדר ההשגה. ולכך היא באה בלב כל ישראל, אף מי שאינו יודע להבין כ"כ בשכלו ובינתו.

ולכן קוצו של יו"ד הוא בחי' רמז בלבד, שרומז לא"ס בלבד ברמז בעלמא, בלי שום תפיסא. כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל. אלא ברעותא דלבא, מקרב איש ולב עמוק. ועיין מ"ש בד"ה וישב יעקב.

והיו"ד הוא בחי' חכמה. כי חכמה ראשית גילוי ההשגה וההבנה שבבחי' בינה. והמשכת החכמה שבבחי' בינה נק': נקודה בהיכלא. אלא שהחכמה היא בבחי' ההעלם, בבחי' ברק המבריק במוח, והבינה היא ההשגה באורך וברוחב.

והנה להיות גילוי, אפי' בחי' חכמה עילאה, השכל הנעלם מכל רעיון.

- הגם שזה נאמר על הכתר, מ"מ גם החכמה הוא בחי' השכל הנעלם מכל רעיון. כמ"ש בד"ה לך לך. כי הנה מבריאה ולמטה הוא בחי' גילוי החכמה עד שבא לכלל גילוי בשכל והשגת הנבראים מלאכים ונשמות. אבל באצילות ולמעלה מאצילות לא שייך שם חכמה כלל. רק מ"מ, הוא מקור לחכמה. וזהו ענין חכים ולא בחכמה ידיעא. כמ"ש בד"ה פתח אליהו. -

וכדי להיות בחינת גילוי חכמה זו, הוא ע"י כמה בחי' צמצומים. ואפילו כדי להיות בחינת חכמה סתימאה, הוא ע"י צמצום. דהיינו שבחינת גבורה דע"י [דעתיק יומין = עתיק] מתלבש בח"ס [בחכמה סתימאה]. גבורה הוא בחי' צמצום.

וכדי שיהיה נמשך משם בחכמה דאצילות, הוא ע"י צמצום עצום. שנמשך ויורד דרך שערות ומזלות. אבא יונק ממזל הח' כו'.

ומשל השערות הוא, כי השערות יונקין מן המוחין שבראש ע"י שחופף על המוחין הגולגלתא, המסתיר ומעלים את המוחין. ודרך הגולגלתא צומחין השערות שהם הארה מן המוחין. ואין להם ערך ויחוס עם המוחין, רק הארה בעלמא.

כך להיות מלמעלה מהאצי', בחי' האצי' - אין ערוך כלל. משא"כ מחכמה להיות בינה, ומבינה מדות - הוא ענין דרך וסדר ההשתלשלות, שיש להם יחוס זע"ז.

אבל מלמעלה מן האצי' להיות אצילות, אינו רק דרך הארה, כדמיון שערות הראש היוצא דרך הגולגלתא החופפת ומעלמת ומסתרת, בחי': "ישת חשך סתרו". וזהו: "ה' מלך גאות לבש", כמו לבוש המסתיר ומעלים להיות נמשך גאות בחי' השערות כו'. כי גאות הם ת"י נימין כמ"ש בפע"ח ובלק"ת.

והנה גילוי בחי' חכמה זו הוא בחי' צמצום ודין. ל"ב אלקים דעובדא דבראשית, הם בחי' ל"ב נתיבות חכמה, שהחכמה מתחלקת לל"ב נתיבות. והם בחי' צמצום והעלם להיות גילוי ההתפשטות ממלא וסובב. כי להיות ההתפשטות א"א בלי צמצום, כי אפילו כשהושיט אצבעו הקטנה כו'.

וגם עכשיו, כולא קמיה כלא חשיבי. אלא שהוא כלא בכף הדמיון, ואף גם זאת קמי' דוקא ולא אצלנו. אבל אם היה התפשטות עצמותו בלי צמצום והעלם - היה לא ממש.

ולהיות בחי' צמצום והעלם זה הוא ע"י אתערותא דלתתא: "בטל רצונך כו'".

כי יש ב' ביטולים. הא' קוצו של יו"ד למעלה מן הדעת, אינו רוצה בטבע ליפרד כו'.

והביטול הב' בחכמה: "בטל רצונך" בחכמה ודעת. כי ענין בטל רצונך הוא לברר הטוב מן הרע, בחי' בירורים. "ובחכמה אתברירו", שע"י החכמה מברר.

משא"כ בקוצו של יו"ד, שהוא למעלה מן הדעת, שם עדיין אין רע כלל. ולא שייך שם בירור רק מעה"ד טו"ר כו'.

וע"י ביטול זה שבאתערותא דלתתא, שהוא סילוק עצמותו, נעשה בחי' ביטול וסילוק מלמעלה, להיות בחי' העלם והתלבשות האור: "ה' מלך גאות לבש". ובחי' עתיק יומין, שהוא כענין המעתיק הרים והמתנשא מימות עולם כדי שיהיה התהוות כו'.

[ועמ"ש בד"ה צאינה וראינה, שלהיות המשכת הרצון מא"ס ב"ה, זהו נק' ביטול וסילוק עצמותו כביכול. שמצד עצמו: "הרי אם צדקת מה תתן לו כו'". ולכן י"ל, שע"י הביטול רצון בנפש שבבחי' קש"י, [קוצו של יו"ד] ממשיכים להיות המשכת הכתר ורצון עליון. והיינו ע"י בחי' עתיק יומין כו'. וע"י הביטול רצון שבחכמה, ממשיכים להיות "גאות לבש", שיומשכו בחי' השערות. ועמש"ש בענין ביטול שבבחי' נעשה ושבבחי' נשמע. וזהו כענין קש"י ויו"ד כו'].

והה', הוא ענין ההתפשטות באורך ורוחב, ממלא וסובב, הוא בחי' בינה, תשובה עילאה, שהוא בחי' התפשטות שבלב. שמבחי' ברק, גילוי החכמה, שהוא בחינת צמצום, ונעשה אח"כ התלהבות והתלהטות הלב כו', ושמחה. שהיא ג"כ התפשטות בלב. "אם הבנים שמחה".

וע"י תשובה מלמטה למעלה, נעשה למעלה ג"כ התפשטות הגילוי באורך ורוחב, ממלא וסובב.

והיינו ע"י: "ויצעקו בצר להם", שהכל מקום צר, שאינה אלא הארה מועטת. ואפילו ג"ע ועוה"ב, אינו אלא זיו. ועי"כ: "מי לי בשמים כו'".

והוי"ו הוא המשכת תורה.

והה' הוא בחי' מעשה המצות, שע"י תורה נעשה המשכה במצות.

והנה ו"ה הוא ע"י המשכה, משא"כ י"ה אינו ע"י המשכה, כי היו"ד עצמה מתגלה בה'. ולכן אין שם וי"ו. שהה' הוא גילוי בחי' ממלא וסובב שנעשה מבחי' נקודה חדא, מבחי' הצמצום עצמו. שבלא צמצום א"א להיות התפשטות כו', והצמצום הוא להיות ההתפשטות. והכל בחי' א'. וכן באתעדל"ת, הכל ענין א' הוא.

אלא שכאשר מתבונן בגילוי ממלא וסובב, דהיינו איך שבחי' נקודה חדא נעשה בחינת ההתפשטות ממלא וסובב - הוא בחי' הה'.

אבל כשמתבונן על הצמצום, דהיינו איך שכל ההתפשטות הוא רק מנקודה חדא - הוא בחי' יו"ד. והרי ה' ויו"ד הכל ענין א', שהיו"ד עצמו בא לכלל גילוי הה'. [וזהו: "הבן בחכמה וחכם בבינה"].

משא"כ ו"ה, הוי"ו הוא המשכת הקול המחבר המדות אל הה', היא בחי' הדבור להיות בחי' אותיות ודיבורים.

וכמשל הדיבור, שהוא לפי המדות, אם באהבה כו'. והרי הדבור הוא ענין ומהות אחר, שהוא צירוף אותיות, אלא שנמשך בהם הוי"ו מן המדות, להיות הדבור נמשך אחר המדות.

וכך הוא למעלה בחי' הה' עלמא דאתגליא כו' שנשתנה למהות אחר כו' [ועמ"ש בביאור ע"פ והיה מספר בנ"י בפי' ביום ההוא יהיה]:

 

ב אך הנה כל זה הוא הוי"ה שבנאצלים. אבל: "כי אהבך הוי' אלקיך" בפועל יוצא, ממשיך להיות בך אהבה. וגם: "אהבך", אוהב אותך. והא בהא תליא. שנעשה מע"ס שבמאציל עצמו.

[ע"ס דא"ק. ועיין ברבות כי תשא ר"פ מ"ט בענין ואוהב את יעקב. ובסדר וישב ר"פ פ"ו. ובשה"ש רבה ס"פ שימני כחותם. ובפסוק מים רבים. וס"פ השבעתי אתכם, מענין אהבתי אתכם. זח"ג (ס"ב ב' קכ"ח א') ואתחנן (רס"ז ב') ובתד"א (ח"א פכ"ח ח"ב פי"ט) ועיין מ"ש בד"ה וירא ישראל בפ' בשלח בענין שיש ב' בחי' שמות הוי'. וע' באד"ר (דקל"ח ע"ב) חד לז"א וחד לעתיקא. ועד"ז יובן כאן]

באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, ובאתעדל"ע אתערותא דלתתא, ומשם: "ויהפוך את הקללה לברכה", זדונות נעשו כזכיות.

וביאור ענין זה. כי הנה להיות תשובה בשם י"ה, הגם שנמשך כך מלמעלה למטה, מ"מ האדם שהוא מקושר למטה, האיך יכול לבא לזה?

אך הוא ע"י: "בכל מאדך", לצאת מן הכלי שלו. הגם שלגבי בחינה שלמעלה ממנו גם אור אהבה זו הוא בבחינת כלי? אך מ"מ למטה צ"ל: "בכל מאדך", מאד שלך.

והנה בכל מאדך מתגלה בבע"ת דוקא, ע"י הזדונות, שהוא ע"י ההיפך. וכענין: "בארץ לא זרועה", שע"י "לא" הוא נזרע כו'.

והענין: כי שמי עם י"ה שס"ה כו'. שהל"ת למעלה מן העשה. לפי שע"י קיום הל"ת שהוא עקירת הרצון מן ההפך, עי"ז הוא מגיע לבחי' בכל מאדך, ובחי' מס"נ. הן בפו"מ כמעשה ר"א בן דרודייא, הן במס"נ בתפלה: "ויצעקו אל ה' בצר להם", על רחוקו מה'. שעל יסוד זה מיוסד ענין התפלה, לבא לקיום ואהבת בק"ש.

והנה על ידי: "בכל מאדך", זדונות נעשו כזכיות. שממעמקים קראתיך כו' עומקא דחשוכא, בחי' גלגלתא דחפיא על מוחא.

כי המוחין חב"ד הם בג' חללי דגולגלתא, ועליהם חופף הגולגלתא שמעלים ומסתיר שלא יהיה גילוי כ"א דרך שערות כו'.

וע"י: "בכל מאדך", דמשכין ליה בחילא יתיר בא לבחי' ממעמקים.

ויש י' עומקים. דהיינו כתר שבכל בחי' מי"ס.

והנה י"ס הנאצלים שכבר באו לידי גילוי דרך השערות, שם היה אחיזה ויניקת הקליפות: "ועשתה את צפרניה", דרך הצפרניים ומאחורי העור דנוק', בין גומא לגומא כו'. דהיינו בבחי' הכלי ולא באורות עצמן. אבל מ"מ האור הוא מלובש בכלים, ששם אחיזה ויניקה.

ולכן א"א להיות: "מחיתי כעב פשעיך", ובחי' רחיצה לרחוץ עוונות כו', שהרחיצה היא מלמעלה מעלה מעומקא דחשוכא מי"ס שבמאציל.

ו"ממעמקים קראתיך", הוא להמשיך בחי' גילוי הוי' מחדש, מבחי' עומקא, אשר עדיין לא בא האור הזה לידי גילוי ולא נתלבש בכלים.

והיינו על ידי "בכל מאדך", כד אתכפייא סט"א אסתלק יקרא דקב"ה.

פי', אסתלק, שנתרומם למעלה, בבחי' ע"י. המעתיק הרים והמתנשא מימות עולם, דהיינו בבחינת העלם. ומשם נמשך בחי' הוי' מחדש, גילוי הוי' שלפני האצילות.

וזהו והחזירנו בתשובה שלימה לפניך. "לפניך", לפני הוי' שבאצילות, ששם הוא בחי' תשובה שלימה כנ"ל.

והנה בהמשכת י' עומקים בכל עשי"ת, אזי ביוהכ"פ: "לפני הוי' תטהרו", והוא בנעילה שסוף היום מכפר. כדאיתא בגמ', שסמוך לשקיעת החמה.

ולכן איתא במשנה פב"ת דכריתות מי שבא על ידו ספק עבירה ביוהכ"פ אפילו עם חשכה פטור. שכל היום מכפר. שמתכפר לו בסוף היום שהוא העיקר שאז הוא זמן נעילה עילוי המל' בכתר עילוי שאין למעלה הימנו ונקר' לפני הוי' ואז תטהרו שמשם נמשך טהרה ורחיצה וכל העוונות מתכפרים.

[ועמ"ש במ"א ע"פ הזח"ג פ' אמור (דף ק' ע"ב) בענין אתכפייא ואתהפכא שבבחי' אתכפייא נמשך ממוחין דאימא אך בשבת שהוא מוחין דאבא נמשך להיות אתהפכא חשוכא לנהורא כו' ועמ"ש בפ' מטות בענין ושמא אביה את נדדרה כו'. אך כ"ז הוא אתהפכא חשוכא דקליפת נוגה שממנה הנפש הבהמית שבאדם הכלולה מטו"ר. אבל התשובה בכל מאדך הוא שהזדונות שלמטה מטה מנוגה יהיו נעשים כזכיות זהו ענין ויהפוך את הקללה ממש לברכה וזהו ע"ש מ"ש במ"א ע"פ ויאבק איש עמו שהעלו אבק עד כסה"כ. שגם בחי' אבק דאשתאר מן נורא שהוא המדרגה התחתונה שבקליפות נתכלל למעלה בכסה"כ. וזהו בחי' תשובה ולכן ארז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד מל' דאצילות שהיא הנק' ברכה ולשם מגיע התשובה דהיינו שמהקללה נהפך לברכה וז"ש שהעלו לשון רבים כו' ע"ש וזהו שיוהכ"פ נק' שבת שבתון דאפילו לגבי שבת הוא בחי' שבתון כי שבת הוא כמ"ש שבת להוי' שבששת ימי המעשה הוא בחי' שם אלקים ושבת הוא התגלות שם הויה מוחין דאבא והחכמה תחיה שהיא בחי' יו"ד דשם הוי' וכו' ומזה נמשך שיוכל להיות אתהפכא חשוכא לנהורא אך מוחין דאבא הוא בחי' אצילות וא"כ הוא שם הוי' שבנאצלים ולכן נמשך מזה להיות אתהפכא חשוכא דק"נ לנהורא. אבל להיות ויהפוך את הקללה שלמטה מטה מק"נ לברכה זהו בחי' לפני הוי' תטהרו דהיינו שם הוי' שבמאציל כנ"ל וזהו ענין יוהכ"פ שנק' שבת שבתון כו' ועמ"ש במ"א ע"פ הוי' יחתו מריביו כו' ועי"ז ויתן עוז למלכו והיינו ג"כ כענין ויהפוך כו'. ועמ"ש מענין זה בד"ה ויושט המלך לאסתר]: