ואתחנן אל ה' וגו' אתה החילות וגו'[1][2]
להבין, מהו "החילות"? וכי לא היה הרבה נסים, כגון קריעת ים סוף, ויציאת מצרים, ומתן תורה, ומלחמת עמלק, וכיוצא בהם. ואיך שייך לקרות כל זה התחלה בלבד?![3]
הנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "עד שלא נברא העולם, הי' הוא ושמו בלבד[4]". ולכאורה אינו מובן, איך שייך קודם בריאת העולמות להיות בחינת שם להקדוש ברוך הוא? ומי קראו בשמו?[5]
אך הענין, דהנה איתא בזוהר הקדוש: דתכלית בריאת האדם "בגין לאשתמודע לי'[6]"[7].
וביאור הדברים. כי הנה ירידות והשתלשלות המדרגות בצמצומים רבים, היא צורך עליה. כדי לאתהפכא חשוכא לנהורא. ולזה ברא אלקים את האדם על הארץ, כי להיות עולם הזה הוא עולם השפל והחשך, עב כפול ומכופל, וצריך להרבות בנרות להאיר את החשך. על כן ברא אלקים את האדם שהוא בחינת האור והנר, כמו שכתוב: "נר הוי' נשמת אדם[8]". שהוא נר, המאיר הארת שם הוי' בבחינת גילוי, להאיר את העולם הזה ולאהפכא חשוכא לנהורא.
ועל זה נאמר: "והיה ברכה[9]". "ברכה בקרב הארץ[10]". וכתיב: "כי הם זרע, ברך ה'[11]". שהוא לשון המשכה. כמו "המבריך והמרכיב כו'[12]". בכדי להיות: "ברוך ה' מן העולם ועד העולם"[13]. מעלמא דאתכסייא לעלמא דאתגלייא, להיות הוי' בבחינת גילוי.
והממשיכים גילוי זה - הם ישראל, שהם: "זרע ברך ה'". ו"נר ה' נשמת אדם". ריבוא נשמות, שהם כמה ריבוא נרות. שלפי ריבוי החשך ועביו הכפול ומכופל, כך צריך להיות ריבוי הנרות בנשמות.
וגילוי זה, הוא שיהיה התפעלות בלב האדם, מקרב איש ולב עמוק, לצאת הנפש מנרתקה, ולהיות: כלתה נפשי לה'[14].
(ועיין מה שכתוב בדבור המתחיל: "רני ושמחי" הראשון, בענין "נר הוי' נשמת אדם" - שנשמת אדם הוא בחי' נשימה ברצוא ושוב.,אז הוא בחי' נר להאיר ולהמשיך גילוי שם הוי' כו')
ולא די בהתבוננות במחשבתו בלבד שהוא ית' ממלא כ"ע[15] וסוכ"ע[16] ולית אתר פנוי מיניה - שאין זה בחי' גילוי אלא הוא בחי' עלמא דאתכסייא שהוא בבחי' העלם, שאינו מתפשט ומאיר אל תוך נקודת לבבו אלא הוא רק בבחי' מקיף מלמעלה. כנודע ממאמר רבותינו זכרונם לברכה: "גנבא אפום מחתרתא כו'[17]" - שאין נוגע אל עצמיות ומהות הנפש ממש להיות לאחדים ממש, אלא הוא כמו דבר נפרד ועומד מלמעלה.
משא"כ בחי' גילוי הוא להיות נוגע אל עצמיות הנפש ממש. כאשר ישים אל לבו איך שהוא ית' ממכ"ע וסוכ"ע כו', ואי לזאת לא תוכל הנפש שאת מהכיל התלבשותה בגוף הגשמי בחשך תאות העולם, רק רוחו ונשמתו אליו יאסוף[18], ותתאחד הנפש במקורה.
(וזהו ענין: "בגין לאשתמודע לי'" - שהדעת הוא הכרה והרגשה ממש. וכמ"ש לקמן ע"פ: וידעת היום. ועמ"ש בפ' חקת ע"פ: ויקחו אליך. ובפ': ואלה המשפטים כו')
ועל דרך זה תיקנו קודם פסוקי דזמרה לומר: "ברוך שאמר והיה העולם". פי' להיות בחי': "שאמר והיה העולם" - בבחי' ברוך וגילוי, שיהיה נמשך התפעלות הלב ממה שאמר והיה העולם: "כי הוא אמר ויהי[19]", ו"במאמר א' נברא העולם כו'[20]". וכן: "ברוך הוא[21]". שיהיה בחי': "הוא", בבחינת גילוי בלב, שיהיה הלב מתפעל כו'.
ודרך כלל, הם י"ג ברוך, כנגד י"ג תקוני דיקנא,[22] שהם בחי' שערות. פירוש, שהם המשכות שנמשכו דרך בחינת שערות. על דרך משל, כמו שער שאינו נוגע אל עצמות ומהות הגוף והראש, אלא הוא מותרות. כך הנה ההמשכות אלו להיות גילוי בלב האדם, הוא דבר שאינו נוגע אל עצמיות ומהות הדבר שממנו נמשך הגילוי. שעצמיות הדבר, שהוא מקור ההמשכה לא ישתנה בשום שינוי או גירעון ותוספת בפעולת ההמשכה בשינוי ההתפעלות והגילוי בלב. (ועמ"ש במ"א ע"פ: והיה לכם לציצית)
והנה, י"ב ברוך הם בחי' המשכות פרטיות, והי"ג הוא הכולל כל ההמשכות. והוא: "ברוך אתה הוי' אמ"ה". פי', שיהיה בחי' הוי' בבחי' גילוי כאילו הוא לנוכח, בחי': "אתה", להיות: "אלקינו" - שיתייחד עלינו שיהא שלנו ממש. ובחי' הוי' הוא הכולל כל הבחי' הפרטיות הנאמרים בי"ב ברוך, והוא ראשיתן ועיקרן:
ב
וביאור ענין זה יובן במאמר: "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" - כי צריך להבין מהו מחדש, והלא כל הימים שוים ויום זה דומה ליום של אתמול?
אלא הענין, כי יש בחינה שנקרא: "סדר ההשתלשלות" - מעילה לעילה. ויש בחינה שנקרא: "למעלה מדרך סדר ההשתלשות". מה שהוא בבחינת סדר ההשתלשלות, דרך כלל, הוא על דרך משל כמו אצל האדם, שכל ומדות ומחשבה ודבור - שהשכל מוליד המדות, ומהם נעשה המחשבה כו'.
כך הענין, בהשתלשלות העולמות. וריבוי ירידות המדריגות מעילה לעילה נקרא על דרך משל בחי': "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". שיש למעלה ג"כ כביכול בחינת מחשבה.
אלא שאינה מחשבה גשמיות כמו אצל האדם ח"ו, כי מחשבת האדם אינה פועלת כלום מה שאין כן במחשבה שלמעלה, נבראו העולמות. וכן בדבור: "בדבר ה' שמים נעשו"[23].
אלא בחינת מחשבה ודבור הוא בחינת גילוי העולמות, שיצאו מכח אל הפועל ומההעלם אל הגילוי, כדרך שהמחשבה הוא בחינת גילוי השכל והדבור הוא גילוי המחשבה. וכמה בחינות ומיני מדריגות, ירידות והשתלשלות במדרגות רבים ועצומים וצמצומים שונים, וכולם נק': מחשבה. וכמ"ש בזהר: "דכמה מחשבתין למחשבתין כו' דא מוחא לדא" כו'. וכן בבחי' דבור.
והתחלקות רבוי המדרגות האלו, הם במלאכים וגם בנשמות. שיש מיכאל ואברהם - בבחי' מחשבה, ויש בבחי' דבור. ובחי' מחשבה מעולם שלמטה נק' בחי' דבור לגבי עולם שלמעלה ממנו, עד רום המעלות: "דא מוחא לדא כו'".
ובלשון גמרא נק': "בתי גוואי ובתי בראי" - הם בחי' פנימיות ובחי' חיצוניות, ופנימיות שלמטה נקרא חיצוניות לגבי שלמעלה ממנו. ועל דרך זה כמה ריבוא השתלשלות המדרגות עצמו מספר. וכמו שכתוב "היש מספר לגדודיו כו'?!"[24].
אך כל זה נק' בחי' השתלשלות בסדר המדרגות שיציאתן מההעלם אל הגילוי, הוא שבחי' ומדרגות ההעלם מוציא מה שהיה בכחו בהעלם להיות בבחי' גילוי.
הגם שהכח שבהעלם הוא ביתר שאת ומעלה מבחי' הגילוי, שנחשב ירידה כו' - מכל מקום, הרי הכח שבהעלם הוא המקור לבחי' הגילוי. ויש בכח ההוא בחי' הגילוי כמו כן, אלא שהוא בהעלם, וכמשל השכל ומדות ומחשבה הנ"ל. ובחי' השתלשלות הלזו, לא שייך אלא בבחי' הנאצלים והנבראים: "כי גבוה מעל גבוה שומר כו'".
אבל לגבי המאציל עצמו ית', אין ערוך אליו ית' כלל. וא"א להיות בריאות העולמות כלל בדרך ההשתלשלות מעילה לעילה. כי אין ערוך נברא לגבי בורא ית', ואיך יקבלו חיותם מכח עצמותו ומהותו כבי'?! ואיך יתכן להיות בחי' כח עצמותו כבי' לצאת מההעלם אל הגילוי, להיות מזה כח נברא כו'?! כי הוא רם ונשא למעלה עד אין קץ, ואי אפשר להיות התהוות נברא, אפי' בריבוי השתלשלות אין קץ, לפי שאינו בגדר זה של ההשתלשלות.
[וזהו ענין, "אנת הוא חד ולא בחושבן" שאין ערוך כו'. וכמשנ"ת לקמן ד"ה ענין ק"ש. ובד"ה היום הזה מצוך. ובד"ה פתח אליהו]
אלא בריאת העולמות, הוא על ידי בחינת, כי: "ובטובו מחדש". ש"בטובו", פי' טוב שלו, עצמו. דהיינו בחי' עצמותו כביכול הרי זה מחדש מעשה בראשית. שנעשה חדש ממש, מאין ליש. וכמ"ש, "והחכמה מאין תמצא".
שהחכמה הוא בחי' ראשית, והיא תמצא מאין, בבחי' התחדשות. שנעשה דבר חדש, מה שלא היה בכח המקור המוציאו. והוא ע"י בחי' יו"ד, שהוא בחי' צמצום. ואח"כ, הו"ה, ה"א, הוא התפשטות אורך ורוחב. ויש ה' עילאה וה' תתאה. עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא. והוי"ו המחברם כו'.
וזהו בחי' הוי"ה, שאומרים "ברוך אתה הוי"ה", שיהי' בחי' הוי' בבחי' גילוי, שהוא מקורא דכולא. דהיינו להיות התפעלות הלב ממה שהוא ית' למעלה מבחי' ההשתלשלות, ואין ערוך אליו ית', אלא שמהווה כל העולמות בבחי' הוי"ה, ע"י בחי' צמצום והתפשטות כו' כנ"ל.
[וזהו: "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד". "הוא", היינו מהותו ועצמותו ית'. "ושמו", הוא האור והגילוי, שהוא ג"כ א"ס. ונק' אא"ס, שהיה כלול בעצמותו. דהיינו מה שיש ביכולת במהותו ועצמותו כביכול שיומשך ממנו גילוי אור א"ס. ויכולת זו נק' "שמו". ועמ"ש מזה בד"ה קול דודי. ובפ' פנחס ד"ה צו את בנ"י].
וזהו: "ואהבת את הוי' אלקיך".
פי' "ואהבת", "אהבה" מלשון "אבה". והה' הנוספת, הוא בחי' הבל הלב.
ש"אבה", פי' רצון המוח. ו"אהבה", הוא רצון הלב.
"ואהבת", שיהיה הרצון והתשוקה שבלב להיות הוי'. שיהי' בחי' הוי' עצמו שורה בך, להיות אלוה שלך ממש, שיתאחד בך בבחי' גילוי.
וזהו "את ה' אלקיך". פי', "את", כמו "עת לאהוב", בעי"ן. לפי שהוא בחי' הגילוי להיות סדר זמנים.
שהזמן הוא בחי' נברא, שהזמן לא שייך אלא במדת מלכותו ית', מלך מלך וימלוך. משא"כ למעלה. וכמ"ש מזה סד"ה שובה ישראל עד.
אלא שבחי' גילוי זה במקורו, קודם שבא לידי גילוי הזמן, נק' "את", באלף, כמו "את בשרו", את הטפל לבשרו. כך בחי' גילוי במקורו, הוא הטפל לההעלם, כי הוא גילוי כח ההעלם, כנ"ל. ועמ"ש עוד מענין "את הטפל", ע"פ וידעת היום.
והמשכת גילוי בחי' הוי' יהי': "בכל לבבך", תוך שני לבבות, פנימיות וחיצוניות, שהם בחי' בתי גוואי ובתי בראי. עמ"ש בפ' ראה ע"פ כי תשמע בקול.
פנימיות הלב הוא התפעלות מבחי' עצמותו ומהותו ית' דלית מחשבה תפיסא בך כלל. וכמ"ש "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד".
ו"הראת", הוא בחי' גילוי בבחי' פנימיות הלב, והוא מבחי' האהבה המסותרת שבטבע כל אדם כו'. ורשימו נשאר כל היום אפילו אחר התפלה כו'.
וחיצוניות הלב, הוא שנתפשט האהבה לאכפייא לסט "א ולאהפכא כו'. מתחלה לאכפייא, כדכתיב: "עוצם עיניו מראות ברע", וכתיב: "ולא תתורו אחרי לבבכם", שירצה להיות גם הגילוי בחי' הוי'.
שהנה העולם נק' מלשון העלם, שמעלים ומסתיר אור ה' מלהיות בגילוי, וצריך לאכפייא כו', ואח"כ לאתהפכא חשוכא לנהורא.
פי' שהכח יסוד האש הטבעי שבנפשו הטבעית להתאוות כל תאוה יתהפך מן החושך של עוה"ז הגשמי להיות מתאווה לדבקה בו ית'.
כי יסוד האש הוא טבעי בתגבורת החום, ועי"ז מתאווה כל תאוה שנמשך אחריו.
אך כשמסיר החמימות מלמשוך אחרי העוה"ז, ע"י שמקרר אצלו תאוות עוה"ז, ומואס ברע, הנה עי"ז מאליו וממילא יהי' התגברות החום הטבעי באלהות.
עמ"ש בפ' שלח בד"ה בפ' נסכים.
והיינו להיות "ואהבת בכל לבבך", שיתאווה להיות גילוי בחי' עלמא דאתכסייא בעלמא דאתגלייא. ולאהפכא חשוכא לנהורא, הוא ע"י אתעדל"ת בתפלה. בבחי' "צעק לבם", כדכתיב: "ויצעקו אל ה' בצר להם". להיות ממארי דחושבנא.
ואז עי"ז רוח אייי רוח ואמשיך רוח להיות ברכה והמשכה בגילוי ברוך אתה הוי' כו':
ג
אך "ות"ת כנגד כולם".
כי הנה לימוד התורה הוא מצות "והגית בו יומם ולילה", אפילו בדבר שעדיין אינו יודע אם יוצא ממנו הפסק דין למעשה.
כגון כל קושיות הגמרא שאינן אליבא דהלכתא, וגם אפילו מי שאינו מבין הפסק דין מתוך הגמרא. וגם אפילו בדבר שאינו נוגע למעשה כלל.
ועמ"ש מזה בפ' אחרי ע"פ כי ביום הזה יכפר.
והענין. כי תלמוד תורה הוא רק המשכה מאתעדל"ע.
וכמ"ש: "ודברי אשר שמתי בפיך"
והמשכה זו נעשית שלא ע"י אתעדל"ת. שאין אתעדל"ת יכולה להשיגה. רק ע"י לימוד התורה בצירופי אותיות הוא ממשיך.
וכמ"ש: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", ואין אמת אלא תורה.
ועמ"ש בביאור ע"פ אלה מסעי, ויכתוב משה כו', שע"י הורה קורא וממשיך בחי' הוי'. ולכן נקרא "קורא בתורה" כמ"ש במ"א.
וזהו: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ודברת בם כו'".
שגם הדברים אשר אנכי מי שאנכי מצוך, יהי' מאליהם וממילא על לבבך, ע"י ודברת בם.
כי ודברת מלשון הנהגה והמשכה, כמו ידבר עמים, לומר כי בם בעצמם תדבר ותמשיך בחי' אנכי מי שאנכי, שהוא בחי' אתעדל"ע שנעשית שלא ע"י אתעדל"ת כלל, מפני שהיא למעלה מעלה מאתעדל"ת.
(וז"ש בפ' תרומה (קכ"ח א') אשתדלותא דאורייתא כו'. וזהו ענין: ותורתך חנני (בתלים קי"ט כ"ט) אתה חוננת' למדע תורתך, והיינו כדלקמן בפי' ואתחנן מתנת חנם.
ועמ"ש בפ' במדבר ענין וממדבר מתנה כי בחי' מדבר הוא כמ"ש במדבר כו' בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. פי' שאין האתעדל"ת של האדם מגעת שם כלל והיינו כי ענין אתעדל"ת הוא כמ"ש כמים הפנים כו' כן האתעדל"ת של לב האדם מעורר אתעדל"ע מבחי' אדם העליון משא"כ בבחי' כי לא אדם הוא אין אתעדל"ת מגעת שם. וזהו ולא ישב אדם שם כו' אלא שנמשך אתעדל"ע מצד עצמו בבחי' מתנה והוא ענין המשכה שע"י עסק התורה שנאמר בה וממדבר מתנה כו'.
וזהו: כי באור פניך נתת לנו תורת חיים. ועמ"ש בפ' ראה ע"פ אחרי ה' כו' תלכו בענין ובקולו תשמעו ובד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע גבי שבועות. ובאג"ה בסופו ד"ה דוד זמירות קרית להו))
וזהו: אתה החילות להראות את עבדך. כי משה קיבל תורה מסיני, ושם הוא אתה החילות אתעדל"ע לבד.
וע' בסד"צ[25] (תרומה קע"ו א') (וברבות כאן אתה החלות כו' אתה התחלת לבוא אצלי כו')
וגם לבחי' אתעדל"ת להיות אתעדל"ע צריך להיות תחלה אתעדל"ע שהוא בחי': ב"ק יוצאת מהר חורב כו' הארה מלמעלה להיות הרהורי תשובה כו'.
ועד"ז תקנו חכמים ברכות המצות: עובר לעשייתן. כי: אשר קדשנו במצותיו - פי', שע"י המצות שהם בחי' אתעדל"ת שנעשים בדברים גשמים ציצית של צמר ותפילין של קלף סוכה לולב כו' נעשה אתעדל"ע והוא להיות שורה קדושה עליונה.
אך כדי להיות: קדשנו במצותיו וצונו, להיות אתעדל"ת גורם ומעורר אתעדל"ע הוא ע"י אתעדל"ע תחלה, שהיא ההארה הבאה מלמעלה להיות: בא"י אמ"ה שיהי' ברוך ונמשך בחי' גילוי הוי' למטה שעי"ז אשר קדשנו במצותיו וצונו.
ולכן תקנו הברכה קודם המצוה שע"י הברכה היא שנעשית ההמשכה להיות עשיית המצוה באתעדל"ת גורם אתעדל"ע.
ועמ"ש בד"ה ביום השמע"צ בענין גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.
וזהו שביקש משה "אעברה נא ואראה את הארץ כו'". כי ארץ העליונה הוא כנסת ישראל, שנק' ארץ חפץ, ורצה משה להמשיך בה בחי' אתה החילות, שהוא בחינת אתערותא דלעילא הנעשית שלא ע"י אתעדל"ת:
ד והנה בחי' אתעדל"ע בבחי' זו, לא תמשך למטה להיות בבחי' גילוי ממש בשכל והשגת המחשבה ממש - כי לית מחשבה תפיסא בך כלל. ואינו נתפס כ"א בבחי' ראיה והסתכלות הלב.
וכמ"ש: עיניך יונים. דהיינו, כשכנ"י היא בבחי': יונתי תמתי, שאז היא במדרגה עליונה מאד נעלה, ואזי היא בבחי' עינים, שהוא בחי' הסתכלות לבד - שאין המשכה זו נתפסת בגילוי וההתלבשות בהמחשבה כ"א הארה בעלמא. כענין מ"ש: ויצא כברק חצו, שהוא כעין ברק המבריק במוחו, שהוא למעלה מכדי השגתו - שאין כח השגת מוחו יכול להכיל. וע"כ: אשתומם כשעה חדא.
ולכן כתיב: ואראה את הארץ, שרצה משה להמשיך בחי' זו בבחי' ראיה. ואנכה"ג [=ואנשי כנסת הגדולה] שתקנו הברכות של המצות להמשיך בחי' אתעדל"ע הם הנק': חכמים עיני העדה, שהם מבחי': עיניך יונים - להמשיך הארה מבחי' ראי' והסתכלות.
(ועמ"ש בד"ה לבבתני גבי באחד מעיניך, וע"פ לעשות הישר בעיני ה'.
וזהו: אתה החילות להראת את עבדך. דלפי פשוטו אינו מובן מהו: לעבדך דייקא, והרי גם לכל ישראל הראה הוא ית' כל האותות והמופתים? ובמ"ת: פב"פ דבר ה' עמכם' כתיב?
אלא כי פי': להראות הוא כמ"ש: וירא ראשית לו - שמשה זכה לבחי' ראיה הנ"ל' שהיא הנמשכת מבחי': אתה החילות כו' כנ"ל.
וע"כ: אעברה נא ואראה את הארץ - להמשיך בה ג"כ בחי' ראיה זו כנ"ל)
וכדי להמשיך בחינה זו, הקדים משה ואמר: ואתחנן אל הוי'.
והענין. כי הנה בשלמה כשבנה בהמ"ק כתיב: אשר התחננתי לפני הוי', וכאן כתיב: אל הוי'.
והענין. כי הנה כתיב: ה' אל רחום וחנון כו'. וכתיב: חנון ורחום ה'.
אך הנה פי': הוי' אל רחום וחנון, שמבחי' הוי', מקור כל ההתהוות נמשכו המדות, להיות חנון ורחום. אבל: חנון ורחום ה', פי': שכדי להיות בחי' הוי', שהוא בחי' צמצום והתפשטות כו' - כל זה הוא מחמת שהוא חנון ורחום כו'. כמ"ש במ"א סד"ה שובה ישראל.
וזהו: ואתחנן אל הוי', שהמשכתי מבחי' חנון כדי להיות בחי' הוי'.
וזהו שאמרו: אין: ואתחנן אלא מתנת חנם כו'. פי', חנם בלא מצות. דהיינו שהמשיך מבחי' גבוה ונעלה מאד, למעלה מעלה מבחי' המצות, שאין המצות מגיעות שם. (ועמ"ש ע"פ: ובשביעית יצא לחפשי חנם) שהוא בחי' מדרגת ומעלת מקור אור התורה ושרשה לעילא.
שהוא בחי' ומדריגת משה. שנא' עליו: אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה' כו' - שהי' שרש נשמתו מבחי': אנכי מי שאנכי, ולכן היה בו כח להמשיך בחי' הוי' שהוא בחי' אתעדל"ע.
בעת ההיא - פי', שיהי' בחי' עלמא דאתכסייא, שהוא נק' בשם: ההיא - להיות בגילוי בבחי': עת לאהוב.
(והוא ע"ד מ"ש בזהר פ' שלח (דף קע"ז א') בפי' יום ההוא כו': דאחיד סיפא בשירותא וע' מזה ג"כ בפרדס).
והיינו לפי שאתה החילות, שכבר התחלת להיות אתעדל"ע לבד.
והנה אז לא נתקיימה בקשה זו שיהי' אתעדל"ע לבדה בבחי' גילוי, אלא אתעדל"ע להיות אתערותא דלתא, שעל ידי גילוי אתערותא דלתתא זו יהי' גילוי אתערותא דלעילא.
וזו היתה מדריגת יהושע וכל ישראל שנכנסו לארץ וקיימו מצות באתעדל"ת. וכן עד"ז הברכות של המצות, שהם בחי' אתערותא דלעילא לאתעדל"ת. אבל לעתיד לבא כתיב: כי עין בעין יראו וגו'. (וע' בפ' נשא קל"ז ע"א ק"ל ע"א):
קיצור מהדרוש ע"פ ואתחנן אל ה'.
אות א' יבאר: כי להיות עולם הזה הוא עולם השפל, ע"כ ברא אלקים את האדם- שהוא נר הוי' נשמת אדם להאיר את העוה"ז. ועמ"ש מענין נר הוי"ה בביאור ע"פ: וירד הגבול. ומ"ש ע"פ: גם את העולם נתן בלבם בד"ה והיה מספר בנ"י. והיינו ע"י ק"ש ותפלה, שיאיר שם הוי"ה בלבו, ע"י שיתפעל מקרב איש ולב עמוק. וזהו ענין: ברוך אתה הוי"ה כו':
אות ב' יבאר: פי' וענין הגילוי שם הוי"ה בלבו. דהיינו, ע"י שיבין ענין: ובטובו מחדש בכל יום מע"ב, בריאה חדשה ממש מאין ליש. ולא דרך השתלשלות שהוא ענין גילוי ההעלם לבד. וע"ז מורה שם הוי'.
(ועיין מענין פי': טוב בזח"א פ' בראשית (ד"ל ע"ב), ומ"ש ע"ז במא"א (אות טי"ת, סעיף ה'). ובפ' נח (ד"ס ע"ב), ובפ' לך (דפ"ב ע"ב), ובפ' תרומה (קכ"ח סע"ב) ע"פ: והטוב בעיניך עשיתי. אך פי': ובטובו ע"ש בפ' תרומה (קס"ח ב'), ובמ"ש בד"ה ואכלת ושבעת וברכת גבי הזן כו' בטובו כו'. ועיין בגמרא פ"ב דחגיגה (די"ב ע"א) ע"פ האור כי טוב, ובזח"ב פקודי (דף ר"כ ע"ב), ובפי' הרמ"ז שם. ועמ"ש בענין: הטוב כי לא כלו רחמיך בת"א פ' בשלח בד"ה אשירה להוי"ה)
וזהו: ואהבת את הוי"ה - שיהיה שורה בך בבחינת גילוי. והיינו: בכל לבבך תוך שני לבבות פנימית וחיצוניות. וע"י אעדל"ת זו נמשך אתעדל"ע, להיות ברכה והמשכה בגילוי. ועמ"ש בד"ה הוי"ה לי בעוזרי:
אות ג' יבאר: אך: ותלמוד תורה כנגד כולם - שהוא רק המשכה מאתעדל"ע, מבחינה שאין אתעדל"ת יכולה להשיגה. וזהו: אתה החילות. וגם כדי להיות אתעדל"ת צריך להיות תחלה אתעדל"ע, כמ"ש ע"פ: אלה מסעי בענין ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם.
וע"ז ביקש משה: אעברה נא ואראה להמשיך בה בחינת: אתה החילות:
אות ד' יבאר: שהמשכה מבחינה זו אינו נתפס בגילוי והתלבשות המחשבה, כ"א הארה בעלמא, כענין מ"ש: ויצא כברק חצו (בזכריה סי' ט' י"ד).
(וע' מזה בת"ז (תקון למ"ד דע"ז ע"ב) בענין שבמתן תורה היו קולות וברקים. ועיין באג"ה סס"י ט"ו: דעת העליון כו' שהוא כנקודה וכברק המבריק על שכלו כו'. וע' במא"א אות ב' סל"ד).
וזהו: ואראה את הארץ. וכמש"ש: וה' עליהם יראה. עיניך יונים. ועד"ז חכמים שהם עיני העדה תקנו ברכת המצות. ועמ"ש ע"פ: צאינה וראינה כו' בעטרה כו'.
וכדי להמשיך בחינה זו - הקדים משה ואמר: ואתחנן אל הוי"ה, להמשיך מבחינת חנון שהוא אוצר מתנת חנם שאין אתעדל"ת מגיע שם משם המשיך בחי' הוי"ה שהוא אתעדל"ע: