Video part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4 Video part 5
ביאור הדברים ע"פ אני כו' דפ' ציצית וענין בשעה שישראל אומרים יהא שמיה רבא כו'.
להבין ענין הרצון שנתבאר שהוא בחי' חיצוניות נגד השכל, דהלא הרצון גבוה מהשכל? (כי הרצון הוא בחינת כתר, והשכל הוא בחינת חכמה. וזהו שמבקשים: יהי רצון, ועמ"ש בד"ה מה יפו פעמיך ובד"ה מזוזה מימין).
אך הענין. כי יש ב' בחי' שכל.
א', הוא בחי' חכמה, אבא דאצילות שיונק ממזלא דאריך, והוא למטה מהרצון שהרי יניקתו מבחי' שערות בלבד, הנמשכות מבחינת גלגלתא שהוא רצון, ואין ערוך השערות לגבי בחי' גלגלתא עצמה.
והב', הוא בחינת מוחא סתימאה, שהוא בחינת שכל הנעלם מכל רעיון, והוא למעלה מן הרצון, כי בו הוא בחינת תענוג, שהוא בבחי' א"ס ממש.
(והרצון הוא בחי' חיצוניות של מו"ס. וכמו הגלגלת לגבי המוח שבתוכו. שבחינת מו"ס הוא הפנימיות של הרצון, שהוא הטעם הכמוס של הרצון.
וכל זה מבואר בע"ח (שער כ"ב פ"ה) כי המוח הסתום שבכתר כו' בכתר יש בו בחי' פנימיות שהם מוחין שבו בעצמו כו' ע"ש. הרי מבואר מזה דבחי' מו"ס זהו פנימית דגלגלתא שהיא חיצוניות שלו. וכמשנ"ת גם כן במ"א בביאור ע"פ: כי על כל כבוד חופה)
ונקרא: סתימאה - כי אינו בא לידי גילוי כלל. מה שאין כן חכמה דאצילות דאתפתחא לל"ב שבילין. וכמ"ש בזהר ח"ג (דקכ"ח סע"ב) שזהו ענין ונהר יוצא מעדן כו'.
והמשכת החכמה דאצילות מח"ס הוא על ידי שערות. ועל זה נאמר: וזרח משעיר למו[1] (עמ"ש מזה בביאור ע"פ ואהיה אצלו אמון, וע"פ תורה צוה כו') שבחינת שערה א' בלבד נמשך להיות מושג, ולהיות תענוג הנשמות בג"ע כו'.
וגם המשכת השערות ויניקתן מח"ס הוא ע"י בחי' גלגלתא שמכסה על מו"ס. דהיינו שהרצון מסתיר ומעלים את בחינת מו"ס שלמעלה מהרצון, ולהיות רק שערה לבד נמשכת על ידי הגלגלת כו'.
ולכן מבואר בענין מנין הע"ס, דלפעמים הכתר נמנה במנין הע"ס, ופעמים הדעת נמנה ואז אין הכתר נמנה. והיינו, כי כשמונים בחינת חיצוניות הע"ס אזי גם הכתר נמנה במנין הספירות, כי חיצוניות הכתר דהיינו הרצון נמנה בכלל עשר ספירות. אבל בבחינת פנימיות אין הכתר נמנה - כי פנימיות הכתר הוא מו"ס, שהוא בחינת א"ס ממש ואינו בכלל ע"ס, אלא שהוא מקור כו'. ואז החכמה דאצילות היא הראשונה שבע"ס ראשית חכמה.
(ולפי זה, מה שכתוב במ"א בדוכתי טובא בענין תורה ומצות, בהא דלפעמים משמע שהתורה היא למעלה מהמצות, ופעמים משמע שהמצות הם למעלה מהתורה, שהענין הוא ששניהם אמת.
כי התורה היא מבחי' מוחא והמצות מבחי' גלגלתא. ויש מעלה במוח שאינו בגלגלתא שהוא בחינת פנימית, ויש מעלה בגלגלתא שהוא חיצונית עליון יותר כו' - צ"ל לפ"ז דהיינו לפי שהתורה נמשכת מחכמה דאצילות ולגבי חכמה דאצילות שייך לומר כן, שעם היותה בחינת פנימית וגלגלתא היא חיצוניות אך לפי שהיא חיצונית הכתר לכן בבחינה זו היא גבוה יותר מהחכמה דאצילות. ואף על פי כן בבחינה א' יש מעלה בחכמה יותר להיותה בחינת פנימית וגלגלתא היא בחי' חיצוניות. וכ"מ בע"ח שם שכ"ב פ"ה, ובפרק א' אות ב' במ"ש: לכן בבחי' זו המוחין הם עיקרים כו' ע"ש.
אבל מו"ס שהיא פנימית הכתר, היא למעלה לגמרי מבחי' גלגלתא שהיא חיצוניות שלו. מאחר דמו"ס הוא הבחינה שבכתר שאינו במנין הע"ס כלל, פשיטא דבחי' זו הוא למעלה לגמרי מבחינה שבכתר שהוא במנין הע"ס. כי הבחי' שאינו במנין הע"ס, היינו לפי שהיא בחינה תחתונה שבמאציל: דאנת הוא חד ולא בחושבן. וכמ"ש בע"ח שמ"א פ"ג.
ואע"ג דבע"ח שם איתא: דזהו בחי' עתיק, ומו"ס הוא בבחי' א"א - אך הרי ע"ז נתבאר כאן, שבמו"ס הוא בחי' תענוג שהוא בחי' א"ס ממש, ור"ל דבחי' עתיק שהוא בחי' תענוג הוא מתגלה בח"ס בבחי' פנימית ממש. משא"כ בחי' גלגלתא שהיא חיצוניות. וכמ"ש בע"ח (שכ"ב פ"ה) באריכות. וע"כ מו"ס אינו במנין ע"ס, ע"ד מ"ש בע"ח (שמ"א פ"ג). ועיין מ"ש בביאור ע"פ שוש אשיש מבואר כמ"ש כאן.
אמנם בביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות מבואר, דגם לגבי בחי' מו"ס, שייך לומר שיש בחי' בגלגלתא שהיא גבוה יותר. כי מו"ס היא חכמה שבכתר והוא מקור התורה וגלגלתא הוא כתר שבכתר, והוא מקור המצות אלא שהיא חיצוניות כו'. וכן נת' עוד במ"א. ולכאורה זהו נגד מ"ש בע"ח (שכ"ב פ"ה) הנ"ל?
ולפ"ז צ"ל שהפנימית דכתר שלמעלה לגמרי מגלגלתא הוא מ"ש בע"ח שכ"ב ספ"ו: שהכתר שלו הוא אור רוחני מקיף עליו כו' אמנם החיצוניות שלו המתפשטים למטה כו' הוא הגלגלת כו' ע"ש.
וזהו ענין: רישא וגולגלתא ומוחי - המבואר בזהר פ' אמור. (דצ"ו ע"ב) ע"ש במק"מ דפי': רישא הוא עיקר הכתר שהוא בסוד אור מקיף, וגלגלתא הוא חיצוניות הכתר כו'. והרמ"ז כ' רישא הוא פנימית הכתר גלגלתא הוא סיום חיצוניותו המתפשט ונעשה גלגלתא כמ"ש בא"י עכ"ל. וכוונתו ג"כ למ"ש בע"ח שכ"ב ספ"ו: החיצוניות שלו המתפשטים כו'.
וא"כ לכאורה זהו סתירה למ"ש כאן, דבחי' מו"ס הוא הבחינה פנימית שבכתר שאינו במנין ע"ס, דאם כן הוא ודאי למעלה לגמרי מבחי' גלגלתא?
אך באמת י"ל דעכ"ז אין משם סתירה למ"ש כאן. כי הנה שני הדרושים דכאן ודשם מבוארים בע"ח. והיינו, כי מ"ש ע"פ יביאו לבוש מלכות הוא על פי מה שכתוב בע"ח (שער א"א פ"ג) אשר שם מבואר דגלגלתא הוא למעלה ממו"ס, כי הוא כתר דא"א ומו"ס הוא חכמה דא"א. וכן כתב הרמ"ז ר"פ אמור דפ"ח, והוא מיוסד ע"פ מאמר האדר"ז (דרפ"ח סע"א). ועפ"ז נת', מ"ש דיש מעלה במצות הנמשכים מגלגלתא יותר מבתורה הנמשכת ממו"ס. ומכל מקום יש מעלה בתורה הנמשכת ממו"ס יותר מבמצות, כי מו"ס הוא בחי' פנימית כו'.
והנה מבואר שם בע"ח: שבתוך הגלגלת הזה יש בתוכו בחינת מוח סתום מאד מלבד מו"ס דא"א כו'. ובפ"ד כתב: שבחי' זו נמשך מבחי' רדל"א[2] שלמעלה מגלגלתא שלא יכלה להתלבש בא"א ואחזי נהוריה בהאי רישא כו'. ושם ספ"ז ביאר: דהיינו, ששם מתגלה הדעת דעתיק והיא נשמה דא"א, משא"כ בגלגלתא מלובש חסד דעתיק שהוא מבחי' ז"ת דעתיק והוא בחינת רוח דא"א שלמטה מבחינת נשמה כו' ע"ש. ועמ"ש בענין בחינה זו בביאור ע"פ החלצו מאתכם כו'. ועיין מכ"ז בספר מבוא שערים. (שער שלישי ח"ב פרק ג' ד') וע"ש פ"ה במ"ש וזה תבין איך לפעמים כו' ע"ש.
ומכ"ז יובן דאין מכ"ז סתירה למ"ש כאן שהוא עפמ"ש בע"ח שכ"ב פ"ה כנ"ל - כיון דעכ"פ יש בגלגלתא מוח סתום מאד, ונקרא: חכמתא עילאה סתימאה - שהוא הפנימית, כתר שבכתר אשר הגלגלתא הוא בחינת חיצוניות שלו. ולכן בחי' זו אינו במנין ע"ס כיון שהוא נמשך מבחי' רדל"א דאחזי נהורא בהאי אוירא, ורדל"א הוא בחינה תחתונה שבמאציל שאינו במנין ע"ס, כמ"ש בע"ח שמ"א פ"ג. וי"ל שזהו ענין: רישא וגולגלתא ומוחי שבזהר פ' אמור הנ"ל.
וגם לפי מ"ש בע"ח שכ"ב ספ"ה יתפרש לשון הזהר היטב לפי מש"ש: מוחין שבו בעצמו כו' ומלבשת גם את המוחין הנקרא חב"ד כו' ע"ש. וזהו ענין: רישא ומוחי שהגלגלתא מלבשתם כו'.
עוד יש לומר, דמש"כ הוא על פי מה שכתוב בזהר הרקיע (דקי"ט ע"א) בפי' הספרא דצניעותא מהאריז"ל בפ"ק דהביא שם מ"ש באדר"ז: (דר"צ ע"א) ההיא חכמה דסתימא ביה בעתיקא קדישא. ועל זה פי': היינו בראש הא' העליון כי כחה שם בדקות והעלם גדול כו' - והיינו ברדל"א ממש. וע' מזה לקמן. ועל דרך זה נת' כאן בענין מו"ס שאינו במנין ע"ס כו' כיון שהוא ברדל"א ממש.
והנה על פי זה יש לומר גם כן הטעם דהדעת דאצילות משלים למנין ע"ס כשאין הכתר נמנה, והיינו למנין ע"ס בבחינת פנימית. דאלו בבחי' חיצוניות נמנה הכתר עצמו כדלעיל, רק בבחינת פנימית, שפנימית הכתר אינו במנין ע"ס כנ"ל, ואז הדעת משלים המנין. והיינו לפי שהדעת הוא בחינת פנימית. וכמו שנת' גם כן ע"פ: ואלה המשפטים בענין: משה משה לא פסיק טעמא, ובביאור על פ' מים רבים.
ועיין בע"ח שכ"ב פ"א אות ד', ובפע"ח שער הלולב פ"ג בד"ה להר"ר יוסף מערבי. וגם איתא בזהר הרקיע בפי' הזהר פרשה תרומה דקס"ו ע"ב: שכנגד ג' רישין דע"ק הוא באצילות בחינת חב"ד, נמצא הדעת שרשו מרדל"א כו' ע"ש. וכן משמע בע"ח שכ"ב שם.
ולכן הוא משלים למנין ע"ס בבחינת פנימית כשאין הכתר נמנה, דהיינו בחינת רדל"א שהוא בחינת פנימית הכתר שאינו במנין ע"ס כנ"ל. ועמ"ש מענין הדעת בביאור ע"פ החלצו כו' הנ"ל.
והנה זה פשוט, דאע"ג דשרש הדעת עליון דאצילות נמשך מלמעלה מעלה מבחינה שאינו במנין ע"ס, אעפ"כ הוא נמנה במנין ע"ס - כי המשכתו משם הוא ע"י כמה השתלשלות וצמצומים רבים, ולכן אע"פ שהמקור אינו נמנה בכלל ע"ס מ"מ הדעת הוא נמנה כו'.
ועיין בע"ח שער א"א רפ"ח ובשער כ"ה דרוש ב' סי' ט"ו ובספר מבוא שערים שער חמישי ח"א פ"ח. כי הדעת העליון כו' הוא מזלא קדישא דדיקנא דא"א כו'. וכ"ה בלק"ת בישעיה ע"פ מי מדד כו'. ועיין עוד בע"ח שכ"ה דרוש ב' הנ"ל סי' י"ז י"ח, ובלק"ת פ' שמות ע"פ כי סר לראות, ובהרמ"ז ר"פ ויקרא ובפ' אמור (בדף צ"ט ע"א) ור"פ קרח. ועמ"ש בביאור ע"פ אלה מסעי בענין חותמו של הקב"ה אמת. וע' בזח"ג (דקל"ו א' ודרצ"א א') ע"פ ובדעת חדרים ימלאו. ומכ"ז יתבאר ענין הנז"ל שהרצון עליון הוא בחי' חיצוניות לגבי הטעם והפנימית):
ב ועתה יש לבאר ענין: ישראל לי ראש - היינו שממשיכים הרצון עליון שבתוכו התענוג, דהיינו בחינת גלגלתא וח"ס ע"י קיום רצון העליון ב"ה.
כי הנה יש פלסופים המכחישים בהשגחה פרטית, מפני שנלאו להשיג איך יתכן בחי' רצון אצלו ית' במעשה האדם בעוה"ז, וכי כלום חסר כו'? שהרצון באדם אינו אלא למלאות מחסוריו משא"כ למעלה: אנת הוא שלימותא דכולהו - ומה חסר ח"ו עד שיהיה שייך רצון והשגחה אם מקיימים רצונו?
אמנם באמת הנה כך הוא הרצון עליון להיות בחי' ביטול היש. והיינו כי באמת בחינת א"ס הוא בחינת תענוג, כמ"ש: כי עמך מקור חיים[3] היינו מקור התענוגים, אלא שנמשך ממנו להיות תענוג מביטול היש. כי מטבע הטוב להטיב כו'. ואז ממילא נמשך ג"כ בחי' רצון: נתאוה הקב"ה כו' (היינו כדי להיטיב כו').
והרצון הוא תר"ך מצות תרי"ג דאורייתא עם ז' דרבנן שנקרא תר"ך עמודי אור. פי', כמו העמוד שנמשך מן הגג לארץ והוא מחזיק הגג. והיינו ע"י שעומד בקרקע ולפי שהקרקע היא קשה לכן מתקיים עמידתו בטוב משא"כ בעפר תיחוח כו'.
כמ"כ תר"ך מצות הם העמודים הנמשכים מן הגג הוא בחי' תענוג עליון שנמשך ומתלבש בהמצות, והן עצמן נשפלו למטה בקרקע עד"מ. דהיינו בעשי' גשמיות ציצית מצמר כו'. ומחמת שנעוץ סופן בתחלתן, וסוף מעשה במחשבה תחלה (שהעשי' שרשה לעילא כמ"ש במ"א, לכן הוא כמשל הקרקע הבריאה וחזקה שיש בכחה להחזיק העמודים כו') ע"כ עמידתם בטוב ויפה ויכולים להחזיק ולקבל המשכת התענוג עליון כו'. (וזהו ענין: ותומכיה מאושר. ע' בזח"א ד"ח ע"א ועמ"ש ע"פ: והארץ הדום רגלי).
וזהו ענין מנענע ראשו, שעי"ז מתנענע ממילא גם המוח שבתוכו עד"מ. וכך ע"י המשכת הרצון נמשך ג"כ התענוג שבתוכו.
וזהו ענין: יהא שמיה רבא מברך - פי' שמיה הגדול, היינו בחי' א"ס שלמעלה גם מבחי' כתר, שהכתר הוא הארת הסובב.
(ועיין בפע"ח שער השבת פכ"א וז"ל: סעודתא דעתיקא קדישא כו' לכן נקרא קדושה זו קדושא רבא בסוד שמיה רבא עכ"ל. וע' בזהר פ' תרומה (דקס"ה ב') ובפי' הרמ"ז שם. ועיין בזהר פ' משפטים (דק"ה א') ובמק"מ שם דפי' שמו הגדול הוא בינה. וע' בפע"ח שער הקדישים ספ"ב.
אך כבר נתבאר זה במ"א בביאור: דמזוזה מימין, דהכל א', כי התגלות עתיק הוא בבינה. ועמ"ש ע"פ: תגל נפשי באלקי, ובביאור ע"פ: ועתה יגדל נא, בענין: אם עונות תשמר י"ה אד' מי יעמוד כו'. ועמ"ש ע"פ ראה אנכי.
ועמ"ש עוד מענין שמו הגדול ע"פ: שיר השירים אשר לשלמה, ולקמן ע"פ: ע"כ יאמרו המושלים באו חשבון כו'. ועמ"ש ע"פ ואלה שמות בנ"י. ושם נתבאר דשם הוי' הוא שמו הגדול, וע"ש.
וי"ל עוד בענין שמו הגדול עפמ"ש בפ' בשלח ע"פ וירא ישראל את היד הגדולה שיש ב'* שמות הוי' ע"ש. ושמו הגדול י"ל דהיינו שם הוי' דלעילא. ועמ"ש במ"א בפי' כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול כו'. וי"ל דזהו ג"כ פי' ועתה יגדל נא כח כו' שיומשך בחי' שמו הגדול. ועיין בר"ח שער היראה פ"א מענין זה דהגדול)
וכדי להיות שמיה רבא מברך ונמשך למטה, היינו ע"י שמנענע ראשו שהוא בחי' גלגלתא וממילא מתנענע ונמשך ג"כ בחי' א"ס המלובש בו כו'.
(וע' מענין הנענוע בפע"ח שער הקדישים פ"ג בהג"ה, ובהרמ"ז פ' פנחס בפי' הזהר (דר"כ סע"א).
גם י"ל דפי' נענוע זה הוא ע"ד מ"ש וישע ה' אל הבל כו'. והוא כענין מ"ש במ"א בפי' לשון צלותא שהוא לשון הטייה, וכדלקמן בביאור ע"פ: ע"כ יאמרו המושלים באו חשבון. ע"ש).
וזהו ענין הקדישים שבתפלה, שהם להעלות העולמות. כמו אצל הודו בין עשיה ליצירה אומרים קדיש, שבזה הקדיש אנו מעלים העשיה ביצירה, כמ"ש בפע"ח שם פ"א.
והיינו כי א"א להיות עליית העולמות עשיה ליצירה אלא ע"י המשכה תחלה מיצירה בעשיה. וההמשכה הוא ע"י איש"ר שנמשך אור א"ס שביצירה כו', שזהו ענין: מנענע ראשו.
והגם שעיקר המשכה זו דנענוע הראש הוא ע"י העלאת מ"ן דק"ש שמע ישראל כו', וכמ"ש: כ"א ישראל יהיה שמך כי שרית עם אלקים, שע"י בחינת ביטול היש שזהו ענין: כי שרית עם אלקים - עי"ז נמשך שישראל יהיה שמך בחינת לי ראש - מ"מ צריך לומר ג"כ בדבור יהש"ר מברך כו'.
(ויובן עוד בפי' וענין: לי ראש, עפמ"ש במדרש ויקרא רבה פ"ב ובשוחר טוב פי"ט: כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם כו'. ונתבאר הענין במ"א ע"פ: וארשתיך לי כו', דר"ל לפי שענין לי רומז לבחי' מהותו ועצמותו, היינו בחי' עתיק שבו דייקא נאמר: לא שניתי - כי לית שמאלא בהאי עתיקא.
וזהו פי': לי ראש שהם בבחי' ומדרגה עליונה זו דבחינת גלגלתא ומו"ס דא"א ממש, שלמעלה מעלה מבחינת ז"א. וזהו ענין העליה שנעשה ע"י ירידת הנשמה בגוף. וכנ"ל שלהיות בבחינת: ישראל לי ראש - הוא ע"י כי שרית כו' ביטול היש דוקא.
ועמ"ש ע"פ: ואלה שמות שיש ב' עליות מבחינת יעקב. הא', בבחינת ישראל זוטא. הב', בבחי' ישראל סבא. ויש לפרש ענין ב' עליות אלו. הא', בבחי' גלגלתא ומוחא דז"א, שנק' ישראל זוטא.
ונק' בחי' זו ג"כ: לי ראש - כי ז"א בעתיקא אחיד ותליא. וגם כי בז"א הנה מבחי' מצחא ולמעלה, הוא בחי': כי לא אדם הוא, כמ"ש במ"א ע"פ צאינה וראינה כו'.
וגם כי לפעמים עולה ז"א עד שנמשך לו הכתר מא"א וע"י ממש, כמבואר בענין חג השבועות. ולכן גם בחי' ז"א נק' לי ראש.
אכן עלייה השנית שיהיה לעתיד, היינו בגלגלתא ומו"ס דא"א, וזהו: לי ראש ממש. ואפשר לומר שעלייה זו זהו ענין: ישראל סבא, כי סבא הוא בחי' עתיק יומין כו'. ועלייה זו ע"ד מ"ש בספר הגלגולים ספי"ז שהיה עולם האצילות עולה עד א"ק כו', ע"ש.
ואפ"ל שלכן נאמר לו ב"פ ישראל יהיה שמך. א', ע"י המלאך (וישלח ל"ב כ"ט). ב', (שם ל"ה יו"ד) ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. ועמ"ש בפי': כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, בד"ה ה' לי בעוזרי. וכ"ז נמשך ע"י כי שרית כו', וכמש"ש ע"פ: ואלה שמות - שעליות אלו נמשכים ע"י הירידה תחלה בבחי' גלות מצרים, ואז ע"י יצ"מ נעשים עליות אלו כו'):
ג והנה ההמשכות הם עכשיו בהעלם ולעתיד יתגלו. וזהו: אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. - פי', ע"ד מ"ש: ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי' לי לאלקים. שאצילות נקרא הוי': יו"ד חכמה, ה' בינה, וקוצו של יו"ד כתר. ואלקים הוא בחי' מל', שעיקר התהוות היש ודבר נפרד לגמרי היא ממלכות דאצילות.
וזהו ענין שם אלקים המעלים להיות התהוות היש ונפרד, שהן הנבראים דבי"ע מלאכים ונשמות. וכמ"ש: כי שמש ומגן הוי' אלקים - דשם אלקים הוא מגן ונרתק לשם הוי' שמסתיר. וזהו ענין הפרסא המפסקת בין אצי' לבריאה.
משא"כ באצילות ששם הוא בחי' גילוי אור א"ס ב"ה. ונק' אצילות: הוי' - לשון התהוות ע"ש ההשפעות מכתר לחכמה ומחכמה לבינה, מוחין דאבא מוחין דאימא הכל בחי' גילוי אור.
ופי': והיה הוי"ה לי לאלקים - היינו שלעתיד יהיה הוי' זה נחשב כמו אלקים, לפי שיתגלה בחי' א"ס שלמעלה מאצילות, כמ"ש: עד יעבור עמך הוי' כו'. (ועמ"ש ע"פ האזינו השמים) והוא בחי' שמו הגדול. ובהגלות נגלות בחינה זו אז שם הוי' כאלקים חשוב לגבי גילוי עצום הזה. (ועמ"ש בביאור ע"פ שובה ישראל בד"ה איתא במ"ח במסכת יומא).
וזהו פי': אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ להיות לכם לאלקים - שע"י יציאת מצרים יהיה גילוי זה עד שהוי' כאלקים חשוב.
כי הנה יציאת מצרים ישנו בכמה מדרגות. הא' העלי' מבי"ע לאצילות ביטול היש לאין. ואמנם באצילות ג"כ שייך בחינת יצ"מ, כי גם אצילות הוא בבחי' מיצרים וגבולים, ונק': מדות, מדת החסד כו' שהם בבחי' מדה וגבול. שאם היה החסד בלי גבול לא היה עונש לרשעים כלל כו'. והיינו לפי שהאורות מלובשים בכלים שהם המגבילים לכן יש מצר עד כאן כו'. (וז"ש בפרקי היכלות רל"ו אלפים רבבות פרסאות הוא שיעור קומה, והיינו בחינת כלים דאצילות שהן בבחינת גבול ותכלית. ע' באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי בשם הע"ח) משא"כ למעלה מאצילות.
כי הנה עיקר בחינת המיצרים והגבולים זהו בעולם התיקון, שהאורות מועטים והכלים מרובים, ובתהו האורות מרובים מהכלים כו'. אמנם א"ס ב"ה הוא למעלה מבחינת כלים לגמרי ואין שייך בחינת מיצר וגבול, ולכן בחינת עלייה מאצילות בלמעלה מאצילות נקרא ג"כ יציאת מצרים כו'.
(וכמ"ש במ"א בביאור ע"פ אלה מסעי, דלכך כל המ"ב מסעות עד ירדן יריחו נקרא הכל יצ"מ. כי יריחו הוא בחי': ריח בגדיו, בחינת מקיפים כו' שלמעלה מבחי' כלים ואור פנימי לכן עד בחי' זו נק' עדיין יצ"מ. ולכן ג"כ כל זה נמשך ע"י בירור נה"ב ששרשה מעולם התהו ששם האורות מרובים כו'.
וזהו ג"כ שיצ"מ יש גם בצדיקים כו'. ואפילו במרבע"ה[4] שהיה לו גילוי אצי' ממש היה שייך בו מצות יצ"מ בכל יום, והוא ע"ד הנז'.
ולקרב הדבר אל השכל בעבודה איך שייך מדרגות רבות מאד ביצ"מ. הנה נת' ע"פ: במדבר סיני באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים כו' - דלחדש השני וכן לשנה השנית ר"ל שצ"ל בבחינה שנית מיציאת מצרים. דהיינו אחר שיהיה סור מרע גמור בתכלית אז יוכל לבא לבחי' מדבר סיני שהוא ענין צאת הנפש מנרתקה לבושי נוגה כו' ע"ש.
וב' בחי' יצ"מ שנזכר כאן: מבי"ע לאצי' ומאצי' למעלה - זהו עוד למעלה מב' בחי' הנ"ל. דהיינו שאחר צאת הנפש מלבושי נוגה שייך בחי' יצ"מ מבי"ע לאצי'. וענין זה בנפש, כי בי"ע הוא בחי' אהבה ויראה יש מי שאוהב כו' משא"כ אצילות זהו בחינת ביטול שלמעלה מבחי' אהבה. וכמו ענין השתחוואות דשמו"ע הוא למעלה מבחי' ואהבת דק"ש כו'.
והנה בבחי' ביטול ג"כ יש דרך כלל ב' מדרגות זה למעלה מזה: ביטול היש וביטול אמיתי דח"ע. וכמ"ש במ"א בענין שבת תתאה ושבת עילאה, שהם ב' בח' ביטול הנ"ל. ועד"ז יש ג"כ הפרש בין יחוד וביטול המדות דאצי' שנק': איהו וגרמוהי חד, לבחי' ביטול דח"ע, שנק': איהו וחיוהי חד, וכמ"ש במ"א.
ועד"ז יובן ענין יצ"מ דמשה, שהיה בו גילוי בחי' אצילות, ואעפ"כ היה צ"ל בבחי' יצ"מ בכל יום, דהיינו העלייה לבחי' ביטול אמיתי דחכמה עילאה ממש.
עוד יש לבאר ענין זה ע"ד מ"ש במ"א בענין: דא מוחא לדא, ודא קליפה לדא - שבחי' אהבה דכי הוא חייך, עם היותה מוחא, עכ"ז נק' קליפה לגבי אהבת: בכל מאדך בלי גבול כו'. וכמ"ש ג"כ ע"פ מקושש עצים, שבחי' זו נקרא עדיין בגמ' בזמן שאין עושין רצונו של מקום. ובחי': עושין רצונו של מקום - זהו בחינת בכל מאדך כו' ע"ש.
וכן בבחי' מאדך יש מדרגות אין קץ, שמה שאצל זה נק' מאדך לפי שהוא למעלה מהכלי שלו, הנה לגבי בחי' צדיק גדול יותר נחשב עדיין לבחי' גבול לפי ערך הכלי שלו שרחבה יותר והמאדך שלו גבוה יותר. וז"ש לע"ל: וגבה מאד - שבחי' בכל מאדך יהיה בבחי' גבוה הרבה יותר כו'.
וכמו שהוא באהבה כך ג"כ בביטול. כי ביטול דבי"ע נק' יש וסיגים לגבי ביטול דאצי', וכעד"ז באצי' עצמו כו'.
וזהו: ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה את כו' - כי ישראל הוא בחי' לי ראש, שהוא מדרגה גבוה מאד כדלעיל, והי' מהראוי שא"א להגיע לבחי' זו כ"א אחרי עומק הביטול בתכלית, שהרי בחי' זו הוא למעלה מאצי' כנ"ל. ואעפ"כ: מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה כו' - שהיא היראה המביאה לקיום מצותיו ית' בסור מרע ועשה טוב. שהן הן בחינות ראשונות דיצ"מ עכ"פ, שעי"ז ג"כ יוכלו להגיע להיות בחינת לי ראש. ועיין בבינוני' פמ"ב).
וזהו: אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים - שע"י יצ"מ נמשך גילוי בחי' אור א"ס שלמעלה מאצילות. והוא ענין: עד יעבור עמך הוי' כנ"ל, ואז שם הוי' שהוא בבחי' אצילות יהיה נחשב בבחי' שם אלקים כו'. וכמ"ש יעקב: והיה הוי' לי לאלקים.
והיינו דוקא ע"י: ושבתי בשלום אל בית אבי, בחינת יצחק, כדכתיב: צחוק עשה לי אלקים - שהתגלות התענוג עליון נמשך מבחי' ביטול היש לאין, דהיינו בחי': כי שרית עם אלקים כו'.
וזה היה ענין יעקב שיצא מבאר שבע, היינו מבחי' אצילות וילך חרנה בבי"ע, לברר בירורים: י"ב שבטים לאה ורחל - שבירר כ"ז בזמן עשרים שנה שהיה אצל לבן חרנה.
ואח"כ: ושבתי בשלום אל בית אבי. בחינת עליות וביטול במדרגות עליונות מבתחלה, כביטול שכל בשכל גדול יותר, וכביטול העלול בעילתו כו', אז: והיה לי לאלקים כנ"ל.
וכך גם לעתיד יאמרו ליצחק כי אתה אבינו. כי יצחק הוא בחי' תענוג עליון, ל': צחוק עשה לי אלקים - שיתגלה מבחינת ביטול היש: כי אברהם לא ידענו כו'. כי יצחק הוא בחי' כמעלת הזהב על הכסף, גבורות שלמעלה מהחסדים כו'. (ועמ"ש בפ' ויצא ע"פ ושבתי בשלום, ובפ' תולדות ע"פ אלה תולדות יצחק):
ד והנה אחר כך כתיב: אני הוי' אלקיכם פעם ב'. והוא כי כל הנ"ל בענין יציאת מצרים, לצאת מן המיצרים וגבולים כל אחד וא' כפי עבודתו - זהו בחי' עליות ממטה למעלה.
אמנם עיקר תכלית המכוון הוא להיות המשכות אור א"ס ב"ה למטה דייקא. וכמו שכתוב: לא ברעש ה', ואחר הרעש אש, לא באש ה'. ופי' בזהר: (פ' צו דף ל' ע"א) דרעש היינו מ"ש: ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול. והיינו בחי' אופנים וחיות שמתנשאים ברעש גדול. ואש היינו בחי' השרפים. (וע"ש מ"ש המק"מ: א"נ י"ל מ"ש רבי יצחק כו').
כי השרפים הם בבריאה, והאש הוא לה' לעלות בבחינת אצילות. (עמ"ש בפ' בראשית בביאור ע"פ כי כאשר השמים החדשים) ואינן רק עולים. אבל לא נמשך על ידם בחינת אצילות למטה בבריאה ממש. וזהו: לא באש הוי' - שאין שם הוי' שהוא אצילות נמשך למטה בהאש שלהם דהיינו עולם הבריאה. וכן רעש דאופנים ג"כ לא נמשך שם הוי' עי"ז למטה. וזהו: לא ברעש הוי'.
שהרי המלאכים בקשו שתנתן להם התורה, שהיא בחי' המשכות אלקות, ולא נתנה להם אלא לישראל דוקא שהם הן שיכולים להמשיך. [עמ"ש מזה בפ' יתרו ע"פ זכור את יום השבת].
וגם שלמטה בעוה"ז הוא דוקא הכלי לזה ע"י ציצית ותפילין כו', כי נעוץ סופן כו'. וכנ"ל מענין תר"ך עמודי אור שהעמוד עומד ע"ג קרקע דייקא כו'. וכן החיות נושאות ומנושאות עם הכסא, אבל לא נזכר שימשיכו למטה כו'.
וזהו ענין: אני הוי' אלקיכם שנאמר פעם שנית אחר יצ"מ, שהוא ענין המשכת מ"ד. ויצ"מ הוא העלאת מ"ן, ביטול היש כו'. וההמשכות הן ע"י ב' בחי': מ"ע ומל"ת. ביטול היש לאין בבחי' ועשה טוב ברמ"ח מ"ע. והפרדת הרע, ע"י סור מרע, ע"י ל"ת: לא תאכל חלב כו' - שהם דברים שאין להם עלייה והם פנימיים, ושעטנז מקיפים. וכ"ז הוא ע"י בחכמה אתברירו.
וכן בטומאה וטהרה, יש דבר שמקבל טומאה כו' ויש דבר שאינו מקבל טומאה כו' - אלא שהוא מבחי' דעת. וכמארז"ל: חכמה זה סדר קדשים [היינו בחכמה אתברירו כנ"ל] ודעת זה סדר טהרות.
[ועמ"ש מזה בביאור ע"פ שחורה אני, ובפ' אחרי ע"פ לטהר אתכם כו'. ועמ"ש באגה"ק בד"ה למה נסמכה. ולזאת מטהרת הטמא כו'. וע' בזהר פ' פקודי (דרכ"ג ע"א) מענין חכמה ודעת, ובאדר"ז (דרצ"א א). ועמש"ל בענין דעת].
וכללות הענין, שע"י ביטול היש לאין מעורר ג"כ למעלה המשכת אין האמיתי, אור הכתר ביש דאצילות. כי על חו"ב כתיב: להנחיל אוהבי יש, קנה חכמה קנה בינה - ב"פ קנה גימטריא יש. וכתיב: והחכמה מאין תמצא, מכלל שהיא עצמה אינה עדיין בחי' אין.
וכמ"ש בזהר ח"ג (קכ"ט א') שזהו ענין מ"ש: היש הוי' בקרבנו אם אין - פי' אם ההארה הנמשכת להם משם הוי' הוא מבחי' יש שהוא חו"ב, או מבחי' אין.
(כי מה שנמשך בחו"ב שייך בחי' השגה ולכן נקרא יש. משא"כ אין הוא מה דלית מחשבה תפיסא בי') והעיקר הוא ההמשכה כנ"ל:
וענין חסדי ה'. חסד עילאה הוא רב חסד שיתגלה לע"ל. וזהו: וחסדי מאתך לא ימוש כו', כמ"ש בזהר (ח"ג קל"ו ב').
אך הכלי לזה הוא חסד דאצילות, שעליו אמרו: וכמה גופין תקינת לון כו' חסד דרועא ימינא כו', והוא כגופא לגבי נשמתא לבחי' ורב חסד כו'.
(ועיין באגה"ק ד"ה וילבש צדקה. ובמ"א נת', דפי': כמה גופין תקינת לון קאי על ע"ס דבי"ע, וחסד דרועא ימינא הוא חסד שבע"ס דבריאה שהוא כלי לחסד דאצילות שנק' נשמתא, כמו שהגוף הוא כלי לנשמה.
ועד"ז ג"כ חסד דאצילות, הוא כלי לגבי רב חסד שהוא בחי' נשמתא לנשמתא כו'.
ועד"ז יש לפרש מ"ש בזהר ח"ג שם: וחסד דקשוט לאו בחיי גופא אתמר אלא בחיי דנשמתא - פי' חסד דאצי' נק' חיי גופא שהוא חיות ומקור לע"ס דבי"ע שנקרא גופא כנ"ל. וחסד דאצי' הוא נשמה להן כנשמה המחיה את הגוף. משא"כ בחי': רב חסד לא שייך כלל שיהיה אפי' נשמה לע"ס דבריאה יצירה עשייה. אלא שהוא נשמה המחיה חסד דאצי'. וזהו חיי דנשמתא כו', וכנ"ל שהוא בחי' נשמה לנשמתא כו').
וענין: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה - שיש ב' תורות. תורת ה', ותורתו. הנה למטה היינו תשב"כ ותשבע"פ. (ועמ"ש ע"פ: נאוו לחייך בתורים).
אך באמת הנה יש ב' תורות, והוא מ"ש בספר הבהיר (נ"א במעין חכמה): דוד המלך ע"ה היה מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה - פי' תורה שלמעלה היא ג"כ המשכות אלא שהמה ע"פ אופן אחר לגמרי, ולא נתגלה אלא להאבות. אברהם ויצחק חפרו בארות, ויעקב היה עובדא שלו במקלות. והוא ענין אחד עם תפילין שלנו. (כמבואר בזהר ויצא דקס"ב א') ואם אחד מישראל דעתה יעשה זאת - לא יפעל כלום. וכן חנוך היה תופר מנעלים ועל כל תפירה כו'[5] - היינו מפני שהמשכתם היה כמו בתורה שלמעלה. (ועמ"ש קצת כעין זה ע"פ וישלח יעקב וע"פ ויקח מן הבא בידו מנחה)
משא"כ תורת משה, שהיא: מורשה קהלת יעקב - היא איך ומה שימשיך כל אדם כו'. (ועמ"ש ע"פ אם בחקתי תלכו ע"ש) וזהו ענין תורת ה' ובתורתו. והיא חכמה עילאה שלמעלה גם מכתר, וחכמה תתאה.
(ועמ"ש בפ' יתרו ע"פ: וכל העם רואים בענין אל תאמרו מים מים כו'. ופי' וענין חכמה עילאה שלמעלה גם מכתר י"ל עפמ"ש בפי' האריז"ל לספרא דצניעותא בפ"ק והוא בזהר הרקיע (דקי"ט ע"א) שהביא שם מ"ש באדר"ז (דר"צ ע"א) ע"פ אלקים הבין דרכה כו' וז"ל: א"נ מקומה - היינו מו"ס עצמה, ודרכה - היינו הראש הב' שמשם יצאה למקום מו"ס. וכ"ש ההיא חכמה דסתימא ביה בע"ק, היינו בראש הא' העליון, כי כחה שם בדקות והעלם גדול כו' עד נמצינו למדין דמו"ס ראשיתה דיליה סתום בעתיקא כי שם שורשה כו' עכ"ל.
והיינו ברדל"א ממש אשר שם העצמות העליון, כמבואר שם והובא ג"כ כ"ז בספר הדרת מלך על סד"צ (דרט"ז ע"ב).
וזהו ענין חכמה עילאה שלמעלה גם מכתר, והיינו לפי שהיא שרש החכמה שברדל"א ממש שהוא, מל' דא"ס שלמעלה מגלגלתא דא"א שהוא הכתר כו'.
וזהו ג"כ ענין הנז' בביאור ע"פ: כי אתה נרי - בענין התורה שמקורה ושרשה הוא במו"ס, והיינו בחי' חכמה שבכתר ע"פ קבלת מהרמ"ק. וע"פ קבלת האריז"ל הוא הגבה למעלה במל' דא"ס. וע"ש שמקור זה נמשך בתורה שלפנינו בגשמיות נעוץ תחלתן בסופן דייקא כו').
והנה כנגד ב' בחי' שנתבאר, שיש חסד דקשוט שיתגלה לע"ל, וכן תורת ה', והכלי לזה הוא בחי' גמ"ח ותורה צוה לנו כו' - כנגד זה נאמר בפ' ציצית ב"פ אני הוי' אלקיכם. הא' נגד הכלי, והב' נגד מה שיתגלה לע"ל בחי' חסד דקשוט ותורת ה'.
ולכן נאמר פסוק זה בפ' ציצית דוקא - כי בציצית יש ב' בחי' המשכת, ל"ב חוטין ל"ב נתיבות חכמה והטלית שהוא המקיף שרומזין לשני בחי' תורה ומצות, והם כלים להמשכת הנ"ל:
ה ולתוספת ביאור מעט בענין שנאמר ב"פ אני הוי' אלקיכם. הנה מתחלה יש להקדים מ"ש בזהר פ' וישלח דף קע"ד א': כמה דקב"ה לזמנין אתקרי הוי' ולזמנין אתקרי אלקים, ה"נ לזמנין אקרי ישראל ולזמנין אקרי יעקב. וכלא בדרגין ידיען.
והענין כמ"ש במ"א ע"פ: ויברא את האדם בצלמו בצלם אלקים - ב"פ בצלם, כנגד ב' בחי' שיש בנשמה. הא', המתפשטת ומתלבשת בגוף כו', ובחי' הב', היא בחי' הנשמה שעומדת למעלה בבחי' מקיף כו'. וזהו ג"כ ב' השמות דיעקב וישראל, שהן כנגד ב' בחי' הנ"ל שבנשמה. ושרשן מב' שמות הוי' אלקים. ועיין בזהר ר"פ במדבר.
והנה נודע ענין: יחוד הוי' אלקים, וכמ"ש לעיל פ' וארא ע"פ וידבר אלקים כו' אני הוי' ע"ש. וכך נמשך גילוי אלקות מבחי' הנשמה שלמעלה מן הגוף בתוך הנשמה המלובשת בגוף. וכמ"ש גבי חברי דניאל: אבל חרדה גדולה נפלה עליהם. וארז"ל: משום דמזלייהו חזי, שחלק הנשמה שלמעלה מהגוף נק' מזל, ע"ש שממנו נוזל ונמשך בחלק הנשמה שבגוף.
וזהו: לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך - שמאיר ונמשך מבחי' ישראל בבחי' יעקב. ועמ"ש בפ' בלק ע"פ: לא הביט און ביעקב כו' - שבשבת הוא גילוי ובחי' ישראל ממש.
וזהו: אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים - פי' ע"י ששם הוי' נמשך להיות הוא ממש אלקיכם שיאיר בבחי' גילוי בשם אלקים, ועי"ז מאיר בחי' ישראל ממש בבחי' יעקב, ועי"ז נמשך להיות יציאת מצרים, לצאת מהמיצרים וגבולים המסתעפים מההסתר דשם אלקים כו'. שמחמת התגלות שם הוי' נמשך יצ"מ להיות: כלה שארי ולבבי כו'. וזהו להיות לכם לאלקים.
והענין, דהנה מבואר באדרא דנשא (דקל"ח ב') ובפי' האריז"ל שם: שכשנאמר ב' שמות הוי' בפסוק א' אזי חד רומז לז"א וחד לע"ק.
וכמ"כ הפי' גם כאן בפסוק זה דאני הוי' שנאמר תחלה היינו ז"א דאצילות, אשר הוא אלקיכם - שנמשך בגילוי בשם אלקים, הוא מל' דאצילות. והיינו ע"י התומ"צ שעי"ז ממשיכים גילוי שם הוי' ממש.
ועכ"ז התומ"צ הם רק בחי' כלים לגילוי תורת ה' ורב חסד שיתגלה לע"ל, דהיינו בחינת שם הוי' הב' שהוא בחי' ע"ק, ולגבי גילוי זה נק' שם הוי' דז"א רק כמו שם אלקים כו'.
וז"ש: להיות לכם לאלקים - כלומר שע"י יציאת מצרים יומשך גילוי בחי' סוכ"ע, שהוא בחי' ע"ק שלגבי גילוי זה נק' הגילוי דהוי' דז"א רק בחי' אלקים בחי' ממכ"ע.
ואח"כ נאמר: אני הוי' אלקיכם - פי' שם הוי' דעתיק יאיר ויתגלה ממש בז"א, דהיינו להיות הוי' ממש אלקיכם בבחי' גילוי. וכנ"ל בענין יחוד ב' שמות הוי' אלקים דזו"נ דאצי', שהיחוד הוא שלא יהי' שם אלקים מסתיר אלא דשם הוי' יתגלה ממש להיות הוי' ממש אלקיכם.
וכך עד"ז למעלה יותר, שז"א נק' שם אלקים לגבי ע"ק שנקרא הוי'. וזהו ענין שמו הגדול. וא"כ ג"כ פי': אני הוי' אלקיכם - שלא יהיה בחי' הכלים דז"א מסתירים על גילוי ע"ק, שהוא בחי' סוכ"ע כי אם בחי' סוכ"ע יומשך ויאיר בגילוי ממש כו'. ועמ"ש במ"א ע"פ לעשות הישר בעיני ה' אלקיך, וע"פ וידעת היום כו' כי הוי' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כו':
וי"ל עוד דהנה נודע שבכתר יש ב' בחי': ע"י וא"א. והנה פי' להיות לכם לאלקים ודאי היינו גם נגד התגלות בחי' א"א. שע"ז אמרו דז"א בעלותו לגבי עתיקא דהיינו א"א שנק' ג"כ עתיקא כנודע. כאלקים חשוב. אך שיהיה אני הוי' אלקיכם שיתגלה שם הוי' דא"א ממש בז"א להיות הגילוי בז"א ממש מבחי' א"א. הנה צ"ל ההמשכה מלמעלה יותר. וכמו יחוד שם הויה אלקים דזו"נ הוא ע"י ההמשכה מאו"א כו'. וכך עד"ז שיהיה גילוי א"א ממש בשם אלקים דלעתיד דהיינו בז"א, הוא ע"י המשכה גדולה ועצומה מבחי' עתיק ממש שלמעלה מא"א.
וע"ד מ"ש במ"א בענין הפך ים ליבשה, שעלמא דאתכסייא יאיר בגילוי גמור ממש בעלמא דאתגליא, הוא ע"י שנמשך מבחי' כי גאה גאה שלמעלה מבחי' סוכ"ע כו'. ועד"ז נאמר כאן תחלה להיות לכם לאלקים, ואח"כ ע"י גילוי בחי' עתיק ממש נאמר אני הוי' אלקיכם כו':