Enjoying this page?

ביאור

Video part 1  Video part 2  Video part 3   Video part 4

ביאור ע"פ והיה לכם לציצית ענין התכלת.

הנה ד' גוונין שבנר הנזכר בפע"ח שער השבת ספ"ד בשם הזהר בראשית: נהורא חיוורא כו' ונהורא תכלא כו', הוא התחתון הנאחז בפתילה. ולפי שמכליון הפתילה הוא דבר שאינו מינו כלה ונבער בו נשתנה האור לגוון תכלת. וכך מל' דאצילות נק' נהורא תכלא שנעשית כליון לבי"ע שבטלים אליה ונכללים בה.

והנה עד מל' דאצילות הוא השתלשלות הע"ס מעילה לעילה בבחי' אחדות, משא"כ בי"ע הם בחי' אחרת ודבר נפרד, מלאכים ונשמות, ביטול היש. ולהיות כן הנה בבחי' האצילות הוא כמשל אשא חיוורא הנ"ל שהוא מראה האש בעצם שלא בא מדבר שאינו מינו ממש ודבר זר כמו כליון הפתילה אלא שהוא ביטול בעצם דבחי' ח"ע המתפשט בדרך השתלשלות בכל האצי'. משא"כ בחיהמל' שנכללים בה עולמות הנפרדים שהוא דבר שאינו מינו ממש, בחי' יש ודבר נפרד. וכשאעפ"כ נכלל בבחי' ביטול היש - זהו ענין נהורא תכלא שבא מכליון הפתילה כו'.

[ועמ"ש מזה בביאור ע"פ כי אתה נרי בסוף הדבור: שנהורא תכלא נמשך מכליון הפתילה כנ"ל ונהורא חיוורא נמשך מהשמן שממנו נמשך אור צח כו'. והיינו כי השמן לא נק' דבר שאינו מינו, כי שמן הוא בחי' חכמה עילאה שהוא בחי' התורה כו' ע"ש].

וזהו ענין: ארץ אוכלת יושביה. רק שהמרגלים אמרו זה ללה"ר, כי המרגלים שקרנים היו. אבל באמת זה הוא לשבח, כי: ואתם הדבקים בה' כו', כמ"ש בזוה"ק פ' בראשית דנ"א ע"א.

[ות"ח אע"ג דאורחיה דהאי נהורא תכלא אוכמא לשיצאה כל מה דאתדבק ביה תחותוי, ישראל מתדבקן ביה תחותוי וקיימן בקיומא. הה"ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם.

ופי' כי ענין דאורחיה לשיצאה. זהו ע"ד שארז"ל: הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם. וזה היה הלה"ר של המרגלים שהיא ארץ אוכלת יושביה - לומר שעי"ז הביטול יתבטלו ממציאותם לגמרי כענין הושיט כו' ושרפם הנ"ל.

אבל באמת אינו כן כי אדרבה עיקר החיות הוא הביטול, ואינו ביטול ממציאותם לגמרי ח"ו. ושם שאני שהיה לעונש כו' ע"כ נתבטלו ממציאותם לגמרי. משא"כ בביטול דנש"י כו' אדרבה ע"י: ואתם הדבקים כו' חיים כולכם.

והטעם כמ"ש בזהר שם: ת"ח כל אינון דלעילא בההוא נהורא תכלא אתכללן, אבל תתאי לאו הכי דאינון מלה גסה כו' ובגין כך אכיל ושצי לון. - הרי מבואר דנהורא תכלא לא אכיל ושצי רק מלה גסה, דהיינו היש דק"נ שהוא דבר זר לגמרי, ולא יוכל ליכלל בבחי' מלכות, כ"א ע"י ביטול מהותו שכלה והולך לו הקליפה. משא"כ "אינון דלעילא" שהם בביטול דסט' דקדושה, אע"פ שמתכללים בבחי' מל' בביטול עכ"ז אינה מכלה אותן ח"ו, כ"א זהו תכלית שלימות מציאותם.

ואפשר שזהו ענין מראה הסנה שהראה הקב"ה למשה, דכתיב: והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. וכמ"ש במדרש רבה שמות: (פ' ב') מכאן אמרו האש שלמעלה שורפת ואינה אוכלת. והיינו כדפי' שם דסנה היינו ישראל. וכ"מ בגמרא ספ"ו דשבת (דס"ז ע"א) הסנה הסנה כו' משום דמייכת מכל אילני כו'. והיינו ע"ד: כי אתם המעט מכל העמים כו' - שמשפילים א"ע. ע"ד: ואנכי עפר ואפר כו'. וע' בת"ז תחלת תקון י"ט. (דל"ז ע"א) וז"ש: ורצון שוכני סנה. ועיין פ' בת' דזבחים (קי"ח ב') ועמ"ש לעיל בד"ה במדבר סיני באהל מועד.

וע"כ אע"פ שהאש שורפת את הסנה, היינו שיומשך רשפי אש האהבה בנש"י ולהיות ביטול היש, עכ"ז אינה אוכלת ומכלה אותם ממציאותם ח"ו כ"א אדרבה שזה הביטול הוא עיקר החיות כו'.

וע' מזה ברע"מ פ' שופטים דף רע"ד ע"ב. ובפי' הרמ"ז שם: שהאש מכלה הקליפה ואינו מכלה הקדושה כו' ע"ש. וע' עוד מזה בזהר ח"ב דס"ט ע"ב. ח"ג דר"פ ע"ב, וברבות בשיר השירים ר"פ סמכוני באשישות כו' ובאשו של סנה.

עוי"ל בפי' ואתם הדבקים כו' חיים - ע"פ מ"ש בזהר פ' ויגש (דר"ז ע"ב) בגין דאצטרך לשבחא חי לחי כו' עד חיים כולכם. וע' בזהר פ' בהר דק"י ע"ב ע"פ ועשה טוב שכן ארץ כו' ע"ש ובזהר פ' ויחי (דרל"ז ע"א) ע"פ: ואתם הדבקים ודרמ"ה. ודו"ק].

וכמ"ש יראת ה' לחיים - יראת ה' תוסיף ימים כו'. מלכותך מלכות כל עולמים - שזהו חיותם וקיומם מאוא"ס ב"ה הנמשך בהם. משא"כ דבר נפרד אין לו חיות. ועיקר החיות הוא הביטול כנ"ל:

ב אך המשכה זו להיות ביטול זה נמשך בבחי' יש, שיהי' יש ובטל הוא מבחי' אבא. כי אבא יסד ברתא. [וזהו: אם אין חכמה אין יראה. כי מל' נק' יראה תתאה ושרשה מח"ע] ותכלת הוא גבורות דאבא - כי זה הוא בחי' גבורה וצמצום להיות המשכה זו בבחי' יש, להיות שם נמשך ג"כ בחי' ביטול כו'.

[ר"ל, שכדי להוריד ולהמשיך הביטול גם למטה במקום נמוך, דהיינו בבחי' יש - זהו ע"י גבורה וכמ"ש בסידור בד"ה אדני שפתי תפתח. וזהו ע"ד שנתבאר בביאור ע"פ קול דודי שלהיות נמשך ההמשכה בפנימית בהכלי זהו בחי' גבורה ולא בחי' דין ח"ו, אלא אדרבה כו' ע"ש. ועמ"ש בד"ה הוי' יחתו מריביו בפי' וענין ויתן עוז למלכו. ועיין בלק"ת פ' וירא ע"פ כי אש יצאה מחשבון וכמ"ש מזה בביאור ע"פ על כן יאמרו המושלים בואו חשבון].

ולפי שתכלת מוחין דאבא ולבן מוחין דאימא, לכן בזה הזמן אין תכלת לפי שלגודל מעלתו שהוא מבחי' אבא, א"א לירד בזמן הגלות.

וזהו חכמה בראש חכמה בסוף[1] - כי א"ס אינו שורה אלא בבחי' חכמה - להיותו בחי' ביטול. ולכך אור א"ס מתלבש בחכמה דא"ק, וא"ק מתלבש בחכמה דאצילות כו'.

וחכמה עילאה היא בחי' ביטול ממש: ונחנו מ"ה - כי החכמה מאין תמצא, ובינה יש רחובות הנהר - התרחבות הדעת וההשגה. משא"כ חכמה עומק המושג, בחי' העלם: ישת חשך סתרו - בחי' עדן מקור התענוג. כי בבחי' חכמה עצמה לא ניכר שום תענוג רק בגילוי החכמה בהשגה בינה: להנחיל אוהבי יש - נק' ג"ע העליון.

ומלכות הוא חכמה תתאה, להיות ביטול היש: ואנחנו כורעים ומשתחוים, וצבא השמים לך משתחוים - שיש מי שמבטל א"ע ומשתחוה כו'. (ועמ"ש בד"ה כי אברהם לא ידענו וח"ע דאצילות היא בחינה ממוצעת כו' ע"ש).

ונקראת: אשה - ה' מוצאות הפה, התחלקות הדבור בעשרה מאמרות, להיות כמה מיני צמצומים והתחלקות העולמות, כמ"ש באדרא. ולכן נק' עולם הדבור בשם: אשה כי מאיש לוקחה זאת - שכדי להיות בחי' אשה ממטה למעלה: ואל אישך תשוקתך - נמשך מבחי' איש אש יו"ד. פי' יוד הוא חכמה ונמשך בבחינת איש הוא ז"א שהוא בחינת מדות, שהדבור מקבל מהמדות. כי הגם דאבא יסד ברתא - מ"מ הרי השכל משפיע במדות תחלה.

כי הרי אנו רואי' בחוש, שלפי התגברות המדות ככה יהיה לו כח הדבור, שמן המדות עולה למחשבה ולדבור, כמ"ש בסש"ב.

ודרך כלל הם רמ"ח מצות רמ"ח אברים דמלכא. כי רמ"ח מצות הם ט"ס דז"א. שכ"א כלול מט', ט' פעמים ט' הם פ"א, וכל בחי' יש לה ג' בחי' רת"ס[2] א"כ ג"פ פ"א הם רמ"ג, וה"ח המגדילים, הרי רמ"ח. שמרמ"ח מצות נמשך מלמעלה שיהא אשה אש ה', דהיינו שיהא ביטול היש ויהא כח להעלות ממטה למעלה ולהיות נר הוי' נשמת אדם.

(ועמ"ש מזה בפ' מקץ בד"ה רני ושמחי בת: איך שע"י המצוה נמשך הכח להיות נר הוי' נשמת אדם עד וזהו תתן אמת ליעקב. וכן בד"ה המגביהי לשבת גבי וענין נר של המצוה כו'. ובד"ה כי אתה נרי)

ובחינת נר נעשה כשנמשך הרמ"ח למטה בנוק', כי נתוסף תרין דרועין דיליה כו'.

(בזהר הרקיע ס"פ תרומה בדף קס"ו הקשה: דא"כ אין כאן רמ"ח אברים, כי הרי באדם הרמ"ח אברים הם עם ידיו כו' - והאריך שם לבאר זה, אבל חסר תשלום הענין. אמנם בפע"ח שער השבת ספ"ד הנ"ל פי': כי נר הם רמ"ח אברי המל' עם תרין דרועין דיליה, וכמש"כ).

וביאור הדבר, כי להיות נמשך אור א"ס למטה מטה, היה הכל בטל באור א"ס ולא היה התהוות היש כלל. ע"כ הוכרח להיות הסתלקות וצמצום אחרי התפשטות. והם בחינת תרין דרועין דילי' שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. (ועמ"ש ר"פ לך לך בד"ה הנה אברהם בפי' ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) וע"כ יש בישראל ג' בחינות כהנים לוים וישראלים.

והנה שרש התהוות ההמשכה להיות אור א"ס בחכמה, הגם: דחכים ולא בחכמה ידיעא, אך להיות גילוי בחינת חכים כו' הוא למעלה מהחכמה, ונקרא א"א מבחינת שערות. ומשל שערות בשם המגיד נ"ע, כמו שערות הראש שהן מותרי מוחין, שאין נוגעין כלל אל עצמותו. והראיה שאם חותכין אותן אין לו כאב כלל, ומ"מ הם יונקים מן המוח בעודן על הראש ע"י אד שעולה מן המוח כו'.

כך הנה המשכת אור א"ס ב"ה להיות חכים כו', הוא מה שאינו נוגע אל עצמות כלל, שאין לו ערך ויחוס כו'. כי הוא לבדו קודם שנברא העולם ואחר שנברא העולם ואין תופס מקום לפניו כלל ביטול המלאכים והנשמות, שאם יהיו בטלים ונכללים באור א"ס ב"ה אינו נוגע אליו ית' כלל, רק המשכה זו היא עד"מ כמו בחי' שערות, שהם ממותרי מוחין. ומ"מ הם יונקים מעצמותו כו'. (ועמ"ש בפ' תצוה ע"פ ועשית בגדי קדש)

והמשכה זו היא מגלגלתא למעלה מבחי' מוח, שעי"ז הוא התהוות גילוי אור א"ס להיות בחינת חכמה כו'. והשערות הם המחלקין ההשפעה וההמשכה להיות השגות שונות בא"ס, כמה בחינות רבבות מדרגות. שהוא כמ"ש הרמב"ם שכליים נבדלים, דבמה יבדל המלאך א' מחבירו אם לא בהשגתו, מאחר שאין לו גוף ואין לו מקום גשמי.

ועד"ז כל ההבדל שמעולם ועד עולם בכמה עולמות לאין קץ, הוא ע"פ ההשגה כל חד וחד כו'. וכמ"ש בע"ח דקוצי דשערי מכה ברישא דז"א מאחוריו להיות התחלקות הדעת - כי ג' מוחין חב"ד, והדעת נחלק לחו"ג אהוי"ר כו'. וקוצי דשערי זה נמשך ונסתיים בנוק', כמ"ש בכוונת הציצית. עיין בפע"ח שער הציצית רפ"ג. וע"ש ג"כ בפ"ה, דהיינו להיות נמשך מזה תכלת.

וזהו והיה לכם לציצית. וע' ברבות בא פט"ו (דקל"א ע"ג) הציצית נתתי לכם שנאמר והיה לכם לציצית היינו כנ"ל בענין ואתם הדבקים כו'.

וראיתם אותו - דהיינו שבחי' שערות שער רישיה כעמר נקא יהיה נמשך למטה בתכלת מל' דאצילות:

ג ולהבין ענין: וזכרתם את כל מצות ה' - וזכרתם כלומר לעשות אותם זכרים משפיעים.

כי הנה מבואר בלק"ת פ' בראשית בטעמי מצות: כי ב' אותיות מ"צ ממצוה הם בא"ת ב"ש י"ה. ועם ב' אותיות ו"ה דמצוה הרי הוא שם הוי', ונק' רמ"ח אברין דמלכא, ומלכא הוא ז"א. ולפעמים נקראו מצות המלך - כי מצות המלך היא. עיין בזהר ס"פ שלח דקע"ה ע"ב: מצוה במל' ותורה בז"א.

(ור"ל דא"כ הם במל' ולא בז"א. ועוד כי רמ"ח אברים היינו עצמיות ז"א ממש משא"כ פי' ציווי המלך' הם פקודתו לבד ולא עצמותו ואיבריו ממש. ועמ"ש מענין זה ג"כ בביאור ע"פ וידבר אלקים דעשרת הדברות. ושם נת' בע"א קצת).

אך הענין, כי באמת למטה הוא מצות המלך, אך שרשה למעלה היא בבחי' אברים דמלכא: כי מאיש לוקחה זאת. והיינו ע"י אתעדל"ת של האדם ממשיך להיות המצוה אברין דמלכא.

כמשל מי שנוגע בצפרני רגליו של אדם מרגיש במוח כו', כך ע"י מצוה גשמיות שעושה למטה בשביל שכך מצות המלך סתם - נוגע באור א"ס ב"ה השורה ומלובש בה, ולהמשיך בחי' שערות דא"א ברמ"ח מצות רמ"ח אברים דז"א. שיהיו הם המשפיעים בחינת המשכת חכמה עילאה ששרשו נמשך משערות דא"א. והיינו שיומשך מזה הביטול למטה כו' כנ"ל, דהיינו להיות אש ה' כו'.

אך: ולא תתורו אחרי לבבכם כו' - כי באמת באצילות: לא יגורך רע. וכמ"ש מזה בביאור ע"פ במדבר סיני באהל מועד, אבל בנוגה המשכת טו"ר. הגם שיש שם ג"כ ע"ס, אך שהם מעורבים טו"ר כידוע, ויכולה ההשפעה להחליף כו'.

[ע"ד מ"ש בלקוטי הש"ס להאריז"ל, גבי פי': ירדן שנוטל מזה ונותן לזה[3] דהיינו קליפת נוגה אשר לפעמים היא קדושה ולפעמים היא קליפה, נוטלין מזה ונותנין לזה, בסוד הגניבה והעשיקה הנזכר בסבא דמשפטים עכ"ל. ור"ל שע"י הנוגה נמשך היניקה מהקדושה גם להרע. וכמ"ש מזה ע"פ ויקחו אליך פרה. ומ"ש בשם הסבא דמשפטים הוא בדף צ"ה ע"ב].

וזהו ענין השקאת הסוטה מים המאררים לבדוק כו'[4] ונקתה ונזרעה כו' [עיין ברע"מ פ' אמור דצ"ז א', ובזוהר נשא דקכ"ד א' ב', ובפי' ויחי דרמ"א ב']. וכן בכל אדם שהוא מורכב מטו"ר. וצריך לעקור התשוקה וההתלהבות של אש זרה כו', ועי"ז אש ה' פי' אש של ה'.

וע"ד האמת אש ה' הה' עצמה היא בחי' אש. והם ה"ג של הנוק' העולים למעלה ומתמתקים בהמשכת אש יו"ד הם החסדים, והם ה"ג עליונים שהם חסדים שמלמעלה למטה.

וזהו: למען תזכרו - שתהיו אתם הזכרים - כי: בהעלותך את הנרות - ה"ג של הנוק': אשה מזרעת תחלה יולדת זכר.

[ועיין בזהר פרשה תזריע (דמ"ב ע"ב) א"ר יוסי כו' לית לה בפומא אלא ילידו דילה אי להוי דכר. ובפי' הרמ"ז שם: ואז עוזר את החסדים כוע"ש]

וכמשל הנר של מטה שמדליק הנר של מעלה בעלות הלהב ממטה למעלה. וכן נר מנר עד רום המעלות.

(וכמו שנזכר בשבת עליות העולמות, שמתקרב עולם לעולם, ועולם לעולם עד רום המעלות. כי כשעולה העליון הנה התחתון ג"כ עולה אחריו כו')

ועי"ז: ועשיתם את כל מצותי - שהם הם העושים את המצוה להיות המשכת אור א"ס ב"ה במצוה, ולהיות המצוה כלי לאור א"ס. כי מצד שא"ס ב"ה כשמו כן הוא אין לו סוף כו' הרי הוא רם ונשגב כו', אלא שנש"י הם הם הממשיכים כו'.

[וע' מ"ש מזה בפ' בחקתי בד"ה הנה מבואר בע"ח. ואפשר כי זהו עוד בחינה עליונה יותר מבחי': וזכרתם, שנאמר תחלה לעשות אותם זכרים, דהיינו מה שמעוררים ע"י המצוה גילוי והמשכת רמ"ח אברין דמלכא ז"א דאצילות, שהוא הנקרא זכר חסדו. אכן בחינת: ועשיתם את כל מצותי - היינו המשכת אור א"ס ממש ברמ"ח איברים דז"א. וכמ"ש באגה"ק קרוב לסופו ד"ה להבין מ"ש בפע"ח: שכל המצות לתקן רמ"ח איברי ז"א ע"י המשכת אור א"ס בהן במוחין כו', ומקור המוחין הוא לבנונית כו' הוא עונג וחפץ עליון כו' ע"ש. וע' מ"ש בביאור ע"פ וארשתיך לי].

ועתה יובן ענין: והייתם קדושים לאלקיכם - קדוש בחי' שערות. כמ"ש בנזיר: קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו - שהנזיר ממשיך בחי' שערות. כמ"ש מזה בפ' אמור בד"ה ונקדשתי בתוך בנ"י, דהיינו שממשיך מבחי' שערות דא"א. 

ועד"ז הוא ענין קדוש דקדושה. וג"פ קדוש כנגד ג' קוצי דשערי.

[נראה דצ"ל הפי', כנגד ג' שמות הוי' שבמוחין עליונים דא"א[5], שמהם נמשך הי"ג קוצין, ואלו נמשכין ומאירין בז"א ע"י קוצי דשערי דא"א היורד מאחורי ז"א, כמ"ש כ"ז בפע"ח שער חזרת העמידה ספ"ג]

שהם כנגד ג' בחי' בי"ע שבאצילות, והן חב"ד חג"ת נה"י. וזהו ג"כ ענין ג' קוצין שיש בצורת אות יוד, קוץ העליון והיוד עצמו וקוץ התחתון כו'. [ועיין בפרדס שער י"א, פ"ז] ועי"ז נמשך להיות הוי' צבאות להיות המשכות החיות בעולמות.

וזהו: והייתם קדושים לאלקיכם - ולא כתיב להוי', אלא היינו לבחי' מלכות, שהוא בחי' יחודא תתאה: כורעים ומשתחוים, ביטול היש.

ופי' שישראל הם הממשיכים בחי' שערות לבחי' מל' להיות ביטול כנ"ל. דהיינו שעי"ז יומשך הביטול גם בבי"ע להיות ביטול היש. וזהו אל תקרי בניך אלא בוניך כו': 

  1. 1 פרדס רמונים טו, א - והוא מגיד מראשית, שהוא יו"ד בסוד החכמה וקוצה שהוא הכתר. אחרית, שהיא יו"ד ג"כ. והוא חכמה בראש וחכמה בסוף.
  2. 2 ראש תוך סוף
  3. 3 ב"מ כב, א - "הגנב שנטל מזה ונתן לזהוכן גזלן שנטל מזה ונתן לזהוכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה [ירדן – וכן שאר נהרות ותנא זה על יד הירדן היה יושב. רש"י]מה שנטל נטל ומה שנתן נתן"
  4. 4 וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת־הַמַּ֗יִם וְהָיְתָ֣ה אִֽם־נִטְמְאָה֘ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַמְאָֽרֲרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָיְתָ֧ה הָאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ: (במדבר פרק ה פסוק כז) וְאִם־לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרֳעָ֥ה זָֽרַע: (במדבר פרק ה פסוק כח)
  5. 5 עץ חיים שער י"ד