Video part 1 Video part 2 Video part 3
אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים כרוה כו'[1].
הנה באר נק' כנס"י, כמ"ש בשה"ש: מעין גנים באר מים חיים[2]. כי הנה הבאר מים שנובעת מתחת לארץ המים הן היורדים מלמעלה מן הארבעה נהרות דרך סולמא דפרת כו' וארעא חלחולי מחלחלא כו' יורדים המים דרך גידי הארץ עד שנעשה מי באר, שחוזרים ונובעים מתחת לארץ מלמטה למעלה. [וכמ"ש מזה ע"פ ויחפרו בפ' תולדות]
וכך כנס"י היא מקור נש"י, היא באה מלמעלה. ותחלה היתה "מעין גנים" ב' גנים, ג"ע העליון וג"ע התחתון, שבאה בהשתלשלות העולמות דרך ג"ע העליון ודרך ג"ע התחתון, ושם היתה מקום עמידת הנשמה טרם בואה לעוה"ז. וכשבאה בהתלבשות הגוף נעשית בחי': באר מים חיים - שחוזרים ועולים ונובעים ממטה למעלה, ביציאתה מנרתקה היא מאסר הגוף לאור באור החיים:
והנה ככל הדברים האלה כך הוא דרך וסדר העבודה. כי הנה כתיב: ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה[3] לעבדה במ"ע ולשמרה במל"ת - שע"י קיום מ"ע ושמירת מל"ת עובד ומתקן את הג"ע. ועבודת הגן היא להשקותה. וכמ"ש: ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ובחי' זו נעשית ע"י ישראל למטה, שכנס"י היא המעין גנים המשקה את הגן העליון וגן התחתון.
והענין, שכשם שבגן צ"ל בו מעיין להשקותו כדי להצמיח כל פרי שבגן, שהמים מצמיחים כל מיני תענוג. כך הנה ג"ע צ"ל בו בחינת מעיין. כי ג"ע הוא תענוג הנשמות שנהנין מזיו השכינה, שבא לכלל גילוי השגת הנפש המשגת באור א"ס ב"ה.
[ועי"ז מתענגין בו תענוג נפלא אין קץ, עד שאמרו: מוטב דלידייני' כו' - שאפילו כל יסורי גיהנם כדאי הוא לה. וצריכה הנשמה להיות לה מירוק בגיהנם תחלה כדי שתבוא להתענג על ה' באור א"ס ב"ה]
והנה הוא ית' סתימא דכל סתימין ואיך יבוא לידי גילוי ההשגה? אלא באתעדל"ת תליא מילתא, בקיום התומ"צ. שהמצות שנתלבשו בענינים גשמיים, כמו קרבנות - שהם בע"ח, ותרומות ומעשרות - שהם בבחינת צומח, וצדקה - שהיא בבחי' דומם, הנה שרשן ויסודתן מאד נעלה בהררי קדש ממדרגה של רצון עליון ואור א"ס ב"ה.
כנודע ממשל נפילת החומה שמה שנפל יותר למטה, הוא ממקום גבוה יותר כו'. וכמ"ש בס"י: נעוץ תחלתן בסופן דייקא, כי: סוף מעשה במחשבה תחלה. והן הן הממשיכים חיות ואור א"ס ב"ה להיות בגילוי ההשגה ותענוג הנשמות בג"ע העליון בעולם הבריאה וג"ע התחתון שבעולם העשיה. [ועמ"ש מזה בביאור ע"פ וידבר משה אל ראשי המטות].
ועד"ז שאר כל מצות ה' שהן במודו"מ של האדם: מחשבה היא כוונת המצות. ודבור הוא ת"ת וק"ש ובהמ"ז וכיוצא בהן. ומעשה - המצות מעשיות שבפו"מ. הן הן בחי' בי"ע, שבהן ועל ידן נמשך חיות ואור א"ס ב"ה מההעלם אל הגילוי:
וגילוי זה הוא בבחי' פנימית ובבחי' מקיפים. כי במצות יש ב' ענינים: בחי' פנימית המצות ובחי' מקיפים. [ועמש"ל מזה בשה"ש בביאור ע"פ קול דודי] ובפרטות המצות במצות הצדקה: הלא פרוס לרעב לחמך כו'[4] - לתת מזון ומחיה, בחי' פנימית. וגם: כי תראה ערום וכסיתו - בחי' מקיף.
ועי"ז נמשך להיות: אז תתענג על ה'[5] - על דייקא, כמ"ש בזהר פ' ויחי. (דרי"ט ע"א) והיינו שיהיה הוי' אור א"ס ב"ה נתפס ונקלט בהשגות הנשמות בבחי' פנימית עד שתהיינה מתענגות ונהנות וכו'. כי המושכל הנתפס בהשגת האדם ושכלו הרי השכל וההשגה מקיפים את המושכל מכל צד והמושכל מלובש בפנימיותה ובתוך תוכה, והרי שכל האדם והשגתו הם למעלה מן המושכל. וזהו ענין: שרפים עומדים ממעל לו כו'[6] וכמ"ש במ"א.
וגם בבחי' מקיף, שהוא כענין שנאמר: ויצא כברק חצו[7] - שאינו אלא כברק המבריק במוחו והשגתו אבל אינו נתפס ונקלט לתוך השגתו ממש. וזהו ענין לבושי הנשמה שבג"ע, להיות: צרורה בצרור החיים[8] כבוד ה' יאספך[9] - דהיינו להיות אור א"ס ב"ה מקיף עליו, ומלבישו וסובבו מכל צד עד שיהיה נכלל באור א"ס ב"ה ממש, בבחי' ביטול ההשגה כו'. וזהו שא': כבוד הוי' יאספך אחר: כי תראה ערום וכסיתו[10] שהוא בחי' מקיף ולבוש. וזהו ענין כבוד שהוא ענין מקיף כמ"ש במ"א.
וזהו ענין מעיין גנים - שכנס"י היא בחי' מעיין המשקה את הגנים להיות המשכת תענוג עליון מאור א"ס ב"ה מההעלם אל הגילוי בג"ע העליון וג"ע התחתון. וגילוי זה נמשך ג"כ למטה בנפש האדם, להיות בחי' "באר" הנובעת ממטה למעלה בקיום מ"ש: ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך כו'. וכמ"ש: אליך ה' נפשי אשא כו'.
כי אתה בראתה ואתה יצרתה כו' ואתה עתיד ליטלה ממני כו' - ואינה נתונה לאדם אלא כדי שיעור ימי חייו. לזאת יהיה בעיניו כל ימי חיי העולם הזה בבחי': בעל כרחך אתה חי, וכמאן דשדי בתר כתפוי, ואליו ית' לבדו יהיה נושא את נפשו. וכל ימי חיי האדם אשר נתלבשה נפשו בגופו בעולם הזה הוא רק כדי להיות בחי' באר שנובעת מתחת לארץ דייקא, שעל ידי שהמים הולכים דרך עפר הארץ הם מתבררים ונעשים צלולים יותר.
כך הנשמה מתבררת יותר בקיום התומ"צ מעשיות שבענינים גשמיים, וגם ע"י תגבורת כח נפש האלקית על נפשה הבהמית לאכפיא ולאהפכא חשוכא לנהורא כו'. ואי לזאת חומריות הגוף וגשמיות העוה"ז אינו אלא בבחינת מעבר לנשמה, ועיקר דביקותה תהיה בשרשה באלקים חיים.
(עוי"ל' שבנפש ג"כ ימצא ב' בחי': מעיין ובאר. וכנז' ע"פ ויחפרו עבדי יצחק הנ"ל. מה שמתבונן בעומק מחשבתו בגדולת אור א"ס ב"ה בק"ש ותפלה - זהו בחי': נהר יוצא מעדן, חו"ב תרין ריעין כו' והוא משקה את הג"ן סדרים דאורייתא הוא עסק התורה שעוסק אח"כ ד' אמות של הלכה כו', שיומשך בהתורה מבחי' תענוג עליון.
וזהו ענין על: תפלתי שתהא סמוכה למטתי - כדי שיהי' עסק התורה אחר התפלה, להיות: קולך ערב כמ"ש במ"א בביאור ע"פ יונתי בחגוי הסלע כו'. וזהו ענין: מעין גנים. וכמ"ש בזח"ג (דרצ"ח א') דמעין גנים זהו ענין ונהר יוצא מעדן.
וענין "באר" - היינו ע"ד המבואר ע"פ יונתי הנ"ל בענין: יונתי כשהיא בחגוי הסלע עז"נ: הראיני את מראיך - שזהו בחי' אור חוזר, אשר ע"ז אמרו: במקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד, דמשכין ליה בחילא יתיר. וכך הוא בחי' באר דנביע מתתא לעילא. ולכן הוא למעלה מבחי' מעין גנים כו' עד שהיא בחינת מים חיים ממש שלמעלה מבחינת ונהר יוצא כו' כמ"ש במ"א בד"ה ששים המה מלכות.
א"נ אף שהנהר הוא ג"כ בחי' כנ"ל בענין מים גנים, עכ"ז הבאר שהוא ממטה למעלה יש בו בחינה עליונה יותר כנ"ל בענין שבעלי תשובה כו' וצ"ל כל ימיו בתשובה.
וזהו ענין ודברתם אל הסלע ונתן מימיו, שע"ז נאמר: עלי באר כו' והיינו ממש כענין: הראיני את מראיך דיונתי בחגוי הסלע כו'):
ב אך להיות גילוי בחי' באר זו צריך להיות: חפרוה כרוה - חפירה וכריה היא להשליך את עפר הארץ הסותמים את פי הבאר, אלא שחפירה הוא להשליך את רגבי הארץ הגסים וכריה היא להשליך הצרורות וחול הדק.
וכך צריך להעביר כל המסתירים ומכסים על האהבה המסותרת, ולאכפיא לסט"א, הן באיסור להיות סור מרע כו' והן בהיתר קדש עצמך במותר לך ובטל רצונך מפני רצונו. והן בקיום המצות להתחזק בלימוד התורה יותר מהרגילות וליתן צדקה יותר מטבעו וכיוצא בהן. שכל הדברים האלה וכיוצא בהן, הן הן בחי' חפירה וכריה להעביר כחות החומריות שמצד הקליפה, ולבטלן בבחינת ביטול לגמרי: בטל רצונך כו' כדי לגלות מצפוני האהבה מההעלם אל הגילוי.
(וב' בחי' אלו דחפירה וכריה לעשותה בבחי' באר, זהו כמו ענין המבואר ע"פ: לא תהיה משכלה ועקרה בארצך - ענין אפילו בית ולד אין לה כו'. והנה העצה לעשות כלי ריקן הוא כמ"ש: לב נשבר ונדכה כו'. וזהו בחי' חפירה כו'. אך עוד צריך הוא שלא יטה לבו אפילו לדברים המותרים להיות מקושר בהם כו' ע"ש. וזהו בחינת כריה להשליך הצרורות וחול הדק. ועי"ז יתגלה מצפון האהבה, בחינת: ותתפלל חנה על ה' כו' ע"ש. וזהו פי' וענין: עלי באר)
ובחי' חפירה וכריה זו נעשה ע"י בחי': שרים ונדיבי עם. שרים הם האבות, ובחיר האבות הוא יעקב. כענין: ואלקי יעקב בתוספת וי"ו המחבר כו' - שיעקב הוא הכולל כל בחי' האבות - כי ביעקב נאמר: כי שרית - לשון שררה וממשלה עם אלקים, הוא ענין הצמצום.
כי הנה: אני הוי' לא שניתי, ואין עוד מלבדו וכולא קמיה כלא כו'. ומה שנראה העולם ליש ודבר נפרד הוא ע"י בחי' שם אלקים המצמצם ומסתיר גילוי אלהותו ית' להיות עולם המעלים כו'. ויעקב הוא בחינת שר ומושל על בחי' אלקים שלא יסתיר ויעלים כו', כמ"ש: והיה הוי' לי לאלקים כו' כמ"ש במ"א.
"ועם אנשים" - הם המלאכים, כמ"ש באברהם: וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו - שבאו ג' מלאכים בשביל ג' שליחות. לפי שאין מלאך א' יכול לעשות שתי שליחות - כי המלאך הוא שליח ההשפעה שהוא בחי' כלי שבו ועל ידו עוברת ההשפעה ואין כח בכלי שלו לסבול ולהגביל שתי שליחות, שהן שתי השפעות. כי הם מבי"ע שנאמר: ומשם יפרד - שכל דבר הוא ענין בפני עצמו.
וביעקב כתיב: וישר אל מלאך ויוכל (בהושע סי' י"ב ה') וארז"ל: (חולין צ"ב א') שיעקב נעשה שר למלאך. כי יעקב הוא גופא דאורייתא. וכמ"ש: הקל קול יעקב, ויקם עדות ביעקב כו'. ועל התורה נאמר: אחת דבר אלקים שתים זו שמענו. וכפטיש יפוצץ סלע, מקרא אחד מתחלק כו' - כי: אורייתא מחכמה נפקת, והיא חכמתו ית', דאיהו וגרמוהי חד - שהכל נכלל בבחינת אחדות. לכן דבור התורה אפילו פסוק אחד או הלכה א' כו' כולל כל התורה כולה. משא"כ המלאכים שלא ניתן להם התורה, ע"כ אין כח במלאך לסבול ולקבל שני שליחות.
(ועמ"ש מזה בד"ה: כנשר יעיר - דגבי מתן תורה נאמר רואין את הנשמע ושומעין את הנראה, שאין התחלקות בין ראיה לשמיעה, לפי שהתורה מחכמה עילאה נפקת שאין שם התחלקות המדרגות, כי הוא למעלה מעולם הפירוד. והנה איתא ברע"מ פ' פינחס (דרכ"ט ע"ב) "וכפטיש יפוצץ סלע" ודא סלע דאתמר ביה ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו. וכמארז"ל שנה עליו פרק אחד. וזהו ענין חפרוה שרים בחי' קול יעקב שעי"ז נעשה בחי' באר מים חיים דהיינו כמ"ש ונתן מימיו כו')
(ועיין בזח"א ד"ו סע"ב ח"ב דס"ד ב'. ועיין עוד ח"ג דרמ"ט ב' רע"ט ב' ובלק"ת פ' חקת)
והנה מדתו של יעקב הוא בחינת רחמנות. ועמ"ש מזה לקמן סד"ה מי מנה עפר יעקב. וע"ז נאמר: ליעקב אשר פדה את אברהם - הוא גילוי אהבה, שבו ועל ידו נעשה בחי' חפירה וכרייה לבאר הנובעת ממטה למעלה מההעלם אל הגילוי.
(וז"ש* בזח"א ויצא קנ"ב א' ויעקב בלחודוי כו' ע"ש).
ועד"ז נתקנו כל סדר התפלה, שהוא לעורר את האהבה מההעלם אל הגילוי, ע"י שישים אל לבו להתבונן בברוך שאמר והיה העולם - איך שאמר מאמר אחד בלבד, והיה העולם בבחי' ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין כו'. ואיך שהאופנים ברעש גדול כו' וצבא השמים לך משתחוים - השתחוו לא נא' אלא משתחוים שתמיד משתחוים כו'. ואח"כ אומרים: אב הרחמן רחם נא עלינו - במדתו של יעקב שלא להיות גשמיות הגוף והעולם מסתירים ומעלימים עליו, ויהיה גילוי האהבה למטה כמו למעלה:
ג והנה מן הבאר הזאת, ע"י חפירה זו נעשה גילוי בחי' מים חיים, שהוא קיום יותר מבחי' אהבה ברשפי אש בהתלהבות התפלה ע"י התבוננות כו' - שאחר התפלה חולפת ועוברת כו'. אבל בחי' מים הם המשכות אהבה שאין לה הפסק. וזו היא מעלת: אברהם אוהבי, איש החסד: זכור אב נמשך אחריך כמים.
(וזהו: ליעקב אשר פדה את אברהם - דוקא. וע' ברבות וירא פמ"ח: אתה אמרת יוקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבניך כו' עלי באר כו'. וע"ש ג"כ ס"פ נ"ד. וע' עוד מענין עלי באר ברבות חיי שרה פ"ס, בשלח פכ"ה, ר"פ במדבר, שלח לך ר"פ י"ז, ובפ' חקת ובפ' עקב בפסוק שמע ישראל אתה עובר היום, ובקהלת רבה ס"פ שלח לחמך ע"פ המים).
והיינו לפי שהם מים חיים, שמקבלים מחכמה שנק' חיים, כי החכמה תחיה, באור פני מלך חיים - דהיינו בחי' ביטול כח מ"ה.
[וכמ"ש במ"א ע"פ: ושאבתם מים בששון בענין ניסוך המים בחג, איך שהיא בחי' אהבה שלמעלה מרשפי אש. וכמשל הבן כשהוא אצל אביו ממש כו'. ובמ"א מבואר שזהו בחי' כהן גדול חסד דאבא אהבה בבחי' ביטול]
וגילוי זה בנפשו של האדם הוא ע"י העסק בתורה, דאורייתא מחכמה נפקת בחי' ביטול, ולכן נמשך ממנה גילוי זה בנפש האדם בבחי': ולא תחללו כו' - שלא לדחוק רגלי השכינה. ואשים דברי בפיך כו'*.
ולכן בפ': קדש לי - שהוא ח"ע נאמר: ולזכרון בין עיניך - דהיינו שאין הפסק להאהבה כבאר מים חיים שנובעים תמיד. והיינו ע"י מ"ש אח"כ: למען תהיה תורת ה' בפיך. וכמ"ש בספרי פ' ואתחנן: לפי שהוא אומר ואהבת את ה' איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה, ת"ל: והיו הדברים האלה כו' - שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה.
והיינו לפי כי החכמה שהיא התורה היא בחינת ראיה, והאהבה הנמשך מבחי' ראיה היא בבחי' ביטול, והיא למעלה מבחי' אהבה הנמשכת מבחי' שמיעה, שהיא מרחוק והיא בחי' רשפי אש כו'.
[ועמ"ש במ"א סד"ה מי כה' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות - לראות בחי' ראיה והתגלות אור א"ס ב"ה כו', והיינו ע"י התורה כו'. ע"ש].
וגילוי בחי' מים חיים של התורה, נמשך מהבאר ההיא שנובעת מתחת לארץ הוא בחי' המצות המלובשים בענינים הגשמיים. כי כל התורה הוא פי' וביאור המצות כמ"ש במ"א, ומן הבאר ההיא נובעים מים חיים של התורה, להיות בבחי' ביטול: ולא תחללו את שם קדשי, ואשים דברי בפיך כו'.
וע"ז נאמר: ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני - כי מים חיים של התורה המלובשת בגשמיות יומשכו ממטלמ"ע אל הים הקדמוני, והים הקדמוני יהיה בבחי' מקבל מבחי' מים חיים שלמטה.
והענין כמ"ש: אז נדברו כו' ויקשב ה' וישמע כו'. ולכאורה אינו מובן מה צריך הקב"ה לשמיעת התורה שלמטה והלא תורה מאתו תצא?
אלא הענין, כי הנה הקב"ה נק' לפעמים בחי' ממכ"ע. (ועיין זח"ב בשלח מ"ו א' ובמק"מ שם). והנה התורה של העוה"ז לפי שהיא מלובשת בענינים גשמיים שרשה מאד נעלה כו', ולכן היא ממשכת כח החיות מאור א"ס ב"ה מלמעלה מעלה, מבחינת סובב כל עלמין לבחי' ממכ"ע: ויקשב ה' וישמע כו'. ועיין מזה בזח"ב ס"פ ויקהל. (דרי"ז ע"א)
וזהו ענין: במחוקק במשענותם. וכמ"ש ע"פ: אם בחקתי תלכו (עיין לעיל פ' בחקתי ד"ה מבואר בע"ח) ששני חקיקות לכלי עד"מ מבית ומבחוץ מבחוץ להעביר כל חלודה ובפנים לחקוק בה בית קיבול. כך צ"ל חקיקת הנפש מבחוץ, להעביר כל מונע ומסתיר כו', והוא בחינת חפירה הנ"ל. ומבפנים להיות בחינת כלי קיבול אור א"ס ב"ה, להיות כלי מחזיק ברכה כו'.
ואין אור א"ס ב"ה שורה ומתגלה אלא בבחי' חכמה כח מה כו'. והמחוקק העושה הכלי קיבול הוא הממשיך בחי' התורה בבחינת הביטול כו'.
(ועמ"ש לקמן בביאור ע"פ החלצו מאתכם בפ' מטות ענין שמשה נק' מחוקק. ועמש"ל ע"פ משה ידבר. וע' עוד מענין במחוקק בזח"ג ס"פ וילך רפ"ו א' ופ' בהעלותך דק"נ).
"במשענותם" - הם תמכי אורייתא. (ע' זח"א ד"ח ע"א): עץ חיים היא למחזיקים בה. וכענין שנאמר ביששכר וזבולון, שמבני יששכר היו הסנהדרין, וזבולון ע"י שהיה עוסק בפרקמטיא בשביל יששכר זכה ונתעלה במעלה יותר בבחי' א', דהיינו בבחינת ממטה למעלה. שמפני שע"י השפעת טובו וחיותו היה יששכר עוסק בתורה בחיות זה הנמשך לו, הרי זבולון קודם לו שממשיך חיות לתורתו.
(ועיין מזה ברבות ויחי ס"פ צ"ט, זח"א ח' א', ויחי דרמ"א ב', ח"ג מצורע נ"ג ב'. ועמ"ש סד"ה קול דודי גבי מקפץ על הגבעות).
ולכן נאמר בזבולון: עמים הר יקראו כו'. פי' ע"ד מה שנאמר: מי יעלה בהר ה' ומי יקום כו'. אבל גבי זבולון אפי' בחי': עמים - עוממות "יקראו" ויתאספו לבחינת הר ה'.
אך הנה כל בחינות הנ"ל שבבחינת באר ממטה למעלה צריך להיות אתעדל"ע לפני אתעדל"ת. וזהו: אז ישיר ישראל - ישראל דלעילא. (עיין זהר ח"ב נ"ד א') עלי באר (עי' זהר ס"פ וילך שם ובע"ח שער ל"א פ"ז) - היא כנס"י מקור נש"י, שכונסת ואוספת לתוכה בחי' ישראל דלעילא:
ענו לה - מלמעלה למטה* - להיות אתעדל"ע שלפני אתעדל"ת, כדי להיות עלי באר ממטה למעלה. וכמארז"ל: אלמלא הקב"ה עוזרו כו'. (וע' בע"ח של"א פ"ז ובזח"ג ס"פ וילך)
ואותה אנו מבקשים בתפלה: והחזירנו בתשובה שלימה לפניך כו', אב הרחמן רחם נא עלינו ותן בלבנו בינה - דהיינו להבין דבר מתוך דבר כו' - כי גם הרחמנות הגדולה שעלינו היא רחוקה מהשגתנו, ואין אנו יכולים לעורר את הרחמנות כמו שהיא כו'. ואתעדל"ע זו היא ע"י המשכות התורה.
חכמה בראש וחכמה בסוף חכמה - בראש היא בחינת אתעדל"ע שלפני אתעדל"ת. וחכמה בסוף שע"י אתעדל"ת אתעדל"ע היא הבאר שחפרוה כרוה כו' במחוקק במשענותם יצאו מים חיים.
(ועיין בזהר בראשית דכ"ו ע"ב, ועמ"ש בפ' נשא סד"ה כה תברכו מענין ברכה בראש ברכה בסוף, וע' עוד בזהר ויקהל דקצ"ז ב' מענין כרוה נדיבי עם. ועמ"ש בפ' ויקהל סד"ה קחו מאתכם בפי' כל נדיב לבו יביאה. ובשה"ש ע"פ מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב כו'. וע' עוד זח"ג י"ט ב', כ"ו א', ח"א רל"ה א', ח"ב קי"ג סע"ב, קי"ד ח"ג רל"ה ב'*):