אם בחקותי תלכו כו'. מבואר בע"ח: (שער כ"ה פ"א המתחיל ענין הצלם באמיתית נלע"ד כו') בחי' צלם כו' שהוא בחי' נפש השכלית המחבר הצורה והחומר, שהוא נפש האלהית עם נפש הבהמית, לברר בירורים.
כי נפש הבהמית הוא בחי' בהמה פשוטה. ועמ"ש מזה בד"ה זאת חנוכת המזבח. ונפש השכלית היא בחי' נוגה מעורב טו"ר, כמ"ש: חכמים המה להרע.
וזהו: ימי שנותינו בהם שבעים שנה - דקאי אלמעלה: שתה עונותינו לנגדך עלומינו למאור פניך כו' - היינו שיתהפכו בחי' עונותינו כו' שיהיה לנגדך: ועלומינו - יבא למאור פניך כו' - הוא ע"י הצלם כו'. ולזה ניתן ע' שנה לכל אחד ואחד לפי ערכו ושיעורו בכדי לברר כו'.
גם איתא בע"ח שעתה מ"ה מברר ב"ן, ולע"ל כשיתברר בחי' ב"ן אזי יהיה: א"ח עטרת בעלה. כי השבירה היא בבחי' ס"ג: כלו ס"ג יחדיו כו' - והיינו בבחי' ב"ן שבס"ג. ולע"ל כשיתברר שם ס"ג יתהוה ממנו ס"ג שבס"ג כו'.
וביאור הענין הוא. כי בחי' מ"ה המברר הוא האור הנמשך בבחי' כלי. וכמו משה: ונחנו מ"ה - בחי' ביטול בתכלית. ואעפ"כ היה בגוף. ואף שהוא מבחי' אבא היינו רק מבחי' אחוריים. קפ"ד קס"א גימטריא משה. [עי' ביאורו לעיל בפרשת פקודי]
ועמ"ש מזה ע"פ אני ישנה גבי קול דודי דופק.
וכן: נובלות חכמה שלמעלה - תורה. פי', הנמשך מבחי' מוחין דאבא למדותיו שיהיה תורה - כשר או פסול כו'.
ועמ"ש בד"ה השמים כסאי כו'.
וכמ"כ בחינת משה היה לו אהבה ויראה ומדות, רק שהיו נמשכין מבחי' מוחין. פי', שהיה האהוי"ר שלו בבחי' ביטול בתכלית בבחי' אבא מבחי' אחוריים. (כי פנימית אבא הוא פנימית עתיק) ולא מבחי' התלהבות שמבחי' אימא.
וכמו ההפרש שבין שבת ליו"ט - שיו"ט הוא בחי' שמחה כו', ושבת הוא בחי' עונג: נאדר בקדש כו' מלה בגרמיה. כמ"ש בפ' אמור צ"ד ע"א.
וכן היה האהוי"ר של משה. וביקש: הראני נא את כבודך - פי' שיראה א"ס שלא בבחי' כלי. (ע' רע"מ פ' פנחס ד' רנ"ה ע"ב)
והשיבו: כי לא יראני האדם וחי - בחייהן אינן רואים אבל במיתתן רואים כו'.
וכדאיתא במדרש: טוב - זה מלאך חיים. מאד - זה מלאך המות - היינו שלאחר מיתה יכול להשיג בחינת מאד בלי גבול כו'.
היינו כשהוא חי בבחי' גוף וכלי: לא יראני כו'. רק במיתתן, אחר שנתברר הכלי לגמרי בבחי' אתכפיא ואתהפכא - אז רואין.
ולע"ל שיזדכך שלא יהיה הגוף מדכר ונוקבא. (וע' זהר ח"ב קס"ז ב') רק כדכתיב: ועצמותיך יחליץ, מבחי' טלא דבדולחא: טל אורות טלך - אז גם הגוף יוכל לראות ולהשיג בחי' אור א"ס.
וזהו: כאור שבעת הימים - פי', אור ז' הימים כמו שהיתה קודם הבריאה בעולם התהו, רק שהיה בבחי' ז' אורות להיות האורות גדולים מהכלי. אך היה בהן שבירה ואח"כ עולם התקון נעשה הכלי גדול והאור קטן.
ולעתיד לבוא כשיזדכך הכלי, יהיה ג"כ האור גדול כאור ז' הימים - בחי' תהו. ואז יהי' א"ח עטרת בעלה כו'.
(ועמ"ש בד"ה והיה אור הלבנה. ועיין במק"מ ס"פ מצורע מענין אור שבעת הימים, ובהרמ"ז פ' כי תשא קפ"ח ב')
וזהו ענין ק"ש - שמע, שם ע' רבתי - היינו בחינת אור שבעת הימים, שהעלאת מ"ן מהבירור דנה"ב מתעלה לשם.
וזהו: ואהבת את הוי' אלקיך - את הטפל כו' להיות בבחי' אהבה וטפל ובטל לשם הוי'. (ועמ"ש ע"פ וידעת היום) ולהתכלל באחד.
בכל לבבך - שהוא בחינת נפש הבהמית, רביעית דם שבלב כו'.
ובכל נפשך - בחינת נפש השכלית, בחי' צלם המחבר הנ"ל.
וכשיתהפכו ויתבררו יבא לבחי': ובכל מאדך - מאד בלי גבול. כדכתיב: הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד - אשר בשביל זה ירדה הנפש האלהית למטה.
כי מקודם היתה בבחי' גבול ומספר - כי נש"י נמשכו מבחי' זו"נ, עולם התיקון בבחי' כלי כו'. וכמ"ש: חי ה' אשר עמדתי לפניו כו'. משא"כ אחר ירידתה בחי' צלם - לברר כו' לאכפיא כו': בכל לבבך ובכל נפשך - יכול עי"ז להשיג האהבה מבחי' אור א"ס בחי': בכל מאדך, שמעולם התהו.
ואף שא"א להיות בבחי' גוף וכלי - מ"מ הארה מזה יוכל להיות בכל יום. ובמיתתן - אחר שנברר הכל רואין כו'. וזהו: היה מספר בני ישראל כו' אשר לא יספר כו':
ב אך קודם הק"ש, בחי' אהבה הנ"ל - צריך להיות פסוקי דזמרה. וזהו: אם בחקותי תלכו - ב' חקיקות. כמו כלי שצריך חקיקה מבחוץ ומבפנים, כמו כן צריך כלי הנפש הבהמית לב' חקיקות הללו, בכדי שאח"כ יוכל להיות בחי': תלכו. שהוא בחי' אהבה להתכלל באחד. כדכתיב: הלוך ונסוע הנגבה.
וענין החקיקה מבחוץ הוא ע"י פסוקי דזמרה, שהוא מלשון: זמיר עריצים. פי' שע"י ההתבוננות בגדולת א"ס ב"ה בפסוקי דזמרה, הוא מזמר ומכרית בחי' הרע שתוכל להתפשט בנפשו בחי' אהבה אלקית.
כי ההתפעלות מההתבוננות הנ"ל עדיין אין זה בחי' אהבה, רק בחי' התפעלות מאלקות, בכדי שיתפרד הרע. כדכתיב: רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. היינו ע"י בחי' ההתבוננות ברוממותו ית' נפרד הרע.
ולכן החיוב דפסוקי דזמרה לא נזכר במשנה, רק שתים לפניה כו'. כי לא היה נצרך זה אצלם בכל יום כו'. וזהו החקיקה מבחוץ.
והחקיקה מבפנים - הוא ע"י מצות מעשיות, שבבחי' חוקה. כמו פרה אדומה ציצית ותפילין שאין בהם שום שכל וטעם. והיינו מפני ששרש המצות הוא מבחינת כתר, כי אורייתא מחכמה נפקת, אבל שרשן הם מכתר: תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן גימטריא תר"ך.
אך בכל ספי' יש בחי' קומה כמו חכמה שבחכמה, וכמו כן בכתר יש בחי' מצות הנמשך מחכמה שבכתר, ונתלבש בחכמה דאצילות ואח"כ בבריאה שיוכל להיות גם למטה טעם למצוה זו.
ויש מצות הנמשכים מכתר שבכתר, והם החוקים, שהם רק בחי' רצון ונקרא רעוא דרעוין כו'.
וע"י מצות אלו ששרשן מאד נעלה, יכול להיות חקיקה מבפנים בנפש הבהמית. וכדכתיב: ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך - שמפני שהם בעמקי הקליפות צריך דוקא אני בחינה גבוה מאד.
וכמו כן להיות חקיקה בנפש הבהמית, שיהיה לו בחי' אהבה להתכלל נפשו באחד - היא ע"י מצות הנ"ל. ועמ"ש בד"ה ועתה יגדל נא כח.
וזהו: באר חפרוה שרים - בחינת יסוד דנוקבא. שכדי שיהיה בבחי' נוקבא בחי' יסוד, התקשרות באלהות ע"י התעוררות הנ"ל - צריך חפירה, כי בלא זה לבו אטום כבתולה.
(ועמ"ש מזה ע"פ: לריח שמניך בענין על כן עלמות אהבוך. ועמ"ש בד"ה עיני כל. ובד"ה לא תהיה משכלה ועקרה)
וממה נעשה החפירה - במחוקק. בחי' חקיקה הנ"ל, שהוא בחי' מצות הנ"ל.
אך אעפ"כ, התפשטותן הוא בבחי' חכמה ע"י משה. (ועמ"ש בפ' חקת ע"פ במחוקק כו') כי אף פרה אדומה נאמרה ע"י משה כו'. וע"ז נאמר: אמרתי אחכמה כו'.
וזהו: אם בחקותי תלכו, ודרשו רז"ל: הלואי בחקתי תלכו. היינו שיהי' בחי' הליכה, הוא בחי' אהבה ולהתכלל באחד - צריך לזה ב' חקיקות הנ"ל. כי בלתי זה א"א שיהיה לו בחי' אהבה מאחר שהוא אסור בגוף ונפש הבהמית. וכמשל האסור בזיקים שא"א לו להלוך אלא א"כ ישתברו הזיקים:
ג אך עיקר ההליכה הוא להתכלל נפשו באחד לדבקה בו. ואיך אפשר זה. ולזה אמר: ואת מצותי תשמרו, אשר קדשנו במצותיו כו' כמבואר במ"א.
וזהו: ואת מצותי תשמרו - שע"י המצות משתמר בחי' אור א"ס, בחי' עתיק.
וזהו: נר מצוה - כמו נר המשמר השמן והאור, כמו כן המצוה משמרת בחי' אור א"ס.
(ועמ"ש בד"ה והנה מנורת זהב כולה. ובד"ה כי תשמע בקול גבי לשמור את כל מצותיו)
וע"ז אמר: ועשיתם אותם, אתם כתיב. פי' כי זהו באמת בחי' עשייה, שנשמות ישראל עושין ומכריחין כביכול המשכת אוא"ס בהכלים. והוא מלשון גדול המעשה כו'.
ולכן נק' כל עובדא בלשון עשיה, פי' לשון הכרח. כי מה שהשכל מתפשט בהמעשה שעושה, זהו בחי' הכרח לגבי השכל שיהי' יורד ונמשך בעשייה.
כמו כן בעשיית המצוה שנמשך עי"ז אור א"ס ב"ה מה שהוא נעתק ונבדל מסדר ההשתלשלות ונמשך ושורה בהכלים דז"א. על כן נק' בחי' זו בשם עשיה.
(ועמ"ש בד"ה להבין ענין מדלג על ההרים בענין שלכך נק' המצות בשם רמ"ח אברין דמלכא כו' ע"ש. וע' במ"ש ע"פ ביום השמיני עצרת בפי' אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם)
וזהו: ועשיתם אותם אתם כו'.
ונתתי גשמיכם בעתם - פי' גשמיכם, זהו התורה. כמ"ש: יערוף כמטר לקחי. והנה גשמים יורדין בגבורה, ובתורה אמרו רז"ל: שניתנה בה' קולות, פי' ה' חסדים המגדילים. והם בחי' ה' גבורות דאבא הנעשים בחינת חסדים דאימא.
פי', כי משה שמע כל התורה בקול אחד. כמ"ש: והאלהים יעננו בקול. לפי שמשה היה מבחי' אור אבא בעצמו. אך ישראל לא היה באפשרי לקבל, ונתחלק ע"י ה' גבורות דאבא לבחינת חמשה קולות.
וזהו: פלג אלהים מלא מים. פי' מה שנתפלג מבחי' אלהים בחי' ה' גבורות: מלא מים - באמת הם חסדים שיכולים לקבל.
וע"י גשמיכם בחי' התורה הנ"ל, נעשה: קול דודי דופק פתחי לי - שיהיה לבו פתוח, שיוכל להיות בנפשו בחי' אהבה ע"י בחי' התורה המגדל.
והיה מזה: ונתנה הארץ יבולה - היינו בחינת ב"ן שנתברר מנפש הבהמית.
(והוא ע"ד מ"ש בד"ה האזינו השמים, גבי יערוף כמטר: שהתורה נק' מטר וגשם, שמוציא את כח הצומח שבהארץ מההעלם אל הגילוי. דהיינו להיות הצמיחה בחי' אהבה בכל מאדך כו' ע"ש באריכות. וזהו ואהבת בגימטריא ב' פעמים אור. היינו בחי' אור אחד הוא אור זרוע לצדיק, והב' בחי' הצמיחה בכל מאדך)
ואח"כ: ועץ השדה יתן פריו (עיין בזהר בפ' בראשית דל"ז סע"ב. ובמק"מ שם) שהוא בחינת מ"ד מנפש האלהית. וכמו בארץ שהארץ מעלה מ"ן, והגשם המגדל הוא בחי' מ"ד. וכדכתיב כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים. כמו כן ע"י חיבור מ"ה וב"ן הנ"ל: יתן פריו היינו שיתגלה בחי' טובא דגניז בגווה, היינו רפ"ח ניצוצין שיש בה, רק הוא מוסתר ומלובש: רשע מכתיר את הצדיק.
משא"כ כשנתברר ונתהפך - נתגלה האור הנ"ל להיות א"ח עטרת בעלה, בחי' שלמעלה מהתקון ס"ג דס"ג.
וזהו: והצליח אשר שלחתיו - לברר בירורין ע"י: דברי אשר יצא מפי דוקא - כי כל העוסק בתורה הקב"ה יושב ושונה כנגדו כו':