ביאור אם בחקותי להבין שרש הדברים הנ"ל.

הנה להבין ענין אם בחקותי תלכו, שבחי' ההליכה היא בחקותי דוקא בבחי' אותיות החקיקה.

יש להקדים תחלה שרש ענין ההפרש בין תורה שבכתב שנתלבשה באותיות הכתב בדיו על הקלף, לבחי' מכתב אלהים חרות על הלוחות - שהוא אותיות החקיקה.

וההפרש בין כתיבה לחקיקה בגשמיות הוא פשוט - דבאותיות הנכתבים בדיו הנה הדיו הוא דבר בפ"ע ואינו מגופו ומהותו של הקלף. אך כשמצטייר הדיו בצורות אותיות על הקלף ידבקו והיו לאחדים ונראה כאלו הם דבר א'. שהרי הקלף הלבן ישנו תחת האות ועליו ממש נכתב האות והוא סובלו.

אבל מ"מ באמת הם שני דברים, שהרי הקלף הוא דבר בפ"ע והדיו הוא דבר בפ"ע לגמרי רק שהלביש את הקלף הלבן להיות נראה על הקלף צורות אותיות מדיו, וא"כ אין זה רק דרך הלבשה בלבד שהלבוש הוא דבר בפ"ע ממש. ואף לבוש המחובר תמיד מ"מ מצד עצמו הוא דבר בפני עצמו.

וכך הוא ענין אותיות הנכתבים בדיו הן מלבישים את הקלף בחי' לבוש לבד, משא"כ באותיות החקיקה, שנחקקים ונחרצים ע"ג אבן טוב וכה"ג, הנה אין האותיות חשובים בחי' לבוש לבד, אלא הן מעצמיותו ומהותו של האבן טוב ומגופו ממש יחשבו.

והגם שמ"מ אינו דומה ממש לכמו שהיה האבן טוב מצד עצמו קודם החקיקה, שמתחלה היה פשוט בלא ציור אותיות כלל, וע"י החקיקה נולדו בו אותיות, והרי א"כ צורות האותיות אלו אינן עצמות ומהות האבן טוב, שהוא מצד עצמו פשוט בלא ציור אותיות.

אך הגם שצורת האותיות היא הוי' חדשה, אבל עכ"פ אותיות אלו הם בגוף האבן טוב ממש ואינו דבר נפרד ממנו, רק חרותים וחקוקים בגופו ממש.

ולא כאותיות שעושים בדיו שהם דבר נפרד חוץ מהקלף, וחשובים לבוש לבד. אבל אותיות החקיקה אע"פ שהן ג"כ אותיות ולא כקלף הלבן ואבן טוב במהותו ועצמותו, שמופשט מכל צורה ממש אבל עכ"פ הם מגופו ומהותו של הדבר הנחקק, ולמעלה מעלה מבחי' לבוש:

והנה עם היות המשל הנ"ל הוא ענין גשמי, מ"מ ממנו יובן הנמשל למעלה בענין שרש מעלת הלוחות וכמשי"ת אי"ה.

אך מקודם יש לבאר עוד איך שדוגמת המשל הנ"ל באותיות הכתיבה ואותיות החקיקה הגשמיים, יש דוגמתם ממש ברוחניות באותיות שבנפש המדברת שבאדם.

דהנה עם היות שהנפש מלאה אותיות. וכמ"ש: ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, וכדלקמן אי"ה - מ"מ הנה נביעת האותיות שבמחשבה ודבור, אף שנובעים מהנפש - מ"מ גשם מהות אותיות הדבור, שהם מבחי' קול והבל הלב הגשמי היוצא מן הקנה - כמו דבר זר ממש נחשב לגבי מהות ועצמות הנפש. כי מה ענין קול גשמי למהות הנפש הרוחניות.

ואפי' מהות האותיות שבמחשבה, שחושב ומהרהר אותיות א"ב ג"ד כו' - מהות מחשבה זו ואותיות אלו כמו דבר זר ממש נחשב לגבי הנפש ע"ד אותיות הדבור, דאע"פ שהם רוחניים יותר ממהות הקול הגשמי, מ"מ בנקל לצייר שאין זה כלל מערך מהות רוחניות הנפש.

ולכן מחשבה ודבור נקראו רק לבושין בלבד לגבי הנפש, כמו הלבוש שאינו כלל ממהות הדבר רק דבר אחר ממש. וכנ"ל במשל שאותיות הכתיבה הן לבושים לפי שהדיו הוא דבר זר ואינו כלל ממהות הקלף רק שמלבישו ונראה כאלו הוא דבר אחד.

כך אותיות המחשבה ודבור הם דברים נפרדים. אותיות הדבור הן מקול גשמי, ואותיות המחשבה רוחניים יותר. ומ"מ אינן כלל ממהות הנפש, וחשובים כמו לבוש לבד. רק המחשבה היא לבוש המחובר, והדבור הוא בחי' לבוש הנפרד כמ"ש במ"א. ואעפ"כ הרי הם דבוקי' ממש במהו' הנפש ממש.

שהרי הנפש היא המדברת אותיות הדבור ומחשבת ומהרהרת באותיות המחשבה, ובלעדה אין שום מציאות לאותיות המחשבה והדבור. וזה ממש כמשל אותיות הנכתבים בדיו, שאע"פ שאין הדיו ממהות הקלף - מ"מ הוא דבוק בהקלף והקלף הוא הסובל ונושא עליו אותיות אלו. וגם תחת שחרורית הדיו יש לבנונית הקלף, ובלעדי הקלף אינו שייך שום מציאת אותיות מהדיו בעצמו.

כך הנפש היא המדברת ומהרהרת וסובלת גשם אותיות הדבור והמחשבה, ובלעדה אין שום מציאות אותיות מחשבה ודבור. וגם הארה ממנה מתלבשת באותיות המחשבה ודבור כלבנונית הקלף שתחת הדיו כדלקמן.

והרי א"כ אותיות המחשבה ודבור דבוקים ממש להנפש והיו לאחדים. ומ"מ הן לבושים לבד, לפי שמצד עצמן הן דבר נפרד הדבור מן בחי' הבל הלב כו' רק שהנפש מתלבשת בהן. זהו המשל מבחי' אותיות הכתיבה בדיו ע"ג קלף, שדוגמתן ברוחנית בנפש הוא בחי' אותיות המחשבה והדבור כנ"ל.

(ועמ"ש מזה בד"ה שחורה אני אש שחורה ע"ג אש לבנה):

ב אמנם להבין המשל מאותיות החקיקה מהו בנפש, אין לזה דמיון כלל באותיות הגלוים לנו מהנפש, רק מעט יש דמיון ממה שידוע שיש ב' בחי' במחשבה.

הא' הנק' מחשבה תתאה, והוא כשחושב מה שמדבר וחושב האותיות ממש: א"ב ג"ד להוציאן כן בפה, כענין: השמע לאזנך מה שאתה מוצא מפיך. וזהו חיצוניות המחשבה. ונק' למעלה בחי' מלכות דתבונה, שהיא בחי' לאה, חיצוניות הבינה שהיא בחי' אותיות המחשבה הנ"ל.

ובחי' הב', הוא הנק' מחשבה עילאה. דהיינו כשחושב השכל ולא האותיות. ומ"מ אף שאינו מרגיש כלל האותיות - מ"מ יש כלול בחי' אותיות במחשבה זו שחושב השכל. שא"א להיות כלל גילוי השכל אפי' במוח האדם עצמו בלי אותיות. רק שהאותיות כלולים ממש בתוך השכל ממש. ואינן כהרהור אותיות דמחשבה תתאה, שיצאו האותיות להיות מורגשין בפני עצמן, חוץ מהשכל, והוא בחי' חיצוני' דבינה כנ"ל.

אבל אותיות הכלולים בשכל עצמו, שהוא בחי' פנימי' בינה ואינן דבר נפרד חוץ מהשכל - הרי הן דבר א' עם השכל והרי מ"מ יש שם אותיות. ולמעלה ג"כ הוא ענין פתוחי חותם, מקור האותיות שבבחי' יסוד אימא, שמשם נמשך להיות התהוות אותיות מחשבה ודבור, הנק' לאה ורחל.

ולכן נקראת הבינה ספר ע"ש סיפורי האותיות שמתהוים ממנה במחשבה ודבור.

והנה בחי' אותיות אלו הכלולים בהשכל ממש המתגלה מהנפש במוח האדם היא כמו משל אותיות החקיקה שהן בגופו של האבן טוב ולא כמו דיו שהוא נפרד מצד עצמו מהקלף כו'.

וכך אותיות אלו הן מגוף ומהות השכל ממש, שממהות ועצם השכל נמשכו בחי' אותיות אלו הכלולים בו ממש, ולכן לא נרגשו כלל להיות דבר בפ"ע, כאותיות המחשבה תתאה והדבור שהן בחי' דבר זר ונפרד ממהות השכל כנ"ל.

משא"כ כאן במחשבת השכל שאינן דבר בפ"ע, שהרי אינו חושב כלל האותיות רק שחושב השכל ממש אלא שבו נמצאו ובו היו האותיות כנ"ל:

אמנם באמת אין משל זה מכוון עדיין ואינו דוגמא לבחי' אותיות שבנפש. כי אותיות הכלולים בשכל יתכן עליהן שהן עצם א' עם השכל וכמו חקיקה. אבל לא יתכן לומר עליהם שהם עצם א' עם הנפש, שהיא למעלה אפי' מכח השכל כש"כ מן השכל הגלוי.

(וגם ,לא יתיישב מה שית' לקמן דבבחי' אותיות החקיקה שבנפש שייך הליכה ותוספת נביע' חדשה, דמהשכל הגלוי לא יהי' כלל נביעות חדשות)

ולענין המשל יובן ממ"ש באגה"ק ע"פ: ויעש דוד שם, שמבטא אותיות והנקודות הוא למעלה מהשכל המושג ומובן אלא משכל הנעלם וקדמות השכל שבנפש המדברת. ולכן אין התינוק יכול לדבר אף שמבין הכל כו' ע"ש*.

וע"פ כ"ז יובן איך שיש בנפש בחי' אותיות החקיקה ואותיות הכתיבה. והיינו כמו שאותיות החקיקה הם חקוקים בגוף ועצם האבן ואין כאן דבר נוסף, כך הוא ענין צורת הכ"ב אותיות, שמקורן הוא מקדמות השכל ורצון הנפש, הרי הם למעלה ממהות מחשבה, ואפי' ממהות שכל הגלוי כדפי' לעיל, שהוא למעלה משכל המושג ומובן אלא משכל הנעלם וקדמות השכל. ור"ל כח השכל הכלול בעצם הנפש שם הוא מקור צורת כ"ב אותיות הנ"ל.

וגילוי השכל המתגלה במוח האדם, הוא רק איזה הארה נשפעת ונמשכת משכל הנעלם שבנפש, וכלא חשיב לגבי שכל הנעלם שיכול להשכיל השכלות רבות מאד. כי שכל הנעלם מיוחד בעצם הנפש, ולמעלה מגילוי כחותיה במחשבה דו"מ. ושם הם מקור צורת הכ"ב אותיות. א"כ ה"ז כמו אותיות החקיקה שהן במהות הנפש ועצמותה, ואין כאן דבר זר ומהות אחר.

והן אמת שמהות ועצמות הנפש ממש הוא למעלה מעלה ממהות צורת האותיות, כי האותיות היא רק בחי' אחרונה שבה. אך מ"מ עכ"פ הוא בחי' אחרונה שבמהותה ועצמותה ממש ולא תוספת מהות אחר.

וה"ז כמשל אותיות החקוקים בהאבן טוב. שהאבן טוב מצד עצמו פשוט בתכלית ולמעלה מתמונת אותיות, וכשחוקקים בו אותיות נחשך קצת העצם הפשוט, אמנם מ"מ אין כאן מהות אחר.

משא"כ כשנמשכים הכ"ב אותיות מהנפש במחשבה ודבור, ומתלבשים בחומר וגוף אותיות הדבור שהוא בחי' הבל הלב (ואפי' המחשבה כו' כנ"ל) - הרי ההבל הוא מהות גשמי ואינו ערוך למהות הנפש, זהו כמשל אותיות הכתיבה, שהן מדיו שהוא מהות זר מן הקלף, שהקלף הוא לבן והדיו הוא שחור ומהות זר לגמרי רק שכותבין בו על הקלף ונעשה אות כו'.

כך ההבל מלביש לבחי' צורת האותיות, כדיו המלביש להקלף כו'. ומ"מ היו לאחדים, שהנפש היא המדברת ובלעדה: אין אומר ואין דברים, כמו שא"א להיות אותיות מדיו בלי קלף.

וגם כל אות שאין גויל מקיף מד' רוחותיה פסול. כמ"ש הענין ע"פ שימני כחותם יעו"ש:

ג והנה אחר שנתבאר ענין אותיות החקיקה ואותיות הכתיבה, מהו ההפרש ביניהם במשל גשמי, ונתבאר ג"כ כל זה ברוחניות באותיות הנפש, מעתה יובן כ"ז מעט מזעיר בנמשל למעלה, בענין שורש הלוחות שהן בחי' חרות וחקיקה, מהו מעלתן על תורה שבכתב בבחי' כתיבה.

כי הנה ידוע ענין בחי' אותיות למעלה, כמ"ש: בדבר ה' שמים נעשו, שהן בחי' התגלות. כי אותיות מלשון אתא כו'. ויש עד"מ בחי' אותיות הדבור - המהוה ומחי' עלמין דאתגליין, ויש בחי' אותיות המחשבה - המחיה ומהוה עלמין סתימין.

אמנם ב' בחי' אלו נק' לבושין. כמו שע"ד משל למטה ההבל מלביש צורת האותיות, כך הם בחי' לבושים כדי שיוכלו העולמות לקבל החיות. וזהו ע"ד משל כמו אותיות הכתיבה.

אמנם יש ג"כ בחי' אותיות החקיקה. והוא מ"ש בתחלת ספר זוה"ק (בראשית ד' ט"ו ע"א) בריש הרמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה.

פי', טהירו עילאה הוא בחי' התגלות הארה מא"ס ב"ה, מלשון: כעצם השמים לטוהר. ובחי' התהוות פרצוף ע"י וא"א מהארה זו, נק': גליף גליפו, שהוא ענין חקיקה ורשימה בטהירו עילאה. ונמשלו לחקיקה להורות שבחי' הכתר הנק' ע"י ואריך אנפין, מתאחד בתכלית בהאור א"ס, ולמעלה מעלה מבחי' שאר העשר ספירות דאצי', אע"פ דג"כ איהו וגרמוהי חד - מ"מ נמשלו לבחי' אותיות הכתב כמשי"ת. אבל בחי' ע"י וא"א נמשלו לחקיקה. ומ"מ גליף גליפו רק בטה"ע, שהוא בחי' ההארה הנמשכת מן האור א"ס.

(וע' מענין טה"ע בביאור ע"פ וכעצם השמים לטהר לעיל בפ' משפטים. ובמק"מ בראשית ט"ו ד"ה בטהירו עילאה)

משא"כ מהותו ועצמותו ית' אין שייך כלל לומר בו כן. וכנודע ג"כ שהצמצום ומקום פנוי היה רק בהאור כו' כמ"ש במ"א.

והענין. כי הנה ידוע מחלוקת המקובלים אם הכתר נמנה מכלל ע"ס או שאינו מכלל כמו שהובא בפרדס שער ג' שיש מי שרצו לומר שהוא אינו בגדר הי"ס כלל רק הוא בחי' הארת אור א"ס כו'. ויש שחלקו ע"ז ואמרו שהוא מכלל הע"ס.

והאר"י ז"ל הכריע (בע"ח שער מ"א פ"ג) שהוא בחי' ממוצע בין המאציל לנאצלים. ויש בו מבחי' תחתונה שבאין סוף והוא בחי' עתיק יומין, וזו הבחינה האצילה את הבחי' הב' שבו שהוא שרש כל י"ס הנאצלים בבחי' העלם ודקות גדול, והוא הנק' אריך אנפין. וב' בחי' אלו יחד נק' כתר, והיא בחי' הממוצע כו' יעו"ש.

הרי מבואר דבחי' הכתר הוא למעלה מכל הע"ס, שאפי' בחי' תחתונה שבו היא רק שרש הנאצלים בדקות גדול, ולמעלה ממהות ספירות דאצילות. וזהו כעין ענין ע"ס הגנוזות הנזכר בלשון הגאונים. ובלשון האר"י ז"ל הוא ענין ע"ס דעתיק ודא"א.

וביאור הענין. הנה יובן ע"ד דוגמא מענין מארז"ל: (מנחות דכ"ט) גבי ר' עקיבא ששאל משה רבע"ה: זו תורה וזו שכרה? והיתה התשובה: שתוק כך עלה במחשבה.

פי', כי מבחי' חכמה עילאה היתה השגת משה רבינו, שמשם נמשכה התורה שבכתב, מבחי' נובלות ואחוריים דח"ע כמ"ש באגה"ק ד"ה עוטה אור כו'. וע"פ חכמה זו לא נתיישב זה הענין: וכי זו תורה וזו שכרה?

אלא שהשיב לו הקב"ה כך עלה במחשבה, שזה נמשך מבחי' חכמה סתימאה. וזהו לשון עלה שהוא למעלה מעלה מחכמה עילאה הנק' תשב"כ, אלא נמשך מחכמה סתימאה שהוא למעלה מעלה מבחי' הבנה והשגה הנמשך מחכמה דאצי'.

ועד"מ כמו שבאדם יש גילוי השכל ויש כח השכל שלמעלה מהשכל המושג ומובן. וכמו כשאדם מעמיק בשכלו באיזו סברא ויפול לו בשכלו איזה סברא חדשה, שהיא ודאי נמשכת מבחי' כח השכל שלמעלה מהשכל המושג ומובן שהיה לו בתחלה. שהשכל הראשון שהי' מושג לו כשהעמיק בסברא זו, לא היה רק בחי' כלי בעלמא לקבל אותה שפע הבאה פתאום מלמעלה מהשכל.

כך ע"ד משל זה יתפרש ג"כ ענין עלה במחשבה. פי' המחשבה סתם הוא חכמה דאצי', ולשם נמשך מבחי' חכמה סתימאה להיות כך וכך בענין ר' עקיבא.

והל"ל: ירד ונפל במחשבה - שהרי הח"ס הוא למעלה מחכמה דאצילות, ומבחי' ח"ס נמשך זה במחשבה שהיא חכמה דאצילות. אלא מפני שהח"ס נק' ג"כ מחשבה סתימאה, ובזה שייך לומר באמת לשון עלה, שכך עלה במחשבה זו - לכך אמר בכלל לשון עלה.

ועכ"פ מובן מזה איך בחי' הח"ס שהיא שרש הח"ע, איך שהיא בכתר - היא למעלה מעלה ממהות חכמה דאצי', עד שאינו מושג ומובן כלל בח"ע, כנ"ל בשאלת זו תורה כו'. עד שא"א להיות התשובה רק שתוק כו' כאלו אין לזה טעם. לפי שהטעם הזה שבח"ס הוא למעלה מעלה מההשגה באצי' ששם היתה השגת משה רבע"ה.

וע"ד זה יובן ג"כ בכללות בחי' הכתר, אפילו בצד היותו שרש לאצי', הוא למעלה מעלה ממהות ע"ס דאצי' - כי בו הוא הארת אור א"ס. וזהו בחי' עתיק יומין, ונמשך ממנו שרש לי"ס דאצי', וזהו בחי' א"א. ולכן נמשל לחקיקה שהיא כאלו אין כאן שום דבר נוסף כלל, זולת המהות שהיה קודם החקיקה, כך הוא ג"כ עכשיו לאחר החקיקה. כך ג"כ התהוות בחי' ע"י וא"א הם עדיין מכלל עולמות הא"ס.

משא"כ בחי' התהוות י"ס דאצי' חכמה וחסד, הרי כיון דאור א"ס לאו מכל אינון מדות איהו כלל, וח"ע כעשי' גופניות נחשבת אצלו ית', לכך נמשלו לאותיות הכתב, שהדיו הוא דבר זר רק שנתאחד עם הקלף. משא"כ בחי' ע"י וא"א נחשבו מבחי' א"ס, כנ"ל בשם האר"י ז"ל שהוא בחי' ממוצע, לכך לא נמשלו לאותיות הכתב רק לבחי' חקיקה.

ואף גם, שבאמת אינם ג"כ מערך ומהות עצם האור הנמשך מא"ס, שהוא פשוט עדיין בתכלית - ה"ז כמשל החקיקה שכשרושמים וחוקקים על האבן טוב ונראה רשימות, אין זה כמו עצם הפשוט ממש אך מ"מ אינו דבר זר כמו הדיו כו'.

וכמ"כ ע"ס שבכתר עליון, אין התחלקותם בבחי' הכתר נראית ונגלית ליש ודבר כלל מעצמות אור א"ס, מאחר שהכתר יש בו עדיין מבחי' תחתונה שבאור א"ס, רק שהם עד"מ כמו בחי' חקיקה ורושם בעלמא, ומיוחדים בעצמות אא"ס.

(וכמו עד"מ שהשכל הגלוי מתגלה חוץ מהנפש, משא"כ כח השכל כלול ומתאחד עם הנפש כו', אע"פ שהנפש עצמה היא למעלה גם מכח השכל כמ"ש במ"א).

וזהו בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו. פי' בעלות הרצון לפניו להאציל הע"ס, אזי מתחלה גליף גליפו הוא עד"מ התהוות בחי' חקיקה בהאור הפשוט, לחקוק שרשי הע"ס, והיינו התהוות בחי' הכתר כנ"ל, שזהו למעלה עדיין מהתהוות אותיות הכתב, שהם ע"ס דאצי'.

ותוכן הענין, דבאצי' יש בחי' כלים ממש לאורות די"ס, דלכך נמשלו לאותיות הכתב מדיו ע"ג קלף לבן, שהדיו הוא משל לכלים שאינן ממהות אור הפשוט. משא"כ בע"י וא"א, הגם שיש בהם שרש לכלים די"ס - אין הכלים ניכרים ונתגלים בהם עדיין אלא בהעלם גדול ונמשלו לאותיות החקיקה שאין כאן דבר זר כדיו כו'.

(ועמ"ש מזה ע"פ זאת חקת התורה)

ומ"מ הגליפו לא היה רק בטה"ע, שהוא הארה בעלמא הנמשכת מאורו ית' הפשוט. שבחי' הארה זו היא ג"כ פשוט בתכלית הפשיטות ובה נחקקו בחי' הי"ס דכתר, אבל באור א"ס עצמו לא שייך כלל בחי' חקיקה וגליפו ח"ו.

וזהו ג"כ כללות ההפרש בין תורה שבכתב למכתב הלוחות. כי פי' תורה שבכתב היינו שנתלבשה באותיות הכתב. כי התורה עצמה היא למעלה מהכתב, כי תורה היא מבחי' יסוד אבא שעדיין יש בו הארת א"ס שמלובש בכתר, כמ"ש ה' בחכמה. ונק' בשם עדן. רק שנתלבשה בבינה, ששם הוא בחי' אותיות וכמ"ש מזה בביאור ע"פ ועשית ציץ גבי ופתחת.והיינו ג"ן סדרים דאורייתא נמשכים מבחי' נהר היוצא מעדן, וגם האותיות אלו שהן הכלים הרי איהו וגרמוהי חד בהון כו'. אמנם הלוחות. שרשם בבחי' כתר עליון.

וזהו ענין עשרת הדברות שניתנו בחג השבועות לפי שאז הוא ההתגלות והמשכת הכתר, מבחי' א"א ועתיק יומין ממש, בז"א כמבואר בפע"ח. כי כל ימי הספירה הוא הגדלת המוחין דז"א בהשלמת מוחין דאו"א המתלבשים בז"א גדלות ראשון וגדלות שני.

אך בשבועות מאיר בו בחי' גלגלתא, שהוא בחי' הכתר שמקבל מא"א וע"י ממש, ואז דוקא ניתנו שני הלוחות שבהם עשרת הדברות. ע"כ היה המכתב חרות על הלוחות, בחי' אותיות החקיקה, כמו שהוא בחי' ומדרגת הכתר, שהיא בחי' גליף גליפו בטהירו עילאה כנ"ל.

(ולכן יש ג"כ תר"ך אותיות בעשרת הדברות כמנין כתר. וכמ"ש הרמ"ז פ' אמור ד' צ"ו ע"ב, וברבות נשא פי"ג איתא תרי"ג אותיות יש מן אנכי עד אשר לרעך ושבעה יתירות כנגד שבעה ימי בראשית עכ"ל):

ד ועתה נבוא לביאור הפסוק אם בחקותי תלכו, דמבואר לעיל דכיון דתלת קשרין אינון כו', ע"כ כמו שבתורה יש ב' בחי' הנ"ל כתיבה וחקיקה, דהיינו התושב"כ והלוחות, כמו כן בכל ניצוץ ונפש אלקית יש ג"כ ב' בחי' אלו, אותיות החקוקים ואותיות הכתובים.

דהנה אנו אומרים: נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו', וידוע הקושיא איך שייך לומר טהורה היא קודם שבראתה, ואיפכא הל"ל: אתה בראתה טהורה היא כו'?

והענין יובן בהקדים ביאור הפסוק: (ביהושע כ"ד ב') ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם כו' ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען. ומבואר הקושיא ע"ז בזהר (פ' אמור צ"ח ב') מאי קמ"ל בזה וכי כל ישראל לא ידעו זה? ומלשון הפסוק נראה שהוא דבר גדול ומחודש אפילו לגבי יהושע, עד שצריך שה' יאמר אותו.

ותירץ בזה"ק, כי באמת דבר גדול דיבר הנביא בהודעה זו, והוא ע"ד: ישראל עלו במחשבה. דהכוונה ששרשם נמשך מבחי' מחשבה סתימאה דא"א, שהיא למעלה מעלה מבחי' סתם מחשבה עילאה ותתאה.

דהיינו כי מחשבה תתאה הוא שחושב מה שמדבר. ומחשבה עילאה היא מחשבת השכל. וכ"ז הנמשל למעלה בבחי' ע"ס דאצי', הנה אפי' מחשבה עילאה הוא בחי' בינה. והוא הנק' נהר היוצא מעדן, כי המחשבה אינה נחה כמו שהנהר נמשך תמיד. ונמשכת מעדן היא בחי' ח"ע.

אמנם ענין: עלו במחשבה, הוא בחי' ח"ס דא"א, שלמעלה מעלה מח"ע דאצי'. כדלעיל באריכות בפי' שתוק כך עלה במחשבה. וא"כ אמרם ז"ל עלו במחשבה היינו ששרש נשמתם מושרש ונמשך מבחי' מחשבה סתימאה דא"א שלמעלה מחו"ב דאצי'.

(ועיין בזהר פ' נח דף ס"ה ע"א, ובפרדס בעה"כ ערך מחשבה).

וזהו ג"כ ענין הודעה זו שהודיעם ה' איך כי בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. ר"ל, ששרשם נמשך מבחי' שלמעלה מבחי' נהר היוצא מעדן שהיא בחי' בינה.

כי פי': בעבר, ר"ל בעבר השני כשעוברים הנהר, ובעבר השני שם ישבו אבותיכם. והיינו בבחי' א"א שלמעלה מהאצי'. כי פרסא מפסיק בינו לאצי', כמ"ש במ"א בענין עד הגל כו'. ומעבר להפרסא מושרשים האבות.

והענין, כי ידוע דאברהם יצחק ויעקב הם בחי' חג"ת. אמנם שרשם הוא בחי' חג"ת דא"א. והוא ענין טורי נהורא וטורי חשוכא הנזכר בזהר, דהיינו חג"ת דאצי' נק' טורי נהורא, והם בחי' המדות הנמשכים מן השכל וההתבוננות, שע"י השכל וההתבוננות נולד האהבה או היראה.

אך יש בחי' אהבה רבה שלמעלה מהשכל, ונק' טורי חשוכא, שהם המדות הכלולים בהרצון שלמעלה מהשכל, וכענין שתוק כך עלה במחשבה כו'.

וזהו ענין ג' ידות: יד הגדולה ויד החזקה ויד הרמה. וכנודע שבחי' חו"ג דא"א מתלבשים באו"א, ומהם נמשך אח"כ בחג"ת דאצי'.

והנה המדות שלמעלה מהשכל הם בבחי' התכללות מאד, וכנ"ל שבכתר אין שייך התחלקות עדיין.

וזהו ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען. פי' ארץ כנען, הוא המל' דאצי', לשון תגר וסוחר ולשון הכנעה כמ"ש במ"א.

והכוונה שהמשיך את האבות משרשם שבעבר הנהר, לירד למטה בכל האצי'. (דהיינו כנ"ל שחג"ת דא"א מתלבשים באו"א ומשם בזו"נ) עד המל', כדי להתלבש בבי"ע בגופים בעוה"ז, לברר ברורי רפ"ח נצוצין שנפלו בבי"ע.

וירידה זו צורך עלייה היא, שיעלו הרפ"ח ניצוצות לשרשן ומקורן. (וכמשנ"ת ענין זה ג"כ בד"ה לך לך הנה אב רם הוא שכל הנעלם כו') אברהם ע"י בחי' האהבה, ויצחק בבחי' יראה ויעקב בחי' רחמנות.

וזהו ענין: אם בחקותי תלכו, שהיא בחי' ההליכה ממטה למעלה. ובפרט העיקר ע"י מדת רחמנות בחי' נחלה בלי מצרים כו'.

(וכמ"ש במ"א ע"פ המאמר וישב ד' קפ"א וגבה מאד מסטרא דיעקב כו', ע"ש. וע' במ"ש בד"ה כנשר יעיר. וע' לעיל פ' ויצא בד"ה והיה הוי' לי לאלקים כו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך כו').

וזהו ג"כ ענין נשמה שנתת בי טהורה היא. כי הנה בחי' שרשם בעבר הנהר, היינו בחי' אותיות החקיקה. כנ"ל דבחי' מחשבה סתימאה נק' גליף גליפו בטה"ע. וזהו פי': טהורה היא, שנמשכה מבחי' טהירו עילאה, והיינו ממש ענין בעבר הנהר ישבו אבותיכם.

ואח"כ כשירדה למטה, כמ"ש: ואולך אותו בכל ארץ כנען - הוא ענין אתה בראתה יצרתה בחי' השתלשלות בי"ע עד: שנפחתה בי. והשתלשלות זו היינו בחי' אותיות הכתב.

נמצא יש בישראל ג"כ ב' מדרגות: מצד שרשן - טהורה היא, הם בחי' אותיות החקיקה. ומצד השתלשלותן למטה, בבחי' בראתה יצרתה נפחתה בי - זהו ענין אותיות הכתב.

ולהבין ענין ב' בחי' אלו בעבודת ה' הוא, כי יש בחי' אהבה הנמשכת מצד הבינה והדעת בגדולת ה'. אמנם עיקר בחי' האהבה אינה מצד הדעת וההתבוננות, כי אנו רואים שגדול כח הרצון והאהבה יותר מערך השכל וההתבוננות - שהרי אפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדש"ה שלא מצד ערך ההתבוננות כלל. נמצא שעצם הרצון בכל נפש לה', זהו למעלה מהדעת רק שעובר דרך מעבר ע"י השכל והדעת, ולכך בלי התבוננות לא יומשך בגילוי.

אבל מ"מ עצם שרש הרצון הוא למעלה מהדעת. וזהו מצד בחי' נשמה שנתת בי טהורה היא.

(והיא בחי' אהבת הבן אל האב, שנתבאר במ"א, מפני שהוי' אלהינו ממש כו'. וזהו בחינת חטה שאין התינוק יודע כו' כמ"ש במ"א).

וזהו אם בחקותי תלכו בחוקים שחקקתי לכם, היינו בחי' חג"ת דא"א ששם שרש האבות, ע"כ ביכולתם לרעות צאנם ולהביאם למקור זה, הנק' חקיקות, ואז: תלכו, בבחי' מהלך בלתי שיעור וגבול.

וכמ"ש: הנה ישכיל עבדי כו' וגבה מאד. ופי' מאד בלי גבול, היינו בבחי' א"ס. (ועמ"ש ע"פ הזהר וישב הנ"ל) וזה הגילוי יהיה לע"ל.

והיינו ע"י אהבת בכל מאדך, בבחי' הילוך בתוספת אור דבר יום ביומו. וכל א' מוכרח לבא אל אמיתית שרשו ומקורו בבחי' חג"ת דא"א, הנק' בחקותי. כי לא ידח ממנו נדח ממנו ממש ממהותו ועצמותו ית'.

ואם לא בדור הזה יבא בגלגול בדור אחר. ובפרט בדרא דמלכא משיחא שיתעלו כללות נש"י בבחי' מאד, כי בימות המשיח עד תחיית המתים יהיה העבודה במצות מעשיות, רק שיהיה שלימות העבודה. וכמ"ש במ"א: ע"פ אוסרי לגפן - לכן אז יהיה: גבה מאד בחקותי ממש תלכו.

והנה מה שאמר: אם בחקותי תלכו, אין אם אלא לשון תחנונים. הכוונה בבקשה זו, שלא ילכו כנסת ישראל בבחי' הילוך הנ"ל כ"א בג' חקיקות הללו.

(שהם שרש ג' אבות, שהם שרש ג' מדות הקדושות, אהוי"ר ורחמנות, ושאר המדות מסתעפים מהם: נצח ענף החסד שהוא האהבה כו'. וכן כל המצות נמשכים מג' קוין אלו, ולכן נחלקו לג' בחי' תורה ועבודה וגמ"ח)

ולא בדרך אחרת זולתם כלל. וזהו בחקותי שחקקתי דוקא תלכו:

ה ואת מצותי תשמרו. פי' השמירה, כדי שיתקיים ההילוך דבכל מאדך בתפלה הוא ע"י המצות, שהן בחי' כלים מכלים שונים לאור א"ס ב"ה.

וזהו: ויין מלכות רב כיד המלך. פי', עד"מ היין שא"א לקבלו בלא כלי, וכן עד"מ האור שמאיר בפתילה, שאם אין פתילה יסתלק האור.וכן עד"מ בנפש החיונית המחיה אברי הגוף, כמו כח הראיה בעין וכח השמיעה באזן, שבקלקול הכלי ע"י מכה וכדומה, מסתלק אור הראיה מהעין והשמיעה מהאזן עד"מ.

וכך עד"ז יובן ענין רמ"ח מ"ע רמ"ח אברים, דהיינו בחי' כלים דז"א לקבל המשכת האור מבחי' כתר, תר"ך עמודי אור, שהם תרי"ג מצות דאורייתא ושבע מצות דרבנן - שיומשך ויתפשט בכלים ואברים דז"א, ומשם יומשך בבי"ע. ובלעדי הכלים הי' מסתלק האור. כענין שנאמר: כלים רקים אל תמעיטי כו'. וכתיב: אין עוד כלי ויעמוד השמן כו'.

(ועמ"ש מזה בביאור ע"פ וקבל היהודים).

וזהו: ויין מלכות הוא האור שמאיר: רב כיד המלך - הוא בחי' היד הגדולה חסד דאריך כו'. ועל ידי שנכנס יין זה באדם, יצא הסוד ואהבה מסותרת, ששרשה מבחי' האבות, אשר שרשן מבחי' זו בעבר הנהר כו' כנ"ל.

אך שצריך להיות בחי': כלים מכלים שונים, דתורה ומצות שבהן יומשך יין מלכות להיות רב כיד המלך.

וזהו: ואת מצותי תשמרו, פי' מצוה לשון צוותא והתחברות, והיינו כאשר האור נמשך בכלי אז הוא בבחי' התקשרות וצוותא אלינו, משא"כ בעודו למעלה נק' חקיקה גליף גליפו וכו'.

וזהו: בחוקתי תלכו, בתפלה בבחי' אהבה ויראה והתעוררות רחמים כו', שהם עליות, עד בחי' חקיקה עליונה, אורות דכתר. והיינו דוקא ע"י: ואת מצותי תשמרו, שהן הכלים להמשכת וגילוי אורות הנ"ל, שע"י הכלי יתקיים האור.

והיינו כי צ"ל תמיד בחי' העלאה והמשכה כו' בחי' רצוא ושוב. ועי"ז: ונתנה הארץ יבולה הארץ, היינו בחי' מלכות דאצילות שתתן יבולה, בהעלאת מ"נ דרפ"ח ניצוצין.

ואח"כ ממילא יומשך בחי': ועץ השדה יתן פריו הוא המשכת מ"ד, והיינו שיהיה גילוי אור א"ס ב"ה, להיות: והתהלכתי בתוככם, בבחי' עץ החיים שמשם יומשכו נשמות עליונות הנקראים: פרי צדיק עץ חיים.

(ועיין בזח"א בראשית דל"ז סע"ב. עמ"ש במ"א ע"פ בן פורת יוסף כו')

ועמ"ש עוד ע"פ: את שבתותי תשמרו, מענין ירידת הנשמות ממקורם, ממחשבה עילאה להתלבש בגופים, איך שהיא ירידה צורך עלייה למעלה מעלה כו'.

ועמ"ש בד"ה ושמתי כדכד בענין טהרה מביאה לידי קדושה. וסד"ה אלה מסעי בענין מסעיהם למוצאיהם.

(ועיין מענין חרות על הלוחות ברבות משפטים ר"פ ל"ב. כי תשא פמ"א. פקודי פנ"א. ובגמרא עירובין נ"ד א'. ובזהר ח"ב דף פ"ד דקי"ג ב'. קי"ד א'. קפ"ג א' מ"ה ע"ב. ח"א דל"ז סע"ב ודקל"א ב'. ח"ג ד"ו ע"ב).

וצויתי את ברכתי - ברכת המצות. כי מצות צריכות כוונה, להמשיך בהן האור. וכללות הכוונה היא התפלה של כל יום, כמ"ש במ"א ע"פ לא הביט און ביעקב.

וזהו ענין: "אם בחקותי תלכו" שהוא בבחינת התפלה, ואחר כך: "ואת מצותי תשמרו כו'", ודרך פרט זהו ג"כ ענין ברכות המצות: