וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים, העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי, ע"י אור ה' המאיר לנפש האלהית שבמוחו, לשלוט על הלב.
כשמתבונן במוחו בגדולת א"ס ב"ה, להוליד מבינתו: רוח דעת ויראת ה' במוחו, להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן, ואפילו איסור קל של דבריהם ח"ו. ואהבת ה' בלבו בחלל הימני, בחשיקה וחפיצה, לדבקה בו בקיום המצות דאורייתא ודרבנן ות"ת שכנגד כולן.
ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים. שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלות לבו - שיהיה לבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו, רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו:
הגהה (והסיבה לזה היא. מפני היות המוחין שלו ונר"נ שלו, מבחי' עיבור והעלם תוך התבונה, ולא מבחי' לידה והתגלות, כידוע לי"ח):
דהיינו, שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו, גדולת א"ס ב"ה, דכולא קמיה כלא חשיב ממש - אשר על כן, יאתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו. וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו, כך יאתה להן[1] להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה, לצאת מנרתקן הוא הגוף, לדבקה בו. רק שבע"כ חיות הנה בתוך הגוף, וצרורות בו כאלמנות חיות.
ולית מחשבה דילהון תפיסא ביה כלל, כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ובמצותי', כמשל המחבק את המלך הנ"ל. ואי לזאת יאתה להן[2] לחבקו בכל לב ונפש ומאד.[3] דהיינו קיום התרי"ג מצות במעשה ובדבור, ובמחשבה שהיא השגת וידיעת התורה כנ"ל.
הנה, כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו, ופיו ולבו שוין - שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו. דהיינו להיות בתורת ה' חפצו, ויהגה בה יומם ולילה בפיו. וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו.
הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה, להיות להם בחי' מוחין וחיות, וגדפין לפרחא לעילא, כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו. [בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו, ונפשו הצמאה לה' מפני רשפי אש אהבתו שבלבו כנ"ל]
הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם, ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד.
[וגם אם הוא מתמיד בלמודו בטבעו, אעפ"כ אוהב את גופו יותר בטבעו]
וזה רמזו רז"ל באמרם: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" - והוה ליה למימר: "מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה"?
אלא הענין, כי דחילו ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא. כי הלב הוא ג"כ חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה, אלא שהוא פנימי וחיות להם, ולכן יכול[4] להתלבש בהם[5] להיות להם גדפין להעלותם.
אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנ"ל, גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחי' המעשה, ואי אפשר להם[6] להתלבש בבחי' מעשה המצות להיות להם בחי' מוחין וחיות להעלותן לפרחא לעילא, אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחי' המעשה.
והן[7] נקראות בשם: "מחשבה טובה", כי אינן דחילו ורחימו ממש בהתגלות לבו, כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו כנ"ל:
הגהה (וכמ"ש בזוהר וע"ח: דתבונה אותיות ב"ן וב"ת, שהן דחילו ורחימו. ולפעמים התבונה יורדת להיות מוחין בנוק' דזעיר אנפין[8] שהן אותיות התורה והמצות. והמשכיל יבין):
אך צירוף זה מצרף הקב"ה, כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל, עד עולם הבריאה, מקום עליית התורה והמצות הנעשים ע"י דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלות לבו ממש.
אבל בלא"ה נמי, עולים לעולם היציר', ע"י דחילו ורחימו טבעיים המסותרים בלב כל ישראל בתולדותם, כמ"ש לקמן באריכות: