ביאור הדברים.
הנה אית רצון ואית רצון כו'.
רצון הנולד מן הדעת וההשכלה, לפי העמקת שכלו. שתופס ומשיג עד"מ איכות ההטבה שיהיה לו מן הדבר, ככה תתגדל התשוקה כו'.
והנה לית מחשבה תפיסא בי', אלא בהתפשטות גדולתו - מהוה מאין ליש ומחיה עליונים כו'. ודבר זה כאשר נתפס בשכלו ובהעמקת הדבר נולד מזה התשוקה בלב בחיצוניותו - כי הלב יכול להיות כלי לקבל אור זה המתפשט בשכלו: כי המוח שליט על הלב.
(וזהו: נודע בשערים בעלה, שבעלה דמטרוניתא, הוי' - נודע בשערים כו')
ואהבה זו בא מלמעלה, בבחי' השתלשלות רבות בהתפשטות גדולתו, ושם אתה מוצא ענותנותו כו'. וזהו: נודע בשערים בעלה - לכל חד וחד לפום מה דמשער בלבא. ושבחא דקב"ה, איהו בעלה דמטרוניתא, שהוא נודע כו'.
והנה בתשוקת אהבה זו יש בה בחי' קטנות וגדלות לפי גדלות וקטנות השכל. כי הקטן אוהב כו'. ולכן נק' רצון תחתון שהוא המתפשט מכחות הנפש שכל ומדות.
אבל אית רצון לעילא בשרש הנשמה במקור חוצבה בכל העולמות אבי"ע, ובהארתה למטה בבחי' יחידה שבנפש הפרטי - בביטול מערך השגתו והשכלתו מפני עוצם רוממותו ית' דלית מחשבה תפיסא בי', וביטול כל הנבראים לגבי עצמותו ומהותו ית', דכולא קמי' כלא ממש חשיבי.
(הגם דלית מחשבה תפיסא במהותו ית' - מ"מ, היינו במהות עצמו, אבל בגדולת מהותו לגבי נבראים שאין ערוך אליו ית': כל הנשמה תהלל, ולגדולתו אין חקר)
ועי"ז תתעורר הנפש לצאת מנרתיקה זה הגוף.
והנה לזה אין חיצוניות הלב כלי להיות האהבה ויראה מורגשת בו, כי גבהו ממנו. אלא תתבטל הנפש מכחותי' והיה כלא היה. וזהו: ובכל מאדך. והוא מאיר בהשוואה גמורה לכל נפש מישראל. אלא שהמונע הוא שאין התלבשותה בגוף אלא עומדת בבחי' מקיף.
וזהו: שאו את ראש, שהוא הרצון התחתון הנולד מהתפשטות החיות בנבראים - לגבי רצון העליון שהוא: לגולגולת - בחי' שרש הנפש ובחי' יחידה, הנולד מהתבוננות ביטול ערך הנבראים לגבי עצמותו ומהותו.
לכן מ"ש בענין כריתות כו'. כי הרשעים מלאים חרטות מבחינת יחידה.
והמחבר בחי' מקיף הזה להתפשט בכחות הנפש המתלבשים בגוף, הוא מ"ת בשבועות, שעל כל דבור פרחה נשמתן, שהדיבור המשיך מעצמותו ית' אנכי מי שאנכי.
וכן כלל התורה הוא וחכמתו א', וטעמי תורה לא נתגלו, דאנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא כו'. ומ"מ, שכל אדם תפיסא בה בחיצוניותו, כי נתלבשה בדברים גשמיים: זרעים מועד כו'.
וכאשר האדם מדבק בה שכלו ומחשבתו הרי: "המאור שבה", שהוא הוא עצמותו ומהותו ית' המלובש בה "מחזירו למוטב". פי', "כי טוב" - הוא זיו ואור הגנוז לצדיקים שנהנין כו', ומוטב הוא מקור הטוב, הגבה למעלה בשרשו.
אך הנה: ובחנות המשכן כו', שהוא: "סוכת דוד הנופלת כו"', "רגליה יורדת כו'" - "יקימו אותו הלוים".
ג' בחי': גרשון קהת ומררי:
בחי' גרשון - לאכפייא לסט"א, ולבער הרע כו': "ותשליך במצולות ים כו'".
מררי - להתמרמר על ירידה זו.
ועל ידי כן אתהפכא חשוכא לנהורא, בחי' קהת - "ולו יקהת עמים", ו"לילה כיום יאיר", "כחשכה כאורה", "זדונות נעשה כזכיות".
וזהו עבודת הלוים להקימה מנפילתה.
ועבודת הכהנים: ובא אהרן ובניו כו'. כי: האומר אין לי אלא תורה כו'". אלא כמ"ש: "אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו כו'" אחזתיו דייקא.
אלא דלית מחשבה תפיסא בי' וא"א להתגלות ולהתפשט בכחות הנפש עד שהבאתיו* כו' וד"ל: