נשא את ראש בני גרשון וגו'.
יש להבין למה נאמר בבני גרשון גם הם? [נתבאר]
וגם מ"ש בבני גרשון דוקא: "ע"פ אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני" ולא נאמר כן בבני קהת ומררי? [נתבאר]
אך הנה תחלה צריך להבין כללות ענין המשכן ונסיעתם במדבר. דהנה שרש טעם נסיעתם במדבר עם המשכן וכליו הי' כדי להכניע כח יניקת החיצונים ששרש יניקתם הוא במדבר דוקא. ולכך במדבר אין שם גידול צמח ודשא כלל אלא שממון בלבד, כי ההשפעה היא מסט' דקדושה דוקא: "ואתה מחיה את כולם". וכתיב: "צדיק ה'" - פי' צדיק - שהוא משפיע ובעל צדקה. וכן בכל סטרא דקדושה יש בחי' זו.
והנה בהקב"ה החסד נמשך מצד הגדולה, כמ"ש: "ארך אפים וגדל חסד". ובכל סטרא דקדושה החסד נמשך מצד הביטול שבטל לה' ונחשב לאין ואפס בעיניו לכן ראוי ליתן לזולתו שהוא חשוב יותר. וכמ"ש באברהם: "ואנכי עפר ואפר", ולפיכך הי' עושה חסד עם כל בני אדם כו'. משא"כ מי שהוא יש ודבר ואינו בטל צריך הכל לגרמיה ואינו בחי' משפיע.
ולכן במדבר הם נחש שרף ועקרב, ג"ק[1]. ששם מקור הקליפות שהם יש ודבר נפרד ואין בהם בחי' הביטול לכן אין ממנו שום השפעה.
והנה לכך הי' נסיעת הארון וישראל במדבר כדי להכניע את המדבר, ולכך נשאו את המשכן במ"ב מסעות שהוא בחי' שם מ"ב. והיינו ע"י גילוי אלקות שהי' במשכן כשנשאו אותו במדבר, ממילא נכנעו. וכמ"ש: "כהמס דונג וגו'"[2].
[ועמ"ש מזה ע"פ אלה מסעי].
ותועלת הכנעה זו היתה ענין הכנה לע"ל שיוכל להיות גילוי אלקות בעולם השפל שלנו. כמ"ש: "ונגלה כבוד ה' וגו'". שע"י שנכנע תחלה מקור ההסתר והיש יוכל להיות בו אח"כ הגילוי לע"ל.
[ואפ"ל* שהוא כענין שבעבודת ה' צ"ל תחלה בחי' אתכפיא בכדי שעי"ז יוכל לבא אח"כ לבחי' ומדרגת אתהפכא חשוכא לנהורא. ובלי בחי' אתכפיא תחלה לא יוכל לבא לבחי' אתהפכא חשוכא כו'. כמ"כ עד"ז כדי שלע"ל יהיה גילוי אלקות ממש בעולם השפל שיהפך החשך לאור ממש, כמ"ש: "לעת ערב יהיה אור" - לכך הוצרך להיות תחלה בחינת הכנעת המדבר כו'. ועמ"ש ע"פ: אלה מסעי בע"א, שעי"ז יש כח ביד האדם להכניע הגוף שלו כו'].
וענין הגילוי הזה שיהיה לע"ל הוא. כי הנה באמת הרי קמיה עצמותו ית' אין שום בחי' הסתר והעלם כלל, כי קמיה כולא כלא חשיבי ואין שינוי כלל בין קודם שנברא העולם לאחר הבריאה. כי גם עתה הוא אחד יחיד ומיוחד כמו קודם שנבה"ע, מאחר שכל עיקר התהוות הנבראים יש מאין הוא רק מבחי' אותיות הדבור בדבר ה' שמים נעשו.
ועד"מ הדבור באדם שהוא בטל וטפל לגבי המחשבה ובלתי תופס מקום כלל וכלל, רק אצל השומע הוא שהדבור נתפס ליש ודבר. וכך למעלה בחי' אותיות הדבור, ביו"ד מאמרות - לגבי הנבראים מהם יש מאין הם בבחי' יש, אבל לגבי עצמותו ית' הם בטלים כלא. ולכך אע"פ שמצד בחי' התגלות אותיות הדבור נראה העולם לבחי' יש ודבר לעינינו, אבל אצלו ית' אין הסתר והעלם כלל.
וע"כ לע"ל שיתגלה כבוד ה', שהוא בחי' גילוי עצמיות אלקות, אזי ממילא לא יסתיר שום הסתר כלל ויהיה גילוי אלקות גם בעשייה עד שיראו כל בשר אפילו בהשגת שכלו הגשמיות. וכדי שיהיה גילוי זה לע"ל הוצרך להיות נסיעת המשכן במדבר להכניע אותו כנ"ל:
ב והנה זה היה ענין נסיעת המשכן בפועל ממש בבחי' עולם. וכמ"כ הוא גם עכשיו ברוחניות בבחי' נפש. כי יש בחי' משכן בפרט בכל אחד ואחד. וכל פרטי הענינים שבו, הכל יש בנפש האדם.
דהנה כתיב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וארז"ל: "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם". לפי שכאו"א מישראל* צריך לעשות בחי' משכן בנפשו. והיינו להמשיך בחי' גילוי אלקות בנפשו בעבודה שבלב זו תפלה, כשיהיה לבבו טהור. כמ"ש: "לב טהור ברא לי אלקים כו'". וכמ"ש:* "בר לבב כו'". דכאשר לבבו טהור מכל סיג, בלתי לה' לבדו - אזי נקרא משכן לשכון בו גילוי אור ה'. וכמ"ש: "נקי כפים ובר לבב כו' ישא ברכה מאת ה'". - דפי' ברכה הוא המשכת גילוי אלקות בנפשו כו'.
[וזהו ג"כ משארז"ל: "טהרה מביאה לידי קדושה", ע' בר"ח*].
ועי"ז, ידחה ויכניע ג"כ ההסתר של נה"ב המסתיר ומבדיל ונראה לו העולם לבחי' יש ודבר נפרד. והיינו מפני גסות חומר נפשו הבהמית. אבל כשלבבו זך וברור - יראה בעין שכלו איך שאין מסתיר באמת, וכמו שהוא למעלה דקמי' כלא כו', כי ע"י זכות לבו, נמשך גילוי אלקות גם בבחי' ההסתר וההעלם שלא יסתיר. וזהו כמו שהי' נסיעת המשכן בבחי' מדבר שעי"ז הי' מכניע את המדבר כו'. וכך* הוא בנפש עכשיו, הכנעת היצה"ר, שהוא ג"כ בחי' מדבר שהוא ארץ לא זרועה, דהיינו המעשים והדבורים והמחשבות אשר לא לה' המה כו'.
וזהו: "אשר לא ישב אדם שם". - פי', "אדם", הוא מ"ש: "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו'" - לא ישב שם. כי: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כתיב". כמ"ש מזה בד"ה אני לדודי. וע"כ צריך להכניע בחינת מדבר זה שהוא היצר הרע. והיינו ע"י המשכת גילוי אלקות בנפשו.
[ובמ"א נתבאר בענין: "בה"א כלה נאה וחסודה", שלא יהיה ההמשכה לפי ההעלאה. אלא אדרבה, תחלה יהי' ההמשכה מלמעלה למטה. דהיינו, שהמעשה הטוב יהיה אפילו קודם לסור מרע בדקות. ולא ימתין בועשה טוב עד שיהיה תחלה סור מרע בתכלית. והיינו, משום שעי"ז ההמשכה שבועשה טוב, אזי ממילא יפלו כל החיצונים. כי מעט אור דוחה הרבה מן החושך, ויבוא לסור מרע בתכלית כו'. ועד"ז הוא ענין מסעות המשכן במדבר, שע"י המשכת גילוי אלקות ממילא נכנעו הקליפות. כמ"ש: "ויהי בנסוע הארון כו' וינוסו משנאיך כו'". וכך בחי' זו בנפש שע"י המשכת אלקות מלמעלה למטה במעשה הטוב ובעסק התורה ותפלה, אזי ממילא יכנע גשמיות הגוף ונה"ב כו'].
והנה במשכן היו ג' דברים: קרשי המשכן ויריעות המשכן והכלים היינו ארון ומנורה ומזבח כו'.
והנה תחלה י"ל ענין הקרשים שנק': עצי שטים עומדים - שהם ע"ד שהמלאכים נק': עומדים. כמ"ש: "שרפים עומדים". וכמ"ש במדרש שיר השירים רבה סוף פסוק צאינה וראינה: למעלה שרפים עומדים אף למטה עצי שטים עומדים. ופי' שרפים עומדים היינו כמאמר: "ואשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם ומשמיעים ביראה כו'".
(ועיין בזהר תרומה דף קס"ט ע"א ודק"ע ע"א).
והענין הוא. כי אין עמידה אלא שתיקה. ופי' שתיקה היינו בחי' ביטול העצמות מכל וכל. והיינו בחי' ביטול הרצון, שלא יהא לאדם רצון אחר זולת הרצון לה' אחד. וכמ"ש: "ועמך לא חפצתי כו'". וכמארז"ל: "בטל רצונך כו'".
[ע' באגה"ק ד"ה להשכילך בינה].
והטעם שנק' בחי' זו עמידה הוא: כי הנה כשיש לו האהבה והדביקות בה' זהו בחי' מהלך. וכמ"ש באברהם: "הלוך ונסוע כו'". אך קודם שיגיע לבחי' הילוך ואהבה זו - צ"ל תחלה בחי' עמידה זאת. היינו לעמוד ולשתוק מן התפשטות והילוך שבלעומת זה. והן הרצונות זרות שהאדם רוצה וחפץ ומשתוקק לדברים זרים, זהו נק' ג"כ הילוך. ע"ד מ"ש: "ויבא הלך לאיש העשיר" (בש"ב י"ב ד'). שהוא ההילוך דלעומת זה. וזהו: "הלך", שהולך ומתחזק, שמתחלה הוא כאורח כו'. ע"ש בפרש"י. וצ"ל: "משלחי רגל השור והחמור", דהיינו למנוע הילוך של היצה"ר.
(כדאיתא בגמרא פ"ק דע"ז דף ה' ע"ב. ובפרש"י שם. ועיין זח"ב שמות ד"ה סע"ב, בשלח דס"ד סע"ב ובהרמ"ז ר"פ מקץ).
וכדי שיתהפך מהילוך זה להיות ההילוך באלקות, הוא ע"י שיבא תחלה לבחינת עמידה, והוא בחי' ביטול רצון.
[וכנ"ל שע"י אתכפיא הוא הדרך לבוא לבחי' אתהפכא כו'. ועמ"ש בד"ה קחו מאתכם תרומה. בפ' ויקהל].
וזה היה ענין קרשים עומדים. ועמידה וביטול רצון זה נמשך ע"י יראה. וזהו: כולם עומדים ברום עולם ומשמיעים ביראה.
וזה היה ענין עבודת בני מררי נושאי הקרשים*. שכדי לבוא לבחי' יראה ועמידה זו, זהו ע"י המרירות. בהיותו ממארי דחושבנא על ימי חלדו אשר רובם ככולם בחושך ילך כו'. ועי"ז מעורר רחמים רבים שיוכל לבוא לבחינת בטל רצונך. וכמ"ש מזה ע"פ: קול דודי בענין על מצות ומרורים כו' ע"ש.
והנה מזה נמשך אח"כ לבא למדרגת האהבה והרצון לה' בבחי' כלות הנפש. וזהו ענין היריעות: תכלת וארגמן כו'. כי תכלת הוא לשון כליון: "כלה שארי ולבבי". ועמ"ש מענין כלה שארי בד"ה שיר השירים. והוא החופה על הקרשים שהוא בחי' הביטול רצון הנ"ל.
והוא ג"כ כדמיון שיש באדם עצמות ויש בשר וגידים החופפים עליהם. ובחי' העצמות זהו היסוד שעליהם נבנה הבשר והגידין. והוא בחי': "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך כו'", בחי' ביטול רצון. וזה צ"ל באדם כל היום. ומזה יבא אח"כ לבחי' בשר וגידים, הוא בחי' אהבה.
[כי בשר הוא יסוד האש וגידים בחי' דם ורוח]
וזהו עבודת בני גרשון:
ג והנה בעבודת ה' בתפלה, בחי' ביטול רצון הנ"ל, צ"ל ע"י התעוררות יראה תתאה בפסוד"ז וברכת יוצר אור, בסיפורו מיראת* וביטול המלאכים.
ולבוא לבחי' הילוך ואהבה - הוא ע"י התבוננות באמרו: אהבת עולם כו' שמע ישראל כו', שהוא בחי' היכל האהבה.
פי' שמע - ל' הבנה כידוע, והוא ענין ההתבוננות בגדולת ה', איך שכל העולמות כולם ג"ע עליון ותחתון וגם מה שעתיד להיות באלף* השביעי לעתיד לבוא וגם עד נ' אלפים יובלות, כולם עלו במחשבה א' לבד קמי' עצמותו ית'. וכמאמר: "צופה ומביט עד סוף כל הדורות". והבטה זאת במחשבה א' היא לבד כמ"ש בזהר ובמדרש: דבמחשבה א' ברא הקב"ה כל העולמות.
ועד"מ* המחשבה באדם התחתון שאינה רק בחי' לבוש לבד לנפש, וכ"ש למעלה: כי לא מחשבותי מחשבותיכם כתיב. [ועמ"ש בזה בד"ה רני ושמחי בת בפ' מקץ].
וזהו: "ה' מלך גאות לבש", דהיינו מה שעלה במחשבה לפניו להאציל ולברוא העולמות אבי"ע בכדי שיהיה הוא ית' מלך על עם, הנה מחשבה זו הוא מה שנתלבש בלבוש.
שאינו כמו הרצון והמחשבה במלך ב"ו שרוצה למלוך על עבדיו, שעבדיו הם מהות ודבר גם בזולת מלכותו עליהם, ע"כ שייך רצון למלך למלוך עליהם. משא"כ למעלה שהעולמות כולם מתהווים יש מאין ממנו ית' ע"י רצון זה, א"כ כדי שיהיה רצון זה למלוך עליהם, הוא רק ע"ד בחי' לבוש שמתלבש ברצון ומחשבה זו.
ולכך אמר: "ה' מלך גאות לבש", דהיינו שהמחשבה עליונה שעלתה לפניו: "אנא אמלוך" הוא רק בחי' לבוש בלבד. וזהו: "יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך", שהמלכות הוא רק בחי' לבוש לבד.
[אך: יביאו לבוש מלכות כתיב, דבאתעדל"ת תליא מילתא להמשיך רצונו ית' במחשבה זו, והיינו ע"י קיום התומ"צ. וזהו ענין המשכן: ושכנתי בתוכם. וזהו ענין: הפעם ילוה אישי אלי כו'. היינו, המשכת אור א"ס להיות נמשך בבחי' מחשבה זו. כמשי"ת לקמן]
וזהו ההתבוננות בשמע ישראל ה' אלקינו. - פי' שהוא מתלבש במחשבה זו. וזהו: "אלקינו" בחי' צמצום. ואח"כ אומרים: "בשכמל"ו", שמברכים וממשיכים בחי' מל' גם בעולמות בי"ע. (ועמ"ש סד"ה ביום השמיני שלח).
ומהתבוננות זו נולד ונמשך בחי': ואהבת. והאהבה הוא ענין היריעות דרך כלל כמשי"ת. אבל דרך פרט הן ששה מדות. כמ"ש במלאכים: בשתים יכסה פניו כו' ובשתים יעופף, דהיינו רצוא ושוב. ולכך שם מ"ב יש בו ז' פסוקים ובכל א' ששה תיבות. וז"ש ביריעות: שש וארגמן כו'. שית גוונין. ומכסה עורות תחשים, שתרגומו ססגונא. וארז"ל: [פ"ב דשבת דכ"ח] ששש בגונין הרבה. היינו, ששה מדות הנ"ל.
[ועמ"ש בענין רצוא ושוב בפסוק וקבל היהודים כו'].
וענין רצוא ושוב באדם: הרצוא הוא האהבה והשוב הוא המשכת אור א"ס ב"ה ע"י מצות מעשיות, שהן רמ"ח אברין דמלכא, כמו האבר שהוא כלי לגילוי האור והחיות כו'. וע"י המשכה זו שהאדם ממשיך עליו גילוי השראת אור א"ס ב"ה ע"י המצות כמאמר: אשר קדשנו במצותיו - הנה עי"ז חוזר ומתעורר אה"ר בנפש האדם.
[ע' מ"ש בפסוק ראשי המטות]
וזהו: "משכני אחריך נרוצה". וכתיב: "אהבת עולם אהבתיך ע"כ משכתיך חסד וגו'". ונמצא יש רצוא אחר השוב ושוב אחר הרצוא*.
וזהו ענין בני גרשון שנשאו היריעות, היינו המשכת אה"ר הנמשך ע"י קיום המצות באהבת עולם שהוא הרצוא שקודם השוב כו'. וגם היריעות הם מקיפים כמו שהמצות הם לבושים לנפש.
נמצא עבודת בני מררי נושאי הקרשים שהן בחי' עצי שטים עומדים - זהו יראה תתאה, שממנה נמשך בחי' העמידה וביטול רצון.
ואח"כ בחי' בני גרשון נושאי היריעות. היינו התחברות ב' בחי' אהבה, אהבת עולם ואהבה רבה.
ועבודת בני קהת נושאי הארון והמזבחות כו' - זהו בחי' יראה עילאה שהיא למעלה גם מבחי' אה"ר.
כי הנה בארון היה גנוז הלוחות כדכתיב: "מגלה עמוקות מני חשך". כמ"ש: "עמקו מחשבותיך", והגילוי היה ע"י המנורה, וכמ"ש: "ותורה אור", שנמשך בחי' אור וגילוי מבחי' ההעלם ד"ישת חשך סתרו".
(ועמ"ש בד"ה ששת ימים תאכל מצות בפי' ויהי הענן והחשך ויאר כו').
והנה: בחכמה אתברירו, כי כל התורה היא לברר בירורים וזהו ענין המזבחות. ולכן היה זה משא בני קהת, שהוא כמ"ש: "ולו יקהת עמים - יתכנשון עממיא כו'", שהוא ענין הבירורים.
וע"י חכמה נמשך ג"כ בחי' יראה עילאה. כנודע ממאמר: "אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה" - דמתחלה צ"ל יראה תתאה, דאם אין יראה תתאה א"א לבוא לבחי' החכמה, וזהו בחי' הקרשים הנ"ל. ואח"כ: אם אין חכמה אין יראה עילאה, שכדי לבוא ליראה עילאה זהו ע"י התורה דמחכמה נפקת.
(וכמשנ"ת לעיל בד"ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה)
נמצא בחי' בני קהת זהו יראה עילאה שלאחר אה"ר. וזהו בחי' שמו"ע שאחר ואהבת דק"ש:
ד ואמנם מה שהיו בני מררי נושאים הקרשים - היינו להעלות ולחבר יראה תתאה ביראה עילאה. דהנה שם מררי מורה על זה.
כי הנה במשכן היו ב' פעמים מור, אחד: "בשמים ראש מר דרור" שבשמן המשחה. הב', בסממני הקטרת: "מור וקציעה".
והענין, כי המור נעשה מדם חיה שנק' ידוע, כשנקרש הדם ונעשה בושם. (ועמ"ש* מזה בד"ה חייב אינש לבסומי בפוריא). והוא ענין אתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא. וזהו ענין מור דסממני הקטרת, שהוא ריח והעלאה ממטה למעלה.
וע"י העלאה זו מעורר המשכה מלמעלה למטה והוא "מר דרור" שבשמן המשחה שנק' "מירא דכיא"[3]. שהוא חכמת התורה שהוא ג"כ בחי' יראה עילאה. והמור שבקטרת שהוא אתכפיא ואתהפכא דחשוכא לנהורא הוא בחי' יראה תתאה, והוא הגורם המשכת יראה עילאה.
ולכן מררי היינו פי' ב"פ מור, דהיינו התחברות ב' בחי' מור הנ"ל. ולכן הם נשאו הקרשים שהוא ג"כ ענין חיבור יראה תתאה ביראה עילאה.
וזהו: "ע"פ אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני", דדוקא גבי עבודת בני הגרשוני נאמר ע"פ אהרן - כי עבודת בני גרשון שנשאו היריעות שהם בחי' מקיפים והוא להמשיך בחי' אהבה עליונה שהיא בחי' מקיף בששה מדות וגוונין שבמדות הנפש כנ"ל, והמשכה זו היא דוקא ע"י אהרן, שהוא הוא מקור האה"ר ובחי' ורב חסד.
ולכן נק' אהרן א' ה"ר ן'. - כי הר היא בחי' אהבה. ולכן: אברהם אוהבי - קראו הר. אך אהרן מת בהר ההר, שהיא אהבה עליונה יותר מבחי' אברהם. (כמ"ש ע"פ ועשית בגדי קדש לאהרן כו')
וזהו אל"ף הר. - אל"ף הוא בחי' פלא, שהוא ממדות עליונות שלמעלה מהשכל ונק' בזהר טורי חשוכא. ונו"ן הפשוטה היא בחי' ירידת והמשכת אור אה"ר זו למטה לכל נש"י, כי אהרן הוא משבעה רועים המפרנסים לנש"י.
ולכן בני גרשון שנשאו יריעות המשכן שהוא ג"כ העלאת והמשכת וחבור ב' בחי' אהבה אה"ע ואה"ר היה זה דוקא ע"פ אהרן ובניו - דאהרן הוא מקור בחי' אה"ר ורב חסד.
ולכן נק' ג"כ גרשון בנו"ן פשוטה דייקא. (משא"כ גרשם שהוא במ"ם) שיש בו ג"כ מבחי' נון, פשוטה דאהרן. כי הנו"ן פשוטה רומז על ההמשכה למטה מטה.
וכדי שיהיה ההמשכה למטה היא ע"י בחי' עליונה יותר. כנודע מענין: "ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך". ע"כ דוקא מבחי' אה"ר דאהרן יוכל לימשך למטה בכל נפש *.
והנה גרשון הוא לשון גירושין. "כי ימינך ה' דוקא תרעץ אויב", הוא בחי' נה"ב, משא"כ מקו השמאל יש יניקה כו'. גם היריעות והמקיף מסמא עיני החיצונים.
וזהו: "מקדש אדני כוננו ידיך" - פי' שמדרגת הלוים הוא שהיו מחברים אור א"ס בעולמות. שהרי באמת אין ערוך לך, ולכן כדי שבאתעדל"ת יהיה אתעדל"ע - זהו ענין הלוים שהוא לשון חיבור כמ"ש: "הפעם ילוה אישי אלי", שהם הגורמים חיבור זה.
וזהו שהיו נושאים המשכן וכליו, ואח"כ הי' חני' - העלאה והמשכה. וזהו: "מקדש אדני כוננו", שיהיה גילוי אור א"ס ב"ה למטה: ושכנתי בתוכם - "ידיך". הם ג' ידות: יד הגדולה, יד החזקה, יד הרמה.
יד הגדולה* - שהיא בחי' ורב חסד. הוא ענין עבודת בני הגרשוני.
ויד החזקה - בחי' שמאלו תחת לראשי. הוא בחי' בני מררי.
ויד הרמה - זהו בחי' בני קהת. כי רמה לשון רוממות. והוא בחי' בני קהת שהיו נושאים הארון והלוחות כו':
והנה* הכח* להעלאה זו שע"י הג' לוים א"א להיות כ"א ע"י המשכה בתחלה מלמעלה, וזהו ע"י הכהנים. ולכן לא היו הלוים מתחילים בעבודתם כ"א ע"י הכהנים כמ"ש: ושמו איש איש על עבודתו כו', וכמ"ש במ"א. (ועמ"ש עוד מענין ג' ידות בד"ה חייב אינש לבסומי בפוריא). וזהו ענין: נשא את ראש בני גרשון גם הם.
ומה שבבני מררי לא נאמר נשיאת ראש - עיין ברבות ר"פ נשא לפי שקהת הי' מטועני הארון שהוא קדש הקדשים כו', וגרשון היה קדש דהיינו שהיה בכור וכתיב: קדש לי כל בכור כו' משא"כ בבני מררי כו' ע"ש.
ויש לפרש דהנה מבואר לעיל בפי': שאו את ראש דהיינו לקשר בחי' רצון התחתון הנמשך מבחינת ראש ומוחין המלובשים בגוף ולחברו ולהעלותו לבחינת הרצון שלמעלה מן השכל שהוא מבחי' מזליה כו' (ע"ש ר"פ במדבר).
והנה עיקר העלאה זו זהו ע"י עסק התורה שהיא בחי' רצון העליון, וכמש"ש: בענין אחזתיו כו' ובשאר דוכתי. וכמש"ל בד"ה וידבר אלקים את כל הדברים גבי אם אין חכמה אין יראה.
ולכן גבי בני קהת שהיו טוענין את הארון שבו הלוחות נאמר: נשא את ראש. וזהו ענין קדש הקדשים. עמ"ש בד"ה וישב יעקב ובד"ה שבת שבתון.
אלא שבבני גרשון שהיו נושאי היריעות שהוא ג"כ ענין התחברות אה"ע באהבה רבה לכן נאמר בהם ג"כ נשא את ראש בני גרשון גם הם כו'.
אבל עבודת בני מררי הוא בבחי' יראה הנמשכת מן הראש והמוחין, לכך לא נאמר בהם נשיאת ראש. אלא שעי"ז יבא אח"כ לבחינת ומעלת קהת וגרשון שהוא ענין נשיאת ראש.