Video part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4 Video part 5
לבאר ענין המסעות במדבר.
הנה ארז"ל: עתידה ארץ ישראל שתתפשט על העולם כולו. המכוון מזה שיהיה כל העולם כולו אז במדרגת ארץ ישראל דעכשיו. ואז יהיה א"י במדרגת ירושלים דעכשיו. וזהו שאמרו: שירושלים תתפשט על כל ארץ ישראל כולו. ונמצא ירושלים דלעתיד לבא יהיה עוד במעלה גבוה יותר, כי לע"ל יהיה עליות העולמות.
והענין, כי מבואר בכהאריז"ל במעלת א"י דעכשיו על ח"ל. (דגזרו טומאה על אוירה וגושה בפ"ק דשבת ט"ו א') והוא מפני ששם יורד השפע ממלכות דאצילות ע"י התלבשות רבות, היינו מל' דאצילות מתלבשת במל' דבריאה יצירה ועשיה. אבל בא"י נמשך ההשפעה ממל' דאצילות ע"י התלבשות במל' דבריאה ויצירה לבדן מבלי שיצטרך להתלבש ג"כ במל' דעשיה.
ואף שבהכרח גם בא"י יבוא האור והשפע דרך שר העשי' המושל בא"י. אין זה כ"א דרך מעבר בלבד ולא בדרך התלבשות ממש. וכמו שרואין אור השמש ע"י אמצעית זכוכית בהירה שלא נשתנה עי"ז אור וזיו השמש. ולפיכך בא"י יתייחס השפע ליצירה.
משא"כ התלבשות, היינו כמו המסך והפרוכת, שמעלים על האור ביותר. וכמו החידה והמשל שמעלים על אור השכל, עד שהאור השמש הנראה דרך המסך נק': אור של תולדה.
ולפיכך כשמל' דאצילות המלובשת במל' דבריאה ויצירה מתלבשת ממש במל' דעשיה, יתייחס השפע ע"ש בחי' מלכות דעשיה. (ועיין בע"ח שער תיקון נוק' פ"ב אות ה' מ"ש בענין דרך מעבר או כאשר יתעכב כו', ע"ש)
ולכן גזרו שם טומאה -כי בעשיה הוא תכלית הסתר האלקות, שהקליפות שרש היצה"ר מעלימים ומסתירים. ולכן שם: אל אד' המחיה עשיה, הוא בגימטריא צו, ואין צו אלא עבודת כוכבים[1].
ואיך הוא זה - אלא דר"ל שמתלבש בלבוש הטבע עד שיכול לומר: כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזהו בחי' עבודת כוכבים, יש ודבר נפרד.
וכיון שההשפעה נמשך ע"י בחי' לבוש זה ע"כ גזרו טומאה על אוירה. אבל בא"י שהשפע יורד רק דרך מעבר העשיה ע"כ לא גזרו שום טומאה על אוירה וגושה - כי ביצירה האור והחיות בלי הסתר כ"כ.
ולע"ל שיזדכך העולם ולא יהיה העולם מסתיר כלל, לכן נאמר: ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ואז יזדכך אפי' ארץ עובדי כוכבים ומזלות.
ועמ"ש: (צפניה ג' ט') כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד - ואז יקבלו האור והחיות מיצירה דרך מעבר העשיה לבד ולא דרך התלבשות. וזהו: עתידה א"י שתתפשט בכל העולם כולו.
(וא"י תקבל ממקום עליון יותר. ועיין מזה בספר הגלגולים פט"ז: שא"י הם ו' ספירות תחתונות דיצירה וח"ל ו' ספירות תחתונות דעשיה.
אך שבעת בריאת העולם לא היו ספי' אצילות בריאה יצירה עשיה כמו שהם עתה אלא שהיו יותר גבוהים, רק שעל ידי חטא עה"ד הושפלו וירדו למטה ממקומם הראשון, עד כי מה שהוא עתה ו' ראשונות דבריאה היו אז ו' אחרונות דיצירה, וזה היה אז מדרגת א"י. ומה שהוא עתה ו' ראשונות דיצירה זה היה אז ו' אחרונות דעשיה. וזהו מדרגת ח"ל קודם החטא דעה"ד ע"ש באריכות. ונזכר ג"כ בלק"ת ס"פ בראשית.
ולפ"ז ענין: עתידה א"י שתתפשט כו' - י"ל הפי', כי לפי שבחי' משיח זהו מדרגת אדה"ר כמו שהיה קודם חטא עה"ד, כמש"ש פי"ט, וא"כ אז ששה ספירות אחרונות דעשיה שמהם נמשך ההשפעה בח"ל, הרי יתעלו להיות במדרגת ששה ספירות ראשונות דיצירה דעכשיו כו'. ועד"ז ששה ספירות אחרונות דיצירה יתעלו להיות כמו מדרגת ששה ספירות דבריאה, וזהו בחי' א"י לעתיד.
או שמא י"ל בפי': עתידה א"י שתתפשט בכל העולם כולו - שבחי' ו' ספירות תחתונות דיצירה כמו שיהיה אז יתפשטו להאיר בח"ל, וא"י תקבל מלמעלה יותר. וצ"ע.
ועיין בגלגולים שם ס"פ י"ז. דעכ"פ יש עוד עליות עד שבחי' ו' אחרונות דעשיה יהיו בבחי' אצילות דעכשיו ממש. ועד"ז יצירה ובריאה יתעלו למעלה יותר. ועמ"ש בפ' ויצא ע"פ: והאבן הזאת כו' יהיה בית אלקים. ועיין במבוא שערים ש"ג ח"ב ספט"ו שיש פעמים שהבריאה יוכל לעלות עד דיקנא דא"א דאצילות כו'. וכמ"ש מזה במ"א בביאור ע"פ: את שבתותי תשמרו).
ולכן היו המסעות במדבר שהוא מקור יניקת החיצונים, שלכן שעיר המשתלח נשלח לעזאזל המדברה - שע"י המסעות הכניעו אותם בכדי שיוכל להיות לע"ל הגילוי מבחי' יצירה בכל העולם כולו, ולא יהיו הקליפות דעשיה מעלימים ומסתירים.
וז"ש: ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך כו'. והנה פי': קומה הוי' - הענין כי הנה יניקת החיצונים הוא משערות דנוק'. וזהו כרחל לפני גוזזיה נאלמה.
כי הנה בחי' הדבור העליון נק' ג"כ בחי' אדם, כי אדם הוא מדבר: ויהי האדם לנפש חיה - לרוח ממללא. (ועמ"ש מזה ג"כ בביאור ע"פ וידבר משה אל ראשי המטות). וע"ז נאמר: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו - שנמשך בהדבור מבחי' יחו"ע ויחו"ת.
וכ"ז כשהדבור בגילוי, והיינו בעולמות דקדושה נשמות ומלאכים המקבלים חיות מדבר ה' והם בטלים לבחינת דבור עליון ביטול דיחו"ת ויחו"ע.
משא"כ כשנמשך הדבור להחיות העשיה ששם הקליפות המסתירים הרי הדבור בבחי' גלות, ונק': נאלמה - עד שיוכלו לומר: כחי ועוצם ידי כו' - ונק': גוזזיה שמפרידים השערות. ובחי' מל' נק': רחל - שמנחת א"ע לגזוז ואינה מבעטת. כי כן מבחי' המל' נמשך החיות גם לכל החיצונים, רק שהוא מבחי' אחוריים שלא ברצון וחשק. וכמו בחי' שערות שעיקר גידולן בחלק אחורי הראש משא"כ הפנים פנוי משערות כו'. עמ"ש מזה בד"ה הסבי עיניך.
והנה בנסוע הארון והכניעו הקליפות שלא יהיו מסתירים ה"ז עלית המלכות מהגלות והשבי', ועי"ז יש ג"כ קימה ועלייה גם לבחי' ז"א וגם לכל הפרצופים שלמעלה מהז"א. וזהו: קומה ה' - שיש עלייה וקימה לכללות שם הוי'.
והטעם הוא מאחר שכל ההשתלשלות מלבישים זה לזה, התחתון לעליון - שנוק' דז"א מלבשת לז"א, וז"א לאו"א, ואו"א לחו"ג דא"א כו'. והוא עד"מ שהדבור מלביש להמדות והמדות מלבישים את השכל. וממילא כשהמל' עולה מירידתה וצמצומה הרי יש עלייה לכל ההשתלשלות שלמעלה הימנה.
וזהו: קומה הוי' - כי כללות כל האצילות נק' הוי' היו"ד בחכמה כו'. שע"י יציאת המל' מהמיצר והגבול דעשיה, יש עלייה לכללות שם הוי' כו'.
וגם דרך כלל היו"ד הוא בחינת אצילות עד ה"א אחרונה הוא מלובש בעשייה, וקומה הוי' - היינו שיהיה יחוד וחיבור ד' אותיות הוי', וגם עליית העולמות ע"ד הנזכר לעיל.
והיה זה ע"י נסיעת כל ס"ר נש"י, שהם בחי' אדם בצלמנו כדמותנו, וע"י מ"ב מסעות בהתהפכות כל השבע מדות לה', ושלא יהיה הנשמה בגוף בבחי': כרחל לפני גוזזיה נאלמה כמש"ל.
וכך נעשה ג"כ בעולם, בחי' עליית המל' והעולמות. וכמ"ש במ"א ע"פ: גם את העולם נתן בלבם - שכל העולם תלוי באדם, שכשיתקן א"ע, בזה הוא מתקן את כל העולם כולו.
אך כל המסעות היו על ידי משה ואהרן: כי משה הוא יסוד אבא. כי הנה החכמה היא בחינת אין והבינה היא בחי' השגה ויש, וכדי שיתייחדו ויתחברו - הוא ע"י יסוד אבא, שהוא הארה והשפעה מבחי' אין דחכמה בבינה, ולא עצם מהות אבא ממש, רק כמו טפת אבא, וכמו בריקת וסקירת השכל. והמשכה זו צ"ל בתמידות כדי להחיות העולמות, כמאמר: המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. לכן נק': משה - לשון הוה: גם דלה דלה לנו - שעיקר המשכתו הוא לנו, להחיות העולמות. לכן נק' משה: שושבינא דמלכא - שממשיך אור א"ס המלובש בח"ע.
ואהרן - הוא שושבינא דמטרוניתא, שממשיך אור הבינה למל', שעי"ז יהיה עליית המל' ממטה למעלה ע"י ה"ג דבינה. וזהו א' הר ן' - כי הר הוא בחי' מדות דבינה כו'. ונמצא ע"י משה ואהרן נעשה יחוד דאו"א.
ולכן בהם ועל ידם היו המסעות: ויסעו ויחנו - הנסיעה היא העלאה מלמטה למעלה כנ"ל בענין: קומה הוי' - והוא ע"י שושבינא דמטרוניתא. והחנייה היא המשכת האור א"ס ב"ה המלובש בח"ע שיומשך למטה, ע"ד יחוד או"א כו' ונמשך ג"כ לזו"נ.
(והגם שיחוד או"א הוא תמידי - אך זהו בחי' חיצוניות אבל הגילוי מבחי' פנימית נמשך ע"י אתעדל"ת) והוא ענין רצוא ושוב. וזהו: בשתים יעופף - בשני בחי', ברצוא ושוב:
ב והנה להבין למה המסעות הם מ"ב ובספירת העומר שהוא ג"כ נגד ז' מדות הם מ"ט ימים?
והענין, כי ספירת העומר הוא בחי' המשכה מבינה לז"א לכן המספר מ"ט, אבל המסעות שהם בחי' העלאה הם רק מ"ב.
והענין, דהנה איתא בזהר פ' בלק (דר"ג ע"ב) ע"פ: ומגבעות אשורנו - כיון דהוה במעהא דאימיה אשורנו אושיט פסיעה לבר. ופי' בע"ח הובא במק"מ שם ובסה"מ: (דף ק' סי' קע"ב) אשורנו לשון תמוך אשורי לשון פסיעה. כי בזמן העיבור היה זו"נ בבחי' ו' זעירא של ה' ראשונה דשם הוי', כי עדיין לא היו ז"א רק בבחי' ו"ק והמל' מלבישתו, ושם היתה בבחי' אותו קוץ התחתון היוצא מעט לחוץ מן סוף ו' זו, וזו הנקודה נק': פסיעה לבר - יען היא בסוף רגל זו ובולטת מעט לחוץ ע"כ.
ולהבין זה למה בהיות המדות כלולים בבחי' עיבור בבטן אימא אינם רק בחי' ו', והמל' אינה נחשבת כ"א רק בבחי' פסיעה לבר שבסוף הוי"ו, אבל מ"מ גם עם הפסיעה הרי הוא רק ו', שזהו רומז על בחי' ששה מדות לבד ומדוע לא יחשבו ז' המדות ממש היינו עם בחי' המלכות?
אך כי ידוע ע"פ: ויבן את הצלע - דבנין פרצוף הנוק' נבנה מבחי' מלכות שבמדות דז"א, היינו, מבחי' מלכות שבחסד נעשה חסד שבמלכות, וממלכות שבגבורה נעשה גבורה שבמלכות כו', והיינו משום שהמל' נק': עשיראה דכולהו - שהיא בחי' הגילוי שבכל מדה. דהיינו מל' שבחסד הוא ענין הגילוי וההשפעה שיש בהחסד, וכן בכולן. ולכן מבחי' מלכיות שבכל המדות דז"א נבנה אח"כ פרצוף הנוק', שהוא מל' דאצילות הנק' עלמא דאתגליא שממנה נמשך ההשפעה לבי"ע.
ולכן בנין זה שיהיה הנוק' פרצוף בפ"ע - זה נעשה דוקא אחר הלידה והתגלות המדות אז נבנה מכל בחי' גילוי הנ"ל של המדות, ספירה ובנין המלכות. אבל כשהמדות הם עדיין בבחי' התכללות בהשכל, כיון שהן עצמן בבחי' ביטול בהשכל: איידי דטריד למבלע לא פליט - להיות נמשך מהם בנין המל' שתהיה בחינה בפ"ע. רק כי אז מדת מל' כלולה בתוך הששה מדות דז"א שהיא בחי' מלכות שבחסד מלכות שבגבורה, דהיינו שהם רק ששה מדות.
רק שכל אחת מהם כלולה משבעה - היינו שיש בחינת מל' בחסד, שהרי עומד להתגלות א"כ כלול בו בחי' מל' שהוא ענין התגלות המדה, אבל מ"מ לא שייך שיומשך מהם בנין המל' פרצוף בפ"ע, כיון שהם עצמן בבחי' התכללות והעלאה בהשכל שזהו הפך ההשפעה.
וזהו שבהיות זו"נ בבחי' עיבור במעי אימא הוא בחי' ו' זעירא, היינו שהם רק ששה מדות המכוסין במעי אמן הוא השכל, רק הנטייה שבסוף הו' מורה שעומד אח"כ להתגלות. וזהו שנק': פסיעה לבר מעצמותו, והיינו בחי' מל' שבחסד מל' שבגבורה כו', כח התגלות המדה.
וזהו מספר מ"ב הם ששה מדות שכל אחד כלול משבעה. אבל אינן בחי' ז' מדות ממש, כי עדיין אין שייך שיהיה המל' בנין בפ"ע להיות עלמא דאתגליא ממש כ"א אחר הלידה.
ולכן בספה"ע שהוא בחי' המשכה והתגלות מבינה לז"א ונוק', ונמשך ג"כ בבי"ע עד שנמשך בנפש האדם, ע"כ הם שבעה שבועות שהמל' נבנה פרצוף בפ"ע. משא"כ בחי' המסעות דכתיב: קומה ה' - לשון קימה והעלאה, שז"א נכלל באימא, ואז אינן זו"נ כ"א רק בחי' ו'. רק שוי"ו זה יש בו: פסיעה לבר - הוא בחי' מל' שבששה מדות אלו, א"כ הם מספר מ"ב, היינו ששה מדות שכל מדה כלולה משבעה.
(ועיין בע"ח שער א"א פי"ד מענין מ"ב וענין מ"ט כו', ועיין לקמן בד"ה: הנה גבי המסעות נתבאר ששם מ"ב הוא ז' מדות כל א' כלול מששה כמו שהם ז' פסוקים דאבגית"ץ[2] כל א' יש בו מששה תיבות. והדרוש ההוא בתרא הוא, ועיין שם מזה).
והנה להבין למה המסעות הם דוקא ע"ד העלאה והתכללות זו"נ באימא, יובן עפמ"ש: לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו.
פי': כסיל - הוא בחי' יניקת החיצונים, שיניקתם מהמדות דקדושה, וכענין אברהם שיצא ממנו כו'. אך יניקה זו הוא דוקא מהמדות כשיצאו כבר מבחי' בינה להיות בחי' בפ"ע (שמהחזה ולמטה מתחיל עה"ד טו"ר לפי ששם מסתיים יסוד אימא) אבל בהיותן כלולים ונעלמים בבחי' בינה ונק' חסדים המכוסים אז אין מהם יניקה לחיצונים, כי בינה נק': עלמא דחירו כו'.
ולכן: לא יחפוץ כסיל הנ"ל בתבונה, אותיות בן ובת - היינו המדות זו"נ כשהם כלולים בתבונה. ונק' תעלומות לבו - לא יחפוץ הכסיל בזה, יען מבחי' זו אין לו יניקה, רק בהתגלות לבו שהוא התגלות המדה אז יש לו יניקה. והטעם הוא כי יניקת החיצונים אינו נמשך כ"א מבחי' היש משא"כ מבחי' אין.
והנה כשהמדות כלולים בהשכל וההתבוננות הם בלתי מורגשים עדיין ליש ודבר. וזה נק': תעלומות לב - שנכלל האהבה ומכוסה בשכלו והשגתו והתבוננותו, ומגודל ההתקשרות בההשגה אינו מרגיש האהבה כלל רק הם כלולים באור אימא ואינם בבחי' הרגשה וישות כלל, ואז נק' בשם תבונה אותיות בן ובת הכלולים בהתבונה והדעת ממש. וע"כ אין מזה שום יניקה לחיצונים שהם בחי' היש הגמור.
(ובמ"א* נתבאר טעם לזה, מפני שהתגלות עתיק הוא בבינה, א"כ בהיות האהוי"ר כלולים ביסוד אימא הם בהתקשרות בעולם התענוג. וזהו ענין שבינה נק': דרור - עלמא דחירו. וזהו ענין יוהכ"פ שכל העליות דרך אימא, והוא בחי' רעותא דלבא. ולכן לוחות אחרונות שניתנו בחשאי ניתנו ביוהכ"פ, ופי': בחשאי - פנימית הלב כו'.
ובמ"א נתבאר עוד טעם לזה, כי הנה או"א הם תרין ריעין דלא מתפרשין, א"כ כשהמדות הם כלולים ביסוד אימא מאיר בהם ג"כ יסוד אבא, והחכמה היא כח מה בחי' ביטול, עץ החיים. וזהו ענין: שמו"ע צלותא בחשאי. וממעמקים קראתיך - ב' עומקים, הם הב' יסודות דאו"א כו'.
ושני הטעמים עולים בקנה א', עפמ"ש בזהר הרקיע בפרשה בראשית: (בדף מ"ה) שאימא מקבלת מעתיק ע"י יסוד דאבא, והיינו שהחכמה נק' עדן כו')
אבל בהתגלות הלב, שהמדות הם בבחי' גילוי בחי' בפ"ע, הם בבחי' הרגש ליש ודבר, יש מי שאוהב כו', אזי ממותרי המדה נמשך יניקת החיצונים שהוא היש הגמור כו' שיחזיק א"ע ליש ודבר מפני שיש לו אהבה כו'.
והגם שבהתכללות יש ג"כ בחי': פסיעה לבר - היינו שבכל המדה יש רק כח התגלות אותה המדה, אבל מ"מ לא נמשך מהם בחי' גילוי ממש להיות בחי' מל' בחי' בפ"ע, כ"א אחר הלידה ובהתגלות המדות ואז מבחי' היש נמשך יניקת החיצונים כו'.
(ועוד יובן ענין זה ביותר ממ"ש במ"א גבי דרוש ברכת הזימון בענין עה"ד ועה"ח, ובענין יין המשומר בענביו משי"ב[3]*).
והנה בהיות עיקר ענין המסעות הוא בכדי להכניע החיצונים שלא יהיה להם יניקה מהמדות דקדושה, ע"כ הוא ע"י העלאתם והתכללותם באור אימא ולא יהיו בבחי' הרגש כלל. ולכן לא היו נחשבים כ"א בששה מדות שכל אחד מהם כלול מז'. אבל בספירת העומר שהוא המשכת המדות מלמעלה למטה לחוץ, אז מבחי' מל' שבהמדות דז"א נבנה בחי' בנין המלכות פרצוף בפ"ע, אז נעשה שבעה שבועות ז' פעמים ז' כו'.
(ועמ"ש במ"א ע"פ: וקבל היהודים - שלתקן שלא יהיה יניקת החיצונים נמשך מקיפים דאימא להגן על המדות, וזהו: והאם רובצת על האפרוחים כו', וכמו: תבוא אם ותקנח כו'.
ובמ"א* נתבאר, שמתלבשים ו"ק דאבא בו"ק דאימא ובזה נשמרים המדות מיניקת החיצונים. וצ"ל דמ"מ ע"י בחי' מ"ב שהמדות כלולים ביסוד אימא ממש מכניע החיצונים יותר, ששם אין להם שום שליטה ויניקה כלל).
ובזה יובן הענין מ"ש רבי יוחנן בן זכאי: ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי. דלכאורה תמוה איך עלתה על דעתו שום ספק שיוליכוהו ח"ו לגיהנם מאחר שכל ימיו היה בתורה ועבודה?
אך מפני שהאוי"ר שלו היה בבחי' התכללות בהמוחין דאימא מגודל התקשרותו בהשגה והתבוננות ושם המדות בלתי מורגשים כלל, לכן לא היה יודע ריב"ז אם נתפעל באוי"ר מאחר שלא הרגישם כלל, וע"כ אמר איני יודע באיזה כו'. (כי על העדר היראה יש עונש. ותדע שהמלאכים מתייראין מהדין, ואינו שייך אצלם עון ממש כמאמר: כלום יצה"ר יש ביניכם, אלא רק זהו שאין היראה כדבעי, וכמ"ש במ"א באריכות) כי מדותיו היו מכוסים ונעלמים בשכלו, כמו מי שהוא בעומק השכל והעיון, אינו מרגיש בשום מדה, אף שהמדה ודאי כלולה בההשגה כו'.
ועפ"ז יובן מ"ש במ"א בענין: גביע הכסף שהטמין יוסף באמתחת בנימין. כי הנה יוסף הוא צדיק עליון, ובנימין נקרא צדיק תחתון, כמ"ש מזה בביאור ע"פ: מי יתנך כאח לי כו', ע"ש. שיש נשמות שהם מבחי' יוסף ויש מבחי' בנימין. ועיין מענין ב' מיני נשמות אלו באגה"ק סד"ה ויעש דוד שם.
והנה הניצוצים המתפשטים מבחי' בנימין - הם נשמות הבינונים, ע"ד שפי' בסש"ב מהו בחי' בינוני. והניצוצים מבחי' יוסף - זהו בחי' נשמות הצדיקים. ומבואר בסש"ב פ"י דבחי' צדיק זהו מ"ש: מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים - דהיינו שמתענג על ה' עונג נפלא כו' וכמ"ש באג"ה על פסוק זה, משא"כ בבינוני כמש"ש פי"ד.
אך עכ"ז יוכל להיות לפעמים שגם בבינונים תהיה האהבה עם השמחה והתענוג בה' לפי ערכו, אך אינה בשלימות. ועיין בסש"ב פי"ג: בעתים מזומנים כו', וס"פ י"ד להתענג ולשמוח כו'. ועמ"ש מזה בפ' תצוה בד"ה זכור דעמלק.
וזהו ענין גביע הכסף שהטמין יוסף באמחחת בנימין. כסף הוא בחי' אהבה, כמ"ש ברבות נשא ס"פ י"ג גבי קערת כסף שהוא ע"ש: נכספה וגם כלתה נפשי, ואומר: כי נכסף נכספתה לבית אביך. וע"ד מ"ש בזהר בענין: ת' עלמין דכסופין דמתענגי בהו צדיקייא. והמשיך יוסף צ"ע[4] בחי' זו לבנימין, כדי שגם בנשמות הבינונים שהם ענפים וניצוצים המתפשטים מבנימין יוכל להיות בחי' אהבה זו.
ומה שהטמין הגביע שלא ידע מזה בנימין, זהו משום כי בבינונים שהם ניצוצים דבנימין צ"ל אהבה זו באופן שלא ידע בעצמו מזו האהבה הגבוה דבחי' אהבה בתענוגים, שהוא מדרגת צדיק שלמעלה ממדרגת הבינוני, שמהתגלות אהבה זו בבינונים מה שלמעלה ממדרגתו יוכל להיות נמשך בו בחי' יש ויוהרא כו'.
אמנם צ"ל איך יתכן שיהיה לו אהבה רבה ועליונה זו ושלא ידע ממנה כלל - הנה זה מובן ממש"כ בענין ריב"ז שמגודל טרדתו בעיון ובההתבוננות לא ידע מהאהבה. וזהו: איני יודע באיזו דרך כו' כנ"ל, וא"כ פי': שהטמין הגביע - זהו ענין חסדים המכוסים ביסוד אימא. ועמ"ש בפ' ויגש ע"פ: וילקט יוסף את כל הכסף כו'. ועמ"ש מענין אהבה בתענוגים ע"פ: חכלילי עינים מיין - יינה של תורה, נכנס יין כו'. וזהו לשון גביע הכסף שבו נמשך היין כו'.
ולפ"ז אפשר לומר שריב"ז שאמר: איני יודע - היינו מפני גודל ענותנותו, ע"ד שאמר רבה: כגון אנא בינוני - אע"פ שבודאי היה צדיק גמור נדמה בעיניו כבינוני, כמ"ש ענין זה בסש"ב פי"ג, ולפיכך התנהג ע"ד שהטמין יוסף כו' עד שאינו יודע בעצמו מבחי' זו האהבה רבה כו'.
(ולפמ"ש י"ל לכאורה, הא דביוהכ"פ קורין בס"ת רק ששה גברי, זהו שייך לענין הנ"ל - שהוא ע"ד כשהמדות מכוסים ביסוד אימא אז הם ששה מדות כו'. מיהו בפע"ח נתבאר בענין אחר דהיינו אדרבה מפני שהמל' שהיא השביעית עלתה למעלה בפנימית אימא, ור"ל שעלתה למעלה מהז"א שעדיין לא עלה לשם, כמ"ש בפע"ח שער יוהכ"פ פ"ה. ועמ"ש מזה בפ' אחרי בביאור ע"פ כי ביום הזה יכפר. ועמ"ש במ"א על מאמר הרע"מ פרשה שופטים (דער"ה ע"א) אלא סליקא לההוא אתר דאתמר ביה במכוסה ממך בל תחקור כו'):
ג והנה להבין בענין הששה מדות בפרטות, היות נודע כי נצח והוד נק': ירכין לבר מגופא, ונק': בדי ערבות, שאין בהם לא טעם ולא ריח. ופי': לבר מגופא - היינו כי חג"ת הם עצם המדות, ונה"י הם השפעות המדות לזולתו. ולכן נק': לבר מגופא.
וענין שאין בהם טעם וריח - היינו כי בחג"ת יש עדיין הארת השכל והטעם ולפי הארת המוחין והשכל כך הם אופני המדה בהתפעלות הלב אם רב ואם מעט, כי הארת המוחין מאירים בחג"ת, ולכן בחג"ת יש בהם טעם היינו הארת הטעם מהשכל מתלבש בהמדה. משא"כ בנו"ה. כי נו"ה היינו שאחר שנסתלקו השכל והטעם של המדה, מ"מ מתנצח לעשות המדה מחמת שכך נשאר ההסכמה אצלו.
וזהו פי': נצח ענף החסד - שעושה חסד מחמת שהוסכם אצלו להיות חפץ חסד, וכבר נסתלק הטעם והשכל שהיה בזה מאיזה טעם הסכים כן, רק שנשאר ההסכם לבד. ולכן נקרא: בדי ערבות שאין בהם טעם וריח - היינו שכבר נסתלקו מלבו המוחין הנק' טעם. (וריח הוא בחי': רצון ותענוג. עיין לקמן בענין: ירדן יריחו) אך עכ"ז* בחי' הניצוח וההסכם החזק יעשה את החסד אף שלבו בל עמו. כמ"כ ההוד נק' ענף הגבורה בקו שמאל.
ונמצא לפ"ז מובן כי חג"ת הם למעלה במדרגה מבחי' נו"ה. וא"כ לפ"ז* צ"ל מ"ש בפע"ח שער העמידה פי"ד בכוונת: אל עליון גומל חסדים טובים - אל עליון - הוא אריך אנפין שהוא הכתר שהוא הגומל חסדים* שהם נה"י דז"א המוציא אותם בסוד תוספת מחדש כו' - שנה"י חדשים דז"א נמשכים מהכתר דוקא. וזהו ג"כ ענין: ומביא גואל לבני בניהם - שהם נו"ה כו', כמש"ש פט"ו. ועיין בזהר פ' שמיני (דל"ו ע"א). הרי מבואר דנו"ה שרשם מהכתר שהוא למעלה מאו"א וכ"ש מחג"ת.
וגם: מבשרי אחזה - שהרגלים שהם בחי' נו"ה הרי הם המעמידים הגוף והראש ונושאים את הראש. וגם לרפואת הראש הוא ע"י הרגל שמשימין במים חמין וכדומה, לפי שיש גידי הראש בהרגל כי נעוץ סופן בתחלתן. (וכמ"ש* במ"א ע"פ והארץ הדום רגלי).
ויובן זה עד"מ, שאנו רואים שיש איש חכם ולומד ומ"מ אין יכול ללמד ולהשפיע לזולתו למי שהוא קטן ממנו. ולעצמו מבין ומשיג הענין אבל להשפיע לזולתו אין ביכולתו. ואדם שהוא יותר חכם ממנו יכול להשפיע וללמד לאחר החכמה ההוא, שמפני שהוא חכם יותר ומבין הדבר לעומקו, עי"ז דוקא יכול להשפיע לזולתו.
והנה: החכמה מאין תמצא - מבחי' כתר. וכאשר השיג זה החכמה לעומקה ושרשה - מאיר בו מבחי' האין. (וכמו ההפרש בין מעיין הנובע שנקרא: מים חיים - שקרוב להמקור מוצא המים חיים, משא"כ מי שאינו משיג כ"כ לעומקה ותכליתה, הוא כמו סתם מים שאינן מים חיים שרחוקים מהמקור כו') עי"ז הוא שיכול להשפיע למטה.
א"כ אנו רואים שכדי להשפיע לזולתו, שזהו ירידה מעצמותו לבר מגופא תלוי דוקא במה שמשיג החכמה לעומקה, בחי' אין שממנו תמצא החכמה. ולא כן במי שאינו מבין החכמה לעומקה ותכליתה, אף שחכם ונבון הוא לעצמו אעפ"כ אינו יכול להסביר ולהשפיע לזולתו. ועמ"ש מזה בפ' לך לך, ד"ה הנה אברם כו'.
וכמ"כ יובן למעלה דבחי' נו"ה שהם לבר מגופא, שהוא ירידת השפע מהמדות עליונות למטה - שרשם נמשך דוקא מבחי' אין וכתר שהוא למעלה ממוחין שבראש. וכמ"ש: והחכמה מאין תמצא. וזהו שלהיות מביא גואל לבני בניהם, שהם בחי' נו"ה, הוא ע"י התגלות אל עליון בחי' כתר כנ"ל.
(ועמ"ש מזה בביאור ע"פ: צאינה וראינה גבי ענין: לכו לחמו בלחמי. ומזה יובן שרש ענין מ"ש באגה"ק בתחלתו ע"פ: חגרה בעוז מתניה - שע"י עסק ולימוד הלכות בתשבע"פ נמשך כח ועוז במתניה נו"ה שהם בחי' רגלים המעמידים הראש, דהיינו בחי' אמונה ע"ש. והיינו לפי שנה"י נמשכים מהכתר שהוא רצון עליון המתגלה בתושבע"פ.
ועמ"ש מענין נצח בד"ה: למנצח על השמינית, וע"פ התוספתא שבזהר בשלח: (ד"נ) גבי תלת רוחין דכלילן בתלת כו'. ועמ"ש בפ' יתרו בד"ה: הנה להבין שרש ענין מתן תורה בענין: וגם נצח ישראל לא ישקר כו' כי לא אדם הוא כו'. ומזה יובן ג"כ מארז"ל: והנצח זו ירושלים, וכמ"ש במ"א).
והנה נצח הוא ענף החסד, שהוא בחי' גילוי האהבה מסותרת להתחזק בהאהבה כל היום אף בלי טעם כלל, והוד הוא ענף הגבורה. וכידוע ההפרש בין ברכה להודאה. כי הודאה הוא מרחוק וכמ"ש ע"פ: ולשרקה בני כו'. והיינו כי בחי' הגבורה הוא בחי' יראה שהוא מקרוב שע"י השגה ברוממותו נמשך היראה. וענף היראה הוא בחי' הודאה מרחוק, שמודה על הדבר ההוא בלי השגה בעצם.
וכמ"כ יש במדת הגבורה כל השבעה מדות. ובחי' נצח שבגבורה הוא שמקבל בניצוח ועקשות קבלת עומ"ש. וכמ"ש: ויירא ויאמר מה נורא כו'. פי': ויירא - הוא שהמשיך עליו להיות מתיירא. וכמ"ש: שום תשים עליך מלך - כי לאחר שנעשה מלך לעשות בהם כרצונו הרי ודאי תפול אימתו עליהם. וזהו בחי' יראה ממש, אבל קודם שנעשה מלך רק שהוסכם להשימו למלך, זהו תשים עליך מלך, היינו שממשיך עליו היראה ומסכים ברצונו ע"ז, אף שאין לו יראה בפ"מ עדיין.
וכך הוא ענין: ויירא ויאמר מה נורא - דאף שאין לו השגה כ"כ ברוממותו ית' עד שתפול עליו אימה, מ"מ מתנצח לקבל עליו עומ"ש. ונק': נצח שבגבורה, שכך הוסכם הדבר קבלת עול מלכות שמים. וא"כ גם באדם ב' בחי' נו"ה שרשן גבוה מאד. וכמ"ש: כי עם קשה עורף הוא ולכן וסלחת כו', כמ"ש במ"א.
והנה כל המסעות היו עד ירדן יריחו. והענין דהנה כתיב: והריחו ביראת ה' כו'. ופי': לא למראה עיניו - כי ראיה היינו בחי' חכמה, ולא: למשמע אזניו - שהוא בחי' בינה, כ"א: והריחו - דמורח ודאין. (ועיין מזה בזהר פ' יתרו דע"ח א', ובמק"מ שם בשם הרח"ו, ובזהר ויקהל דרי"ג ע"ב) נמצא בחי' ריח הוא יותר גבוה מחו"ב, כי שרש בחי' ריח הוא מבחי' חוטמא דא"א, וכמ"ש: ותהלתי אחטם לך. וגם בגמ' יש רמז ע"ז, כמארז"ל: לבעל החוטם אני מבקש.[5] וע"ז נאמר במשיח: והריחו ביראת ה'.
הנה ההפרש בין טעם לריח, הגם ששניהם מחזקים כח השכל - מ"מ יש הפרש ביניהם. שהטעם והמאכל מחיה את האדם ע"ד אור פנימי, והריח הוא בחי' מקיף. שהרי הפרי שמריחים בו נשאר בשלימות כבתחלה רק הריח מתפשט ממנו, לא כן במאכל שלועסו ובולעו.
כמ"כ למעלה: אכלו רעים[6] לעילא שהן או"א אבא יונק ממזל השמיני כו' - זהו התלבשות בפנימיות. ועד"ז נמשך ג"כ בג"ע: צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה - ע"י שנקלט בהשגתם ממש בבחי' או"פ. וזהו: ותורתך בתוך מעי. לכו לחמו כו'. כי אורייתא מחכמה ובינה נפקת.
אך המצות עצמן שרשן בבחי' כתר, תר"ך עמודי אור, ומשם א"א לבוא הגילוי בפנימיות ממש אלא: מרחוק ה' נראה עליהם - היינו כמ"ש בזהר תפיס ולא תפיס. (עיין* בזהר פ' נח דס"ה ע"א ובפרשת פקודי דרכ"ו א' ודרס"ט א') שאין התענוג נמשך ומתגלה בבחי' פנימיות לתוך השגתו ממש, רק כדוגמת הריח. וכמ"ש בזהר פ' צו (דכ"ו סע"ב) לא ידעין בר ריחא כמאן דאריח ריחא ואתבסם כו'[7]. ועיין במק"מ שם.
וזהו ענין שמהמצות נעשים לבושים להנשמה בג"ע, דהיינו בחי' מקיפים מה שלא יכול להתגלות לתוך השגתו ממש כמו המזון כ"א בבחי' מקיף, ונק': לבוש. וזהו מ"ש: וירח את ריח בגדיו. וכמ"ש בזהר פ' בלק: (דקפ"ו א') בריחא דלבושייכו כו'.
(ועמ"ש בפ' חקת בד"ה: אז ישיר כו' עלי באר מענין המקיף והלבוש הנמשך לצדיקים בג"ע ממעשה המצות. ושם נזכר המשל כברק המבריק כו'. ואפשר שזהו בחי' ראיה, וכמ"ש: וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו. אכן במשיח שנאמר: והריחו כו' לא למראה עיניו - זהו מקיף עליון יותר. וכנודע שיש ב' בחי' מקיפים. ועיין מ"ש סד"ה זאת חנוכת המזבח בענין שמן המשחה וקטורת. ועמ"ש בד"ה באתי לגני בענין אריתי מורי, ובד"ה וישלח יהושע כו' ואת יריחו בהפטרה דפ' שלח)
start here
והנה: יריחו - היא עיר התמרים[8]. ותמר הוא בחי' צדיק כמ"ש: צדיק כתמר יפרח[9] - מה תמר אין לו אלא לב אחד[10], דהיינו רצון אחד בלבו לה'. ובילקוט איתא: מה תמר לבו מכוון למעלה אף צדיקים לבם מכוון למעלה כו'.
ופי': עיר התמרים - היינו כי יש ב' בחי': צדיק עליון וצדיק תחתון. (עמ"ש* בד"ה: מי יתנך כאח לי בפ' תרומה. וזהו: כשם שאין בלבך אלא אחד[11] היינו בחי' צדיק עליון. כך אין בלבנו אלא אחד - היינו צדיק תחתון. ועמ"ש מזה בד"ה זכור דעמלק). פי': צדיק עליון - היינו: דעת - המחבר ומייחד או"א. וצדיק תחתון - הוא בחי' יסוד המחבר זו"נ. וזהו ענין: יעשה שלום לי שלום יעשה לי[12]. עמ"ש מזה בביאור ע"פ: החלצו מאתכם.
ולכן היה ביריחו ז' חומות, בחי' ז' אומות ששרשם מז' מדות, כי יריחו היה מנעלה של א"י בחי' יסוד. ולכן לא נחלקה כלל לשבטים כי הוא כלול מכל א"י.
(ועיין בפע"ח בסופו: בענין שבעה הקפות עם הלולב בהושענא רבה. ועיין מענין: צדיק כתמר יפרח ברבות לך לך פמ"א, במדבר רפ"ג, ובזח"א דפ"ב סע"א ודף ר"ך ע"ב. ח"ג: דט"ז ע"א, ודרצ"ב סע"א)
והנה עיקר פי': צדיק - נק' כן מי שמקיים המצות. ומבואר לעיל שהמצות הן הן בחי' ריח בגדיו. ולכן יריחו היא עיר התמרים.
וענין: ירדן יריחו - לשון המשכה וירידה, שהוא המשכת בינה למל', דהיינו המשכת היחוד עליון שע"י צדיק עליון, שיומשך ג"כ למטה ע"י בחי' צדיק תחתון.
ועיין מענין זה דירדן בזהר פ' שלח (דקס"ו סע"א) ומ"ש במק"מ שם בשם הרח"ו. ועמ"ש סד"ה כה תברכו בענין: וישם לך שלום כו'.
ועיין לעיל שלכן היה המ"ב מסעות עד ירדן יריחו כו' - שהכל נק' יצ"מ עד ירדן יריחו - לפי כי מה שמלובש בכלי נק' מיצר וגבול לגבי בחי' או"מ שלמעלה מהכלי, שזהו בחי' ריח. וע' בע"ח שער א"א פי"ד הנ"ל: