ואהי' אצלו אמון

'

video part 1  video part 2  video part 3

דרוש לשבועות

ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם[1].

ופי' במדרש רבה ר"פ בראשית: אמון - פדגוג האיך מה דאת אמר: כאשר ישא האומן את היונק[2] והוא לשון פרנסה. וכן הוא עוד ברבות משפטים פ"ל.

והענין כי משה רבינו ע"ה אמר להקב"ה: כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק כו' מאין לי בשר כו'[3] והיינו לפי שהיה במדרגה גבוה: מן המים משיתיהו[4] עד שהיה כבד פה[5] לגבי תשבע"פ וכבד לשון לגבי תשב"כ. [ועמ"ש מזה בפ' בשלח בד"ה להבין ענין לחם משנה] ולכן אמר: מאין לי בשר - שאין זה בערכו כלל. [ועמ"ש מזה בפ' בהעלותך] רק המן ירד בזכותו - מזונא דחכמתא.

אבל התורה משבחת א"ע במעלה יתרה שיכולה היא לירד ממעלתה הגבוה והרמה להיות אמון שהיא רועה ומפרנס נש"י, כנודע שהתורה נק' מזון לנפש. ולכן נק' התורה: לחם' כמ"ש: לכו לחמו בלחמי[6].

וזהו: כאשר ישא האומן את היונק. דר"ל שמפרנסו בלחם אחר ימי יניקה, דאם ר"ל שמניקו מהו שאמר: כאשר ישא האומן כו' מאין לי בשר כו'.

והנה גילוי בחי' זו להיות התורה בבחי' לחם הוא בשבועות זמן מ"ת שהקריבו שתי הלחם: לחמו בלחמי, תשב"כ ותשבע"פ. כי בימי הספירה הם ימי יניקה - כי לידת נש"י הי' בשביעי של פסח: ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים - שנמשכו מההעלם אל הגילוי, ומשביעי של פסח עד שבועות מ"ד ימים הם בבחי' יניקה, דהיינו הגדלת המדות חסד שבחסד כו' עד"מ שהחלב מגדל אברי הולד.

וכך ימי הספירה הם המשכות ימים עליונים: היום יום כו' לעומר - שעורים שהוא מאכל בהמה, הוא מקור וחיות הנפש הבהמית של האדם [כי הנשמה ונפש אלקית א"צ תיקון לעצמה כו'] להפוך כל המדות שבה שתהיינה לה' לבדו: ולא תחללו כו'[7] יום ראשון חסד שבחסד כו', והיינו בחי' גידול של המדות שבנפש הבהמית והעלאתן ממטה למעלה ע"י בחי' המשכת מוחין מלמעלה, ונק' בע"ח: מוחין דיניקה, וכמ"ש במ"א ע"פ: ולבן שינים מחלב[8]

וזו היא המשכה עליונה מלמעלה מן הימים העליונים הנמשכים במ"ד ימי הספירה עד"מ דם נעכר ונעשה חלב. כך ע"י אתכפיא שהאדם מזכך מדותיו נמשך הגדלת המדות.

אך אין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן[9] שבבחי' יניקה עדיין לא נכנס בו דעת עד שיטעום טעם לחם היא בחי' התורה שנתנה אחר ימי הספירה בשבועות, ואזי הקריבו בו שתי הלחם והוא מזון לנפש האלקית: לכו לחמו בלחמי.

והקרבה זו צריכה להיות ממושבותיכם[10] - בחי' ישיבה היא בחי' ק"ש, כי תפלה בעמידה וק"ש בישיבה בעולם הבריאה, ששם הוא היחוד שבק"ש יחודא עלאה או"א שא"א לנו להשיגו באצי' [וכמ"ש בפע"ח שער הק"ש פ"ד].

ופי' הכתוב: ממושבותיכם - מבחי' ק"ש במס"נ: תביאו לחם כו' - תוכלו להמשיך בחי' התורה להיות לכם בבחי' לחם הגורם להמשיך בחי' הדעת וההשגה. וזהו: ואהיה אצלו אמון:

ב ואח"כ: ואהיה שעשועים - שע"י בחי' אמון הוא המשכת בחי' לחם ומזון להיות הדעת וההשגה עי"ז אח"כ נמשך גילוי בחי' השמחה והשעשועים.

והנה ביאור ענין השמחה והשעשועים המתגלים ע"י הדעת וההשגה. יובן במ"ש: זמירות היו לי חקיך כו'[11] ואמרז"ל [במדרש רבה. ובתנחומא ובגמרא פ"ז דסוטה דל"ה ע"א] שנענש דוד על שקרא ד"ת זמירות, ואמר לו הקב"ה זמירות קרית להו הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו[12] והוא הביא את הארון בעגלה.

והענין הוא כי פי' וביאור מלת: זמירות - הוא כמו זמר וניגון שמזמרים ומנגנים ניגון א' כמה פעמים, אע"פ שהכל עריבות ומתיקות א' מ"מ כשערב לו לאדם איזה ניגון וזמר יכול לזמר ולנגן* אותו כמה פעמים. וכך היה לי: חוקיך - חוקים נק' מצות שאין בהן טעם כמו פרה אדומה ושעטנז כו' - כלומר שהגם שאין למצוה זו שום טעם ודעת בשכל המושג ומובן מ"מ ערב ומתוק לחיכו עד מאד.

והיינו לפי שאף גם אם אין טעם ודעת מלובש בהמשכת מצוה זו למטה בהתלבשותה בגשמיות - מ"מ יסודתה בהררי קדש הוא מבחי' רצון העליון ב"ה שלמעלה מעלה מבחי' טעם ודעת הנמשך מבחי' ח"ע. והחכמה מאין תמצא שהיא נמשכת מבחי' אין הוא בחי' רצון העליון ב"ה.

כי הנה החכמה נק': עדן - שהוא עונג הנשמות בג"ע בשכל הנבראים המשכילים בגדולת א"ס ב"ה ונהנים בהשגתם תענוג נפלא עד אין קץ, ע"ד שאמרו בגמ' על אלישע אחר: מוטב דלידייני' כו'[13].

והנה אף שבספרים נזכר רק ב' בחי': ג"ע תחתון ועליון, אבל באמת יש הרבה מיני ג"ע, זה למעלה מזה עד אין קץ ותכלית גבוה מעל גבוה כו', וע"ז רמזו רז"ל[14]: ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר: ילכו מחיל אל חיל כו'[15] - אלא שהספרים לא דברו מהם רק מהב' מיני ג"ע ג"ע עליון ותחתון, אבל בג"ע העליונים עד רום המעלות לא שלחו את ידם. וכל עדן שלמעלה מעלה עד רום המעלות הכל נק' בשם חכמה, כי העונג שבהם הוא לפי ערך ההשכלה וההשגה, ויש השגה למעלה מהשגה עד רום המעלות.

אך כל בחי' השגה ותענוג מריש כל דרגין כו' אינו אלא בבחי' זיו. וכמארז"ל: ונהנין מזיו כו'[16]. וזהו: בורא קדושים ישתבח שמך לעד מלכנו. קדושים אלו הנשמות וקדושים בכל יום יהללוך סלה בלי הפסק בהשגה למעלה מהשגה, כי ת"ח אין להם מנוחה כו'.

וכל ההילול והשבח הזה אין זה אלא: ישתבח שמך - בחי' שם בלבד בחי' זיו כו', (כמ"ש מזה בד"ה את שבתותי תשמרו) ושמו בגימ' רצון[17] שהרצון הוא למעלה מעלה מבחי' חכמה, והחכמה היא הנמשכת מבחי' הרצון שכך עלה ברצונו להתלבש בבחי' חכמה. ולזאת הרי בחי' החכמה בטילה כאין לגבי בחי' רצון העליון ב"ה המתלבש בה ואין ערוך אליו. 

וזהו ענין הזמירות שקרא דוד לד"ת, לבחי' החוקים - שעם היות שאין בהם טעם, היינו לפי שנמשכו ונלקחו מרצון העליון ב"ה שהוא למעלה מההשגה והטעם. ומ"ש: אורייתא מחכמה נפקת - נפקת דייקא, אבל יסודן למעלה מהחכמה, תר"ך[18] עמודי אור, עד"מ העמוד שמחבר הגג עם הרצפה, כך המצות נשפלו למטה. אבל שרשן גבוה מאד נעלה - ע"כ היה שמח שמחה גדולה בעסק התורה ומצות ע"י התבוננות זו שהם רצון העליון וע"כ קראן: זמירות - שהן היו לו כמין זמר שמנגנגין זמר א' בהם כמה פעמים מגודל המתיקות שבו.

כך עם היות שכל המצות כולן הן רצונו ית', והרי זהו שבח אחד לכל המצות שבכולם מתלבש רצה"ע ב"ה - מ"מ היה מתענג ושמח בכל א' כמו שמתענגים ושמחים בעריבות ומתיקות הניגון והזמר שניגון וזמר א' מנגנין ומזמרים כמה פעמים מאחר שהוא זמר יפה מאד. וזו היא: שמחה של מצוה - דהיינו מחמת עוצם גדולת המצוה עצמה כי גבהה מעלתה מאד שהוא הוא רצה"ע ב"ה שלמעלה מהחכמה, שהוא בחי' עדן ותענוג והשגה נפלאה עד אין קץ מריש כל דרגין כו'.

אך מ"מ נענש דוד ע"ז - לפי שעדיין לא הגיע לתכלית השבח העיקר שבתורה ומצות ומעלתן העצמי', שהרי לא שבח אותן אלא בבחי' רצה"ע ב"ה המלובש בהן. והנה הרצון הוא עדיין בבחי' מעלת ומדרגת חיצונית שלהם. וכמ"ש: וראית את אחורי ופני לא יראו[19]. אבל פנימיותן ועיקרן הוא הוא עונג העליון ב"ה שהוא פנימית הרצון כידוע.

וע"ז נאמר: אחור וקדם צרתני[20] ועד"מ: מבשרי אחזה[21] שהתענוג הוא עיקר המכוון והרצון הולך אחר התענוג שמחמת שיש נחת רוח ותענוג לפניו לכך הוא רוצה וחפץ בכך. ולכן נק' הרצון בחי' אחוריים ובחי' חיצונית לגבי העונג העליון ב"ה המלובש בו. וע"ז נאמר: וראית את אחורי ופני לא יראו - שאין פנימית העונג מתגלה כ"א בחי' הרצון בלבד, כמו שאינו נראה ונגלה באדם לזולתו רק בחי' רצון בלבד כשמגלה לו רצונו להיות כך וכך. אבל פנימית העונג המלובש בו והמכוון מזה איזה עונג ונחת רוח לפניו מזה לא ניתן להתודע ולהגלות, ועונג זה הוא המלובש במצות שהן רצונו ית'.

וזהו: אשר קדשנו במצותיו - אשר מלשון: באשרי כי אשרוני[22] שהוא לשון הילול ושבח והוא על עוצם ריבוי התענוג שיש בזה, כדי להלל ולשבח מאד ובבחי' זו נאמר באשר: וטובל בשמן רגלו[23] שבבחי' רגלו בלבד הוא מלובש בבחי' שמן היא בחי' ח"ע כו':

ג והנה ההפרש שבין בחי' אחוריים לבחי' פנים: מבשרי אחזה - שבעורף אין בו התחלקות אברים שעור א' מכסה את כולו. משא"כ בבחי' פנים נראה ונגלה ציור התחלקות האיברים: עינים לראות אזנים לשמוע כו', ותענוג שבבחי' ראיה הוא בחי' אחרת משמיעה כו'.

כך הוא למעלה כביכול, שבחי' רצון העליון ב"ה נק' בחי' אחוריים ואין בו שום התחלקות ולכך הרצון המלובש במצות כולל כל המצות בשוה, שכולן הן בחי' רצונו ית' והרי זה שבח א' לכולן, אלא שהוא שבח גדול מאד כנ"ל, שהרצון עליון הוא למעלה מהחכמה כו' ולכן נק' העונג והשמחה הנמשך מזה בשם זמירות כמו זמר שמנגנים ניגון א' היפה מאד הרבה פעמים כנ"ל.

אבל העונג העליון ב"ה המלובש במצות - יש לכל מצוה תענוג פרטי, כי העונג היא פנימי' המכוון המלובש ברצון, ואין פנימית המכוון המלובש ברצון מצוה זו מלובש ברצון מצוה אחרת, כי לכל מצוה יש כוונה אחרת כנודע.

וכמו עד"מ בפנים הרי התענוג שבראי' המלובש בעינים אינו דומה כלל להתענוג שבשמיעה שבאזנים, וכן תענוג שבטעמים: חיך אוכל יטעם כו',[24] כל מין תענוג הוא מהות אחר. כך בחינת עונג העליון הנמשך ומתגלה ע"י המצות, בציצית תענוג מיוחד ומשונה מהתענוג שבמצוה אחרת וכן בתפילין כו' ובכל המצות. ולא כמו מעלת הרצון שהוא מדרגה אחת לכולן. (ועמ"ש בד"ה ראו כי ה' נתן לכם השבת בפי' דרכיה דרכי נועם).

ולכן במ"ת דכתיב: פנים בפנים דבר ה'[25] שהי' גילוי בחי' פנים עליונים שהוא עונג העליון ב"ה המלובש בתורה ומצות, הנה אמרז"ל[26]: על כל דבור פרחה נשמתן - לפי שבכל דבור מעשרת הדברות הי' גילוי עונג פרטי המלובש בדיבור זה בלבד שאינו דומה לגילוי העונג שבדיבור השני.

והגורם לזה שזכו ישראל לכך במ"ת - היינו משום דכתיב: פנים בפנים, שגם מלמטה למעלה היה בבחי' גילוי הפנימיות ולא בבחי' אחוריים. כי גם בתשוקה וכלות הנפש שממטה למעלה יש ב' בחי': הא', כמ"ש: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ[27]. דהיינו שמבטל רצונו וחפצו המלובש בגוף ונפש הבהמית ורוצה לדבקה בו ית' בתשוקה וצמאון כו'. אך מ"מ רצון זה ותשוקה זו היא בחי' אחוריים שהרי עדיין נפשו האלקית מלובשת בגוף ונה"ב בתענוגות בני אדם אלא שרוצה לצאת מהם ומסכים בהסכמה אמיתית שתתפשט האהבה מלבושיה שבנוגה לדבקה באלקים חיים.

אך עדיין לא נתפשטה האהבה עד שתחפץ בקרבת אלקים בשמחה וטוב לבב מרוב כל ולהתענג על ה' אהבה בתענוגים ממש שזהו בחי' הב', וכמ"ש[28]: כלה שארי ולבבי כו' - והיא בחי' ומעלה יתירה שמחה ותענוג בה' ממש, והיא שמחה של מצוה: ונשמח בדברי תורתך ובמצותיך לעולם ועד, כי הם חיינו כו'.

ובחי' זו הב' היא בחי' גילוי פנימית. וז"ש: פנים בפנים דבר ה' - כלומר שהיו חיבור והתקשרות בחי' פנים עליונים בבחי' פנים התחתונים שהי' התלבשות עונג העליון ב"ה שהוא הוא פנימי' הרצון בבחי' עונג התחתון שממטה למעלה: כלה שארי ולבבי כו' - בבחי' פנימי' האהבה בתענוגים להתענג על ה' ממש, שעי"כ זכו והשיגו העונג העליון ב"ה המלובש בכל מצוה עונג פרטי. ולכן על כל דבור ודבור פרחה נשמתן.

וזהו שנענש דוד המלך ע"ה על שלא שיבח את התורה רק בבחי' זמירות שהוא מצד בחי' אחוריים של המצות ולא שיבח את התורה בבחי' זו הפנימי' שהיא מעלתן העקרית העצמית, ולכן העונש היה ג"כ מדה כנגד מדה ששכח מעלת התורה שהיא בבחי' פנים.

כי הנה לכך נאמר: בכתף ישאו - שהלוים היו נושאי הארון והיו כתפיהם לחוץ ופניהם כנגד הארון זה כנגד זה והיינו לפי שצ"ל בחי' פנים בפנים כנ"ל, וגם הלוחות שבארון הי' בבחי' פנים לכל צד שהלוחות היו כתובים משני עבריהם, שלכל עבר לא נראה רק בחי' הפנים. והוא נענש ששכח זה ונשאו בפרות על העגלה. ומה שנענש שנפל בבחי' שכחה היא בחי' אחוריים [עמ"ש פ' תצוה סד"ה זכור כו' לא תשכח] היינו מדה כנגד מדה, שלפי שלא שיבח את התורה בבחי' פנים אלא בבחי' אחוריים - שכח מעלת הלוחות שהיו בבחי' פנים ונפל לבחי' שכחה היא בחי' אחוריים.

ובזה יובן מ"ש: ואהיה שעשועים - כי בחי' שעשועים הן הן בחי' גילוי בחי' פנימי', דהיינו בחי' עונג העליון המלובש במצות שהיא פנימית הרצון, משא"כ בחי' זמירות הן בחי' אחוריים שהוא הרצון כנ"ל.

[ועמ"ש עוד מענין זה ע"פ ויהי מקץ שנתים ימים, ובאגה"ק קרוב לסופו ד"ה דוד זמירות קרית להו].

אך הנה: ואהיה כתיב, לשון הוה. והיינו שצריך להמשיך גילוי והתהוות בחי' השעשועים, דבאתאדל"ת תליא מילתא. וזהו יום יום, דהיינו בחי' ק"ש שאומרים דבר יום ביומו כי בכל יום נעשה בריה חדשה. וע"כ בכל יום צריך לקרות ק"ש ולמסור נפשו באחד בכל יום ואהבת בחי' תענוג כו' ועי"ז גורם ירידת התענוג עליון שעשוע שבעצמותו שיתלבש בתורה.

וזהו: אני תורתך שעשעתי - שעשעתי הוא פועל יוצא שממשיך השעשועים בהתורה, והיינו ע"י אני אותיות אין - פי' בחינת ביטול היש שעושה מאני אין. והיינו שגם בלימוד התורה לא יהי' בבחי' יש אלא בביטול היש, כמ"ש: בכל נפשך סמוך לודברת בם כו', ועי"ז גורם למעלה להמשיך מהיש לאין דהיינו מיש האמיתי, שעשועים העצמיים יומשך הארה בחכמה שהיא בחי' אין ממש.

[והוא ג"כ ההמשכה מבחי' אני, בבחי' אין. ע' בע"ח שער השתלשלות הי"ס דרך העגולים במה"ב פ"ב בענין אני ואין. ובמא"א אות א' ססעי' ס"ד: מל' דא"ק נק' אני מתלבשת ברדל"א נקרא אין עכ"ל. וע' מענין ואהי' בזהר ויקהל דרי"ז ע"א והייתי לא כתיב אלא ואהיה כו', ור"פ שמיני דל"ה ע"ב, ובהרמ"ז שם, ובפ' אחרי דס"ה ע"ב וסימן ואהיה כו', ודס"ז ע"ב]:

ד משחקת לפניו בכל עת. הנה יש כ"ח עתים[29] י"ד לטובה כו'[30] וא' מהם: עת לחבק ועת לרחוק מחבק - פי' שיש לפעמים עת רצון למעלה שנעשה בחי' חיבוק כנ"י מקור הנשמות עם הקב"ה כאדם החובק את חבירו מאחוריו שלא ילך מפניו, כך כביכול הקב"ה מחבק כנ"י, כמ"ש: אהבתי אתכם אמר ה'[31] ואהבתו לא תסור ממנו לעולמים - שלא להיות האדם בבחי' נפרד ממנו ח"ו. וכמו שהיה במ"ת: פנים בפנים דבר ה' עמכם - שגם ממטה למעלה היה הכל בבחי' פנים, שאפילו האחוריים נכללו בבחי' פנים ונעשה הכל בבחי' פנים - דהיינו שגם נפש הבהמית אתהפכא כו'' וכמ"ש: בכל לבבך[32] בשני יצריך כו'. וזהו: ימין ה' עושה חיל[33]

[וע' בע"ח שער עשרים פ"ב: דב' פעמים כ"ד אותיות שיש בפסוק: בשכמל"ו דק"ש שחרית וערבית זהו ענין חיל[34] ולכן נקרא כנס"י: אשת חיל. ועמ"ש ע"פ: ושמתי כדכד. וענין בשכמל"ו היינו קבלת עול מלכות שמים וביטול היש, וזהו ימין ה' עושה חיל].

אמנם בגלות הוא בחי': עת לרחוק מחבק - כשאין עת רצון אזי רחוק מלחבק, ואזי אין עומדים כנס"י עם הקב"ה פנים בפנים, דהיינו שאין דביקות הנפש באלקים חיים בבחי' פנים ממש ע"ד: כלה שארי ולבבי כו'[35] - ויש לו תענוג במילי דעלמא, הגם שיש לו רצון לה' הוא רק בחי' אחוריי', כנ"ל שהרצון נק' אחוריים והתענוג הוא בחינת פנים כו'.

וז"ש: למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה[36] - חיקך קרי וחוקך כתיב, וחוקך היינו התורה שהיא חוקת ה', והוא בקשת כנס"י שיתגלה ימינו ית' ולא יהי' גנוז ונעלם בחוקו, ומכלל זה אתה שומע שיש עתים שהימין גנוז ונעלם בחוקו.

והיינו ע"ד מארז"ל: אור שנברא ביום ראשון היה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. ראה שאין העולם כדאי לו גנזו לצדיקים[37]. והיכן גנזו היינו בתורה. ועי' בזהר פ' תרומה (דקמ"ט א') וזהו ענין שהימין שהוא חסד עליון, שהוא בחי' נהורא קדמאה הוא גנוז בקרב חוקו הוא התורה.

(ומזה מובן המעשה דאיתא בזהר סוף ח"ג דף ש"ה ע"א שאמר ר' אלעזר: ואנא חמינא כו' - כי הוא היה יכול שיתגלה לו ע"י התורה בחי' אור ההוא הגנוז בו שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו וע"כ אמר: אנא חמינא ממש)

וז"ש: ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל[38] - כי תמיד: יצוה ה' עלינו חסדו, וימין ה' נטוי' עלינו, רק לפעמים היא רוממה מנפש האדם רק היא גנוזה בתורה, ולפעמים יורדת ונמשכת למטה בנפש האדם ואזי היא עושה חיל. ולכן אמר הכתוב: וימינך מקרב חיקך כלה - כלומר שלא תהא מלובשת ומתעלמת בתורה להיות גנוזה שם, רק תוציאנה מקרב חיקך מההעלם אל הגילוי, להיות גילוי ימין וחסד ה' היא האהבה תקועה בנפש האדם.

והנה בכל עת ועת בין בבחי': עת לחבק, בין בבחי': עת לרחוק מחבק - נאמר על התורה: משחקת. והענין, כי הנה בחי' שחוק היא בחי' ביטול היש לאין, וכמ"ש: צחוק עשה לי אלהים[39] - פי' כי שם אלקים המעלים ומסתיר אור א"ס ב"ה להיות נראה העולם ליש ודבר נפרד כו' ושלא יבטל במציאות כו' כמו זיו השמש בשמש כו' - הוא בשביל הצחוק שלבסוף הכל שישוב ויתהפך שיהי' היש בטל לאין, ונגלה כבוד ה'[40] לעין כל כי שם אלקים המסתיר ומעלים שיהא נראה ליש כו', הוא רק כמו צחוק שעושין לפני שרים שעושים שינויים דברים זרים לשחוק בהם ונעשה בחי' יש, ושיהי' היש בטל לאין. ועשיית גילוי היש יהי' כמו זר נחשב ואין זה רק בחי' שחוק. ועד"ז הוא ענין השחוק לע"ל שעתיד הקב"ה לעשות קניגי לצדיקים שור הבר עם לויתן כו' וכמ"ש במ"א.

והנה גילוי בחי' ביטול היש לאין שיהיה לעתיד, הוא ע"י התורה שהיא המשכת אור א"ס ב"ה בדברים גשמיים שתחת ממשלת קליפת נוגה להעלותם ולקשרם באור ה' וקדושתו והוא בחי' ביטול היש לאין. ולכן נקרא: משחקת בכל עת, היינו גם ע"י אתכפי' כו' נמשך התענוג עליון בהתורה. וזהו בחי' בינונים זה וזה שופטן ויש בהם משני העתים הנ"ל שבשעת התפלה הוא דבוק באלקות ואח"כ פונה לעסקיו כו':

משחקת בתבל ארצו. תבל ב"פ אריה - כי יש אריה בחיות הקודש ויש אריה באופנים - חיות בחי' יצירה: שית ספירן מקננין ביצירה, והן הם בחי' שיתא סדרי משנה, שהם בבחי' טעם ודעת. וכך החיות הקודש אהבתם היא בבחי' טעם ודעת, ארי' שואג כו' מחמת השגתם כי: קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות כו' - איך שהוא קדוש ומובדל כו', ומבחי' זו שהיא בבחי' קדוש ומובדל שאינו בגדר עלמין נמשך לריבוי צבאות והיכלות עד שגם למטה מכה"כ. ולכך הם מרעישים בקול רעש גדול על עוצם קדושה זו ממקום קדוש כזה שיהי' נמשך ממקום כבודו מאור א"ס ב"ה שלמעלה מגדר עלמין להחיות העולמות.

אך עכ"ז הוא קדוש ומובדל ולא כדמיון הנפש שמתלבשת בגוף כו'. אבל האופנים הם בבחי' עשי' שאין להם בחי' טעם ודעת והשגה גדולה באור א"ס ב"ה כחיות הקדש ואעפ"כ הם מרעישים מחמת אהבה טבעית שלהם. 

וזהו: משחקת בתבל ב"פ אריה[41] שבב' בחי' ארי' הוא בבחי' משחקת, בין בבחי' אריה שבחיות הקדש בין בבחי' אריה שבאופנים.

והנה כמו שיש ב' בחי' במלאכים חיות ואופנים כך יש ב' בחי' בבני אדם שוכני מטה: יש שמתבונן בגדולת הוי' בק"ש: שמע ישראל - שמע לשון הבנה באחד ובשכמל"ו ועי"ז יבא לקיום: ואהבת בכל נפשך ממש: ודברת בם - בם בדברי תורה בבחי' ביטול היש לאין: אני המשנה המדברת בפיך, ודברי אשר שמתי בפיך. והם הם הת"ח העוסקים בד"ת שיתא סדרי משנה שהם ביצירה.

ויש מי שאינו יכול ללמוד ודעתו קצרה וגם עוסק במו"מ והוא מבחי' עשיי', ואעפ"כ גם הוא יכול לשאוג כאריה שבאופניםף ע"י פי' הפשוט שבאחד - שהוא ית' לבדו הוא ועי"ז נמשך בו ג"כ: ואהבת בכל לבבך - בשני יצריך, כי בכל א' יש אהבה הטבעית. עיין בסש"ב פי"ח.

וזוכים לגילוי זה ע"י הצדקה שנק': מעשה כמ"ש: והי' מעשה הצדקה שלום כו', ועי"ז גורמים וממשיכים בחי': משחקת בתבל ארצו הוא ענין המשכת עונג ושעשועים העליונים כנ"ל. 

וכמ"ש: כמים הפנים לפנים כן לב האדם - פי' כי יש ב' בחי' אדם היינו כי במלאכים פני אריה כו' כתיב ודמות פניהם פני אדם, ויש בחי' אדם למעלה: ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם - דהיינו רמ"ח מצות עשה ושס"ה ל"ת. וע"י כמים הפנים לפנים להיות בחי' פנימי' מלמטה למעלה להמשכת בחי' פנימית עליון כן נמשך לב האדם העליון שעל הכסא הוא בחי' התורה רמ"ח מצות עשה כו' לאדם התחתון שבמלאכים ודמות פניהם כו'.

וז"ש: ושעשועי את בני אדם הם הן ב' בחי' אדם הנ"ל להיות ההמשכה כמים הפנים כו'. לכן אמרו רז"ל ביום חתונתו זו מתן תורה, בחי' חתונה וזיווג משפיע ומקבל כו' שאין לך טפה יורדת מלמעלה עד שאין עולים כו':

  1. 1 משלי ח, ל - וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת. לא. מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם.
  2. 2 במדבר יא, יב - הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו
  3. 3 שם יג - מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכׇל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה
  4. 4 שמות ב, י - וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.
  5. 5 שמות ד, י - וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.
  6. 6 משלי ט,ה - לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי
  7. 7 ויקרא כב, לב - וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם
  8. 8 בראשית מט, יב - חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב
  9. 9 ברכות מ,א - ויתפרו עלה תאנה ר''י אומר חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן
  10. 10 ויקרא כג,יז - מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה
  11. 11 תהלים קיט,נד - זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי.
  12. 12 במדבר ז,ט - וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ
  13. 13 חגיגה טו,ב - כי נח נפשיה דאחר אמרי לא מידן לידייניה ולא לעלמא דאתי ליתי לא מידן לידייניה משום דעסק באורייתא ולא לעלמא דאתי ליתי משום דחטא אמר ר"מ מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי
  14. 14 ברכות סד,א - אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים - אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר (תהלים פד ח) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון
  15. 15 תהלים פד, ח - יֵ֭לְכוּ מֵחַ֣יִל אֶל־חָ֑יִל יֵרָאֶ֖ה אֶל־אֱלֹהִ֣ים בְּצִיּֽוֹן:
  16. 16 ברכות יז,א - העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר (שמות כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו
  17. 17 346
  18. 18 כתר
  19. 19 שמות לג, כג - וַהֲסִֽרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ:
  20. 20 תהלים קלט,ה - אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה.
  21. 21 איוב יט,כו - וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ
  22. 22 בראשית ל,יג - וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר
  23. 23 דברים לג,כד - וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ
  24. 24 איוב יב,יא - הֲלֹא אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ
  25. 25 דברים ה,ד - פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ
  26. 26 שבת פח, ב. וראה שמו"ר פכ"ט, ד.
  27. 27 תהלים עג,כה - מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ
  28. 28 שם כו - כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם.
  29. 29 קהלת ג, א-ח - א לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. {פ} ב עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. ג עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. ד עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. ה עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים; עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. ו עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד, עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. ז עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. ח עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.
  30. 30 ויד לרעה
  31. 31 מלאכי א,ב - אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב
  32. 32 דברים ו,ה - וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ
  33. 33 תהלים קיח,טז - יְמִ֣ין יְ֭הוָה רוֹמֵמָ֑ה יְמִ֥ין יְ֝הוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל
  34. 34 48
  35. 35 תהלים עג,כו - כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י צוּר־לְבָבִ֥י וְחֶלְקִ֗י אֱלֹהִ֥ים לְעוֹלָֽם:
  36. 36 תהלים עד,יא - לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ וִימִינֶךָ מִקֶּרֶב חֵוקְךָ חֵיקְךָ כַלֵּה:
  37. 37 חגיגה יב,א
  38. 38 תהלים קיח,טז - יְמִין יְהוָה רוֹמֵמָה יְמִין יְהוָה עֹשָׂה חָיִל.
  39. 39 בראשית כא,ו - וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי
  40. 40 ישעיה מ,ה - וְנִגְלָ֖ה כְּב֣וֹד יְהוָ֑ה וְרָא֤וּ כָל־בָּשָׂר֙ יַחְדָּ֔ו כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר:
  41. 41 תבל, אריה ב פעמים = 432