ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה כו'. [זכרי' ד, ב]

הנה נרות נק' נשמות - כמ"ש: נר ה' נשמת אדם, ושבעה נרותיה הם נשמות השבעה רועים, שהם המשפיעים אלקות לכללות נשמות ישראל.

כי הנה לית מחשבה תפיסא ביה אלא ע"י השבעה רועים, כמ"ש במ"א.

(ועיין מענין שבעה רועים ברבות נשא (ר"פ י"ד) שהביאו מפסוק: והקמנו עליו שבעה רועים (במיכה סי' ה' ד'), ובשה"ש רבה ס"פ אם חומה היא. ובמדרש (איכה ס"ו ג') בפסוק פרש רשת לרגלי. ושם משמע דקאי על לע"ל. וכ"ה פ"ה דסוכה (דנ"ב ע"ב) וע"ש בפרש"י מ"ש כמדומה לי כו' והוא מפורש בשה"ש רבה שם. ויש להעיר לזה מענין מ"ש ע"פ והניף ידו על הנהר כו' והכהו לשבעה נחלים, שהוא ענין התגלות ז"ת דע"י. והיינו כי בנהר היוצא מעדן נאמר: "ומשם יפרד כו'", אבל ע"י "והניף ידו על הנהר כו'" יהיה גם למטה גילוי הביטול כמו למעלה. וזהו ענין: והכהו לשבעה נחלים, ע"ד מ"ש: ונחל עדניך תשקם (בתלים סי' ל"ו) - דהיינו נחל הנמשך מבחי' עדן עצמו שהיא למעלה ממדרגת נהר כו.' וע"ד נחל איתן שנת' במ"א נחל הנמשך מבחי' איתן כו'. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ בהעלותך כו'. וזהו ע"ד בעבר הנהר ישבו אבותיכם, כמ"ש ע"פ אם בחקתי תלכו).

וכללות נש"י נק' בשם מנורה: מנורת זהב כולה ע"ש: כולך יפה רעיתי.

והנה במ"א אמרו במדרש, דקאי על לע"ל. והוא ברבות אמור ס"פ ל"ב - לפי שבעוה"ז יש בהן פסולת, אבל לע"ל אמר זכריה כו' מנורת זהב כולה. וכ"ה בשה"ש רבה ע"פ כולך יפה רעיתי.

ובמ"א אמרו (ברבות נשא פ' י"ג) לפי שירמיה אומר [ירמיה ו, ל] "כסף נמאס קראו להם", ויחזקאל קורא אותם סיגים: "בן אדם היו לי בית ישראל לסיג וגו'" בא זכריה ואמר: "ראיתי והנה מנורת זהב כולה". של זהב היא כולה, לקיים מ"ש כולך יפה רעיתי. מזה משמע דקאי ג"כ על זמן עכשיו, דהא ודאי ירמיה ויחזקאל לא כיוונו כ"א על זמן דעכשיו ולא אלע"ל, וא"כ ע"ז בא זכריה ואמר: מנורת זהב כולה כו'.

וצריך להבין באמת מדוע ירמיה ויחזקאל אמרו כן. וזכריה אמר מנורת זהב כולה. דהיינו כולך יפה?

ויש להקדים תחלה ענין מה שנקראו כנ"י מנורה - כי כמו שהמנורה היא מקשה א' תעשה המנורה, שע"י המקשה, שמקישים אותה נעשה מה שלמעלה למטה ומה שלמטה למעלה, ונתערב הכל עליון בתחתון ותחתון בעליון, כך כל ישראל ערבים זה בזה, כלומר מעורבים זה בזה. כי אתם קרוים אדם, כמו האדם שיש לו ראש ורגל, והראש מקבל חיות גם מהרגל, שצריך לו. כך כל ישראל ביחד הם נק' אדם אחד, קומה אחת. וכמ"ש מזה ע"פ והארץ הדום רגלי בד"ה השמים כסאי. ובד"ה אתם נצבים היום כולכם.

וזהו: עד ירכה עד פרחה מקשה היא - ירכה אלו הם מדרגות התחתונות, ופרחה הם בחי' עליונות.

(ע"ד: יציץ ופרח ישראל. הרי הפרח זהו בחי' ישראל, כי שרית עם אלקים. ועיין ברבות ס"פ וישב ע"פ והיא כפורחת כו'. גם ע"ד שע"י אהוי"ר פרחה לעילא כו', משא"כ בחי' ירכה. ועכ"ז כתיב חמוקי ירכיך כמו חלאים, ועמ"ש סד"ה מה יפו פעמיך בנעלים - לפי שיש מעלה ברגל ובירך מה שאינו בראש. וכענין זבולן קודם ליששכר. וזהו ענין מקשה א')

כולם מקשה א', וכולם מקבלים משבעה הנרות העליונות, הם ז' רועים הנ"ל, כל חד וחד לפום מדרגתו ולפום שעורא דיליה (מענין מקשה תעשה נז' בזח"א דף ע"ד א', ח"ב קנ"ח א'):

קיצור*. נרות נק' נשמות. ענין שזכריה אמר מנורת זהב כולה ולא כירמיה ויחזקאל. לפי' א' קאי גם אזמן דעכשיו. ענין מקשה תעשה ירכה ופרחה. ופרח ישראל, חמוקי ירכיך - זבולן ויששכר. ראש ורגל. וכולם מקבלים משבעה נרותיה שהם שבעה רועים ששרשם גבוה מאד, מבחי' בעבר הנהר כו'. והכהו לשבעה נחלים כו' נחל עדניך ואזי לא יהיה ומשם יפרד כו' כמ"ש במ"א:

ב והנה המצות קרויים ג"כ נרות כמ"ש: כי נר מצוה ותורה אור. וגם, כי רמ"ח מ"ע שהם רמ"ח אברים דמלכא עם תרין דרועין הם גימטריא נר. וכמ"ש מזה בד"ה והיה לכם לציצית.

והענין, כי בלשון תורה נק' נר - הכלי שבתוכה השמן והפתילה. כמ"ש: "נרות המערכה ואת כל כליה". [שמות לט, לז]. וגם השמן ופתילה עצמן קרוים נר כמ"ש: "בהיטיבו את הנרות" והיינו הטבת השמן והפתילה.

והנה נש"י נק' ע"ש כלי הנר, שהוא בית קיבול לקבל בו את השמן והפתילה, כך הנשמות הם כלי קיבול לקבל המצות, שהם בחי' השמן והפתילה שקרוים נר מצוה.

אבל: "ותורה אור" - שהאור אינו עולה בשם אור אלא ע"י שנאחז בשמן ופתילה, ולפי ריבוי השמן והפתילה כך מאיר האור. שאם הפתילה מן המובחר יהיה האור רב, וכן אם יהיה הרבה שמן יהיה האור נמשך משך זמן יותר, וכן אם יהיה ריבוי פתילות יהיה תוספת ריבוי האור, והרי עיקר גילוי האור הוא ע"י השמן והפתילה.

כך התורה היא פי' וביאור המצות. כמו למשל על מצות שבת - יש מסכת שבת. ועל מצות פסח - יש מסכת פסחים. כך עד"מ כל התורה הוא אור וגילוי המצוה כיצד נעשית*.

והנה כמו שהוא בגשמיות כך הוא ברוחניות. כי המצות הם רצון העליון ב"ה ומלובש בהם עונג העליון, כמ"ש: ריח ניחוח להוי' - וארז"ל: נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. שהתענוג נמשך לפי הרצון. שבמה שאדם רוצה נמשך בו התענוג ולהיפך במה שהוא נגד רצונו - מקבל ממנו צער שהוא היפך התענוג. ועמ"ש מזה בד"ה בהעלותך את הנרות. ונמצא שבחי' הרצון יש בו בחי' התלבשות התענוג. (עמ"ש בד"ה ואהיה אצלו אמון ובד"ה ובבואה לפני המלך). 

ולכך צריך האדם לעשות המצוה בשמחה, כמ"ש: תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל - כי השמחה היא התגלות התענוג, שהעונג כשבא לידי גילוי אז נולדה ונתהוה השמחה בהתגלות הלב. וכל מה שיש גילוי תענוג יותר הוא שש ושמח יותר, כמ"ש מזה בד"ה שוש אשיש בהוי'.

ופי' "מרוב כל" - אינו פי' מכל תענוגי עוה"ז בלבד, כי זהו פשיטא - שהרי כל תענוגי עוה"ז אינן אלא פסולת ממה שנפלו בשבירת הכלים.

ולכן ארז"ל על ר"ע: כשהיה ק"ך מילין מכרך גדול של רומי, ושמע קול הקריה הומה בחדוה ושמחה רבה, ר"א ור"י בכו, אבל ר"ע שחק ואמר: אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה - שאם זה התענוג נמשך אפי' לעוברי רצונו כו'.

כמארז"ל: שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה כו', והמזל מקבל מע' שרים כו', שהם מקבלים משמרי אופנים - בחי' שמרים ופסולת, ומזה משפיעים כל תענוגי עוה"ז.

ואין ערוך לפנימיות החיות שהוא זיו השכינה המתגלה בג"ע* שצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה. עד שאמרו: מוטב לידייניה וליתי לעלמא דאתי - לפי שכל יסורי גיהנם כדאי לו בשביל שיקבל אח"כ עונג העליון הנמשך מזיו השכינה.

ולכן ארז"ל: אם לעוברי רצונו כך - שנמשך כ"כ תענוג גדול בשפע השמרים והפסולת, כש"כ שיומשך תענוג גדול בהגלות נגלות ענג העליון מזיו השכינה לע"ל*.

והנה כמה גדול השמחה והתענוג המתגלה מזיו השכינה אפילו בג"ע התחתון, עד שאמרו מוטב דלידייני' כו', כ"ש בג"ע העליון, שהוא למעלה מעלה מג"ע התחתון עד שצריך לטבול בנהר דינור לג"ע העליון. ויש כמה מיני ג"ע במדרגות גדולות עד רום המעלות, ובכולם יש בחי' נהר דינור בין זה לזה עד רום המעלות. וז"ש רז"ל: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמר: ילכו מחיל אל חיל כו'. 

וזהו: וקדושים בכל יום יהללוך סלה. וקדושים הם הנשמות, שיש להם עליות סלה בלי גבול ותכלית, ומתענגים עונג למעלה מענג עד אין קץ.

ולכן ארז"ל: (סנהדרין דף ק' סע"א ובמשנה סוף עוקצין) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר: להנחיל אוהבי יש (במשלי סי' ח' כ"א) - כי כדי שיקבל תענוג ההוא, שהוא עד אין קץ, שאין כח בנשמה שהיא בחי' נברא יש מאין לקבל התענוג ההוא להיות נתפס ומתלבש עד שנהנין כו'. לכן הוצרך להיות ש"י עולמות שהם מעלימים בהעלם אחר העלם העונג העליון ההוא עד ש"י עולמות להיות נתפס ומתלבש בכח הנשמה.

(והיינו בחי': קנה חכמה קנה בינה - ב"פ קנה גימטריא ש"י, שמבחי' חו"ב נמשכו עולמות אלו כו', שהם למעלה מבחי' עוה"ז ששרשו מתחיל מבחי' המדות שראשיתם החסד, כמ"ש: עולם חסד יבנה. משא"כ בחי' חו"ב הם ענין אלפים שנה שקדמה התורה לעולם, שהוא למעלה מחיות העולמות.

ועז"נ: מאד עמקו מחשבותיך כו' - שהם בבחי' עומק שלא בא לגילוי בסדר השתלשלות העולמות. וכמ"ש מזה באריכות בד"ה באתי לגני. ומשם נמשך לעוה"ב בחי' ש"י עולמות.

וזהו ענין: עלמין דכסופין, שנמשכו מבחי': עובר לסוחר כו'. כסופין ל' כוסף, ע"ד: נכספה וגם כלתה נפשי כו'. גם ע"ד: היכל קדה"ק שכנגד ג"ר הוא למעלה משאר היכלות שכנגד ז"ת היכל האהבה כו'.

וזהו ענין: "להנחיל אוהבי יש" - מה שבאמת למעלה היש ולמטה כלא חשיב. משא"כ מבחי' המדות נמשך יש מאין שלמטה היש כו'.

(ועיין מענין ש"י עולמות אלו בזח"א: ויצא דקנ"ו סע"ב ע"פ: לכן ישכב עמך - ישכב י"ש כ"ב - פי' י"ש היינו קנה חכמה קנה בינה הנמשך ע"י כ"ב אתוון דאורייתא. ודקנ"ח רע"א ע"פ: כי יש שכר לפעולתך, ויגש דר"ו ע"א, ויחי רמ"ב ב', תרומה קס"ו ב', ובע"ח שט"ז פ"א בהג"ה, ובלק"ת בחבקוק, ובהרמ"ז פ' בשלח דמ"ה ע"א, ובעמה"מ שי"א ספ"א, שי"ג פ"ד):

קיצור. שנש"י נקראו נר - ע"ש הכלי שבו השמן, והמצות נק' נר מצוה - ע"ש השמן והפתילה. ותורה היא אור הנתלה בשמן ופתילה. כך ברוחניות כי המצות הם רצון העליון ומלובש בהם ענג העליון. ולכך צריך האדם לעשות המצות בשמחה, שהשמחה גילוי העונג. וצ"ל השמחה מרוב כל. ר"ע שחק. מוטב דלידייניה. ויש ג"ע זה למעלה מזה. יהללוך סלה, ילכו מחיל. לכן צ"ל ש"י עולמות להיות כלי לקבל העונג. כי העולמות נמשכו מז"ת: עולם חסד יבנה. אבל ש"י עולמות נמשכו מקנה חכמה קנה בינה, עמקו מחשבותיך. וע"ד היכל קדה"ק:

ג והנה על זה אמרה תורה: מרוב כל - פי' מכל מיני עונג עד רום המעלות שנתפס ומתלבש בכח הנשמה בבחי' ש"י עולמות. אבל שמחת המצוה עצמה היא למעלה מבחי' ש"י עולמות הללו, שאינה מתלבשת בהם.

כי המצות הם רצון העליון ב"ה שבהם מלובש עונג העליון ב"ה שהוא למעלה מעלה מגדר התלבשות והוא בחי': עין לא ראתה אלקים זולתך כו'.

(כי הנה* ידוע דתרי"ג מצות דאורייתא עם ז' מצות דרבנן הם תר"ך עמודי אור הנמשכים מכתר עליון שהוא בחי' סוכ"ע והוא המחבר א"ס ב"ה לנאצלים ויש בו ב' בחי'. הא' הבחי' העליונה שבו מה שמאיר בו אור א"ס ב"ה. והב' הבחי' תחתונה שבו מה שהוא מאיר בחו"ב. וזהו ענין ש"י עולמות היינו מחצית התחתון מבחי' תר"ך. משא"כ הבחינה עליונה שבו הוא למעלה מבחי' ההתלבשות בחו"ב כי חו"ג דא"א מתלבשים בחו"ב משא"כ ג"ר כו'. ועמ"ש במ"א ע"פ שראשי נמלא טל.

וזהו ענין ומעולם: לא שמעו לא האזינו עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו [ישעיה סד, ג] ופי' ברבות משפטים (ס"פ למ"ד) שאין העולם יכול לשמוע מהו מתן שכרן של מצות.

והיינו דלא מיבעי' בעוה"ז שהוא בעל גבול מן הארץ לרקיע ת"ק שנה ששרש התהוותו מספירות הבנין שאין יכול לקבל עכשיו הגילוי מבחי' סכ"ע, ועיין באגה"ק ע"פ וילבש צדקה כשריון מ"ש מזה. אלא אפילו בבחי' ש"י עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ששרשן מבחי' חו"ב, וזהו ענין ביו"ד נברא העוה"ב כו', אינו יכול לקבל גילוי עצמות המצוה ממש שהוא בחי' תר"ך עמודי אור כנ"ל. וזהו ענין מרב כל. כי בחי' כל היינו נש"ב [=נ' שערי בינה] וכ"ז הוא רק בבחי' ש"י עולמות כו'.

עי"ל בפי' מרב כל, ולכן נאמר תחת אשר כו' מרב כל. פי' כל נק' יסוד: כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא ובארעא כו'. ונק' כל לשון כללות שכולל בתוכו כל הו"ק. וכמ"ש יקוו המים אל מקום אחד דקאי על המשכת השפע מהע"ס לבחי' יסוד. כמו הטפה הנמשכת מהמוח וכל האברים. וע' זח"א י"ח א' ב' מענין יקוו כו' דפי' כנ"ל, וד"ט ע"א ע"פ ואין נסתר כו'. והמל' המקבלת נק' כלה. וע' פע"ח שער הסוכות פ"ב ע"פ מכל מלמדי ולכן בהאבות נאמר בכל מכל כל. ורב כל היינו ריבוי היסודות שבהפרצופים עליונים.

אך ע"י קיום המצות שיומשך מבחי' עין לא ראתה היינו גילוי פנימית יסוד דע"י כמ"ש בזח"א (דף ד' סע"ב) בפ' הרמ"ז לשם שהוא ההמשכה מלמעלה לגמרי מכל סדר ההשתלשלות הרי זהו למעלה מעלה מבחי' רב כל הנ"ל, שהוא ההמשכה שבסדר ההשתלשלות.

ועמ"ש בד"ה כי ההרים ימושו גבי וברית שלומי לא תמוט. ולכן נאמר יבוא כל בשר להשתחות לפני כו'.- פי': כל בשר, היינו בחי' כל המאיר לבחי' בשר. כדכתיב עצם מעצמי ובשר מבשרי. ויבוא להשתחוות ולהבטל נגד הגילוי שיהי' לע"ל מבחי' פנימית יסוד דעתיק כו'. ועיין מענין מרב כל בד"ה ואתה תצוה (זח"א קי"ו א' קע"ז א').

וזהו יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב שחיי העוה"ב ש"י עולמות שרשם מחצה התחתון דתר"ך אבל בקיום המעשה בעוה"ז ממשיך גילוי רצון העליון ממש מה שאין העולמות יכולים לשמוע ולקבל כו' כנ"ל.

והנה בטעם מה שע"י קיום המצות ממשיכים גם מבחי' יש אורות העליונים דכתר מה שלמעלה מההתלבשות בחו"ב אפ"ל דהנה ענין תר"ך עמודי אור שהם ב' פעמים יש. יש לומר שזהו כענין אל דעות שמלמעלה למטה הנה למעלה היש ולמטה כלא ואין כו' ואף כי ב' בחי' אלו הם באצילות יחו"ע ויחו"ת. אך יש להן שרש ומקור גם למעלה בא"א. ועמ"ש בד"ה כי תשמע בקול.

ולכן ע"י המצות שתכליתם ביטול היש לאין כמ"ש בד"ה את שבתותי תשמרו ועי"ז שעושה מיש אין מעורר וממשיך כן מלמעלה שיומשך מבחי' יש האמתי בבחי' אין הם העולמות שהם בחי' אין אצלו ית' יומשך בהם גילוי אור א"ס ב"ה בחי' יש האמיתי אשר אין עוד מלבדו וכמ"ש מזה בד"ה ואהיה אצלו אמון גבי אני תורתך שעשעתי)

ואינה מתלבשת בשום גדר השגה רק כאשר נתפס ונתלבש בבחי' המצות עצמן שהם רצונו ית' ורצון זה הוא כלי לתענוג עליון ההוא:

קיצור*. דענין ש"י עולמות הנ"ל זהו: "רוב כל", "כי כל" שער החמשים המחבר חו"ב. אבל המצות נמשכים מבחי' רצון העליון כתר שלמעלה מחו"ב. וזהו עין לא ראתה. ודרך פרט בכתר יש תר"ך עמודי אור הנמשכים ע"י תרי"ג מצות דאורייתא ושבע מצות דרבנן ובחי' ש"י עולמות הן בחי' תחתונה שבו המתלבשים בחו"ב. ולכן יפה שעה אחת בתומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. מכל דוקא מרב כל. כל ימי חייך להביא לימוה"מ כי ע"י בטול היש לאין מעורר וממשיך יש אמיתי כו':

ד וזהו ענין ברכות המצות: אשר קדשנו במצותיו - אשר מלשון: אשרי יושבי ביתך, שהוא לשון שבח והילול על דבר המשובח ומהולל, דהיינו עונג העליון המשובח, וקדשנו בעונג זה, שהוא בבחי' קדוש ומובדל, כי קדוש הוא לשון הבדלה, ולכן המלאכים אומרים ג"פ קדוש. וזהו שאומרים: הוי' צבאות. כלומר שהוא למעלה מגדר התלבשות. וזהו קדשנו ונמשך לנו במצותיו. כי ע"י קיום המצות שהם רצונו ית' שבו מתלבש עונג העליון ההוא.

הגם שלא נמשך גילוי עונג זה למטה - הלא קיי"ל לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה. וכמו מי שמוצא אוצר כסף וזהב סגור ומסוגר בתיבה הנה כאשר שלח ידו לקחת התיבה הרי גם האוצר כסף וזהב בידו.

והנה כח זה להיות התלבשות עונג העליון בקיום המצות שהם רצונו ית', ניתן לישראל דוקא משא"כ המלאכים שבקשו: תנה הודך על השמים, ולא ניתן להם. מפני כי ישראל עלו במחשבה שהם בחי' פנימיות העולמות, אבל המלאכים הם מבחי' חיצוניות ולכן אין כח בהם להמשיך עונג העליון בעשיית המצות כ"א ישראל דוקא.

(ועמ"ש מענין זה בד"ה זכור את יום השבת בתו"א פ' יתרו. ועמ"ש בד"ה הבאים ישרש)

ולכן הנשמות דוקא קרויים נר, בחי' כלי קיבול לקבל בו את השמן ואת הפתילה בחי' נר מצוה שיומשך בהם ועל ידם עונג העליון ההוא.

וזהו שמברכים: אשר קדשנו במצותיו - פי' קדשנו כמו: הרי את מקודשת לי - שהברכה היא ההודאה על שנתן כח זה לישראל דוקא להמשיך עונג העליון ההוא בקיום מצותיו ית', וקדש והבדיל אותנו אליו ית' יותר מהמלאכים בזה.

והיינו ע"י המשכת ז' רועים ואהרן בכללם, שעליו נאמר: בהעלותך את הנרות - שהוא המעלה את הנשמות אל מול פני המנורה כו'.

(ענין פני המנורה י"ל פרצוף הפנימי דמל' הנק' כנס"י, פנימית הדבור. ונק' מחשבה: ישראל עלו במחשבה. ופרצוף החיצון בחי' דבור שמשם שרש המלאכים. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ אחת היא יונתי. וע"כ היא בחי' מנורה כלי לקבל השמן והפתילה לתוכה, שהוא היחוד העליון והמשכת אור א"ס ב"ה הסכ"ע בממכ"ע, כמ"ש במק"מ פ' פנחס (דף רי"ט ע"א) גבי דאתאחדא פתילה כו'.

וזהו אשר קדשנו כו' כמו מקודשת לי ממש, והשמן נמשך ממוחין דאבא, ושרשו מבחי': כשמן הטוב על הראש - גלגלתא דא"א שמשם שרש המצות. ועיין בזח"ג אמור (דפ"ח ע"ב).

וביאור הענין, כי פי' ראש - היינו כמ"ש: והוי"ה בראשם (במיכה סס"י ב'). והנה כתיב: שאו ידיכם קדש וברכו את ה' - שממשיכים ברכה בשם הוי', והיינו מעצמות אור א"ס ב"ה שהוא בחינת קדש העליון שלמעלה מבחי' קדוש בוא"ו.

וזהו פי': הקב"ה שבחי' קדוש בוא"ו הוא ברוך מבחי' קדש העליון והיינו עי"י קיום המצות. שזהו ענין: נר מצוה רמ"ח אברין. ותרין דרועין זהו: שאו ידיכם. והיינו קבלת עומ"ש שבשני פסוקים הראשונים דשמע ישראל ובשכמל"ו. וכמ"ש במ"א בד"ה צאינה וראינה.

וברכה והמשכה זו זהו בחי': כשמן הטוב על הראש - כי השמן נק' שמן משחת קדש, ומשם נמשך הברכה בשם הוי' הנקרא ראש. וזהו: בשעה שישראל עונין איש"ר מברך הקב"ה מנענע בראשו.

ואח"כ יורד על הזקן זהו הלכות התורה. כי י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הן י"ג ת"ד. גם פי' זקן שקנה חכמה, וכענין הנ"ל בפי' קנה חכמה קנה בינה, וב' פעמים הזקן זקן - זהו תשב"כ ותשבע"פ "שיורד ע"פ מדותיו". להאיר בבחי' ממכ"ע כו'. וכ"ז הוא ענין השמן והפתילה הנמשך בהנר).

וכ"ז הוא ביאור נר הנשמה ונר המצות. ולהבין ביאור: ותורה אור, הוא כי הנה אורייתא מחכמה נפקת וחכמה יש בה גילוי התענוג. כנודע שכשנופל איזה דבר חכמה באדם מתמלא שמחה ותענוג. וכך התורה שהיא בחי' חכמה יש בה בחי' גילוי עונג העליון ב"ה, ובה וע"י מתגלה עונג העליון המלובש במצות שהם בחי' רצון ששם מלובש העונג בהעלם, וע"י התורה מתגלה העונג ההוא.

ולכן נמשלה התורה לאור שמאיר את השמן והפתילה ועולה בשם אור ע"י אחיזתה בשמן ופתילה. וכך התורה שהיא פי' וביאור המצוה הוא גילוי ההארה הצפונה וגנוזה במצות ובה וע"י נמשך עונג העליון מהעלם לגילוי*. וזהו ע"ד ענין ש"י עולמות הנמשכים מחו"ב שבהם גילוי התענוג העליון כו'. גם כי עיקר התגלות אור א"ס בבחינת אור פנימי הוא רק בחכמה, כמ"ש: הוי"ה בחכמה, כמ"ש במ"א.

וע' בהרמ"ז פ' פקודי (דף ר"כ ע"ב) פי': אור הוא חכמה שבחכמה כו. ובענין הפתילה לפמ"ש במא"א אות פ' ס"ל שהוא בבחי' שם ב"ן. וכ"כ בתו"א בביאור ע"פ כי אתה נרי. אפ"ל דזה שייך ג"כ לנש"י. כי הנה הגם שמה שנק' נר זהו מצד שהנשמות עלו במחשבה ע"כ הם כלי לקבל את השמן והאור כנ"ל, עכ"ז הרי לא נתנה להם התורה רק ע"י התלבשותה בגוף ונה"ב לברר שם ב"ן כו'. וזהו ענין הפתילה שבה דוקא נתלה האור של התורה כו'.

אך לפמש"ל בשם המק"מ פ' פנחס דף רי"ט: הפתילה היא יסוד כו' הממשיך השמן. וזהו ע"ד מ"ש: כשמן הטוב כו' כטל חרמון שיורד על הררי ציון כו' - שבחי' ציון זהו מדת: צדיק יסוד עולם כו' ובו ועל ידו נמשך השמן הטוב כו':

קיצור. וזהו אשר קדשנו - תענוג, אשריך ישראל. קדשנו - קדש הבדלה. והיינו במצותיו - לקיחה ע"י ד"א. כי המלאכים בקשו: אשר תנה הודך - בחי' אשר הנ"ל ולא נתנה להם, לפי ששרשם מהדבור אינן נר וכלי להמשכה הנ"ל, רק הנשמות לפי שעלו במחשבה הם נר. ופי' כשמן הטוב על הראש ע"ד: וה' בראשם. וכתיב שאו ידיכם קדש וברכו את ה' - ידיכם תרין דרועין שהם קעומ"ש עם רמ"ח מ"ע הם נר. וברכו - זהו פי' הקב"ה. וזהו: כשמן הטוב על הראש, שמן משחת קודש. ואח"כ על הזקן שקנה חכמה קנה בינה תשב"כ ותשבע"פ. והתורה היא אור שהיא חכמה שבה גילוי התענוג:

ה אך הנה כ"ז היא בחי' התורה ומצות כאשר הן למעלה במקורן* העליון שהמצות הן הן רצונו ית' שלמעלה מהחכמה והתורה היא בחי' חכמה שהיא פי' וביאור המצוה ומדרגתה למטה ממדרגת המצוה. אבל כדי להמשיך האדם על נפשו מלמעלה למטה להיות נמשך גילוי בחי' התורה ומצוה בנפש האדם - הנה כתיב: והחכמה תחי' בעליה (בקהלת סי' ז' י"ב) החכמה היא התורה תחיה בעליה - פי' בעליה הן המצות שהן בעלים של תורה. וכמארז"ל: גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.

וביאור ענין זה ע"פ מארז"ל: למה קדמה שמע לוהי' אם שמוע - שבתחלה יקבל עליו עול מלכות שמים ואח"כ יקבל עליו עול מצות.

(עמ"ש בביאור ע"פ ונקדשתי בתוך בני ישראל ביאור ג"פ קדוש, דמשם מובן שבחי' קדוש הראשון זהו ענין קבלת עומ"ש, וב"פ קדוש שאחר זה הם תומ"צ. ועיין בסידור שער הק"ש בד"ה להבין ההפרש בין ק"ש לשמו"ע, דלשם מבואר ג"כ דע"י ק"ש שהיא קבלת עול מלכות שמים ממשיכים בחי' יחוד י"ה דשם הוי', שממשיכים יחוד זה ממקור הראשון מאור א"ס ממש ע"י בכל מאדך כו', וע"י תומ"צ ממשיכים יחוד ו"ה. ועמ"ש ע"פ אלה פקודי המשכן משכן העדות.

עוי"ל בענין הקדמת עומ"ש לעול מצות ע"ד שנת' בד"ה צאינה וראינה, בפי' שקשרו להם שני כתרים א' כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. כי הנה ביאור מלת נשמע הוא להיות בטל לדבר תורה המדברת בפיו שהיא רצונו ית' כאילו שומע שהשכינה מדברת מתוך גרונו. וכמ"ש: תען לשוני אמרתך כו' - והקדימו לזה בחי' נעשה, להיות בטל לבעל הרצון הוא אור א"ס ב"ה לבדו בעצמו, שע"י ביטול זה נמשך בחינת נשמע, המשכה מלמעלה למטה. כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח. עכ"ד המבוארים שם.

ועד"ז י"ל ההפרש בין קבלת עומ"ש שהוא להיות בטל לבעל הרצון, ועול מצות הוא להיות בטל לרצונו ית' המלובש בתומ"צ. וכנגד זה נמשך שני כתרים, שהם בחי' סכ"ע ומה שלמעלה מסכ"ע. אדון הנפלאות, גאה גאה כו', ונק' ע"פ לשון הקבלה ע"י וא"א.

והנה בבחי' כתר שע"י נשמע, הם ג"כ תר"ך עמודי אור הנמשכים ע"י המצות, שמהם נמשך ש"י עולמות לצדיקים. אכן ע"י קבלת עומ"ש נמשך ע"ד הכתר שכנגד נעשה כי כתר זה נמשך ממלכות דא"ס ממש, שנמשך להיות כתר ועטרה על הראש, ולכן הוא נמשך ע"י קבלת עול מלכות שמים דוקא כו' ונמשך אח"כ בבחי' ונשמע.

ולקשר זה עם מ"ש תחלה דע"י קבלת עומ"ש נמשך יחוד י"ה וע"י עול מצות נמשך יחוד ו"ה. י"ל כמ"ש: בעטרה שעטרה לו אמו - זו כנסת ישראל. ביום חתונתו - זו מתן תורה. הרי הכתר והעטרה הוא מקור היחוד שע"י תומ"צ, וכמ"כ מקור יחוד י"ה. וא"כ ב' בחי' הנ"ל דיחוד י"ה ויחוד ו"ה שרשן נמשך ע"י גילוי ב' בחי' כתרים הנ"ל. ועמ"ש בת"א בד"ה כי עמך מקור חיים ובד"ה לכן אמור לבני ישראל, ובהביאור בסופו).

והענין כי הנה קבלת עומ"ש הוא הפרשה ראשונה: שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד. פי' שמע לשון הבנה, כמ"ש בברכת אהבת עולם: ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל - להבין דבר מתוך דבר ולהשכיל בעיני ראיה דבר הנולד מאין ליש כו'. והתבוננות זו הוא ענין: וגולה על ראשה.

כי המנורה שבעה נרותי' עלי', בחי' ז' מדות, לך הוי' הגדולה והגבור' כו' בחי' אהוי"ר כו'. והנה קיום ואהבת הוא ע"י התבוננות באחד, בחי' יחו"ע איך דכולא* קמי' כלא ובטלים במציאות ממש, רק שבטובו מחדש בכל יום יש מאין ממש. ואי לזאת הוא אחד ממש בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ועי"כ נמשך להיות ואהבת. וזהו בחי' קבלת עומ"ש שיהיה הוי' בבחי' אלקיך ממש כו' כמ"ש במ"א. וכל המאריך באחד בבחי' זו ממשיך גילוי אהבה זו ביתר שאת. וזהו הענין: וגולה על ראשה, שמזה נמשך ז' נרותי'.

(כי ראשה זהו כמ"ש: וה' בראשם כנ"ל. והוא כמ"ש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. וזהו ג"כ ענין ישראל לי ראש. ובהגולה היה השמן בחי' כשמן הטוב על הראש כו' כנ"ל. ולעיל נתבאר בחינה זו בענין ההמשכה שע"י המצות. וכמ"כ בענין ההמשכה שע"י קבלת עול מלכות שמים. דהיינו ענין שאו ידיכם שהם שמע ישראל ובשכמל"ו, ועי"ז ממשיכים מבחי' קדש העליון בחי' שמן משחת קדש להיות וברכו את הוי'. ובזח"ב תרומה קנ"ח א' רישא דמנרתא בינה כו', והיינו ההתבוננות בשמע ישראל)

והנה מואהבת עד ובשעריך הם מ"ב תיבין כנגד שם מ"ב דאנא בכח גדולת שהוא ענין ההעלאה כו' ויש בו ז' פסוקים ובכל א' ששה תיבות ע"ד בשתים יכסה כו' ובשתים יעופף. וזהו ענין עד פרחה וזהו ענין שבעה נרותיה ז' מדות הנ"ל שהן ז' פסוקים דאנא בכח כו'.

ורש"י פי' וגולה כמו גולות עיליות (ביהושע ט"ו) לשון מעיין הנובע. כי בינה נק' נהר היוצא מעדן כמ"ש בד"ה אם בחקותי. ועמ"ש בת"א פ' בראשית בד"ה להבין ענין הברכות פי' יום ליום יביע אומר .ויש בחי' נחלי שמן (מיכה סי' ו' ז'). ובגמרא תליסר נהרא דאפרסמונא דכיא.

גם י"ל וגולה מענין גלגלתא, ע"ד מ"ש במדרש רבה סוף קהלת ע"פ ותרוץ גולת הזהב - זה גולגולת. והיא בחי' אהבה רבה והרצון שלמעלה מהשכל כמ"ש בד"ה שאו את ראש כו' לגלגלתם. ועוד יש פירושים בענין וגולה ויתבאר לקמן אי"ה:

קיצור. וכ"ז הוא ענין המצות כמו שהן למעלה, שאזי הן למעלה מהתורה שהם בחי' שמן למאור ותורה אור. אך כדי להמשיך הגילוי בנה"א הוא ע"י התורה כי החכמה תחיה בעליה. שעל ידה יבא לקבלת עומ"ש שקדם לעול מצות. וקבלת עומ"ש ממשיך ממקור הראשון להיות נמשך בבחי' י"ה דשם הוי', וע"י תומ"צ ממשיכים משם בבחי' ו"ה, להיות השם שלם. גם בענין הקדמת נעשה לנשמע שעי"ז נמשך שני כתרים. וקעומ"ש זהו ענין שמע ישראל. וזהו וגולה על ראשה. ומואהבת עד ובשעריך הן שבעה נרותיה. פי' וגולה על ראשה ע"ד כשמן הטוב על הראש שאו ידיכם קדש וברכו כו' כנ"ל:

ו אך כדי להיות גילוי האהבה זו תקועה בלבו ונפשו של אדם, להיות: "ובכל נפשך", הנה הוא ע"י בחי': "ושנים זיתים עליה אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה".

והענין, כי הנה זיתים הם שמובלעים בתוכם השמן, רק שאינו יוצא* אלא ע"י כתישה בבית הבד. וכן* עד"מ צ"ל בחי' כתישה בנפש האדם. והוא משארז"ל: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש".

פי': "ראש" היינו בחי': "ישראל - לי ראש", ובחינת כובד ראש, זהו כמ"ש: "עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני" (בתלים ל"ח ה'). ומזה נמשך ג"כ מ"ש: "ובפשעכם שולחה אמכם" - בחי' גלות. שהשכינה יורדת למטה בהיכלות דנוגה כו'.

וזהו ג"כ ענין: "כובד ראש" שהשכינה מקור כל נש"י נק' ראש, כנ"ל מפסוק: "וה' בראשם". וזהו ענין שכינה: "מה הלשון אומרת קלני מראשי כו'". וזהו: כי עונותינו רבו למעלה ראש" [בעזרא סי' ט']. ועיין ברבות ר"פ בא ע"פ: כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם כו'" [משלי כז, ג]

שבאמת אין שייך שום כובד ח"ו למעלה, שהרי כל העולמות נבראו שלא בעמל ולא ביגיעה כ"א במאמר. וארז"ל: "במאמר אחד יכול להבראות כו'", כ"א רק כעס אויל הוא נחשב בחי' כובד למעלה. כמ"ש: "הוגעתם את ה' בדבריכם כו'" - וזהו הנקרא: "כובד ראש".

וזהו ג"כ פי': וגולה על ראשה שמבואר ברבות ס"פ אמור ס"פ ל"ב: חד אמר וגולה לשון גלות כו', דהיינו מה שהאלקות הוא מוסתר והעולם נראה יש ודבר נפרד כו'. וצריך להרגיש הצער ומרירות מזה. ולהשפיל ולהכניע גשמיות וחומריות הגוף שלא יהיה בבחי' יש ודבר נפרד.

(ועמ"ש מענין זה בד"ה בהעלתך את הנרות. ובד"ה ואתה תצוה גבי כתית למאור. ועיין בסש"ב פכ"ט. ועמ"ש בד"ה אוסרי לגפן. וע' זח"ג שלח קס"ח א', קרח קע"ח א' גבי ועבד הלוי הוא)

ולכן תקנו בברכת ק"ש: "אבינו אב הרחמן", וכן בברכה ראשונה: "ברחמיך הרבים רחם עלינו" - לעורר רחמים רבים על גשמיות הגוף, ובזה יכנע לבבו ויבא לקרות ק"ש: ואהבת בכל נפשך, ע"י התבוננות באחד, בבחי' יחודו ית'. שמבלעדי בחי' כתישה וביטוש הגוף לא יפעול התבוננות בנפש לבא מההעלם אל הגילוי להיות: ואהבת בכל נפשך" ממש.

וכיצד תהיה התעוררות רחמים רבים על גשמיות הגוף - מקדימים לומר: "המלך המרומם לבדו מאז" - פי': "המלך" שמבחי' מלך היינו מדת מלכותו ית', חיים וקיימים כל הנבראים וכל העולמות. כדכתיב: "מלכותך מלכות כל עולמים", ואין זה אלא בבחי' זיו והארה כו'. אבל הוא לבדו ית', הוא המרומם, שאינו בגדר התלבשות להיות ממכ"ע.

והוא: המתנשא מימות עולם - היינו ו"ק: מעלה ומטה מזרח ומערב כו'. והוא מתנשא מהם, שאינו בגדר מקום, כי: אין ערוך לך, אלא הוא ית' סכ"ע מעלה ומטה שוין לפניו ית'. "ואציעה שאול הנך" - גם חשך לא יחשיך ממך, כחשכה כאורה.

ואי לזאת: "ברחמיך הרבים רחם עלינו" - גם על בחי' הגשמיות שלא תהיה נראה יש ודבר בפ"ע ונפרד מחמת שירדה בסתר המדרגה ובהסתר פנים, והעלם אחר העלם - כי לא שייך זה אלא בבחי' השתלשלות וסתר המדרגות, שיש רוחניות וגשמיות, אבל בבחי' סוכ"ע, רוחניות וגשמיות שוין.

וכמשל העיגול שסובב מעלה ומטה, שחלק העליון ממנו הוא עליון מאד, וחלק התחתון הוא תחתון מאד. ומקיף ג"כ בחי' מטה. וכך כתיב: "ומתחת זרועות עולם", וכתיב: "וימינו תחבקני" - כאדם החובק את חבירו שמחבק ומקיף גם בחי' אחוריים וחיצוניות שלו.

ולכך לפי שהוא: "המתנשא מימות עולם" יכול להיות: "ברחמיך הרבים רחם עלינו". ולכן נק': "רחמים גדולים" שנמשכים ומתפשטים גם למטה מטה אפילו בעוה"ז הגשמי. ועמ"ש סד"ה ואתה יגדל נא כח אד' כו'.

ובברכה שניה אומרים ג"כ: "אבינו אב הרחמן כו' ולא נבוש כו' לעולם ועד*". דהנה עד"מ כשאדם עושה איזה דבר שטות ואח"כ בפתע פתאום רואה בן אדם שרואה אותו - הרי תפול עליו בושה גדולה, אפילו אם היה עושה דבר זה כשהוא לבדו בביתו לא היה בזה כדי בזיון. מ"מ כשרואה שאחרים רואים אותו, מתבייש מאד.

וכך עד"מ, הנה כעת השמים והארץ הגשמיים מעלימים ומסתירים אור ה' עד שנראה העולם ליש ודבר בפ"ע. אבל לע"ל כתיב: "ונגלו כספר השמים" ולא יהיה עוד השמים והארץ בבחי' העלם והסתר פנים, רק: "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה" ואזי יהיה גדול כח הבושה בהגלות נגלות אור הוי'.

וכן בהפרד הנפש מהגוף בג"ע, שתזכה לחזות בנועם ה' בגילוי זיו השכינה - אזי יבוש ויכלם. ואותה אנו מבקשים: "שלא נבוש לעולם ועד".

(והנה הטעם שצ"ל התעוררות רחמים, שעי"ז דוקא נמשך ומתגלה בחי' כשמן הטוב. היינו כי יג"מ הרחמים יש בהם חיצוניות ופנימיות. החיצוניות נמשל לשערות ונק' י"ג ת"ד. והפנימיות הוא בחי': "כשמן הטוב כו' יורד על הזקן", כמ"ש באד"ר (קל"א א') ולכן ע"י התעוררות רחמים דוקא, נמשך בחי' כשמן הטוב, שע"י התעוררות רחמים נמשך שיתגלו פנימית רחמים גדולים.

ומה שנק' התעוררות רחמים בשם כתישה וביטוש הגוף כמשל כתישת זיתים - הענין יובן ע"פ מ"ש במ"א בד"ה קול דודי, בענין הטעם שהמרור הוא בקו האמצעי - מפני שבחי' רחמים לא שייך אלא במקום שחסר ומר לו, ע"כ נמשך עליו מדת הרחמים. וכמ"כ כאן שכדי שיעורר וימשיך גילוי י"ג מדה"ר - זהו דוקא ע"י כובד ראש, ושיטעום מרירות בנפשו על ריחוקו מה'. שירגיש היטב איך שחסר לו ורע ומר עזבו את ה'.

וזהו ענין הכתישה והביטוש, להיות נשבר לבו בקרבו. ולכן ארז"ל: כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו. וע' בסש"ב פכ"ט. שעי"ז יועיל לנפשו כו' בראיה חושיית, כי בחי' ראיה נמשך מגילוי ח"ע, שהוא בחי' שמן הנמשך ע"י הכתישה דייקא כנ"ל. ועמ"ש בד"ה בהעלותך בענין כי עין בעין נראה כו'):

קיצור. אך כדי להיות האהוי"ר בלבו - הוא ע"י כתישה וביטוש הגוף, והתעוררות רחמים בשתים לפניה. שיהיה בחי' כלי תיקון. וזהו כובד ראש. עונותי עברו ראשי. וכן למעלה קלני מראשי. וגולה ל' גלות כו'. וכיצד התעוררות רחמים מקדימים לומר המלך המרומם לבדו. ואי לזאת ברחמיך הרבים רחם גם על הגשמיות. ולכן נק' רחמים גדולים. ובאהבת עולם אומר ג"כ אבינו אב הרחמן כו'. ופי' ולא נבוש לעולם ועד. וע"י ממשיכים בחי' כשמן הטוב כו'. והטעם שהתעוררות רחמים נק' כתישה ע"ד מרור בקו האמצעי כו':

ז והנה בחי' כתישה וביטוש חומריות* הגוף שהיא מבחי' הזיתים, יש שני זיתים: אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה, "ימין ושמאל תפרוצי" - ימין מקרבת, היא בחי' אהבה. ושמאל דוחה היא בחי' יראה. כי יש בחי' זית המוציא שמן הוא הביטול זה והכנעה זו כדי לבא לבחי' ואהבת* בכל לבבך והוא בחי' רצוא. ויש בחי' זית לבא לבחי' יראה והוא בחי' שוב.

ועמ"ש בביאור ע"פ כה תברכו בענין והם מדקדקים על עצמם עד כזית. (ובמדרש שמות רבה פט"ו שני בני היצהר הם משה ואהרן. וע' בבראשית רבה ס"פ א' בחוקותי פל"ו. וע' בזח"ב וארא דכ"ז א' בפסוק הוא אהרן ומשה. ובמק"מ שם בשם האוצ"ח. ובהרמ"ז פ' אמור דק"ב סע"ב איתא באוצ"ח כו' ועמ"ש בד"ה קול דודי גבי מדלג ומקפץ)

והוא בחי': "ודברת בם" - בם דייקא, דהיינו כמ"ש למעלה: "הדברים האלה אשר אנכי מצוך" - אנכי ממש, דהיינו להיות הדבור בד"ת הוא בחי' ביטול: "ודברי אשר שמתי בפיך" - ודברי ממש. התקשרות מחשבה במחשבה דבור בדבור כו'.

והנה ברבות ס"פ אמור שם פי' ג"כ: וגולה על ראשה לשון גאולה - היינו מבחי' כובד ראש הנ"ל שקודם התפלה יומשך בחי' וגאולה על ראשה. וזהו ענין: סמיכת גאולה לתפלה.

ותוספת האלף שעל ידו נעשה מבחי' גולה בחי' גאולה, זהו ע"ד מארז"ל: אל תקרי מה אלא מאה - הוא המשכת סוכ"ע בחי' אלף שהוא פלא שנמשך במלכות ארוממך אלקי המלך. והיינו ע"י מאה ברכות. וכך בחי' זו זהו ענין גאולה.

וכמו ביצ"מ ע"י שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה שעי"ז וגאלם. ועמ"ש בד"ה נאוו לחייך בתורים בפי' הפסוק כה אמר ה' צבאות כו' אני ראשון ואני אחרון ע"ש.

וענין בחי' זו בנפש בעבודה. היינו צאת פנימיות נקודת הלב שהיתה בבחי' גלות ושביה תוך תאוות נפש הבהמית ועתה יוצאה ועולה למעלה לדבקה בו בתשוקה עזה כמ"ש באג"ה סי' ד':

קיצור. שיש ב' בחי' זיתים. א' המוציא שמן לבא לבחי' אהבה ורצוא ויש זית הממשיך בחי' יראה ושוב בחי' ודברת בם וענין שמבחי' וגולה נמשך סמיכת גאולה לתפלה:

ח וכ"ז היא פרשה ראשונה שבק"ש שהוא בחי' קבלת עול מלכות שמים כדי שאח"כ יקבל עליו עול מצות. פי' עול מצות שהמצות* הן עול על האדם לקיים מצות המלך. כי הגם שהמצות הן רצון העליון ב"ה ונמשך מהם תענוג עליון, מ"מ צריך לקיים אותם מצד גזירות המלך בבחי' ביטול ג"כ כמ"ש בד"ה ועתה יגדל נא כח. והיינו שכמו שבקבלת עול מלכות שמים יש ב' בחינות כך יש בקבלת עול מצות ב' בחי' וזהו ענין דחילו ורחימו רחימו ודחילו.

והנה כתיב: שבעה ושבעה מוצקות - ב"פ שבעה. כי לכל נר יש ב' מוצקות שמציקות וממשיכות בנרות, מוצק* א' הוא שמן מבחי' השני זיתים*, ומוצק הב' הוא מ"ש המריקים מעליהם הזהב והוא בחי' שמחה של מצוה. כי זהב הוא בחי' שמחה וחדוה כמ"ש מצפון זהב יאתה. ועל שמחה של מצוה הוא מ"ש ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה כו' להיות קבלת המצות בגילה בחדוה* בנועם ה' והוא מ"ש באמת ויציב ונכון ונעים וטוב ויפה.

ולכן בפ' שניה של ק"ש לא כתיב בכל מאדך כמו בפ' ראשונה כי בפ' ראשונה הוא ממטה למעלה ולכן נאמר בכל מאדך אבל בפ' שניה הוא להיות דוקא גילוי התענוג והשמחה של מצוה בקיום המצות מבלי גבול הנפש להיות שש ועלז בה' מחמת שנעים וטוב כו'.

וזהו והחכמה תחיה כו' שהתורה שהיא בחי' חכמה בחי' ביטול שבפ' ראשונה שבק"ש ודברת בם מביאים לידי גילוי השמחה והתענוג שבפ' שניה היא שמחה* של מצוה* כו'. ולכן אע"ג שהמצות הן בשרשן למעלה מהתורה ונק' בעליה שהרצון עליון הוא למעלה מהחכמה אעפ"כ למטה החכמה תחיה את המצות להיות בחי' שמחה של מצוה וגילוי התענוג עליון בקיום המצוה.

(לפ"ז פי' תחי' כמו להחיות בהן נפש כל חי דהפי' פקוח נפש ותענוג וכמ"ש בד"ה וידעת היום גבי פי' וצדיק באמונתו יחיה.

ועוי"ל בענין והחכמה תחיה את המצות הנק' בעליה דהא בגמרא רפ"ו דברכות משמע שפ' והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי עדיין לא נק' עושים רצונו של מקום כדבעי ומבואר הטעם במ"א לפי שלא נאמר בה בכל מאודך. א"כ הרי ע"י בחי' בכל מאדך שבפ' ראשונה דק"ש שהיא קבלת עול מלכות שמים נמשך מעלה יתירה בקיום המצות להיות נק' עושים רצונו של מקום וזהו ענין החכמה שבה ועל ידה נמשך בחי' בכל מאדך כנ"ל בענין וגולה על ראשה היא תחי' בעליה שהם המצות.

וביאור הענין היינו כמ"ש במ"א שבמצות יש ב' בחי' הא' מה שנמשך בבחי' אור מקיף ונק' לבושים. הב' מה שנמשך ומאיר מבחי' מקיף זה לתוך הא"פ בבחי' פנימיות ועל המשכה זו שבפנימית נק' עושין רצונו של מקום שממשיכים הגילוי בפנימית בבחי' ממכ"ע הנק' מקום מקומו של עולם כו' וזהו ע"י והחכמה תחיה החיות הוא שיומשך בגילוי להאיר בבחי' פנימיות כמו כי הדם הוא הנפש כו'.

גם י"ל ע"ד מ"ש כי נר מצוה כו' ודרך חיים. הרי דרך חיים הוא למעלה מהמצוה עצמה וע"ז נאמר והחכמה תחיה בעליה.

ומכ"ז יובן מ"ש ברבות נשא פי"ג (ד' רנ"ב ד') ע"פ כלך יפה רעיתי לפי שירמיה אומר כסף נמאס כו' בא זכריה ואמר מנורת זהב כולה כו' וי"ל עפמ"ש ברבות פ' תרומה וזאת התרומה זהב זו בבל שנאמר רישא דדהבא. ולכאורה תמוה דרישא דדהבא זהו כתר דקליפה שהרי קאי על נבוכדנצר שהחריב את בית המקדש ומה ענין לזהב דתרומה?

אך כמ"ש ברבות ס"פ מצורע בירושלים לא קיימתם מצות זיבה כו' עד על אותה שעה אומר כולך יפה רעיתי כו'. וזהו ע"ד מ"ש במ"א ע"פ כי נער ישראל כו' וממצרים קראתי לבני כמשל בן נער שכל זמן שמראה לו אביו אהבתו כו' מתרהב בנפשו כו' אכן אם אביו גוער בו ודוחהו חוץ לביתו כו' אזי מתעורר ומתגלה אהבת הבן אל אביו. וצועק במר נפשו כו' וזהו שלפי שנער ישראל ע"כ ע"י מצרים קראתי לבני ופרעה הקריב כו'.

וזהו שדוקא ע"י גלות בבל נעשה מנורת זהב וכמ"ש צמאה לך נפשי כו' בארץ ציה דוקא כמ"ש במ"א בד"ה להבין ענין יו"ט שני. וגם כמ"ש ע"פ בשלח פרעה כו' לכן עי"ז ביררו רישא דדהבא. ונעשו מנורת זהב. אמנם מ"מ עיקר בחי' זו קא אלע"ל שיאמרו ליצחק כי אתה אבינו כמעלת הזהב כו'):

קיצור. וכ"ז קבלת עול מלכות שמים ואח"כ צ"ל עול מצות עול דוקא. שבעה ושבעה מוצקות לכל נר שני מוצקות אחד ממשיך השמן מבחי' השני זיתים לבוא לבחי' רצוא ושוב ומוצק ב' ממשיך הזהב והוא שמחה של מצוה. וזהו והחכמה המביאה לקבלת עול מלכות שמים היא תחיה בעליה שהם המצות: