ברבות פ' עקב: ד"א ושמר לך כו'[1]
אברהם נתן לבניו שני אריסין. שנאמר:[2] כי ידעתיו כו' ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט. אף הקב"ה זקף לה שני אריסין כנגדן: חסד ורחמים כו'.
עמדו ישראל וכשרו את עצמן כו'. שכך כתיב: ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. אף הקב"ה הביא את שלו. שכך כתיב: כי ההרים כו' וחסדי מאתך כו' אמר מרחמך הוי'[3].
והענין, ע"ד המבואר במ"א ע"פ: "שבחי ירושלים את הוי' הללי אלקיך ציון".[4]
דלכאורה קשה, הרי ציון הוא פנימיות דירושלים, ולמה נזכר גבי ירושלים שם הוי' וגבי ציון שם אלקים?
אך הענין. דהנה כתיב: "ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם". [תהילים קמט, ב] ומבואר במ"א, בד"ה שוש אשיש בהוי' ותגל נפשי באלקי: דבחי' גילה, היינו כמו שכתוב: "וגילו ברעדה כו'" [תהילים ב, יא].
והיא בחינה גבוה יותר מהשמחה. וכמ"ש ג"כ בד"ה וידעת היום - כי התכללות האהבה והיראה - מחמת הגילוי מבחי': "והנורא אל עליון כו'".
וגם, הגילה היא השמחה שבבחי' פנימיות הלב, ועלמא דאתכסיא. וכענין לוחות אחרונות שניתנו בחשאי.
והנה כדי שיומשך הגילוי מבחי': "והנורא אל עליון" בבחי' פנימית, עד שיומשך מזה בחי' וגילו ברעדה - זהו ע"י גבורות וצמצומים דוקא.
ועמש"ל סד"ה ויקח קרח בענין חוטי הציצית.
וזהו: "תגל נפשי באלקי" [ישעיה סא, י], שהוא בחי' שם אלקים, בחי' צמצום וגבורה.
ובאמת, בחי' אלקים זה, היינו כמ"ש: "והיה הוי' לי לאלקים" [בראשית כח, כא]. כמ"ש מזה בד"ה שובה ישראל גבי יוהכ"פ. וזהו: "הללי אלקיך ציון".
וכדי להמשיך בחי' זו, זהו ע"י בחינת משפט, היינו להיות ביטול רצון וצמצום. שיצמצם את עצמו להיות: קדש את עצמך במותר לך. כמ"ש בד"ה ולא אבה הוי' אלקיך לשמוע אל בלעם.
וזהו בחי' משפט שעושה האדם בנפשו, שלא לימשך אחר המותרות. וכמארז"ל: [ברכות סא, ב] צדיקים יצר טוב שופטן. והיינו ג"כ ע"י עסק התורה שנק' משפט.
וזהו: ציון במשפט תפדה. שלהיות בחי': "ובני ציון יגילו". "וגילו ברעדה" - זהו ע"י בחינת משפט הנ"ל, ועסק התורה. כי: "אם אין חכמה אין יראה" [אבות ג, יז].
וכמ"ש בד"ה וידבר אלקים כו' אנכי כו'.
וגם: "כי המשפט לאלקים הוא" [דברים א, יז], להיות: "הללי אלקיך ציון". וכנ"ל.
ועמ"ש בד"ה ה' לי בעוזרי, שכדי להיות הקליטה בנפש האלקית, הוא ע"י: "למען דעת עמי הארץ" [מ"א ח, ס]. לשבור תאות נפש הבהמית והגוף המסתירים ומונעים הקליטה בנה"א, שהיא בחינת ציון.
וכמ"ש בפ' צו סד"ה ענין שבעת ימי המלואים. בענין פי': אמלאה החרבה.
וזהו ענין ציון במשפט דוקא תפדה. וכמ"ש: "כמשפט הראשון" ות"א: "כהלכתא קדמייתא". דהיינו שהמשפט הוא להיות כל דבר על מכונו כמו שצריך להיות. והיינו כמו שהיו העולמות על מכונן קודם חטא עץ הדעת כו'. וכמ"ש בירמיה: (סי' ל' י"ח) וארמון על משפטו ישב.
ובחינת "ושביה בצדקה" - היינו כללות המצות, שנקראו צדקה. כמ"ש: וצדקה תהיה לנו כי נשמור כו'[5].
וגם כי מבחי' משפט נמשך להיות עושה צדקה. וכמ"ש בד"ה אשירה לה' כי גאה גאה.
וזהו: ויהי דוד עושה משפט וצדקה [שמואל ב ח, טו], שעי"ז נמשך בחי': שוש אשיש בהוי' ישמח ישראל בעושיו [ישעיה סא, י].
וע"ש בד"ה שוש אשיש:
ב והנה ענין: "זקף לה שני אריסין כנגדן, בחי' רחמים. 'אמר מרחמך הוי''" - היינו גילוי י"ג מדה"ר המתגלים ביוהכ"פ. וכמ"ש לקמן סד"ה כי ההרים ימושו.
והוא נמשך ע"י בחי' משפט הנ"ל שעושה האדם בנפשו. שלכן נאמר ביוהכ"פ: "ועניתם את נפשותיכם".
ועמש"ל בד"ה ראיתי והנה מנורת זהב, בענין הכתיתה והביטוש שאדם עושה בעצמו, שעי"ז ממשיך גילוי בחי' יג"מ הרחמים. "כשמן הטוב כו' יורד על הזקן כו'". ע"ש.
וגם ע"י התורה שנק' משפט ממשיכים י"ג מדה"ר. כמ"ש סד"ה אחרי הוי' אלקיכם תלכו. וכמ"ש ג"כ סד"ה אני לדודי בענין הרועה בשושנים - ששונים הלכות.
אך ענין בחי' החסד, דמשמע שהוא למעלה גם מבחי' הרחמים, וכיון שהרחמים הם בחי' רחמים גדולים, יג"מ הרחמים, א"כ מהו עוד ענין החסד?
אך הענין. דהנה לעיל מיניה דהאי קרא: ציון במשפט תפדה, כתיב: לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. [ישעיה א, יח]
והנה ענין כשלג ילבינו זהו ענין: לשון של זהורית שהיה מלבין ביוהכ"פ, כמ"ש במשנה ספ"ו דיומא ובפ"ט דשבת.
והיינו ע"י המשכת יג"מ הרחמים, שע"ז נאמר:[6] "ועתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חיוור". וכמ"ש מזה בד"ה כי ביום הזה יכפר.
אך בחי': כצמר יהיו, הוא בחי' עליונה יותר. והוא מ"ש: "ושער רישיה כעמר נקא"[7]. שבחי' שער רישיה הוא מבחי' עצמיות עד"מ. ולמעלה מבחי' לבושיה.
וזהו ענין החסד שלמעלה גם מבחי' יג"מ הרחמים.
וכמ"ש בע"ח: שבחי' שער רישיה עד"מ, הן המשכות מבחי' פנימית חסד עליון שבבחי' א"ס ממש, שאין בו שום תערובות דין כלל.
משא"כ בבחי' כתלג חיוור, יש עדיין קצת תערובות דין ג"כ. שהרי יוהכ"פ נק' יום הדין והמשפט.
וגם ארז"ל[8] בענין הרחמים: כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו. הרי יש בזה בחי' דין. בשגם כי הרחמים אינו אלא על מי שצר לו ועל העניים. אבל החסד הוא בין לעניים בין לעשירים. וזהו ענין: "כצמר יהיו".
ועיקר התגלות בחי' חסד עליון הזה, הוא בחג הסוכות אחר קדימת עשי"ת.
אלא שנאמר השבח: "הנותן שלג כצמר". דהיינו, שגם בבחי' שלג, בחי' לבושיה, יומשך ג"כ מבחי' כצמר, שהוא בחי' עליונה יותר כנ"ל.
ועיין מה שכתוב מזה על פ' שבת שבתון הוא לכם. ועיין מה שכתוב סד"ה האזינו השמים בענין סוכות שהוא בחי' אהיה כטל לישראל. אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת. וי"ל שזהו ג"כ בחי' החסד: "כי חפץ חסד הוא.
והנה, ב' בחי' אלו נמשכים על ידי משפט וצדקה. כי עשי"ת בחי': "המלך המשפט", וכנ"ל. וסוכות בחינת צדקה. כמ"ש בפע"ח סוף שער הסוכות בשם הרח"ו. ועמ"ש סד"ה וכל בניך בענין בצדקה תכונני.
ובענין ציון במשפט תפדה י"ל עוד על פי מה שכתוב סד"ה תורה צוה, בענין שלעתיד יאמרו ליצחק כי אתה אבינו.
ובמ"ש בענין; הנותן שלג - שבשלג יש תוקף הלבנונית כו'.
ומ"ש במ"א בענין בגדי בד דכהן גדול ביוהכ"פ, ושביה בצדקה כנ"ל: