וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה.[במדבר ח, ד]
הנה מנורה נקראת כנס"י, שהיא קדושת כלל נש"י.
כמבואר במנורת זכרי': "הלא ידעת מה המה וגו' ויען כו' זה דבר ה'". [זכריה ד, א-ו]
המנורה היא "דבר ה'" הוא אשר "בדבר ה' שמים נעשו", המחיה כל העולמות.
שהיא כנס"י, על שם שמכנסת בתוכה בחי' אלהות הנק' ישראל, סובב כל עלמין.
כמ"ש: "ויקרא לו אל אלהי ישראל". [בראשית לג, כ. לה, ז]
והיא* כוללת כל הנשמות מגדולי הצדיקים ועד פחותי ערך.
וע"כ כתיב: "אל זרובבל", אדם המבולבל טוב עם רע.
זרע אדם וזרע בהמה. שמשים עצמו כבהמה שמהלך אחר שיחה נאה.
ועל זה אמר הכתוב: "וזה מעשה המנורה", מי שרוצה לצאת מבחי' רע ולעשות עצמו מנורה. יעשה כסדר הזה:
"מקשה". שמתחלה היה ככר עגול, ופרש"י: "עשת של ככר זהב היתה, ומקיש בקורנס וכו' לפשט אבריה".
וע"י הכאת הקורנס יורד זהב עליון למטה ותחתון עולה למעלה, עד שנתערב כל הזהב ומתבטל מצורתה הראשון.
כן יעשה האדם בעצמו, לשבר המדות שיתבטלו מצורתם.
כמאמר: "בטל רצונך מפני רצונו". [אבות ב, ד] ומה שלמעלה יהיה למטה ויתערב וד"ל.
ואח"ז אמר הכתוב: "זהב". יבוא לבחינת זהב, שהוא יראה.
כי כסף הוא אהבה, מלשון: "נכספה", שכוסף לדבק בשרשו לאור באור החיים. וזהו נק': אהבה מסותרת, שיש תמיד בלב כל איש ישראל כמ"ש במ"א.
וזהב נק' יראה: "מצפון זהב יאתה". [איוב לז, כב] [צפון הוא צד השמאלי כשעומדים למזרח, ושמאל הוא גבורה לעומת ימין שהוא חסד]
ולזה צריך התבוננות בגדולת א"ס ב"ה, איך הוא ממלא כל עלמין, וכולא קמיה כלא חשיב - יירא ויתבושש מגדולת א"ס ב"ה.
וע"כ תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה התפלה עם פסוקי דזמרה. ומדאורייתא אין צריך כ"א ק"ש ומעט תפלה. כמו במקדש ראשון, שלא היו מתפללין - לפי שהיה שכלם בהיר בשחקים כל היום, לראות ולהבין פלאות א"ס ב"ה.
אבל אנשי כנסת הגדולה בתחלת בית שני ראו, שנתמעט השכליים ונתקרבו הלבבות אל החומר, לראות הגשם לבד - ע"כ תקנו להם התפלה וברכותיה. שכולה ספורי שבחי אלהים פעמים הרבה, שיגיע למדת יראה.
וזהו: "רפידתו זהב", [שיר השירים ג, י] כמו המסדר המטה מסדר ומניח כל דבר ודבר בפ"ע על מקומו.
כן המסדר שבחי אלהים, נותן מקום לכל דבר ה' שברא לכבודו, למצוא גדולתו.
ויש שבעה מיני דהבא בדיקנא. דהנה דוד הוא רגל רביעי למרכבה, בחי' אלהות הנק': "מלכותך מלכות כל עולמים". ודיקנא נק' המשכה מהשכל. ויש שבעה מיני שכליים בבחינת דוד הנ"ל, שיכול לבא לבחי' זהב שהיא יראה.
וזהו: "שבעה קנים היוצאים מן המנורה", והם ז' ימי הבנין. וכל אחד כלול מיו"ד, הם שבעים נפש של יעקב.
ויש שבעים שרשים בנשמות ישראל. וכל אחד מישראל אחוז באחד מהע' שרשים הכלולים מז'. ויכול לבוא לבחי' זהב ע"י אחד מז' בחי'. להיות רפידתו זהב. ויתלהב בהתגלות לבו רשפי אש שהוא חם ויבש.
אבל אהבה הנ"ל אינו מושג בלי בחי' מים קר ולח:
עד ירכה עד פרחה. ירכה היא רגל התחתון, ופרחה הם הפרחי' עליונים, כולה כאחת נק' מנורה.
בין גדולי צדיקים* הנק' פרחה על שם שתורתם ותפלתם פרחה לעילא, ע"י דחילו ורחימו, שהם גדפין לפרחה, כמבואר בזה"ק.
ואפילו הירך הוא באמת מנורה. רק שיהיו זהב טהור בלי סיג. כמ"ש בפסוק אחר: "מקשה אחת זהב טהור" [שמות כה, לו]. כי הזהב אם יש בו סיג ממין אחר נשתנה מראיתה לירקון. כן ע"י הרע נשתנה. וסימן לעבירה - הדרוקן [שבת לג, א]. וצריך להיות סור מרע לגמרי.
והיינו להאמין בבוקר: "חדשים לבקרים" [איכה ג, כג], שהיום נתחדש העולם מחדש. כמאמר: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", שממש נברא מאין ליש. והוא ג"כ היום נוצר. כמו אדם הראשון - בוודאי יירא ויבוש מלמרות עיני כבודו, ולא ירצה בעולם האין.
גם בחוש הראות אנו רואים בכל יום מעשה בראשית. בתחלה חשך הלילה, ואח"כ יהי אור השמש ליום.
וזהו: "בכל יום אברכך", במה שאני רואה ש"גולל אור וכו' וחשך מפני אור" היום, בזה אני מכיר לברכך.
ואל יאמר האדם שנמנע אצלו לפרד מהרע והתאוות שנשתרש באיסור - ע"ז אנו אומרים בתפלה: "אמת ממצרים גאלתנו ה' אלהינו".
מצרים נק': "ערות הארץ", היינו הדיבוק בתאוות במחשבתו. והרע מקיפו, שאינו יכול לצאת ולהסיח דעתו מהם. זהו בחינת מצרים, שאינו יכול לברוח משם, כי אם ברצון ה'.
וזהו: "נשים משלו בנו", נשים לשון רבים. בין בהיתר בין באיסור, אז הקב"ה מוציאו ממצרים.
כי מאין יבוא איש הישראלי לבחי' מצרים? שנקראו בנים למקום, שטבעם לעשות רצון אביהם שבשמים?
אבל הוא מאתו ית', שנתן היצה"ר (כמאמר: "אשר הרעותי וגו'" [מיכה ד, ו]) כמו שהיה גלות מצרים ע"י גלגל. שגלגל הקב"ה עם אבותינו עד שהביאם וכו'.
וע"כ כתיב: "ואנכי נטעתיך שורק כולה זרע אמת" [ירמיהו ב, כא]. אפילו כשהאדם נופל למטה ח"ו לתאוות בחי': "שור"ק", בעקמימות - אעפ"כ כולה זרע אמת. ויכול להשתנות ויכול לעשות מזה "סגו"ל", סגולה מכל העמים.
וכן היה במצרים. שאמר הקב"ה: "אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה". אנכי מי שאנכי ארד וגו' ואנכי אעלך. שהקב"ה עוזרו. "גם עלה", שבחי' גם יהיה לו ג"כ עלייה.
(ועמ"ש בד"ה ויעש משה נחש נחשת בענין פי' גם זו לטובה).
וזהו: "אמת ממצרים גאלתנו", כי: כולה זרע אמת כנ"ל, ע"כ: ממצרים גאלתנו ה' אלהינו. שהגאולה שיהי' הוי' לאלהינו: מבית עבדים, המשועבד לתאות: פדיתנו.
ואיך היתה הגאולה? "כל בכוריהם הרגת", כי בעולם נק': פטר כל רחם - הראשון. וכן בנפש הוא השכל: "ראשית חכמה".
וזהו: "כל בכוריהם"', הם שכליים של מצרים, שכל אחד רוצה להעמיד רצונו ע"י שכלו: "הרגת". שיפול ממדרגתו ורצונו. שנק': מיתה.
"ובכורך ישראל", שכלו אלהות, להתבונן גדולת א"ס ב"ה בתפלה. - הנק': מִטָה בזהר הקדוש.
שיש בתפלה מטה, כסא, מנורה, ושולחן. (בזח"ב מ"ד א' קל"ג א') "רפידתו זהב" -
"גאלת" - שלא יהיה דרך מקרה [ההתבוננות בתפלה], מחמת מניעת [לכאורה חסר כאן המילים שמבארים המונע שגורם שיהי' ההתבוננות רק דרך מקרה] - שזהו גלות עדיין. אבל תהיה הגאולה וחירות משעבוד הפרנסה, שלא יהיה דבר מונע מתפלה. כי בלא תפלה א"א להיות סור מרע.
ולכן תיקנו וידויים בכל יום בתפלה. שקודם התפלה כשיתבונן שפלתו שהוא במצרים, ויתבונן בגדולת א"ס ב"ה - יתחרט בודאי מן הרע. ובתפלה יהיה וידוי דברים. ואז יהיה: מנורה אחת זהב טהור, שיהי' ירכה ופרחה מנורה אחת.
אך העיקר שצריך להיות אחדות גמור זה עם זה, שלא יביט ברעת חבירו וכו'. והיינו שידע, שיש למעלה מנורה מקשה, שהעליון ירד למטה והתחתון עולה למעלה.
שהרע יורד לפעמים למטה ונכנס באדם רע, ולהיפך עשיית איזה מצוה מאדם רע, לפעמים עולה למעלה ונוטל אחר.
וכל אדם צריך לתלות החסרון בו, והטוב שלו שמא הוא מאחר שעלה למעלה. ורעת אחרים שמא הוא שלו שירד למטה. ואז יהיה באמת אחד הירך עם הפרחים. שכל אחד יחזיק עצמו לבחי' ירך ולחבירו בחי' פרח. וחבירו להיפך.
ואז יכול אהרן הכהן להדליק אש בכל הז' נרות. שהוא כהן גדול רב חסד, שכל החסדים בו - יוכל להמשיך מאהבה רבה לאהבת עולם. ואז ממילא יהיה תוכו רצוף אהבה בהתגלות לבו כרשפי אש וכו'.
וזהו בהעלותך את הנרות שאהרן יעלה אותם: