ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש

'

ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי.

ואיתא במשנה (ספ"ג דר"ה) על זה' בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים כו'.

וקשה למה ליה לנחש כלל, אלא והיה אם נשך הנחש יסתכל כלפי מעלה?

ועוד, מהו ההסתכלות כלפי מעלה, הלא מבואר בענין תפלה שיהיו עיניו למטה ולבו למעלה?

ולהבין זה נקדים לחקור בענין ירידת הנשמה בעולם הזה.

כי עיקר תכליתו לדבק בקונו באהוי"ר, ועיקר הדביקות הוא בתפלה, שהתיבות הם יותר קרובים להבנת האדם.

ובודאי קודם צאת הנשמה בעולם הזה, וגם אחר הסתלקותו מן הגוף, הוא מתדבק יותר באהבה ויראה פנימיות.

שהגוף אינו מניחו לעבוד את ה'.

ואדרבה, מחמת חומרו יכריח את הנשמה ליהנות אף מגופניות.

ואף כי הנשמה אינה רוצה בזה כי מקור חוצבה חלק אלוה ממעל ורצונה לידבק בבוראה יותר.

והנה מבואר

סב א

בזהר מאן דלא מהפך מרירו למתקא, לית ליה חולקא בהאי עלמא כלום.

(ע' בזהר בראשית דף ד' ע"א ובפי' הרמ"ז שם).

כי זה כל האדם לא נברא אלא בשביל זה.

שהרי בבית ראשון לא היו מתפללין כלל גם בבית שני תקנו אנשי כנסת הגדולה תפלה קצרה.

ובודאי כל העבודה שלהם לא היה כי אם ע"ד זה להפוך מרירו למתקא.

והענין הוא כי הדינין נמתקים בשרשן.

דהנה כל רעות ודינים ר"ל שנתהוו בעולם, שרשם ומקורם המחיה אותם הוא טוב.

כמשל הזונה עם בן המלך המבואר בזהר (תרומה דקס"ג ע"א), שכל רצונה וחפצה שלא לציית אותה.

ובזה תתענג יותר.

שתהא אהובה למלך.

משא"כ כשמפתה אותו ותוכל לו, אין זה רצון המלך.

 

וזהו מאמר רז"ל שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו.

ובמ"א (סוכה נ"ב א') אמרו "נתן עיניו במקדש ראשון והחריבו", משמע שנתקנא בו.

(היינו שהשטן נתן עיניו, דוקא בהבי מקדשות והת"ח, (ולא בהגוים וכו') משום שנתקנא בהבית המקדש. וגרם לו ליחרב.

וא"כ לפעמים מבואר שהשטן מתכוון לש"ש, ולפעמים מבואר שנתקנא?

והביאור הוא כמו שמבאר אח"כ שבשרשם למעלה הוא טוב אבל למטה נעשה באמת רע כבהמשך. לכאורה כן הפי' כדמוכח מהמקומות שבהמשך ועוד

לקו"ת מטות פז,א "זהו שאמרו נתן עיניו במקדש ראשון והרי פעם אמרו שטן ופנינה לש"ש נתכוונו, אך שניהם אמת כי שרש התחלת הסיגים והקליפות אינו* רע גמור ושם הוא ענין לשם שמים נתכוונו. אמנם מה שמשתלשל למטה מטה נעשה סיגים קשים יותר ומקטריגים ממש ואמר החנם ירא איוב כו'".

לקו"ת מסעי צב,א "וז"ש גבי עמלק ואחריתו עדי אובד וכמשנ"ת בד"ה חייב אינש לבסומי בפורי' ע"ש וזהו דלפעמים אמר שטן ופנינה לש"ש נתכוונו ובמ"א אמרו נתן עיניו במקדש ראשון כו' וכמ"ש במ"א")

והענין הוא, ששרש הרע המחייהו, הוא טוב.

כמבואר בזהר שם, "וכי יש עבדא דמריד במאריה?!"

הגם שיש כמה עבדים המתפרצים מאת אדוניהם?

אמנם הם בשר ודם וחיותם נפרדים זה מזה.

אבל עבדי ה' שמקבלים חיותם ממנו ית', והוא המחיה את הכל, איך יש חיות לדבר שכנגדו?!

ומשני, שהוא עד"מ הזונה עם בן המלך.

וזהו דבר המחיה את כל הרעות.

ושרשם למעלה הוא טוב, וכשיורד למטה ע"ד השתלשלות, נעשה באמת רע גמור ודינים גמורים, הן במילי דעלמא והן במילי דשמיא.

והנה כשבא לאדם איזה יסורים ר"ל יחשוב, כי לא למראה עיניו ישפוט שרע הוא, אלא באמת שרשו הוא טוב.

כי ממנו ית' לא תצא הרעות, כי אם רק טוב גמור.

(לכאורה אם כוונתו להפסוק באיכה ג,לח, כמו שמציינים בהמ"מ, הרי שם כתוב "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", א"כ איך מביא ראי' שרק רע אינו יוצא ממנו ית', ושם מפרש רש"י שבין הטוב והרע הם תוצאות של הבחירה של האדם ובאים כהמשך באופן טבעי ממעשיו.)

רק שהוא אינו מושג בשביל שלא יוכל לירד לעולם השפל ונשאר למעלה.

(ע' בסש"ב פרק כ"ו ובאגה"ק ד"ה להשכילך בינה).

וזהו (היינו הרעה שכולל בתוכו הטוב שאינו משג) נקרא, "מיכלא דקיק" (צריך לברר מאין הציטוט "מיכלא דקיק" ולכאורה פי', מיכלא = מיכל, שמונח בו, דקיק =דק, היינו שכולל בתוכו הארה דקא) היינו שהוא, (הרע) באמת חיותו ית'.

(וע' בזהר בראשית ד"ח ע"ב כחוטא דקיק כו').

(שם מבואר שישנו חוט דק (דקיק) בין המלכות וסט"א שע"י זה נותן לה קיום בהארה מועטת.)

וזהו בכל מאדך כמאמר טוב מאד טוב זה מלאך החיים מאד זה מלאך המות שהוא טוב מאד בלי שיעור וגבול אלא שעדיין לא בא לידי גילוי ואינו מושג (וע' בזהר ר"פ יתרו דס"ח ב' ובהרמ"ז שם ועמ"ש ע"פ אלה מסעי). וזהו יסר יסרני י"ה שהוא בתחלת השם תחלת התגלותו שעדיין לא בא לידי גילוי ואינו מושג שעדיין לא נתגלה הכל. וזהו ענין נחום איש גם זו שהיה אומר גם זו לטובה מפני שהיה מתבונן באמת ששרש הרע הוא הטוב והביאו למעלה אל שרשו למקום אין ושם הי' יכול לעשות השתנות כמאמר ר' חנינא בן דוסא מי שאמר לשמן וידליק כו' (ועמ"ש סד"ה זאת חקת התורה בענין מי יתן טהור מטמא). וזהו ענין התפלה שבגוף האדם בעולם הזה שהנשמה בתוך הגוף סובלת צרות ויסורים שרצונה לידבק ביוצרה והגוף אינו מניחה וכמו גלות השכינה שמוכרחת להחיות גם הרשעים, כך הנשמה מוכרחת להחיות את הגוף וכל כוונתה אינה בשביל עצמה רק בשביל להעלות הגוף מעפר, וצריך לבררו ככסף ביד הצורף כל מה שיש תערובות יותר צריך לברר וללבן בלהב אש היותר גדול כן צריך לברר הגוף מהיצה"ר ולהביאו אל שרשו כמשל בן המלך עם הזונה הנ"ל, וכל מה שיש תערובות רע ביותר צריך להפריד ע"י אש יותר גדול וחזק בתפלה לדבק בקונו (ועמ"ש בפ' אמור ע"פ ונקדשתי), ולכן בבית ראשון שלא היה הרע הרבה לא היו צריכין לתפלה בהתלהבות כי אם כל מעשיהם היה להביא הרע והדינים אל שרשם ע"י הקרבנות היה דיים, אבל בבית שני התחילו לתקן התפלה והיתה קצרה לפי ערך הצטרכות האש ותערובות הרע שהיה בקרבם. ואנחנו צריכים להתפלל יותר ויותר בהתלהבות מאד. וכן בכל דור ודור למטה צריך להתפלל בהתלהבות גדולה ולא כי אכשר דרי אדרבה מפני גודל הרע אשר נתערב ונתרבה בכל דור ודור צריך להפרידו ע"י אש חזק בתפלה ולברר הרע אשר בקרבו ולהביאו אל שרשו כמשל בן המלך עם הזונה הנ"ל שיחשוב החיות של הרע המחייהו איך יש לו חיות מהקב"ה כי בלעדו לא היה יכול לחיות והקב"ה מחייהו ע"ד הנ"ל. א"כ אין רע כלל וכן כל היסורים בעניני עוה"ז כשחושב ע"ד הנ"ל יתפרדו כל פועלי און. וכענין נחום איש גם זו גם כל הצדיקים היו ע"ד זה רק נחום איש גם זו היה יכול לשנות המשכה מלמעלה למטה שהי' נראה באמת למטה שהוא טוב בגשמיות ולכן נק' גם זו שהוא מושג (וע' בע"ח שער לאה ורחל פ"ה בענין גם, ובמה"ב שם והנה הגם מאיר כו' והוא המשכה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא הנק' זו, וע' עוד מענין גם בע"ח שער א"א פי"ד ועמש"ל בד"ה וזה מעשה המנורהסב בבענין ואנכי אעלך גם עלה דהיינו שבחי' גם יהיה לו ג"כ עליה ומזה הוא ענין נחום איש גם זו). אבל כל הצדיקים אפילו שהי' מחשבותם על זה הדרך היה נשאר למעלה כך כמו שהיה בתחלה בלי מושג הטוב ההוא. וזהו ענין נחש הנחשת שהיה צריך להשימו על הנס שהיה צריך לה להגבהת הנחש למעלה ומסתכלים כלפי מעלה כלו' שלא יחשוב שהנחש נפרד א"כ הוא רע ממש ונשאר רע. אבל כשיחשוב את הנחש בהגבהתו למעלה בשרשו שאינו נפרד מאתו ית' וחיותו משם הוא ע"ד משל הזונה עם בן המלך הנ"ל א"כ אין רע יורד מלמעלה ולכן היה נחשת שמשתנה לכמה גוונין ע"י אין. והמ"י. (עיין מענין נחש הנחשת בזח"ב תרומה (קמ"ח ב') והובא בע"ח שמ"ט פ"ג ועמק"מ שם, והיינו שמיתוק הגבורות קשות דנחשים השרפים זהו ע"י נחש הנחשת שהוא ת"ת דק"נ דאצילות* והיינו ע"י שמסתכלים כלפי מעלה להגביה ק"נ לשרשו שמעולם התהו ועי"ז מתגבר הטוב שבו שאין רע יורד מלמעלה ואז מתקשר הטוב שבת"ת דק"נ דאצילות בת"ת דקדושה דאצילות כו'. והנה ע"י ת"ת דקדושה נעשה ג"כ מיתוק הגבורות דקדושה בחסדים וזהו ענין שלום בפשמ"ע וכמ"ש במ"א באגה"ק ע"פ והיה מעשה הצדקה שלום כו' ע"ש, ומזה נמשך אח"כ ג"כ השלום בפשמ"ט בהיכלות דבי"ע עד שגם בהיכלות דנוגה מתגבר הטוב ונמתק הרע והיינו ג"כ ע"י ת"ת דנוגה נחש הנחושת כו'. אך היינו דוקא ע"י שמסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וע' עוד בזהר ח"ב (דרכ"ט א' ר"ס א' ודרל"ג א' קמ"ז א') וע' בזהר פ' מקץ (דף ר"ד ע"א) וע' ברבות פ' נח פל"א (דל"ג ע"א) מענין נחש הנחשת וכעין זה הוא בירושלמי ספ"ג דר"ה):