video part 1 video part 2 video part 3
ביאור ע"פ ואהיה אצלו אמון
א הנה ענין סה"ע[1] הוא בחי' מוחין דיניקה, והוא בחי' מיתוק הגבורות. ונעשה ע"י מיתוק הגבורות באדם, שהוא בחינת אתכפיא ואתהפכא. כי הקליפות שרשם בחינת גבורות, ולכן בחינת לאכפיא לסט"א ולאהפכא מחשוכא לנהורא הוא ענין מיתוק הגבורות. ויעקב חבל נחלתו כתיב[2] וכמשל החבל שראשו אחד קשור למעלה וקצהו למטה שע"י שמושך החבל מלמטה נמשך כמ"כ למעלה, כך ע"י המתקת הגבורות הנ"ל באדם מעורר ג"כ למעלה שיתמתקו הגבורות.
ופי' וענין המיתוק היינו שהגבורות עצמן נעשים מתוקים, כמו עד"מ שממתיקים מאכל חמוץ הרי גם הוא עצמו בחינת מאכל רק שהוא חמוץ ועתה ממתיקים אותו, ואז נעשה מרקחת ומשיב הנפש. כך בחי' מיתוק הגבורות שהם עצמן מתמתקים ואז הם מעולים ומשובחים יותר. וזהו בחי'; מוחין דיניקה - כמשל דם נעכר ונעשה חלב שהדם עצמו שהוא בחי' גבורות נהפך לחלב חוורתא חסדים כו'.
וזהו ענין מ"ד ימי ספירת העומר משביעי של פסח עד שבועות. כי שש"פ הוא לידת הנשמות ואחר הלידה הוא בחי' יניקה הגדלת המדות.
וזהו כמ"ש: והניף את העומר כו' לרצונכם[3]. היינו שעיקר המכוון להפך הרצון והמדות שבנפש הבהמית שתהיינה לה', ואז הם משובחות יותר ממדות שבנפש האלקית. וע"ז ארז"ל: טוב זה יצ"ט מאד זה יצה"ר. (ועיין בזהר פ' יתרו דס"ח ע"ב, ובפי' הרמ"ז שם) ומטעם זה ג"כ ארז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים כו'. ונודע שאין פי' תשובה על עבירות דוקא אלא שצ"ל בכל אדם כל ימיו בתשובה - להתקרב לה' בבחינת פב"פ, והיינו ע"י להפך הרצון והמדות מבחי' יש כו'.
והטעם בזה שע"י בירור מדות נה"ב נק': טוב מאד - הוא משום שהמדות שבנה"ב מצד עצם מציאותן הן תקיפים וחזקים יותר ממדות שבנפש האלקית, כיתרון הגבורה בבהמה מבאדם, אלא שהיא בהמה. אבל כשהבהמה נכלל בבחי' אדם אזי הוא רב כחו מאד - כי שרשם מבחי': פני אריה פני שור, שאהבתם ויראתם גדולה לאין שיעור, וכמ"ש בזהר בהעלתך (דף קנ"ד א') ש"ע אלף אריוותא סוחרנא דהאי אריה כו' כד געי האי אריה מזדעזעין רקיעין כו'.
והטעם בכ"ז הוא כי גם בעולם התיקון עצמו שרש המדות הוא למעלה מהשכל: כי או"א במזלא תליין, אבל ז"א בעתיקא אחיד ותליא, רק שיציאותו והתגלותו הוא ע"י בינה. וכמשל בן זכר שאע"פ שמתגדל ברחם האם ומשם נולד, עכ"ז הרי עצמותו נלקח מלמעלה ממנה כו'. [ולפעמים ג"כ יפה כח הבן מכח האב, ועמ"ש בד"ה להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה בפ' יתרו]. והנה זהו אפילו במדות דז"א דתיקון וכ"ש בירור המדות שמעולם התהו כו' שכשמתבררים מהשבירה הרי כחם רב מאד. וזהו ענין מיתוק הגבורות. וזהו פי': לרצונכם כו'.
ומי הוא הממתיק אותן - היינו בחי' החסדים. והנה ה"ח הן מחסד שבחסד עד חסד שבהוד - כי החסדים דיסוד ומל' הם רק כללות ה"ח וכללות דכללות כמ"ש בפע"ח בכוונות דהו"ר[4] וה"ח אלו זהו ה' ימים דספירת העומר שלפני שביעי של פסח. ויום ראשון דפסח הוא בחי' מוחין דאו"א מקור המדות, ולכן גומרים בו את ההלל. משא"כ יום ב' דפסח מתחיל ספה"ע הוא בחי' המדות. ולכן בא"י אין גומרים את ההלל ביום ב'.
והנה בשביעי של פסח שהוא בחי' לידת הנשמות בבריאה אשר שם יש יניקת החיצונים ע"כ צ"ל מיתוק הגבורות ע"י אתכפיא ואתהפכא שהאדם מזכך מדותיו כו' וה' ימים שלפני שביעי של פסח הם בבחי' אצילות ששם כתיב: לא יגורך רע - והם ה"ח הממתיקים הגבורות כו'.
והנה ספה"ע הוא בחי' מוחין דיניקה ועד"מ החלב מגדל אברי הולד, כך המדות הם בבחי' קטנות כמו שהיו בתהו בבחי' נקודות וע"י החלב נעשה הגדלת המדות. ששבעה מדות נעשים שבעה שבועות לפי שכל א' מתכללת משבעה וע"כ בכל מדה יש ז' ימים. וזהו ענין ההגדלה [ועמ"ש ע"פ: שתיתי ייני עם חלבי]. ועי"ז נעשים כלי קיבול רחב לקבל התורה בשבועות הוא בחי': ואהי' אצלו אמון כו' שתי הלחם כו':
ב וענין: ואהיה שעשועים. יובן בהקדים מ"ש בדוד: זמירות היו לי חוקיך ונענש ע"ז.
ויש להקדים ענין אור א"ס ב"ה. כי הנה אנו רואים למטה שהתענוג הוא הגדול ורב מכל כחות הנפש והוא ראש ומקור וחיות לכל דבר. וכמו שאנו רואים עוצם ריבוי מיני תענוגים: שיש תענוג בראיה ותענוג בשמיעה ובריח ודבור וטעם. וכן בכל מין ממינים אלו יש ריבוי בחי' תענוגים, שיש כמה מיני מטעמים שאין טעם אחד דומה לחבירו, והטעם הוא מעולם התענוג כו'. וכן יש תענוגים רוחניים כמו התענוג מהשכל ודבר חכמה כו'. נמצא התענוג שלמטה הוא עצום ורב מכל כחות הנפש.
וכל בחי' התענוג שבעוה"ז בכללו הוא רק מהשבירה שנפל פסולת כו', ואין ערוך מהות התענוג שבעוה"ז למהות התענוג שבג"ע התחתון כו': וגבוה מעל גבוה כו'.
אבל אור א"ס ב"ה נק': מקור התענוגים. והיינו אור וזיו גילוי א"ס ב"ה ולא עצמותו - שבעצמותו לא שייך לומר כן, רק בבחי' האור שייך לומר מקור התענוגים, והתגלותו הוא בחכמה הנקרא עדן ע"י צמצום רב ועצום, כי כדי להיות נמשך הארה בחכמה שהוא מקור להשגות הנשמות שאין ערוך אליו ית' - צ"ל צמצום רב, שעי"ז נשתנה ממהות למהות שאין מהות התענוג המתגלה בחכמה מערך מהות מקור התענוגים. כ"א עד"מ השערות הנמשכים מן המוח, שהם בחי' מותרות מותרי מוחין עד שיכול לקוץ ולגלח השערות משא"כ קרום של מוח אם ניקב טרפה. והיינו לפי שהשערות נמשכים מהגלגלת החופה ומכסה על המוחין.
וכך למעלה בחי' כתר הנק' גלגלתא הוא המלביש הארת א"ס ב"ה וממנו נמשך אח"כ ע"י שערות ומזלות, אבל בחי' תענוג עליון המלובש בו הוא בחי' א"ס שלמעלה מעלה מבחי' הכתר וגלגלתא.
וענין הכתר הוא תר"ך עמודי אור, שהם תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן, והיינו עד"מ בחי' הרצון שבמצות, שהן רצון העליון והרצון הוא בחי' חיצוניות היינו בחי' גלגלתא, שחופה ומלביש על הפנימית והוא בחי' עתיקא.
ועד"מ באדם שיש לו רצון כמו לנסוע לאיזה מקום למסחור, הרי רצון זה הוא רק חיצוניות אבל הפנימית והמכוון הוא התענוג שיתענג מהריוח שירויח במסחור ההוא.
וכך בחי' עתיקא תענוג העליון הוא פנימית הרצון שבמצות אלא שהרצון הנק' גלגלתא הוא מלבישו ומעלימו שלא יהיה בגילוי אלא הרצון בלבד, וכענין: שתוק כך עלה במחשבה [וכמבואר במ"א בביאור ע"פ אני ה' אלקיכם דפ' ציצית].
וממנו הוא שנמשך אח"כ הארה ע"י צמצום להתלבש בחכמה. וזהו ביו"ד נברא העוה"ב בחי' שערות: אבא יונק ממזלא ולפיכך אינו ממהות עצם התענוג העליון כו'.
[וזהו: בורא קדושים ישתבח שמך - שמ"ו בגמטריא רצון שמזה מקבלים כל בחי' הקדושים שהוא בחי' חכמה שנק' קדש כו'. ועמ"ש ע"פ את שבתותי תשמרו]
והנה דוד שיבח התורה בבחינת היותם רצון העליון, שזהו ענין זמירות, כמשל שמזמרים זמר א' כמה פעמים מגודל יפיו. כך עם היות מעלתם זו שהם רצון העליון - הוא זמר אחד, שהרי הוא השבח הכולל של כל המצות שכולן הן רצונו. אבל יש לשמוח בזמר זה כל פעם: מרוב כל, כי רצון זה הוא למעלה מבחי' החכמה והטעם עד שמבחי' שערה אחת הנמשכת מהרצון והוא בחי' המזלות כו', מזה מתהווים כל העולמות ג"ע התחתון שאמרו עליו מוטב דלידייניה כו' וג"ע העליון עד אין קץ כו' ואפילו חכמה עילאה עדן כנ"ל.
ולכן אמר על החוקים שהם המצות שבלא טעם. ובאמת כל המצות נק' חוקיך כי אין ערוך הטעם המושג לאמיתית הטעם: זמירות היו לי שהיו יקרים מאד אצלו מאחר שהן רצון העליון ומשערה א' בלבד הנמשך ממנו מתהווים כל החכמות והתענוגים שבעולמות אבי"ע כו'.
[ונמצא שיבח דוד את המצות במעלתם העליונה יותר מבחינת היותם בג"ע העליון תענוג הנשמות כו', שזהו נמשך רק משערה א' לבד הנמשכת מהרצון והכתר בח"ע מקור ושרש הג"ע, והוא שיבחם בבחי' היותם רצון העליון עצמן כו'].
אך מ"מ נענש דוד ע"ז, כי מעלתן זו אינן אלא בחי' חיצוניות, שחיצוניותן הוא בחי' רצון העליון וגלגלתא, והיה לו לשבח התורה בבחי' פנימיותה שהוא בחי' התענוג עליון שהוא הגבה למעלה מהרצון עליון כנ"ל. [וע' באגה"ק ד"ה דוד זמירות קרית להו: והלכך גם כו' ע"ש. והיינו כי הרצון עליון הוא מקור ושרש הנאצלים משא"כ בחי' עתיק כו'] ומצד בחי' פנימיותן הנה יש תענוג פרטי לכל מצוה בפ"ע כו' ולא כמשל זמר אחד כו'. [ועמ"ש בד"ה למנצח על השמינית מענין חיצוניות א"ק ופנימי' א"ק].
וזה הי' הגילוי במ"ת דכתיב: פנים בפנים דבר ה' - שהיה ההתגלות בחינת הפנימית של המצות שהוא בחי' התענוג עליון של אותו הדבור. ולכן: פרחה נשמתם על כל דבור - שכל דבור הי' בו גילוי עונג בפ"ע כו'.
וגילוי זה דבחי' פנים העליונים היינו ע"י שגם מלמטה היה בחי' החזרת פנים דהיינו ע"י ז' שבועות מיצ"מ עד מ"ת שהוא ענין ז' שבועות דספירת העומר. (ועיין בפי' הרמ"ז בזהר ר"פ שמות ד"ב סע"ב בשם המדרש שגם ביצ"מ ספרו ישראל נ' יום למ"ת. ועיין בזהר פ' אמור דצ"ז) שהפכו פנימיותם וכל המדות שתהיינה לה' לבדו, וכמים הפנים לפנים - כי לפי הפנים שמראים מלמטה כן כו'.
וכמ"כ עכשיו כתיב: ואהיה שעשועים יום יום - ע"י ק"ש במס"נ בכל יום ממשיכים מלמעלה גילוי התענוג עליון והתלבשותו בנאצלים כתר וחכמה. והם הנק' יום יום. (ועיין ברבות שיר השירים ע"פ: ראשו כתם פז - מענין יום יום)
וזהו: אני תורתך שעשעתי - שכדי להיות תורתך שעשעתי שיתלבש בחי' התענוג עליון בהרצון עליון הנק' גלגלתא ובחכמה עילאה הנק' עדן הוא ע"י: אני, דהיינו כשעושה מבחי' אני - אין, שהוא ביטול היש. עי"ז דייקא ממשיכים בחי' שעשועים ותענוג עליון הנ"ל.
ויסוד כל התורה הוא ביטול היש לאין, שכשלוקח האתרוג למצוה שורה עליו בחי' אין, ורמ"ח מ"ע רמ"ח איברים, כמשל האבר שבו נמשך חיות הנפש. וגם הנפש מקבלת ממנו כי לולי האבר לא היתה הנפש עושה פעולתה כו'. וכך ע"י המצות נעשה ביטול היש לאין וע"י ביטול היש זה מעורר למעלה גילוי אין העליון הוא בחי' תענוג העליון, דקמיה באמת כולא כלא חשיבא, כי מה שהאדם מבטל עצמו אינו אמת עדיין אלא שעי"ז נמשך גילוי אין כו' [ובאדר"ז דרפ"ח תחלת ע"ב: ובגין כך ע"ק איקרי אין, והוא למעלה מבחי'* גלגלתא כנ"ל. ועמ"ש מענין זה ע"פ את שבתותי תשמרו] וזהו ענין: שעשועים יום יום - כי בכל יום עושה האדם מיש אין מחדש. ועיקר בחי' זו ע"י מס"נ בק"ש כנ"ל:
ג משחקת לפניו בכל עת. ב' עתים הן, כנודע שיש כמה זמנים שונים במל': פעמים עומדת פב"פ, ופעמים עד החזה דז"א, ופעמים נקודה תחת היסוד, והיינו שפעמים מקור נשמות ישראל פנימיותם לה', ופעמים בבחי' אחוריים, וכמ"ש: עת לחבק ועת לרחוק מחבק [וע' בזהר פ' אחרי דנ"ח סע"א וע"ב] כי: וימינו תחבקני כתיב- ועי"ז גורם שתהיה פנים בפנים. [עמ"ש בד"ה חייב אינש לבסומי בפוריא בענין: שכפה עליהם הר כגיגית - שהוא בחינת וימינו תחבקני כו' ע"ש. וע' בפע"ח שער חג הסוכות] ופעמים: עת לרחוק מחבק - שהחסדים מכוסים ביסוד אימא ואינן מתגלים ומאירים אלא נעלמים בתוך הבינה. וע"ז אומרים: ופרוס עלינו סוכת שלומך, ואותה אנו מבקשים: וימינך מקרב חיקך כלה - שיצאו החסדים מיסוד אימא שהוא בחי' תשבע"פ, ששם האור גנוז ולהיות: ימין ה' עושה חיל כו'.
ועל הב' עתים הוא אומר: משחקת - כי בכל א' מישראל יש בחי' מס"נ ורצון לה' אלא שיש מי שהוא בבחי' אחוריים כו'. ואעפ"כ גם אז יכול לעבוד עבודה תמה ולמס"נ באחד. [ועמ"ש בד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך כו' בענין ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך כו'] ולכן גם ממנו הוא צחוק מביטול היש לאין, ועי"ז מעוררים למעלה גילוי שעשועים עליונים בכתר וחכמה כו'.
[ושחוק זהו ענין התגלות התענוג. ועיין בע"ח שער לידת המוחין פ"ב ושער לאה ורחל פ"ג דשחוק הוא ב"פ אור[5] וכן ואהבת ב"פ אור, וב"פ אור זהו ענין ושמתי כד כד, והיינו כ"ד אותיות שיש בפסוק בשכמל"ו דק"ש שחרית וערבית, וכנ"ל שע"י ביטול היש ומס"נ דק"ש נמשך התענוג עליון והשחוק כו'. וע"ש דב"פ כ"ד זהו ענין אשת חיל כו' ומזה יובן ענין: ימין ה' עושה חיל, ועיין באוצ"ח דנ"ח מענין זה (ועיין בב"י ומ"א ססי' תק"ס)
ועכשיו נאמר בתורה: משחקת לפניו בכל עת - ולעתיד: אז ימלא שחוק פינו - גם שחוק כחשבון מקור חיים[6] ע"ש כי עמך מקור חיים והוא ג"כ כחשבון גימטריא אור א"ס[7] - שעל ידי גילוי אור אין סוף ב"ה נמשך התענוג עליון שהוא מקור חיים מקור התענוגים, והתגלות התענוג זהו ענין השמחה והשחוק. ועיין בזהר ס"פ וילך ובפ' וירא דקי"ד א' ובפ' חיי שרה דף קכ"ז א' ועיין בלק"ת בישעי' ע"פ ולא בכסף תגאלו מענין ישחק בשי"ן]:
משחקת בתבל ארצו. הארץ הדום רגלי - היא המל', ותבל ארצו - פי': תבל - ב"פ אריה, ב"פ יראה, דהיינו בחיות ובאופנים. אריה שאג ע"י התבוננות איך שהוא ית' קדוש ומובדל לא כהתלבשות הנפש בגוף כו'. וב' בחי' אלו יש בישראל כי יש שיש לו נפש דעשיי' ויש שיש לו רוח דיצירה. [ועי' בזהר ר"פ משפטים דצ"ד ע"ב] ועל שניהם אומר: משחקת - שמשניהם נעשה שחוק למעלה כנ"ל.
[ובע"ח שער תיקון נוק' ספ"ב פי' ג"כ ענין תבל ב"פ רי"ו[8] אלא דפי' שרומז להמשכה גבוה מאד, וכמ"ש ג"כ בפע"ח שער ק"ש שעל המטה פ"ו. אכן י"ל דהמשכה עליונה זו נמשך ע"י האתעדל"ת דב' בחי' אריה הנ"ל. וזהו: משחקת בתבל ארצו - שמבחי' אתעדל"ת דתבל ארצו שבישראל נמשך בחינת שחוק ותענוג עליון, והוא שרש המשכה עליונה שבע"ח ופע"ח שם]: