אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן.
להבין לשון: אלה מסעי, שהוא לשון רבים, וכתיב: "אשר יצאו מארץ מצרים". והרי מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות? גם להבין מהו "ביד משה ואהרן"? וגם, שהרי קצת המסעות היו אחרי מות אהרן?
וגם להבין כל ענין מ"ב מסעות: "ויסעו ויחנו", "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' וכו' וינוסו משנאיך מפניך. ובנוחה יאמר שובה ה' כו'". ועיקר נסיעתם היה לבא לירדן יריחו.
הנה המדבר שהלכו בו בנ"י נק': מדבר העמים. וכתיב: המוליכך במדבר כו' נחש שרף ועקרב (דברים ח' ט"ו). שכל הקליפות מקבלים חיותם מן המדבר הנ"ל.
והנה כנס"י נק' בשם: "רחל" כדכתיב: "רחל מבכה על בניה". וכתיב: "כרחל לפני גוזזיה נאלמה". - כי כל הבהמות אינם נגזזים כ"א הרחלים. וגם שמניחה א"ע ליגזז ואינה מבעטת.
והענין, דהנה כתיב: "ומלכותו בכל משלה" - שאפילו החיצונים מקבלים חיותם מבחי' מלכות, רק שכל חיותם אינו אלא מבחי' שערות. וכמו למשל שהשערות הם בחי' חיצוניות ואינם ממהות ועצמות, כנראה בחוש שאין שום הרגשת כאב מגזיזות וחתיכות השערות, רק שיניקתם מעצמיות.
וכן כל החיצונים אינם מקבלים חיותם מפנימיות מדת מלכותו ית', כ"א מבחי' שערות. ואף גם זאת אינם אלא לאחר גזיזתן. וזהו: "כרחל לפני גוזזיה נאלמה" - לפני גוזזיה דוקא נאלמה. כמ"ש "נאלמתי דומיה" - שבחי' הדבור שבעשרה מאמרות הוא בבחי' שתיקה ודומיה, שאין מקבלים חיות מע"מ[1] עצמם, כ"א ע"י לבושים ושערות המסתירים על בחי' הדבור.
(ועמ"ש מזה בד"ה והיה אור הלבנה גבי ענין מהרה ישמע כו' קול כלה ובביאור ע"פ והיה מספר בנ"י).
והנה כל המ"ב מסעות היו בכדי שינוסו משנאיו. לבלתי יהיה להם שום יניקה כו'. והיינו ע"י נסיעת בנ"י דוקא, בהיות שנבראו בצלמו ודמותו. וכמ"ש: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים וכו', וכתיב: אדם אתם - אתם קרוים אדם, ולכן הכל תלוי במעשה בנ"י.
והנה ענין: צלמנו ודמותנו - הוא בחי' יחודא עילאה ויחו"ת.
דמותנו - הוא בחי' יחו"ת, שהוא בחי' דמות ומראה, שנדמה ונראה לנו ארץ ושמים וכל הברואים בבחי' יש ודבר. אבל באמת: אני הוי' לא שניתי כתיב, ואתה הוא עד שלא נברא העולם כו', וכולא קמיה כלא ממש - רק שנראה ונדמה העולם לעיני בשר ליש ודבר בפ"ע, ע"ד: ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם.
ובצלמנו - הוא בחי' יחודא עילאה, כמו שהוא באמת כולא קמיה כלא חשיב, וכמו שהוא קודם שנברא העולם כן גם עתה בלי שום שינוי כו'. ועמ"ש מזה ע"פ: ראשי המטות.
והנה כך עלה ברצונו ית' לברוא את האדם בב' בחי' הנ"ל: צלם ודמות: כי אין מלך בלא עם - עם דוקא. ולכן יש בכח האדם להמשיך משני בחי' הנ"ל, שהם סוכ"ע וממכ"ע.
ולכן היה כל מ"ב מסעות, שהוא בכדי לצאת מבחינת מצרים, בחינת מיצר וגבול, ולהפכא מחשוכא לנהורא כל הז' מדות ופרטותיהן, להיות: לך ה' הגדולה וכו' - לך דוקא. עד: לך ה' הממלכה - שבחי' המלכות שהוא דבר ה' יהיה בהתגלות האור דע"מ, ולא בבחינת נאלמה.
והנה לפי שכל מדה כלולה מששה, לכן המסעות הם במספר מ"ב, כמו שם: אנא בכח גדולת כו' שיש בו ז' פסוקים ובכל פסוק ששה תיבות. והשם הנ"ל הוא בחי' עליה ממטה למעלה כמ"ש: ובשתים יעופף כו'.
וכל המסעות היו ע"י משה ואהרן דוקא - כי משה הוא בחי' יחו"ע, לכן נק': משה - מלשון: כי מן המים משיתהו. דלכאורה היה צריך לקרותו: משוי בלשון עבר, ומהו: משה לשון הוה? אלא שהוא מרמז על יחו"ע, שתמיד נמשך ונדלה הארה והמשכה מבחינת אור א"ס ב"ה להיות ממכ"ע וסוכ"ע. כמ"ש: דלה דלה לנו.
והארה הנ"ל אינו אלא כטפה מים אוקינוס, ולזאת כל עלמין בטלים ונכללין בעצמותו ית', וכלא ממש חשיב לגביה. וכמו למשל הטיפה שהיא עגולה כמ"כ הארה הנ"ל מקפת וסובבת כל עלמין מכל צד, כמ"ש: הנה מקום אתי הוא מקומו של עולם וכו', רק שלעיני בשר נראה ונדמה העולם ליש ודבר.
וזהו: דלה דלה לנו - לנו דוקא וכו'. וזהו בחי' יחו"ע שבפ' שמע ישראל שיש בו ג"כ שית תיבין, שע"י התבוננות יחודא עילאה הנ"ל, יעלה ויגיע לבחי': ואהבת בכל לבבך - בשני יצריך דהיינו לאתהפכא כל המדות לה' לבדו.
ואהבת את הוי' אלקיך - אהבה הוא מלשון אבה, שהוא בחי' רעותא דליבא שיהיה חפצנו ורצוננו שיהיה הוי' אלקיך בבחי' גילוי: ועמך לא חפצתי כו':
ב והנה במדת אהבה וחסד - בה נכלל ג"כ מדת: הגבורה ויראה, יראת חטא. שירא לנפשו שלא ליפרד מיחודו ואחדותו ע"י שום חטא ועון, ואפילו איסור קל של דבריהם, כי: עונותיכם מבדילים כו'.
(ועמ"ש מענין יראת חטא סד"ה: וידבר משה אל ראשי המטות הנ"ל. ומ"ש סד"ה: ויקח קרח גבי תכלת).
וגם כלול בה: מדת הרחמים - שע"י התבוננות הנ"ל מעורר ג"כ רחמים רבים על ניצוץ אלקות המחיה את נפשו, איך שירדה מטה מטה מאיגרא רמה כו'. כי: יעקב חבל נחלתו, וישראל עלו במחשבה - וירדה להתלבש בגוף ונפש החיונית לדאוג ולחשוב בכל עניני הגוף פרנסה ותאוות. וכנראה בחוש שכאשר יישן האדם אין לו שום דאגה וכו' ובהתעורר משינתו יתעוררו כל הדאגות כו'.
והוא ג"כ בחינת: כרחל לפני גוזזיה כו' - שבחינת הנשמה אינה מתלבשת בגוף כ"א הארה מועטת בבחינת שערות, והוא כרחל לפני גוזזיה - שעל ידי שמאירה בגוף על ידי זה הגוף חושב ומעמיק בענינים גשמיים, והרי זהו בחינת גוזזיה. ואי לזאת הרחמנות גדלה מאד על ניצוץ אלקות.
וזהו שאנו מבקשים: ברחמיך הרבים רחם עלינו - ברחמיך דייקא. כי אנו אין לנו השגה ותפיסא ביה, כי לית מחשבה תפיסא ביה, לכן אין אנו משיגים גודל הרחמנות. אבל הוא יתברך שהוא המדע והוא היודע מהותו ועצמותו ויקר תפארת גדולתו, אשר כולא קמיה כלא - לכן: רחם עלינו. ולכן מבחינת תפארת שלמעלה נמשך הרחמים כו'.
וכ"ז בקריאת שמע שמתבונן ביחודא עילאה בשכלו והשגתו. אך כל היום שאחר התפלה שאין לו עוד התבוננות הנ"ל, וא"א להתפלל כל היום, כמאמר רז"ל: הלואי שיתפלל אדם כל היום. ולכן צ"ל בחי': נצחון - שהוא בחינת אהבה מסותרת שבכל נפש מישראל בתולדתו: כי יעקב חבל נחלתו, חלק הוי' עמו, ולזאת יש להם אהבה רבה בטבעם, ולכן נק': עם קשה עורף. ולכן ארז"ל: ג' עזים הן: ישראל באומות וכו' - ,שהם בטבעם עזים וחזקים במדת הניצוח לאהבה את ה' באהבה רבה אף בלי שום התבוננות. והוא כמו למשל הלכה פסוקה שכך הוא הדין בלי שום טעם וסברא.
(וזהו ג"כ פי': הלואי שיתפלל אדם כל היום. כי בחי' הנצח זהו ההסכם שנשאר מההתבוננות שבשעת התפלה. ועמ"ש ע"פ: ועשית ציץ בענין, פי' מצח אהרן כו' הוא ההסכם כו', ומצח ונצח הוא בחינה א' כמ"ש במ"א בענין: וגם נצח ישראל לא ישקר כו')
ובחינה זהו[2] הראה הקב"ה ליעקב אבינו, שיהיו דורות אחרונים שלא יהיה להם אהבה ע"י התבוננות וכו' מהיות שכלם קטן מהכיל התבוננות הנ"ל בהרחבה, רק שיהיה להם מדת הניצוח כנ"ל. וזהו: ויאבק איש עמו כו' בכף ירכו.
והודאה הוא ענין שמודה על האמת שכן הוא, אף אם הוא אינו משיג בשכלו. כמו שאנו אומרים: מודים אנחנו לך שאתה הוי' אלקינו כו'. - כלומר הגם שאין אנו משיגים כו' אעפ"כ: מודים אנחנו לך שאתה הוי' אלקינו כו'. כי יש חילוק בין ברכה להודאה: לשון ברכה - הוא בחי' המשכה מהעלם אל הגילוי מלשון בריכה כו'. והודאה אינו בבחי' השגה וטעם ודעת רק שהוא מודה כנ"ל.
(ועמ"ש מזה ע"פ: ציון במשפט תפדה, ובפ' עקב גבי בהמ"ז: נודה לך כו'. ובפ' במדבר בד"ה: והיה מספר בנ"י, גבי: ונקבצו בנ"י ובני יהודה כו')
ויסוד הוא בחי' התקשרות - שמקשר דעתו בחוזק ואומץ ועומק הדעת. ויש בחי' זו בכל מדה, הן באהבה הן ביראה כו'. והוא בחי': כי כל בשמים כנ"ל:
והנה כמו כן צ"ל בבחי' יראה כל הבחי' הנ"ל. והיינו ג"כ ע"י התבוננות ביחודו ואחדותו כנ"ל יקבל עליו עול מלכות שמים באהבה ורצון, ולא יהיה העול עליו למשא, כמ"ש: לאהבה את ה' אלקיך כי הוא חייך.
אלקיך - הוא בחי' יראה, קבלת עומ"ש: שום תשים עליך מלך - כי הוא חייך. כמ"ש: יראת ה' לחיים. כי כל חיות העולמות הוא מבחינת מלכות, כמ"ש: מלכותך מלכות כל עולמים - כי אין מלך בלא עם. ולזאת יקבלו עומ"ש[3] באהבה, כמאמר: וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים ונותנים באהבה כו'. ועיין בתד"א פרק י"ח. והוא בחי' חסד שבגבורה. וכן לא יבעט ביסורים: כי מלך במשפט יעמיד ארץ.
וע"י התבוננות הנ"ל תפול עליו אימה ופחד בחי' יראה כו', ונכלל בה ג"כ מדת הרחמנות על נפשו כשרואה שאין מתפעל מכל התבוננות הנ"ל, ואין פחד אלקים לנגד עיניו: ונמשל כבהמות נדמו - אי לזאת יעורר ר"ר על נפשו ויבקש רחמים בתפלתו שיהיה גילוי אלקותו ית'.
וזהו: ברוך אתה הוי' - שיהי' בבחי' התגלות ולא בבחי' הסתר. וזהו שארז"ל: אל יעשה אדם תפלתו קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. מקום הוא בחי' יחו"ע הוא מקומו של עולם שיבקש רחמים שיהיה בחי' זו בגילוי, דהיינו שיהיה התגלות אלקות כו'. וכן כל פרטי המדות כלולים ג"כ במדת הגבורה כנ"ל.
וכן כל ז' מדות ופרטיותיהן יהפך לה' לבדו ליכלל וליבטל ביחודו ואחדותו יתברך. וזהו בחינת מ"ב מסעות ששה פעמים ז' הם מ"ב:
ג והנה ממעלה למטה הם מ"ט, כמו בספירת העומר שממשיכים מקיפים מלמעלה למטה לכל הז' מדות עליונות: היום יום כו' כל פרטיהן - דהיינו גם בחי' מלכות שבכל מדה: לך ה' הממלכה - בחי' יש וגילוי, כמ"ש: להנחיל אוהבי יש.
משא"כ המסעות שהם ממטה למעלה אינם כ"א ששה לבד בכל מדה, כי צריך להיות בחי' אין ולא בחי' יש להרגיש מדותיו. כמו שאמר ר"י בן זכאי: ואיני יודע באיזה כו' - והיינו לפי שלא ידע ולא הרגיש בחי' אהבה ויראה שלו וכו'.
והנה למסעות הנ"ל היה צריך ג"כ לבחי': אהרן - כי אהרן אותיות נראה, שהוא בחי' גילוי מן ההעלם והוא בחי' אהרן, כמ"ש: ובהעלות אהרן את הנרות ולא נאמר: ובהדליק אהרן את הנרות - כי הנרות הם נשמות ישראל, כמ"ש: נר הוי' נשמת אדם - ואהרן הוא המעלה את הנרות אל מול פני המנורה - פי' שהעלה אותם שיהיה בהם גילוי בחי' נר הוי' נשמת אדם.
(וזהו בחי': שושבינא דמטרוניתא, ולכן נק' כל המסעות ע"ש אהרן, שהוא אחד משבעה רועים המפרנסים לנשמות ישראל. וגם הכה"ג אשר מבניו יש בו בחינה זו כו' שנק' שודמ"ט.[4] ועמ"ש בפ' מקץ בד"ה: ענין חנוכה ובפ' בהעלותך ע"פ: בהעלותך את הנרות).
והנה כל מ"ב מסעות הם בחי' רצוא ממטה למעלה. וזהו ענין: ק"ש - אשר בפ' שמע יש שם מ"ב תיבין, מואהבת עד ובשעריך. וכמ"ש מזה בד"ה והנה מנורת זהב.
ואח"כ: ויחנו - בחי' שוב. והוא בחי' ש"ע[5] שאחר ק"ש, שאומרים: ברוך אתה הוי' - ברוך הוא מלשון בריכה שיוברך ויומשך להיות בבחי' גילוי בחי': אתה - שהוא לנוכח. וזהו: ובנוחה יאמר שובה כו'.
והנה עיקר ותכלית נסיעתן היה לצאת מבחי' מצרים בחי' מיצר וגבול, שאפי' ג"ע העליון הוא בחי' גבול ומיצר, בחי' השגה כו'. ולכן כל המ"ב מסעות נק' הכל: אשר יצאו מארץ מצרים - והיינו עד חנייתם בירדן יריחו.
יריחו - הוא בחי' ריח. והנה בחי' ריח הוא בחי' הארה מועטת מעצמיות הדבר, כמ"ש: וריח אפך כתפוחים - שהריח אינו ממהות התפוח עצמו.
והנה כתיב: וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויתן לך האלקים מטל השמים כו'. וכן בזהר בלק (קפ"ו ע"א) אמרו: בריחא דלבושייכו כו'. כי בגדים הם בחי' מצות שהם בחי' מקיפים שהם בחי' רצון, שלמעלה מהחכמה וההשגה, ואורייתא מחכמה נפקת כי בבחי' החכמה יש בו בחי' השגה. ולכן נהנים מזיו השכינה כו'. אך בחי' רצון העליון שלמעלה מבחי' חכמה אין בו השגה.
ולכן ארז"ל: יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. ושכר מצוה - מצוה. היינו המצוה עצמה שלמעלה מעלה מבחי' עוה"ב.
ולכן כתיב: וירח את ריח בגדיו כו' ויתן לך - שמבחי' ריח נמשך בחי' ברכה: מטל השמים - שהיא תורה שבכתב: ומשמני הארץ - תורה שבעל פה, שמקורם ושרשם הוא מבחינת ריח בגדיו המקיפים כו', שהוא למעלה מהחו"ב שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה דהיינו בחי' רצון העליון. ולכן אין בו בחינת השגה כ"א בבחינת ריח.
וכמ"ש גבי קרבנות: ריח ניחוח להוי' - ניחוח הוא לשון נחות דרגא מבחי' ריח נמשך להיות הויה חדשה גבוה מאד נעלה.
ולעתיד לבא יתגלה בחי' זו: והריחו ביראת ה' לא למראה עיניו ישפוט כו' - דמורח ודאין. וזהו ג"כ בחינת: ירדן יריחו וכו'. וד"ל: