ולא אבה הוי' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כו'.

להבין מהו הפלא הגדול ועצום מה שלא אבה לשמוע בקול איש בליעל כבלעם הרשע?

וגם, מהו: "ויהפוך ה' את הקללה לברכה", מאחר שלא שמע אל בלעם כלל?

הענין הוא שיש מקטרגים שמקטרגים על ישראל, שלכך נוטלין שופר בר"ה לערבב הקטגור. והוא שמחפש אחר עוונות בני ישראל, ומדקדק אחריהם ללמד עליהם חובה. וזהו נק' בחי' בלעם. שכך היה דרכו של בלעם ג"כ, שהיה מחפש ג"כ למצוא מקום עון לישראל. "ראש הפעור הנשקפה ע"פ הישימון", "וישת אל המדבר פניו", מקומות שהיו עתידים שם ישראל לחטוא כו'.

וזהו השבח ששיבח הכתוב כי אע"פ שבא בטענה אעפ"כ: "ולא אבה הוי' אלהיך לשמוע". ופי' שלא אבה לשמוע אל דבריו כלל, ולא שיש להשיב על דבריו תשובה נצחת מטעם ודעת המושג ומובן רק שאין מקבלין ושומעין את דבריו כלל בלי טעם ודעת.

וכ"כ למה? ביאר הכתוב: "ולא אבה הוי' אלהיך", כי הוי' הוא אלהיך ממש. שבכל נפש מישראל יש בחי' והארה משם הוי'. וכמ"ש: "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו", שהם חלק והארה משם הוי' ממש. [ועמ"ש מזה בד"ה ראה אנכי].

וביאור ענין זה הוא. כי הנה בכל נפש מישראל יש בחי' אהבה הטבעית המיוסדת ומוטבעת בטבע נפשו האלהית שלא להיות נפרד מיחודו ואחדותו ית'. ואין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות המטעה אותו לומר שאף על פי כן עודנו ביהדותו כו'. אבל ליפרד מיחודו ית' הרי אפי' קל שבקלים מוסר נפשו על ק"ה כו' מחמת טבע נפשו: "נר ה' נשמת אדם". כנר הדולק שהשלהבת עולה מאליה כו' בלי טעם ודעת.

אלא שהיא מסותרת ומכוסה בלבוש שק הוא הגוף הגשמי וממנו בא הרוח שטות כו'.

אבל כשמעורר את האהבה עד שתחפץ לצאת מלבושיה הרי הוא בא לידי יראת חטא שלא לעבור אפי' על דבר קל של ד"ס. כי חמורים ד"ס יותר מד"ת. שלכן נקראו סופרים.

כי הנה יש בחי' סופר וספר וספור. ספר הוא בחי' תשב"כ, וסופר הוא העושה את הספר היא בחי' תשבע"פ א"ח עטרת בעלה כו'. [ועמ"ש מזה בד"ה ושאבתם מים בששון ובד"ה שחורה אני ונאוה]

ובחי' אהבה זו הוא בחי' קוצו של יו"ד של שם הוי', כי הקוץ שעל היו"ד פונה למעלה, ורומז שהוא נמשך למעלה לא"ס ב"ה שהוא למעלה מגדר ההשגה ולית מחשבה תפיסא ביה וכולא קמי' כלא חשיב כי אני ה' לא שניתי כו'.

וכך הוא ענין אהבה זו שהיא בלי טעם ודעת, היא מצד השראת אור א"ס ב"ה ממש המלובש בחכמה שמחיה את הנפש שהיא למעלה מגדר ההשגה כו'. ולכן היא כשלהבת העולה מאליה ומעצמה כו'.

רק לפי שהיא מסותרת צריך האדם לעוררה ובאתעדל"ת אתעדל"ע להיות ג"כ ולא אבה לשמוע מבחי' שהיא למעלה מן הטעם והדעת.

[ועיין בשע"ק להרח"ו ח"ג שער א' כי קוצו של יו"ד כו' ע"ש וע"ש שער ב' ויחידה כו']:

 

ב וביאור ענין היו"ד של שם הוי' איך הוא בנפש.

הנה היו"ד הוא בחי' חכמה, כח מ"ה, שהיא בחי' הצמצום שאינה אלא בחי' נקודה כו'.

והענין, כי הנה נודע שלהיות התהוות בחי' חכמה, שהיא ראשית גילוי ההשתלשלות מאור א"ס ב"ה, שהוא למעלה מעלה מבחי' וגדר ההשתלשלות - הוא ע"י כמה צמצומים וירידת האור בהעלם אחר העלם. עד שירדה ונמשכה הארה מועטת ומצומצמת מאד.

כדמיון הארה היוצאת דרך שערות הראש, שצומחין ויונקין מן המוחין שבראש דרך הגולגלתא החופפת על המוחין, שמעלמת ומסתרת את המוחין עצמן שלא יהיו בגילוי, כדי שעי"ז תצמחנה השערות מעצם הגולגלתא החופף ומכסה על המוחין.

והארה ההיא היא מצומצמת מאד, עד שאין לה ערך ויחוס עם הארת המוחין עצמן, כמו שאין ערך ויחוס לשערות עם המוחין. שהרי אפילו אם מגלחין את השערות לא ירגיש כאב במוחין כלל.

כך, ככל המשל הזה ויותר מזה לאין קץ, הוא ענין התהוות החכמה מלמעלה מן החכמה, מאור א"ס ב"ה. שהוא רם ונשא כו' יותר מהתהוות המדות אהוי"ר מן החב"ד. שעצמיות החב"ד הן מלובשות במדות. אבל התהוות החכמה מאור א"ס ב"ה, אין עצמיות אור א"ס ב"ה מלובש בה, אלא הארה מועטת ומצומצמת מן ההעלם.

דהיינו, לאחר ההעלם וההסתר עצמיות אוא"ס ב"ה, וכמ"ש: "ישת חשך סתרו", שמסתתר בבחי' חשך והעלם, להיות גילוי ההארה בבחי' חכמה, ראשית גילוי ההשתלשלות.

וזהו: "ה' מלך גאות לבש כו' אף תכון תבל כו'", שכדי להיות תכון תבל, הוצרך להתלבש אור א"ס ב"ה בבחי' לבוש וכסוי, שלא יאיר ויתגלה כמו שהוא אלא בבחי' צמצום כו'.

וז"ש: "בראשית ברא אלקים כו'". "בראשית", בגילוי בחי' ראשית, הגילוי היא בחי' חכמה, "ברא אלקים" במדת הצמצום. וכמארז"ל: "בתחלה עלה במחשבה לברא במדה"ד כו'", כי היא הארה מצומצמת כדי להיות ראשית הגילוי בהשתלשלות העולמות.

כי החכמה, ראשית גילוי ההשגה וההבנה באור א"ס ב"ה, המתגלה בבחי' בינה, שהיא ה' עילאה, בחי' התפשטות אורך ורוחב כו', ממכ"ע וסוכ"ע כו'. אלא שבחכמה ההשגה ההיא בבחי' העלם, שאינה מאירה ומתגלה, אלא כברק המבריק במוח שכלו של אדם עד"מ.

ובלתי צמצום אור א"ס ב"ה והתלבשותו בבחינת חכמה לא היה יכול להיות התפשטות בחי' ממכ"ע וסוכ"ע, שהיו העולמות בטלים במציאות לגמרי והיו אין ואפס ממש.

כי גם עכשיו אחר שנבראו העולמות, הרי קמי' כולא כלא, אלא שהוא כלא בכ"ף הדמיון, ולא לא ממש. ואף גם זאת, אינו אלא קמי', ולא לגבי הנבראים.

אבל אם היה אור א"ס ב"ה מתגלה כמו שהוא, היו בטלים ממש, והיו אין ולא ממש.

ולכן אמרז"ל: "בשעה שקטרגו המלאכים ואמרו: "מה אנוש כו'", הושיט אצבעו הקטנה ביניהן ושרפן".

פי', שהושיט והמשיך גילוי עצמותו ית' יותר מכדי מדה ושיעור המצומצם בהשגת המלאכים מעט מזעיר, בחי' אצבעו הקטנה.

(וע' בפרדס בתחלתו בשם ספר יצירה עשר ספירות בלי מה מספר עשר אצבעות כו' ובזח"ב ר"פ יתרו)

ואזי ושרפן, שנשרפו ונתבטלו במציאות לגמרי, והיו כלא היו. רק הצמצום הוא הגורם התהוות העולמות.

והנה תחלת בריאת העולמות היה מפני: "כי חפץ חסד הוא". אך מה: "שבטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", מחדש בבחי' יש, מבחי' חכמה וצמצום בכל יום. כי בכל יום מתחדשת הארה אחרת [וגם בכל שעה מתחדש צירוף שם הוי' כו'] - באתעדל"ת תליא מילתא.

וצ"ל צמצום והעלם זה גם באתעדל"ת. והוא להיות בחי': "בטל רצונך כו'", דהיינו לצמצם ולכבוש את כל רצונותיו אשר לא לה' המה, הן במחשבה: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". והן בדבור שלא להיו' דבורו ורוח פיו כרצונו. והן במעשה: "עוצם עיניו מראות ברע", "ולא תתורו אחרי לבבכם כו'", בין באיסור בין בהיתר. כמארז"ל: "קדש א"ע במותר לך".

והוא בכל שיעור קומה של אדם, להשליך נפשו ורצונו מנגד כו'. וביטול זה הוא בבחי' חכמה. כי בחכמה אתברירו, לברר הטוב מהרע ולבטל רצון הרע מפני הטוב בכח החכמה שבנפש.

ולכן ארז"ל קדש א"ע כו'. כי קדש הוא בחכמה, כמו: קדש לי כל בכור כו'. וע"י בחי' ביטול זה שבאתעדל"ת שמבטל ומסלק א"ע ורצונו, ליבטל אליו ית' - אתעדל"ע להיות ביטול וסילוק עצמיות אור א"ס ב"ה, שלא יאיר ויתגלה אלא בבחי' צמצום בהעלם אחר העלם, בבחינת "ישת חשך סתרו" חשך ולא אור. ויהי' גילוי בחי' יו"ד שהיא חכמה כו' ע"י בחי' יו"ד חכמה שבנפש:

 

ג וענין הה' של שם הוי' שבנפש הוא.

כי הנה ה' ראשונה היא בחי' בינה עילאה, בחי' התפשטות הה' באורך ורוחב ממכ"ע וסוכ"ע, מן צמצום הנקודה כו'. ובנפש הוא התפשטות והתרחבות ההשגה מן ברק המבריק במוח שהיא בחי' נקודה כו' להיות מרחיב דעתו ובינתו בגדולת א"ס ב"ה, איך שהוא ממכ"ע וסוכ"ע בהארה אחת מצומצמת כו'.

ועי"ז יהיה ג"כ ההתפשטות וההתגלות בלב, והתלהבות והתלהטות רשפי אש האהבה. וכן שמחת הנפש בה' עושה הוא ע"י התרחבות ההתבוננות בלב: "אם הבנים שמחה".

ואתעדל"ת לגילוי בחי' ה' זו היא בחי' תשובה עילאה, ממטה למעלה. [וזהו תשובה תשוב ה'] "ויצעקו אל ה' בצר להם", כי הירידה מאור פניו ית' הוא בבחי' צר, בבחי' הארה מועטת ומצומצמת.

ובפרט אם ישים אשם נפשו מכל מעשיו דבוריו ומחשבותיו אשר לא לה' המה, אשר בהבל בא ובחשך ילך. ואי לזאת: "ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף", לדבקה בו ית' ממש. "ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו'".

ועד"ז סובב הולך כל ענין התפלה, להתבונן בירידת והשתלשלות אור א"ס ב"ה בהארה מועטת ומצומצמת בחי' ממכ"ע וסוכ"ע, עד שיהללו את שם ה' כו' בחי' שם בלבד. וישתבח שמך לעד כו', בכדי שעי"ז יבא לקיום ואהבת בק"ש את הוי' אלהיך ממש להיות גילוי אור א"ס ב"ה ממש.

ואותה אנו מבקשים, שיהי' בבחי' גילוי ההתפשטות באורך ורוחב בלב ונפש.

וזהו: "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך". פי', להיות המשכת פניך, פנימיותך, דהיינו בחי' אור א"ס ב"ה ממש. וכמ"ש: "יאר ה' פניו כו'".

וענין הו"ה בנפש, הוא להיות גילוי ההמשכה בתורה ומצות בקיום המעשה בפו"מ.

כי התורה היא בחי' וי"ו: "קול קורא במדבר פנו דרך ה'", להיות המשכת קול התורה קורא דרך ה' וגילוי אורו ית' אפי' בבחי' מדבר, שהוא העוה"ז, שיהי' בו: "כן בקדש חזיתיך", המשכת קודש עליון. [ועמ"ש בד"ה כי תשמע בקול פ' ראה]

והמשכה זו היינו בה' תתאה, היא בחי' המעשה. "והיה מעשה הצדקה", מעשה דייקא. וצדקה היא כללות המצות. כי כמו שצדקה הוא להחיות רוח שפלים כו' כך כללות המצות הן להיות המשכת חיות ואור א"ס ב"ה למטה בעולם השפל הגשמי ונגלה כבוד ה' למטה כו'.

והוא בחי' ה' כי צדק מלאה ימינך שנק' צדק בלא ה', וכשמלאה ימינך התפשטות והמשכות החסד אזי הוא נק' בתוספת ה' צדקה.

(וע' בזהר פ' בחקתי דקי"ג ע"ב ובפי' הרמ"ז שם ובאדר"ז דרצ"א סע"ב ודרצ"ב ע"א).

והנה גילוי זה שבבחי' המעשה, הוא ע"י בחי' הוי"ו שהוא ענין ההמשכה כו':

 

ד אך הנה כ"ז הוא ענין בחי' הוי"ה שבנפש האלקית, שיש לה בחי' התלבשות בגוף ונפש הבהמית. אבל יש בחי' הוי' הנמשך מלמעלה. וזהו: "כי אהבך ה' אלקיך". פי': "אהבך", לשון פועל יוצא, שהוא הממשיך בך מדת האהבה הבאה מלמעלה, שהיא אתעדל"ע שלפני אתעדל"ת. ומשם: "ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה", שזדונות נעשו כזכיות ממש.

וביאור ענין זה הוא. כי הנה גדול כח בע"ת דמשכין ליה בחילא יתיר כו'. והיינו ע"י בחי': "ובכל מאדך" למעלה מכדי שתוכל נפשו שאת. הן במס"נ בפו"מ, כמעשה דר"א ב"ד כו'. והן בבחי' ביטול אליו ית' וכלות הנפש בק"ש. וכמ"ש: "אליך ה' נפשי אשא וגו'".

ובחי': "ובכל מאדך" הוא המתגלה בבע"ת יותר מבצדיקים, שבצדיקים היא בחי': "ובכל נפשך כו'", והיינו לפי שיתרון האור הוא הבא מתוך החשך דוקא. שע"י הזדונות: שישים אשם נפשו, איך שבהבל בא כו' ונגעה בו עד הנפש.

אי לזאת, יצעק אל ה' בצר לו מאד, ותהי' הצעקה גדולה לאלקים, למעלה מכדי שתוכל נפשו שאת.

וזהו ענין: "י"ה עם שמי שס"ה כו'". שהל"ת הן בשם י"ה למעלה מבחי' עשה שהן בשם ו"ה. וכמ"ש: "בארץ לא זרועה", שבחי' לא הוא הנזרע כו', כמ"ש במ"א.

כי לפי ששם י"ה הוא למעלה משם ו"ה, א"א בכח הנפש להמשיך משם בבחי' המשכה, שהוא בקיום מ"ע, רק בשמירת הל"ת, שהוא ענין עקירת הרצון מן ההיפך. ועיקרה, זו שמן ההיפוך תגדל מאד עד שיבא ויגיע לבחי' ובכל מאדך למעלה מכדי שתוכל הנפש שאת.

והנה ע"ז נאמר: "ממעמקים קראתיך הוי'", כי יש יו"ד עמקים, שהם כנגד עשר בחינות הנפש, ז' מדות וג' שכליים. והעומק שלהן הוא השרש שבכל בחי', שנק' עומקא דחשוכא. דהיינו בחי' החשך שעדיין לא בא לידי גילוי בנפש, שאין בו בחי' התלבשות בגוף ונפש הבהמית, הוא מהמדות עליונות הבאות מלמעלה שהן למעלה מכוחות המתגלות בנפש. רק ע"י בחי': "ובכל מאדך", מתגלה בחי' ממעמקים, ומשם: "קראתיך הוי'" להיות התחדשות בחי' הוי' בנפש, ולהיות בנפש הוי' זו של בחי' ממעמקים שעדיין לא היתה בגילוי הנפש.

ועי"ז: "ויהפוך ה' את הקללה לברכה", שמשם נמשך מחילת וסליחת העוונות. "וזרקתי עליכם מים טהורים כו'", "מחיתי כעב פשעיך כו'"+.

ולכן אומרים בעשי"ת מזמור זה ממעמקים, שבכל יום ממשיך עומק א', עד שביוהכ"פ: "לפני הוי' תטהרו". לפני הוי' המתגלה בנפש, שמשם נמשך להיות תטהרו: