וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד וגו'.[1] שאו את ראש וגו' לגלגלותם וגו'[2].
להבין ענין נשיאת ראש? ומה ענין פרשה זו אל אוהל מועד?
כי הנה כתיב: "נעשה אדם בצלמנו". שכמו שיש ראש וגולגולת בגשמיות הגוף, שהראש עיקרו המוח ועצם הגולגולת מקיפו, כן יש ברוחניות הנפש תלת מוחין שהם חב"ד, והרצון הנמשך מהם לקיום המדות וחיותן. דאית רצון ואית רצון, אית רצון לתתא ואית רצון לעילא שהוא נקרא: "רצון העליון" שהוא בבחינת מקיף על המוח.
וביאור ענין זה. הנה כתיב: "נודע בשערים בעלה". ופי' בזהר: (פ' וירא דק"ג): "לכל חד לפום שיעורא דילי'" - כמו דמשער בלבו. דהיינו על ידי שיעמיק* ויתבונן בחב"ד שלו בגדולת אין סוף ברוך הוא כפי עומק מחשבתו וכאשר יוכל שאת בלבו, על ידי כן הוא מכיר את בוראו, הכרה בלב לדבקה בו ית'.
הגם ד"לית מחשבה תפיסא בי' כלל" - היינו בי' דוקא, דהיינו בעצמותו ומהותו כביכול. אבל הנה זה כל האדם להתבונן במה שהוא מהוה עולמות עליונים ותחתונים עד אין מספר, ומחיה את כולם, ומוציאם מאין ליש, ומחדשם בטובו בכל יום ובכל רגע.
וכל אחד לפי מה שהוא משער בלבו יכול הוא להרחיב דעתו ולהלהיב לבו ונפשו לקשר נפשו בה' ולדבקה בו, כפי ערך עומק שכלו ותבונתו, וכפי ריבוי ההתמדה והתשוקה שמעורר בלבו כל אחד לפי מה שהוא להתלהב ולהתלהט לדבקה בו ית'.
והנה: "נודע" הוא לשון נפעל - כי שבחא דקוב"ה הוא בעלה דמטרוניתא. (ע' בזהר שלח קס"ג ב'. ובפ' תזריע מ"ב ב'. ובפ' אמור צ"ו ב'. ועמ"ש לעיל פ' תשא ע"פ "זה יתנו כו'") שנודע בשערים, שהוא ית' הוא המשפיל את עצמו בהשתלשלות והתפשטות גדולתו ית' להיות נודע ע"י כן, ונתפס בקרב איש ולב עמוק, לפום מה דמשער בלבו דוקא, כל חד וחד לפום ערך שיעורא דיליה, להמשיך ולקשר אליו ית' לדבקה בו. (כי נודע הוא לשון התקשרות, כנודע) שבמקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענותנותו, כמ"ש במ"א.
והנה הרצון הנמשך מזה לקיום המדות אהבה ויראה, שאהבה הוא לדבר שהוא כרצונו וכן להיפוך השנאה הוא לדבר שנגד רצונו. והוא לפ"ע ההשגה וההשכלה בגדולתו ית' דממכ"ע וסוכ"ע, כי ממנו נלקח רצון זה. ולכן נק' "רצון התחתון" - שהוא למטה מן הדעת.
אבל אית רצון לעילא, שהוא למעלה מעלה מן הרצון הנולד מן הדעת והשכלה, שנתפס ומשיג בשכלו ובינתו ענין התפשטות גדולתו של הקב"ה שהוא ממכ"ע וסוכ"ע. אלא נמשך מבחי' ביטול השגתו והשגת כל הנבראים לגבי מהותו ועצמותו ית', מפני רוממותו עד אין קץ דלית מחשבה תפיסא בי' כלל. והוא למעלה מבחי' ההשגה וגדר השכלה.
ועי"ז תתעורר הנפש לצאת מנרתיקה. והוא בחי' תשוקה וכלות הנפש ממש להשתפך אל חיק אביה, הוא מהותו ועצמותו ית' דכולא קמי' כלא חשיבא ממש. ולא שייך לומר ממכ"ע וסוכ"ע, אלא בזיו וההארה מאור א"ס ב"ה המאיר ומחיה כל עלמין. והוא בחי' מלכות א"ס ב"ה.
כמ"ש: "מלך יחיד חי העולמים", וכתיב: "מלכותך מלכות כל עולמים". אבל "הוא לבדו הוא", לא בגדר ממלא כל עלמין ולא בגדר סובב כל עלמין, ולית מחשבה תפיסא בי' כלל, כי "אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא כו'" כנ"ל. "ואני הוי"ה לא שניתי" כתיב.
ותשוקה נפלאה זו ורצון זה נמשך* לנשמות והאיר בהתגלות על נפשם, בחג השבועות על ידי מתן תורה בעשרת הדברות. כמארז"ל: ש"על כל דבור ודבור פרחה נשמתן". והיינו שהדבור היה ממשיך להם תשוקה זו, שהדבור הוא המשכה ממהותו ועצמותו ית' לנש"י.
(ועמש"ל פ' יתרו בד"ה מראיהם ומעשיהם. ומ"ש ע"פ ואהי' אצלו אמון)
וזהו: "אנכי ה' אלהיך" דייקא המאיר ומתפשט בך. ו""אנכי", מי שאנכי" - פי' שאין מכיר ומשיג בחי' אנכי אלא אנכי בעצמי. והוא הוא "הוי"ה אלקיך", דהיינו ניצוץ* אלהות השורה בך. "כי חלק הוי' עמו". כמ"ש "ואתם הדבקים בה' אלהיכם, חיים כולכם היום".
כי הנה מהות הנשמות* ועצמותן לא ירדה להתלבש בעוה"ז בגוף ונה"ב, אלא זיו והארה בעלמא ממנה בלבד הוא שמתפשט ונתפס בשכל ומדות כנ"ל שהן הן כחות הנפש. אבל עיקר מהותה ועצמותה של הנשמה לפי מה שהיא במקור חוצבה, מריש כל דרגין וכו', "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", הוא למעלה מעלה מגדר ההשגה הנתפס בשכל אנושי. אלא שהיא דבוקה בשורשה באלהים חיים, בדביקות נצחי לעולמי עד. ואין לה אלא רצון אחד, לאביה שבשמי' בלבד, לעולם בלי שינוי, בבחי' ביטול אליו ית', לפי שהיא חלק אלוה ממעל ממש.
(וכמבואר במ"ע ע"פ יונתי בחגוי כו')
והשינויים הם למטה מצד שינוי ההשגות בכחות הנפש בלבד. והיינו לפי שהנפש עצמה אינה מתלבשת בכחותי' אלא עומדת עליהם מלמעלה בבחי' מקיף בלבד. ובשבועות, על ידי מתן תורה נתגלה הרצון העליון שהוא למעלה מן הדעת, והאיר אז שורש נשמות תוך כחות הנפש בגילוי רב ועצום.
(ועמ"ש במ"א ע"פ כי תצא בפי' בקשו פני את פניך ה' אבקש כו')
ולכן על כל דבור פרחה נשמתן - דהיינו שנסתלק למעלה מבחי' וגדר השכלה והשגה, להכלל ולבטל במציאות ממש אליו ית' בכלות הנפש ממש.
וזהו: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - שכל העולמות ומדרגות שלמטה מבחי' זו נק' בשם מצרים לגבי בחינה זו. כי שאר כל עניני השגות ודביקות באלהים חיים הם עדיין בבחינה וגדר מצר וגבול הנ"ל. וכמ"ש במ"א.
(לקמן ע"פ וספרתם לכם. ועמ"ש בביאור ע"פ אלה מסעי הענין שעד ירדן יריחו נק' יצ"מ).
וזהו: "בטל רצונך מפני רצונו". שענין: "עשה רצונו כרצונך" - הוא מצד רצון התחתון הנמשך מהשגת והשכלת לבותם, כל אחד מכחות הנפש המתלבש בגוף, והרי עדיין יש לו רצון נפרד בפני עצמו, אלא שאעפ"כ על ידי העמקת הדעת והתבוננות בגדולתו ית' יתפעל ויעשה בנפשו ולבו רצונו של מקום ב"ה. משא"כ ענין: "בטל רצונך כו'", הוא בחי' ביטול והעברה לגמרי שלא יהיה לו רצון עצמו כלל, כ"א רצון אחד לה' לבדו. דהיינו שיהיה רצון עליון לבדו מאיר בו להשתפך נפשו אל חיק אביה ממש.
וזהו: "שאו את ראש וגו' לגולגלותם וגו'", דהיינו לקשר רצון התחתון הנמשך מבחי' ראש ומוחין המלובשים בגוף ונפש, ולחברו ולהעלותו למעלה מעלה למקור חוצבה, עיקרה ושרשה דיליה, שהוא מהות הנשמה עצמה העומדת למעלה, והיא בבחי' מקיף, ואינה מאירה בתוך הגוף. "כי עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם", "ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה'". וכמ"ש במ"א. והוא כמשל האדם שנכרת גופו מראשו.
והעצה היעוצה לזה הוא, כמו דרך משל אם היה נמצא ברפואות לחבר גופו אל ראשו, כך הוא הענין נשיאת ראש, שהוא רצון התחתון הנולד משכל ומדות כחות הנפש להעלות למעלה לבחי' גולגלותם דווקא, דהיינו גולגולת שלהם עצמם, שהוא שרש נשמתם למעלה, כי שם מאיר רצה"ע כנ"ל.
(ועמ"ש פ' כי תשא סד"ה שמאלו תחת לראשי וע"פ ויקהל משה)
וזהו ענין ספירת העומר: "היום יום כו'". פירוש כי ימים הם בחי' המשכות, והיינו המשכת רצון העליון. (עמ"ש בד"ה וספרתם הנ"ל, בפי' וענין תספרו חמשים יום. וע' ג"כ מ"ש בפ' אמור בפי' וספרתם לכם ממחרת השבת כו') מלמעלה למטה.
והיינו ע"י בחי' "אהל מועד". כי מועד על שם: "ונועדתי שמה לבני ישראל". והנה "ונועדתי", "ונודעתי", הוא ענין אחד, אותיות דדין כאותיות דדין, ושניהם לשון התקשרות ודביקות הקב"ה בנש"י. אלא שנודעתי הוא ע"י הדעת וההשגה בגדולתו ית', כמ"ש: נודע בשערים בעלה, אבל "ונועדתי" הוא בחי' יחוד וקשר עליון מבחי' אנכי מי שאנכי לקשר נפשם להשתפך אל חיק אביה.
(ועמ"ש ע"פ להקריב לי במועדו. וע' בזהר פ' ויגש דר"ו ע"ב. ובהרמ"ז שם. ובזהר משפטים דצ"ז ע"א).
אך אי אפשר להמשיך ולהאיר על נפשם בהתגלות ממש אור בחינה זו כ"א ע"י בחי' אהל ומשכן. שהוא מה שכתוב: "אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי". - "בית אמי" - זו תורה שבכתב. "וחדר הורתי" - זו תושבע"פ. כמו שהולד ניתן בבטן אמו, כך הוא ענין רצה"ע המלובש בדיני התורה שבע"פ, איסור והיתר, חייב וזכאי כו'.
והגם* שירדה תורה ונתלבשה בדברים גשמיים? - עכ"ז הרי מלובש בה רצה"ע ממש. ועי"ז גם האדם העוסק בה ממשיך ומאיר על נפשו אור הרצה"ע ממש אשר לית מחת"ב כלל, כמ"ש במ"א. (וע' בזח"ב צ"ו א').
אך שצריך האדם לתת עצות בנפשו שלא ישאר למטה. וצריך לזה ב' בחי', בחינת כהנים ובחי' לוים. בחינת כהנים הוא מלמעלה למטה, בחי' מים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך. ובחי' לוים הוא בחי' שלהבת אש העולה ממטה למעלה.
וביאור ענין זה, הנה כתיב: "ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים". פי' "ובחנות המשכן", כשירד בחי' המשכן ממדרגתו תהיה הקמה ע"י הלוים. דהיינו בנשמת האדם למטה, שירדה הארתה ונתלבשה בגוף ונה"ב בעוה"ז. הנה זאת העצה לעורר על נפשו בחי' גבורות קדושות. והם מתחלקים לשלש בחי': גרשון קהת ומררי.
גרשון - הוא ענין מ"ש: "גרש את האמה הזאת ואת בנה" - שהוא מבחי' גבורות. (שלכן קוראין פרשה זו בר"ה) כי שמאל דוחה ומגרש את הרע מקרבו. ו"איזהו גבור - הכובש את יצרו". והוא בחי' היותר מעולה ממ"ש ביצ"מ: "כי ברח העם", לפי שהיה עדיין הרע בתוקפו כמ"ש במ"א. אבל העיקר הוא לגרש את הרע מקרבו שיהיה הרע בורח ממנו. וכמ"ש "ורדפו מכם חמשה מאה". ולכן (לע"ל *) כתיב: "כי לא בחפזון תצאו וגו'" - דאתכפי' סט"א.
וזהו: "ותאמר שרה", שהיא בחי' ומדת מלכותו ית', לאברהם שהוא בחי' חסד עליון: "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש וגו'". ישמעאל הוא בחי' תאוות רעות ושרשם, וכענין: "לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל" וכמ"ש במ"א.
ומררי - הוא ענין המרירות, בהיות ממארי דחושבנא על ימי חלדו, אשר רובם ככולם בחשך ילך, בכריתות הגוף מן הראש הוא בחי' "לגולגלותם" של נפשו, שאינה מאירה בנפשו כ"א לעתים רחוקים, מפני עוונותיו המבדילים או משום שעדיין לא אתכפייא סט"א וכו', או משום שהלביש נפשו בלבושים צואים מהבל ורעות רוח מדברים בטלים ומחשבות אדם ותחבולותיו בעניני עוה"ז וכסופין בטלין דילי'.
ובחינה זו היא ג"כ מבחי' לוים שרש הגבורות - שהמרירות הוא מיסוד אש ושעי"ז הוא מתעורר כח החמימות, וכמ"ש במ"א.
ועי"ז הוא בא לבחי' ומעלת קהת - מלשון "ולו יקהת עמים". (אלא שהיו"ד נוספת, להורות על הפעולה לעתיד) שהוא לשון אסיפה וקיבוץ, כתרגומו "ולו יתכנשון עממיא". דהיינו שמתאסף ומתקבץ אליו לבו ורוחו ונשמתו אליו יאסוף במקור חוצבה ברשפי אש שלהבת העולה למעלה.
ומה שלא נאמר בפירוש לשון אסיפה, כדכתיב "בהתאסף ראשי עם וגו'" - כי שם נאמר "יחד שבטי ישראל", שקבוצם נקרא אסיפה. אבל בהקבץ בחי' שאר עמים, להתאסף למקורם, נאמר "יקהת", מלשון קיוהא, הוא ענין חריפות וחמיצות. כמו דרך משל העושה מטעמים מדברים חריפים וחמוצים וכו'. כך הוא בענין זה דאתהפכו מרירא למיתקא, ולכן נק' בחי' זו קהת. והיא ג"כ עבודת הלוים מבחי' גבורות שמרירו הוא דאתהפכא למיתקא וחשוכא לנהורא.
(ועמ"ש ע"פ נשא את ראש בני גרשון כו' מענין ג' בחי' הלוים).
הנה כל זה הוא עבודת הלוים, להעלות נפשו לה' ממטה למעלה להיות דבוקה בשורשה באלהים חיים. אבל בחי' הכהנים הוא מלמעלה למטה. כי הנה כתיב: "ובא אהרן ובניו וגו' וכסו וגו'". שהם הם המכסים ומלבישים את כלי הקדש בלבושים רבים: "שש וארגמן כו'" - שית גוונין, הם שית סדרי משנה, שבהם מלובש רצון העליון יתברך. משא"כ בבני קהת כתיב: "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש".
והענין. כי אמרו רז"ל: "כל האומר אין לי אלא תורה, אפי' תורה אין לו". - שעיקר תשוקתו וחפצו יהיה לה' לבדו ולדבקה בו ית', ולא להתורה בלבד.
וכמ"ש: "אחזתיו, ולא ארפנו". - אחזתיו" דוקא, אלא, ש"הבאתיו אל בית אמי וגו'". והוא ע"י בחי' אהרן הכהן העליון, המביא רצה"ע אל בית אמי כנ"ל.
(וע' בזהר פ' קרח, דקע"ז ב'. ובהרמ"ז שם. וע' בזהר ויחי דרל"ב ב', פי' פסוק ולא יבואו כו' בע"א).
וכמ"ש בתורה כמה פעמים: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן". שדבר ה' נמשך לישראל ע"י בחי' משה ובחי' אהרן. וזהו ענין: "עוטה אור כשלמה" וכמ"ש במ"א.
(וע' מענין: "שאו את ראש" ברבות מצורע ס"פ י"ח, במדבר פרשה א' - שזהו ענין וירם קרן. שם ר"פ ד'. פרשה ז'' דרכ"ג ב'. פרשה ט', דר"ל ב'. פרשה י', דרל"ו ג'. פנחס פכ"א' דרפ"א ב'. שה"ש רבה בפסוק "שררך אגן". זח"ג פנחס, רנ"ג ב'):