ציון במשפט תפדה

'

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. [ישעיה א, כו. מהפטרה פרשת דברים]

(עיין רבות משפטים פרק ל. ובפרשת עקב, גבי, "ושמר כו' החסד")

הנה כתיב: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" [דברים ו, ו] - פירוש, קאי על כל יום, כי: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" [ספרי. רש"י]אך איך יבא לזה שיהיה כן?

ויובן בהקדים, כי הנה תכלית ירידת הנשמות מלמעלה, שהיו שם מקודם ששת ימי בראשית.

- כי המלאכים שנתהוו במעשה בראשית ברוח פיו יתברך: [וברוח פיו כל צבאם, תהילים לג, ו] יש אומרים בשני [ספר הבהיר]ויש אומרים בחמישי: "ועוף יעופף כו'" [בראשית א, כ]"ועוף", זה מיכאל כו' [זהר].

אבל הנשמות שנמשכו מבחי' מחשבה, היו קודם ששת ימי בראשית. וכמארז"ל: "במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים" [בראשית רבה ח, ז]ולא צדיקים לבד, אלא כדכתיב: "ועמך כולם צדיקים" [ישעיה ס, כא]

וירידתן בגוף הוא צורך עלי'. ולהבין ענין העלי' מאחר שגם בלאו הכי עלו במחשבה?

הנה יש להקדים פי': "נשמה שנתת בי טהורה היא כו'" [ברכת אלקי נשמה]והוא תחלת התפלה גם קודם ל"אשר יצר". כמ"ש בגמרא פ' בתרא דברכות דף ס' ע"ב: "כי מתער משנתיה אומר: "אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא כו'".

פי' "טהורה היא", מבחי' "טהירו עילאה" [זהר]ואחר כך אומר: "אתה בראתה", פי' "בריאה" היינו יש מאין עד: "נפחתה בי" - התלבשות הנשמה בתוכיות הגוף להחיותו. "ואתה משמרה", שלא תצא מהגוף, והוא בבחי' מקיף.

וכך אור א"ס ב"ה, סוכ"ע וממכ"ע. - ולא שסובב מלמעלה, רק שבכל אתר ופנה הוא ממלא, כהתלבשות החיות בהנברא, וסובב מלמעלה בבחי' שמירה, שלא יפסוק החיות ויצא כו'. ועיין מה שכתוב בביאור על פסוק לבבתני אחותי. -

והנה. "כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני" - שכל אחד ואחד יכול להודות לה'. אבל אחר כך צריך להיות "ברוך אתה ה'" - הוא מדרגה גבוה יותר מבחי' ההודאה.

ולהבין זה? ומהו, הודאה? כי "מודים חכמים לר"מ", לפי שמחולקים תחלה. ואיך שייך לומר כן נגדו ית'?

אך כי אנו שוכני מטה אומרים: שהבריאה הוא יש מאין. ששמים וארץ ושמי השמים, דבר היש הנראה לעינינו. ומה שלמעלה הוא האין.

אבל אצלו ית' הוא בהיפך מן מה שנראה לעינינו. כי כולא קמיה כלא ממש חשיב, וכל מה שלמטה הוא יותר כלא וכאין, והוא ית' הוא היש האמיתי.

(ועמ"ש מזה בד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה. וסד"ה כי תשמע בקול)

וע"ז אנו אומרים: "מודים אנחנו", שאנו מודים שהאמת הוא כמו שהוא בידיעתו ית'. 

וכל אחד ואחד מישראל יש בו בחינת הודאה זו. אך עם כל זה ההודאה הוא מרחוק, דהיינו שבעצמו אינו אצל וסמוך לזה שמודה. אלא בבחי' אמונה, שהיא בחינת עטרה ומקיף. ולכן: "גנבא אפום מחתרתא, רחמנא קריא" [ברכות סג, א]הרי שמאמין ביכולת רבונו של עולם כו'.

אבל ברכה הוא גילוי. וכמו: "ישמעאל בני ברכני" [ברכות ז, א]וכך: "ברוך ה' מן העולם ועד העולם כו'" [תהילים קמו, ח]שנמשך מן העולם דאתכסיא, עד העולם דאתגלייא.

והיינו, על ידי: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום כו'" - שעל ידי מצות ותורה ממשיכים גילוי בנפש.

(וכמ"ש בספרי [ואתחנן ו, ו] : "שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם". ועיין מה שכתוב בד"ה וידעת היום והשבות מענין: "באמונתו יחיה")

ומתחלה צריך להיות: "ואהבת כו'". שעל ידי זה אחר כך בשמונה עשרה ברכות והמשכות: "ברוך אתה השם כו'" - היינו שבין בחי' הודאה לבחי' ברכה, הוא בחי' אהבה כו'.

(ועמ"ש, בענין ברכה, בד"ה "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", שהוא בחי' ראיה, בחי' ביטול כו' ע"ש.

ועמ"ש בד"ה ביום השמיני עצרת, בענין לבא מבחי' כריעה לבחי' השתחואה. והשתחואה הוא בחי' ביטול. והוא בחי' שמו"ע. כמ"ש סד"ה השמים כסאי. ולכן הממוצע ביניהם הוא בחי' אהבה):

 

ב והנה, כדי שיבוא לבחי' "ואהבת". הוא ע"י התבוננות: "שמע ישראל", ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

פירוש, כי הנה הבריאה הוא יש מאין. פירוש, כמ"ש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". 

שבחי' מלכותו, מה שנקרא מלך עליהם - שאינו בחי' עצמיות - הוא המחיה כל עולמות עליונים.

"וממשלתך" [מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור תהילים קמה, יג] - הוא למטה מבחי' המלוכה. שהוא מושל בעל כרחן, שלא בטובתן. והוא חיצוניות מדת מלכותו ית'. הוא - "בכל דור ודור".

שיש דורות שהיו רשעים, כמו דור המבול כו', שלא קבלו עול מלכותו ברצון. ואעפ"כ נמשך להם חיות רב, מבחי': "ממשלתך כו'".

והנה כל העולמות עליונים.  - ג"ע תחתון, שהוא תענוג נפלא מעוה"ז, עד שארז"ל: "מוטב דלידייני' כו'" [חגיגה טו, ב]. וג"ע עליון. ויש עוד עליות לאין קץ - כולם נתהוו רק מבחי' מלכותו ית'.

ולכן נקרא הבריאה: "יש מאין". כי התהוות הנבראים הוא מבחינה שהוא כאין ואפס. שאינו רק בחי' זיו והארה ממנו ית'. והוא בחי' ומדת "מלכותו" ית'.

וע' בפ' ראה ע"פ אחרי.

וגם זאת, אינה מתלבשת בתוכיותם ,רק עומד עליהם מלמעלה בבחי' מקיף. ע' בפ' בלק, ע"פ "מי מנה". וכמשל המלך, אשר שמו נקרא עליהם.

אך הנה כ"ז הוא מצד סדר השתלשלות והתהוות העולמות עליונים. אבל בעוה"ז, ע"י תשובה ומע"ט, יוכל להמשיך גילוי עצמות א"ס ב"ה ממש.

ועוד זאת ישים אל לבו, שבעוה"ב א"א לעלות רק בהדרגה: כף הקלע, וגיהנם, ג"ע תחתון, נהר דינור, ג"ע עליון כו', כמשפט הראוי, לפי שהוא מבחי' ממלא.

אבל בעוה"ז, יכול להשתנות מן הקצה אל הקצה מיד כרגע. עד שלדינא: "המקדש את האשה, על מנת שהוא צדיק גמור - מקודשת" [קדושין מט, ב], אפי' הוא רשע גמור - שמא הרהר תשובה כו'.

והיינו, מפני שיש הארת הסובב.

ומטעם זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז כו'" [אבות ד, יז].

וזהו, "מרב כל" [דברים כח, מז]פי', למעלה מעולם הבא הנקרא "כל" [ראה ב"ב יז, א].

(עמ"ש בד"ה מנורת זהב)

ולכן יהיה: "ואהבת .. בכל נפשך", במס"נ, ולא מסירת הגוף בלבד. 

והתכלית, להמשיך א"ס ב"ה הסובב, למטה. והיינו, ע"י תורה ומצות.

וז"ש: "והיו הדברים האלה אשר אנכי". מי שאנכי, עצמותו ית' [זהר]"מצוך", לשון התקשרות - ולא מבחי', "שם כבוד מלכותו ית'". - "היום" דוקא, ולא למחר, בעוה"ב. שאינו רק לקבל שכרם [ראה עירובין כב, א].

ובהתבוננו בזה: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים ממש", כיון שהיום בעוה"ז הוא שיכול להמשיך מבחי' עצמותו ומהותו ית'. משא"כ למחר, בעוה"ב כו'.

וע' בפ' פינחס ע"פ צו את כו'.

ולכן נק' המצות רמ"ח אברים [תיקוני זהר], רמ"ח המשכות החיות מהרצון העליון. כמשל האבר שיש בו גיד מהמוח, שמתלבש בו הרצון להטותו כפי שרוצה כו'. 

וזהו: "ואהבת", להיות "הוי' אלקיך", גילוי אלקות בשני חללי לבך [ראה ברכות נד, א]

חלל השמאלי, מרירות על שהוא משוקע בעניני עוה"ז וריחוקו מה'. 

וחלל הימיני, שמחה של מצוה כו'. "ישמח ישראל בעושיו" [תהילים קמט, ב], הן המצות שנתלבשו בעשי'. וע' בסש"ב ס"פ ל"ד.

וכל שתהיה המרירות יותר מההעדר, אזי יהיה אח"כ יתרון השמחה מהגילוי אור א"ס שע"י המצות.

(וע' בד"ה אסרי לגפן. ובד"ה בהעלותך. ובד"ה מנורת זהב הנ"ל)

ואף שאין הגילוי עתה - לעתיד יהיה הגילוי.

וז"ש: "זורע צדקות ומצמיח ישועות" [ברכת יוצר]. "וישע ה'" [בראשית ד, ד], שע"ה נהורין.

וה"ז כמו אדם שיש לו תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות, שהוא שמח מאד בהם. אף שאינו רואה אותם, כי הם סגורים בתיבה:

 

ג אך כל זה הוא כפי שצריך להיות. אבל כשאינו כן. והמרירות הוא מעניני עולם הזה בהעדרו, בבני, חיי, מזוני. וכן השמחה, היא משלימותו בהם - זהו בחי' גלות הניצוץ אלהי בתוך נה"ב. "כרחל לפני גוזזיה כו'".

(ע' לעיל ע"פ אלה מסעי)

וע"ז כתיב: "ציון במשפט תפדה". 

ציון, לשון סימן [ראה יחזקאל לט, טו]. "אנא [רשב"י] סימנא כו'" [זח"א רכה, א]והיינו בחינת פנימית הלב, ואהבה הטבעיות, ואהבה פנימיות המסותרת בלב איש ישראל.

(וע' בד"ה כי תצא. וע"פ רני ושמחי בת ציון כו').

וגם היא בגלות, ותפדה "במשפט", היינו הלכות. כתרגומו [ת"א] ע"פ: "כמשפט הראשון" [בראשית מ, יג], "כהלכתא קדמייתא".

והיינו, כמשארז"ל: [ויקרא רבה ז, ג] "אין הגליות מתכנשות אלא בזכות המשניות. שנאמר: "גם כי יתנו בגוים כו'" [הושע ח, י]. כי: "התורה אור" [משלי ו, כג].

(וע' ע"פ ואלה המשפטים כו' לפניהם לבחי' פנימיותם כו' ע"ש)

"ושביה": ב' חללי הלב, שהם שבוים ממש. כי המרירות שהיתה ראויה להיות על ריחוקו מה', עתה נהפוך הוא, על חסרוני העוה"ז. וכן השמחה, שהיתה ראויה להיות מן המצות, היא מתאוות עוה"ז. וה"ז כשבוים ממש. משא"כ בחי' "ציון", שאין בחינה זו בלעומת זה. 

(ועיין ע"פ חכלילי) 

והמה יפדו "בצדקה". רחמנות על העני. ומדה כנגד מדה: "רחם עלינו, ותן בלבנו בינה" [ברכת ק"ש של שחרית]ו"בינה - לבא כו'" [ת"ז בהקדמה].

וע' באגה"ק ע"פ: זורע צדקות. וע"פ: והי' מעשה הצדקה שלום.

והנה, בבחי' ציון כתיב: "כי שם צוה ה' את הברכה" (תהילים סי' קל"ג, ג)

וכמ"ש באדר"ז (דרצ"ו ב' ודרצ"ג סע"ב) ובפ' צו (דל"א א')

הרי שבחי' ומדרגת ברכה הנ"ל, והוא פנימית הלב שלמעלה מבחי' אהבה, זהו בחי' ציון.

ועמ"ש מענין פנימית הלב בד"ה ביום השמיני שלח. שע"ז נאמר: וקדם צרתני.

ועמ"ש בביאור ע"פ אחת היא יונתי, בענין בכל מאדך.

וכן פי' האריז"ל הובא בספר זהר הרקיע (דקכ"ב א'), שבחי' ציון הוא בחי': "ממעמקים קראתיך כו'". והובא דבריו בסה"מ סי' קנ"ו.

ועמ"ש בד"ה לבבתני, בפי' ברוך. שיש בו שני פירושים כו'. וב' פירושים ההם, זהו ענין: "ברוך" וענין: "ברכה".

והנה: "אורייתא מחכמה נפקת", הוא בחי' "ברוך". לכן "ציון", שהוא בחי' ברכה, "במשפט תפדה". דהיינו על ידי הלכות התורה כו'.

ועמ"ש בד"ה רני ושמחי בענין מ"ש גבי יוסף: "ויקראו לפניו אברך" [בראשית מא, מג], שהוא ג"כ בחי' ברוך וברכה.

מבואר בלק"ת פ' ויצא: "ציון" גימטריא יוסף כו'.

וע' בפ' בשלח (דנ"ה ע"ב) ע"פ בשוב ה' ציון. ובפי' הרמ"ז שם. ובפרשה במדבר (דקי"ח א') ע"פ יברכך ה' מציון. 

וענין "ושביה בצדקה". י"ל עפמ"ש בד"ה: ושמתי כדכד, בענין וצדקה תרומם גוי.  ועפמ"ש סד"ה ועתה יגדל נא כח כו' גבי בחסד ואמת יכופר עון כו' ע"ש. ועמ"ש סד"ה ויעש דוד שם באג"ה. ועמ"ש סד"ה מי מנה בענין מעלת המשכה שע"י עסק התורה.

ומשם יובן ג"כ ענין, "ציון במשפט" דוקא "תפדה", שהוא עסק התורה. "ושביה בצדקה", יעו"ש.

ועיין מה שכתוב בד"ה מה טובו גבי והתשובה השלישית והוא ע"י התורה כו':