Video part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4
לבאר הדברים הנ"ל* ענין: החכמה תחיה את בעליה[1] הוא ע"פ מארז"ל: למה קדמה פ' שמע כו'[2] שמתחלה יקבל עליו עול מלכות שמים ואח"כ עול מצות.
והנה קבלת עול מלכות - שהמצות הן עול וגזירת המלך, ואעפ"כ צריך לקבל עליו ברצון עול זה. ועיקר עשיית המצות מצד העול כי כן צוה המלך ולא להמשיך ענג שבהם - כי אין זו עבודה. וכתיב: תחת אשר לא עבדת בשמחה[3] שהשמחה תהיה מצד העבודה שעובד ומקיים גזירות המלך. (וע' מזה בד"ה כי עמך מקור חיים בפ' מקץ, ובפ' שלח ע"פ ועתה יגדל נא)
והנה כתיב: הנסתרות להוי' אלקינו והנגלות לנו.[4] הנסתרות - הן דחילו ורחימו, והנגלות ו"ה נגלות - הן תורה ומצות. שהתורה רמיזא בוי"ו של שם לפי שיש בה בחי' ו"ק, ששה סדרי משנה: זרעים בחסד כו'. והמצות - בה' של שם, בחי' מל'. והמשכת ה' אחרונה הוא ע"י בחי' וא"ו. (עמ"ש מזה בד"ה אלה פקודי. ועמ"ש בד"ה ושבתי בשלום. וע' זח"ג ד"י ע"ב, ס"ו סע"ב, ע"ז ב').
ולהבין זה צ"ל ענין העבודה איך שייך לפניו ית' לשון עבודה, וכי כלום הוא צריך? ואם צדקת כו'[5]. ומהו זה שנאמר: ולעבדו כו'.[6]
(ועמ"ש מזה סד"ה ואלה המשפטים גבי שש שנים יעבוד. ובד"ה לא תהיה משכלה גבי ועבדתם את ה' אלקיכם. ובד"ה לא הביט און ביעקב. ובסש"ב פט"ו)
והענין, כי העבודה הוא להמשיך גילוי אלקות מההעלם מלמעלה מן ההשתלשלות. כי כמו שנמשך כבר בסדר ההשתלשלות הוא מתלבש בריבוי המדרגות עד שנעשה שמים וארץ גשמיים המעלימים ומסתירים עד שנראה ליש ודבר, ויכול לומר: כחי ועוצם ידי כו'[7]. וצ"ל גילוי אלקות כמו שיהי' לעתיד: ונגולו כספר השמים[8]. ובתחיית המתים גם גוף האדם מן הקבר ירגיש כו'. ואין זה כ"א ע"י הערת רוח קדשו ממרום מלמעלה מן ההשתלשלות, כי ההשתלשלות של הקו נמשך מבחי' אחרונה הארה מצומצמת מאד.
והיינו כמו עד"מ אדם גדול שהוא חכם ויש בו כמה מיני חכמות ומצמצם א"ע בבחי' אחרונה שבחכמה, חכמה שבדבור או שבמעשה - כך ההשתלשלות של הקו נמשך מבחי' עשי'.
הגם ששם לא שייך שום התחלקות, כי אבי"ע שוין שם. וגם אצילות הוא בחי' עשי' דכולא קמיה כו' - היינו קמיה, אבל בערכינו לפי שנמשך אלינו נוכל להעריך שנמשך מבחי' אחרונה הכלולה שם. וכענין: טורא חשוכא, חג"ת שבהעלם כו'.
(עיין בפרדס* שער י"א. וכעין זה איתא בע"ח שער מ"א פ"ג: הבחינה היותר תחתונה כו'. ועיין בשער שבה"כ פ"ה: דוגמת עתיק דאצילות כו'. והרי גם שם י"ל ע"ד מ"ש בשמ"א[9] פ"ג. וכ"ה בביאור האדרא (דקכ"ח סע"ב) גבי תי"ו רשים רשימו ע"ש בשם מ"כ[10] מהרב ז"ל. ובמ"א נתבאר שבחי' ע"ס הגנוזות הנז' בפרדס הם ע"פ קבלת האר"י ז"ל בחי' שמותיו הקדושים ב"ה, היינו כמו עד"מ שמו של האדם שאינו נוגע לעצמותו כו')
ובחי' אחרונה כזו כאשר הוא משתלשל ומתלבש הנה היא מתעלמת - לכך צריך להמשיך מבחי' יותר עליונה מלמעלה מן הקו:
ב והנה בנוהג שבעולם שמכתירין את המלך בכתר מלכות, ומסתמא יש לזה שרש למעלה.
והענין, כי יש ע"ס מלמעלה למטה מכתר עד מל', וע"ס ממטה למעלה. ובבחי' זו נק' מל' כתר, כמ"ש בפרדס. ואין הכוונה מצד המנין בלבד, אלא שיש בחי' במל' שמצד בחי' זו ראויה להקרא בשם כתר.
ולכן נמשך בחי' כתר בבחי' המצות דייקא שהן במל', והיינו בחי' רצון שבו עונג העליון, כי רצון היינו בחי' מצחא דגלגלתא, כמ"ש באדרא: האי מצחא רצון אקרי. והוא עד"מ כמו שהמצח הוא עצם המכסה על מה שבתוכו, כך הרצון הוא מכסה על התענוג ומלביש אותו לבלתי הגלות.
וכנודע שיש ב' בחי' בכתר: בחי' אחרונה שבמאציל הוא בחי' עתיק, ובחי' ראשונה לנאצלי' הוא בחי' א"א. ועתיק הוא בחי' פנימי' וא"א בחי' חיצוניות המכסה וחופף על בחי' פנימית שבו. והוא בחי' רצון העליון שבו מלובש עונג א"ס, שכשמו כן הוא אין לו סוף. והיינו בחי' טעמי המצות שנאמר על התורה: ארוכה מארץ מדה כו'.
(וזהו שהמל' שהיא עשייה שבאצילות, אשר בה הוא מעשה המצות - היא נק' כתר, דהיינו ששם דייקא מתגלה רצון העליון עם העונג המלובש בו. וכמ"ש במ"א בביאור ע"פ מי מנה כו' בסופו בפי' אף עשיתיו ובפי' רובע ישראל ע"ש)
והנה המצות הן בסוף המעשה, אבל התורה היא בחי' חכמה, חכמת המצוה איך תהי' הכשר מצוה כדי שיומשך בה עונג העליון. והרי היא קרובה יותר לא"ס ולכן: בחכמה אתברירו.
כי הנה גוף המצות הן מנוגה, כמו ציצית של צמר מכבשים שאוכלים אותן, ויש בהם תאוה מק"נ לאכול אכילה גסה. משא"כ: החכמה תחיה בעליה - להיות השראות והמשכות עונג העליון במצות: גדול תלמוד כו'. וכמו שבאדם יתלבש תחלה השכל במחשבה ודיבור ואח"כ במעשה כו'.
וז"ש בזהר מכאן ואילך בעלה חייב במזונותיה - שהשפעת המל' הוא ע"י ז"א, שהמל' הוא בחינת סיהרא ומקבלת משמשא היא ז"א, בחי' התורה.
והנה כ"ז הוא כשנמשך למטה במל': מכאן ואילך* - אחר נשואין, וכמ"ש בזהר בראשית דמ"ט א' ע"פ: ויבן ה' אלקים את הצלע[11]: דהא או"א אתקינו לה כו' ויביאה אל האדם מכאן ואילך כו'[12]. אבל שרש מציאותה הוא מרצון העליון.
(ועמ"ש סד"ה ראה אנכי נותן בענין מראש מקדם נסוכה כו')
ולכן גם אח"כ נעשה: אשת חיל עט"ב. כי ב' בחי' יש במל': פרצוף החיצוני ופרצוף פנימי. במקור בחי' המנורה כמ"ש בלק"ת. (וע' בע"ח שער תיקון הנוק' פ"ז* ופ"ב אות י"ט, ועמ"ש מענין פרצוף הפנימי דמל' בביאור ע"פ אחת היא יונתי. וע' זח"ב דף י"ד ע"ב) ושם מל' שהיא בחי' המצות קודמין לתורה.
ובחי': גולה על ראשה[13] - היא בחי' התבוננות: אם הבנים. ושבעה נרותיה - הם הבנים שבעה רועים ז' מדות: לך ה' הגדולה כו':
ג אך: ושני זיתים עליה[14] - זית יש בו מרירות והוא מכסה על השמן שבתוכו, וצריך לטחון ברחיים ולכתוש עד שיצא השמן.
והענין: כד אתכפייא סט"א אסתלק יקרא. פי' אסתלק - שנמשך ממקום גבוה יותר. ולכן לא נתנה התורה למלאכי השרת, מלבד הטעם שנש"י הם מפנימי' כו' עוד זאת כי באדם למטה צ"ל אתכפייא נגד טבעו בכל דרכיו, ובאתעדל"ת אתעדל"ע ממקום עליון יותר.
כנודע ממ"ש: בארץ לא זרועה - לא דייקא. כי י"ה עם שמי הוא שס"ה וזכרי עם ו"ה הוא רמ"ח - לפי שבעשיית המצות שהן בחי' הן, נמשך דבר שיהי' בהתלבשות השגה, משא"כ בבחי' "לא" נמשך דבר שאינו מתלבש בבחי' "הן" כלל רק בבחי' "לא". כלומר שבזה לעומת זה א"א להמשיך כלל. וממילא מובן שהוא ההיפוך מזה לעומת זה, והוא עליון מאד נעלה. וזה לא שייך רק כ"א בבנ"י כו', משא"כ המלאכים עם היות שיש להם גוף - אין הגוף מסתיר כלל, והרי גם הגוף בטל לומר קדוש כו'. ולכן לא נתנה התורה עד אחר יצ"מ שעבדו בחומר ובלבנים כו'.
וזהו ענין: ברחמיך הרבים - שע"י ביטוש מעורר י"ג מדות רחמים שהן אורות עליונים למעלה מן ההשתלשלות.
(וזהו: כשמן הטוב כו' יורד על הזקן כו'[15] - י"ג ת"ד הם י"ג מדה"ר, והשמן הטוב שהוא פנימית י"ג ת"ד' הוא נמשך ומתגלה ע"י ביטוש, הוא בחי' כתישת הזית עד"מ. ועיין במדרש רבה ר"פ ואתה תצוה)
ולהבין ענין הזיתים למעלה. הנה שמן הוא בחינת חכמה, כמ"ש: שמן וקטרת* כו'[16] והשמן הוא שמאיר. כנודע שגוון האור הוא לפי זכות השמן - שע"י השמן נמשך נהורא חיורא, משא"כ ע"י הפתילה הוא בחי' נהורא אוכמא.
וגילוי האור הוא מבחי' זית, והוא ע"י כתישה בחי' ביטוש הכלי. וע"י כמה גבורות מבחי': בוצינא דקרדוניתא, קו המדה להיות התהוות בחי' חכמה כו'. (וכמ"ש בביאור ע"פ: ולא אבה הוי' אלקיך לשמוע אל בלעם כו') שהגבורות הן מרירות כזית כו'.
ויש ב' זיתים: גבורות דאבא וגבורות דאימא, להיותה: אם הבנים - להמשיך השמן מוחין דאו"א שבז"א להאיר ז' נרות.
(ועמ"ש מזה בפ' וישב בד"ה בכ"ה בכסליו. וע' עוד מענין זית בלק"ת פ' עקב, ובזח"ג דרמ"ד ב', דער"ב א', דרמ"ז סע"א. ובהרמ"ז בפ' בהעלותך בדף קמ"ט ע"א. ובפרדס ערך כתית, והוא באופן אחר קצת ממש"כ):
ד שבעה ושבעה מוצקות. פי', ב' פעמים שבעה הם י"ד, כדפי' בזהר ס"פ מקץ דף ר"ד ע"ב, ודלא כפרש"י ורד"ק שפירשו ז' פעמים ז' הם מ"ט.
מוצק א' לשמן, מוצק הב' לזהב[17] - ב' צנתרות זהב אשר מריקים מעליהם הזהב. זהב הוא בחי' בינה: מצפון זהב יאתה[18], והוא מבחי' חדוה. ועבד הלוי הוא[19]: התלהבות רשפי אש שמבינה, כי גבורות דאבא הם חסדים דאימא והוא מוצק הב'.
(ועמ"ש בביאור ע"פ רני ושמחי. והפרדס בערך: צנתרות פי': ששני הצנתרות הם חכמה ובינה*. ולפ"ז צ"ל ששני הזיתים הם מקורות דחו"ב, והיינו שני המזלות: ונוצר ונקה כו'.
ובמדרש שמות רבה פט"ו: שתי שבלי הזיתים הם משה ואהרן. ועמ"ש מענין בחי' ומדרגת משה ואהרן בד"ה ואתה תצוה, ובד"ה וידבר כו' תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן. ועמ"ש בד"ה ענין חנוכה בענין בהעלות ובהטיבו, וענין שייכות בחי' אלו בקבלת עול מלכות שמים בפ' ראשונה דק"ש. היינו כי מואהבת עד ובשעריך הם מ"ב תיבין שהוא כנגד שם מ"ב דאנא בכח, כמ"ש בפע"ח שער הק"ש פכ"ה. והוא ג"כ בחי' מ"ב מסעות דיצ"מ - כי בכל יום צ"ל בחי' יצ"מ, היינו ממיצר תאוות נפש הבהמית והגוף כו'. והיינו בק"ש כמו שמסיים בק"ש: אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו'.
ועמ"ש מזה בד"ה אלה מסעי. ושם נתבאר הענין דאנא בכח הם שבעה פסוקים, שבכל אחד ו' תיבות. וזהו ענין שבעה נרות המנורה. כי שם מ"ב הוא בחי' העלאה: ובשתים יעופף כו', והיינו בחי': בהעלותך את הנרות כו' להיות: ואהבת בכל מאדך, ולכן ואהבת ב"פ אור בחי' ההעלאה וההטבה.
וענין: וגולה על ראשה - שהוא ענין התבוננות היינו פסוק ראשון דק"ש: שמע ישראל - כי שמע פירושו התבוננות. ישראל - לי ראש כו' ובחי' שמן היינו חכמה וביטול הנמשך בהבינה ודעת.
וזהו: כשמן הטוב על הראש. וזהו ענין: והחכמה תחיה, וכדכתיב: כי עמך מקור חיים. ועיין זח"ג דל"ד סע"א קפ"ז א'):
ה ועוי"ל פי': והחכמה תחיה - ע"ד המבואר במ"א דפנימיות אבא דוקא הוא פנימיות עתיק, אשר בחי' זו הוא פנימי' - התענוג עליון, שהרצון נק' אחוריים לגבי בחי' זו, כמ"ש בד"ה: ואהיה אצלו אמון.
והנה ש"י עולמות נמשכים מן ל"א נתיבות חכמה, משא"כ הנתיב הראשון הוא למעלה מבחי' ש"י עולמות, כמ"ש במק"מ[20] פ' מצורע. והיינו כי י"ל שהוא בחי' פנימי' אבא. כי ל"ב נתיבות פי' בס"י: ע"ס[21] וכ"ב אותיות, א"כ הנתיב הראשון הוא הבחי' היותר עליונה שבע"ס דחכמה כו'. וזהו: עין לא ראתה אלקים זולתך[22] - כי ל"ב נתיבות דחכמה הם ל"ב אלקים שבמע"ב, ולכן נקרא ותורה אור.
ומחמת הכח הזה שבפנימיות אבא לכן: והחכמה תחיה בעליה - שהוא הרצון עליון ע"י גילוי התענוג עליון.
(ע' עוד מענין: והחכמה תחיה - בזח"ג חקת (קפ"ב א') ובהרמ"ז שם המשכת בחי' חיה. ובעמה"מ[23] שער או"א[24] ס"פ מ"ד (דע"ח ג', וד' קל"ט א') פי': תחיה - השפעת חיה. ועיין עוד זח"ג פנחס דרנ"ה ב'):
ו וכל זה נמשך אח"כ לבחי' מל' ע"י ז"א בפ': והיה אם שמוע כו' - קבלת עול המצות, רמ"ח אברין כו'. כמו שבאבר נמשך אור וחיות, עד"מ כשהיד כותבת גם השכל מלובש בה - כך ברמ"ח אברין נמשך רמ"ח המשכות. ושרשם ה"ח[25] והוא בחי' שם ע"ב - ע"ב גשרים לעבור מימי החסד כו'[26], כמ"ש.
ולכן בפרשה א' כתיב: ובכל מאדך, ולא בפ' שניה - כי פ' א' הוא שם מ"ב שהוא להעלאה: בשתים יכסה כו'. ולכן בק"ש שעל המטה אומרים: אנא בכח גדולת - לעלות נשמתו בשינה. וכן קודם קבלת שבת. והעלאה צ"ל בבחי' א"ס. ולכן כל א' צריך למצוא בעצמו ברצונו בחי' א"ס כדי שיעורר למעלה, שאל"כ אין שייכות למצות גשמיים לעורר למעלה ע"י לבישת טלית כו', וכן ע"י הצדקה להחיות רוח שפלים למטה גורם למעלה להמשיך חיות. ואיך יהי' שייכות למטה עם למעלה - אלא ע"י בחי': בכל מאדך, יותר משהכלי שלו מגביל. וזהו ג"כ ענין: ממעמקים כו'.
ולכן ביוסף כתיב: וילקט יוסף את כל הכסף - שעי"כ ליקט החסד. ואיך שייכות החסד להכסף? וכן: ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר כו' - אלא היינו ע"י שהיה במצרים: וממעמקים קראתיך כו' - ואח"כ מזה יכול להמשיך בפ' שניה, ה"ח שם ע"ב, ע"ב גשרים לעבור מימי החסד.
ועי"ז: ונתתי מטר ארצכם - ארצכם הוא בחי' מל' שרגליה יורדות, ויש בה: מטר מלשון מטרוניתא: ומלכותו בכל משלה.
והכח הזה להיות: מטר ארצכם - הוא ע"י המשכת ה"ח ברמ"ח מצות, ששם מלובש עונג העליון. ועי"ז: ואספת דגנך - שיש בה כח לברר בירורין מנוגה כו'.